פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
ריש מס' גיטין
במתני' המביא גט וכו' ופרש"י צריך השליח המביאו וכו' ע"ש דאי בבעל עצמו אי' בגמ' לקמן (ה) דלא חיישי' וביד האשה כשנתגרשה כבר בחו"ל ל"ח, ועי' בפנ"י שמתמה, לרבה דהחשש משום לשמה. למה לא ניחוש לאשה מגורשת בחו"ל שמא הגט שלא לשמה נכתב ע"ש. ואאמ"ו הגאון ז"ל בחיבורו עמ"ס גיטין מתמה ביותר לפמ"ד בקדושין גבי הנושא כהנת צריך שיבדוק ובגמ' שם חו"ל עיסה לבבל וכו' כן במגורשת ניחוש לשמא לא נתגרשה בגט נכתב לשמה לס"ד דלא ידעי' מרוב בקיאין הן עש"ה, והנה בהכוונה דלשמה, אי צריכין שיכוין הבעל וגם הסופר. עי' באהע"ז סי' ק"כ וקכ"ג ובב"ש שם. ובתוס' כ"ב ע"ב וברשב"א שם, ולדעת הסוברים דוכתב אבעל קאי, צריך שיכוין הבעל כמו הסופר לשמה. ועיי' בתוס' ריש זבחים שהקשו בזנתה תחתיו דלגרושין עומדת, ויהי' סתמא לשמה ע"ש, וכ"כ י"ל ביש גילוי דעתא גמור שרצונו לגרשה ג"כ סתמא לגרושין עומדת, אבל מאן יימר דהי' בדעתו ככה דעת גמורה, ע"ז י"ל אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו במגרשה בזה הגט, ודאי נודע למפרע דסתמא לגרושין עומדת וסתמן כלשמה, וצ"ע בסתמא דאמרי' כלשמה, אי שייך בזה לומר הוכיח סופו על תחלתו כיון דבאותו שעה לא הי' סתמן בכך קיימא ומתי' הגמ' דזבחים ב' ע"ב שאני התם דאמר יוכיח סופו על תחלתו נראה דאמרי' למפרע סתמא לשמה, ולפ"ז היכי דגילה דעתו שרצונו לגרש אשתו, והסופר כתב אח"כ הגט מעצמו, ונתן הבעל גט זה, י"ל דסופו יוכיח, דעומדת לגרושין היתה ותהי' מגורשת, ולחלק ולומר דשאני בשחיטת קדשים דחד מעשה הוי אבל הכא בגרושין, דלמא בשעת נתינה גמר בדעתו לגרשה ולא מקודם לכן בשעת כתיבה, א"כ מ"מ איכא נפ"מ היכי דאיכא הוכחה דדעתו לגרושין בטרם הכתיבה, וא"כ בגילה דעתו באשתו שזנתה ודאי דעה גמורה הי'.
ועל עיקר קו' התוס' נ"ל, דסברת הגמ' דאשה לאו לגרושין עומדת משום דכוונת הסופר היתה לגרושין שהרי כתב גט רק חסר הלשמה לשם אשה ואם היינו אומרים סתם אשה לגרושין עומדת הוי סגי בהכי, אבל עתה דאמרי' לאו לגרושין עומדת רק מצד האיסור, וכמ"ש בגילוי דעתו מצד רצונו לגרש, האשה זו סתמא לגרושין עומדת לגבי בעלה, אבל לגבי הסופר דנימא דסתמא הוי כאלו כתב לשם אשה זו מה איכפת לי' בה, צריך לשמה גמורה, ומעתה אם הסופר כתב לשם אשה זו, בלא ציווי הבעל לשמה בכה"ג מהני הסתמא דנאמר סתמא לשמה, ואין לדחות ממ"ש התוס' לקמן כ"ב ע"ב דבלא ציווי הבעל הוי כסתמן דלאו לשמה ע"ש זה בלא גילוי דעתו אבל בגוני דכתבתי דעומדת לגרושין גם סתמא סגי, וא"צ רק דעת הסופר לשמה, אבל אם נאמר דוכתב לה אבעל קאי, צריכין גם לכוונת הבעל לשמה. והסופר בשליחתו כותב הגט, ויש לעיין אם נאמר וכתב לה אבעל קאי, והסופר שליחו, איך שייך שליחות על לשמה דהוי רק כוונה וגריעי ממילי, ואף דהוי כתיבה בהדי ועל הכתיבה שייך שליחות. מ"מ כיון דהלשמה על הבעל, וכוונה זו מתנאי הגט. רק דהסופר יכוין עבורו, למה מהני בזה שליחות, ול"ד לקרבנות דבעי' כונה ולדעת דכהנים שלוחי דידן, דשם שאני, די"ל דהם שלוחים על מעשה ההקרבה, ואינו מתנאי הקרבן שיחשבו הבעלים לשמן רק הכהנים. אבל הכא אי בעי' בבעל לשמה והסופר שלוחו בזה יקשה, [ועי' ברשב"א חולין י"ב, דהוי שליחות בכוונת לשמה ומהני השליחות בכוונה עש"ה], ואולי י"ל דב' דברים מתנאי כתיבת הגט, א' שיכתוב הבעל, ב' שתהי' הכתיבה לה לשמה, התנאי הראשון שיכתוב הבעל נעשה ע"י כח השליחות ע"י שלוחו הסופר, והתנאי תב', דלשמה אינו מחויב שיכוין הבעל לשמה רק הכותב, אבל משום דבעי' שיהי' הכותב הבעל צריך ג"כ שיכוין לשמה ואי מהני שליחות בכתיבה סגי בכוונת הכותב, ועל הכוונה לשמה בעצמה א"צ שליחות, ובזה מיושב הקו' שרמזו בתוס' שם וברשב"א, ומובא באר היטב בטיב גיטין לדעה דבעי' שליחות בכתיבת הגט איך הוכיחו בגמ' זבחים דאשה לאו לגרושין עומדת אבל אי לגרושין עומדת סתמן לשמן וגם הביאו ראי' מהכותב טופסי גיטין וכו', והא מ"מ לא הי' שליחות בכתיבה, וע"ש שתי' אי לאו לגרושין עומדת צריך ציווי הבעל שיהי' סתמא לשמה וממילא צריך שליחות גמורה אבל אי סתמן לשמה ל"צ שליחות כלל, וזה הטעם הסוברים דבעי' שליחות בכתיבה, כיון דצריך ציווי הבעל ע"ש ובאמת כל הרואה בדברי התוס' והראשונים יתמה על תירוצו, דכתבו "וכתב אבעל קאי" וא"כ לפי הבנתם כך משמעות הקרא, אבל לפמ"ש יש לתרץ דעל לשמה לא צריכין לשלוחית רק למעשה הכתיבה, והמעשה הכתיבה אף אי בעי' שליחותו כמו דאמרינן זכין לאדם וכו', וכמ"ש הר"ן זכי' מטעם שליחות, אם נאמר דסתמא לגרושין עומדת הוי בגדר זכי' שלא בפני הבעל שהסופר כתב גט לעת הצורך הבעל ונעשה שלוחו, משא"כ אי אמרי' לאו לגרושין עומדת, לא נעשה שלוחו ובאמת צריכין שליחות בכתיבה, וכ"ז אי לא בעי' שליחות על לשמה בעצמה אבל אי בעי' על לשמה בעצמה שליחות איך נאמר על כונה שלא בפניו דהוי כאילו כיון הבעל.
וי"ל דהחשש דאין בקיאין לשמה תלוי בזה, דלפמ"ש א"צ הבעל לעשות הסופר לשליח לענין לשמה רק להכתיבה, משו"ה חיישינן דיחשוב דלא צריך לשמה אבל אי בעי' שליחותו גם לענין לשמה א"כ כל מגרשי נשותיהן ידעו דצריך לשמה דסופרי דדייני מגמר גמירי לא יכתבו עד שנעשו שלוחים גם לענין לשמה וכמ"ש רש"י החשש דמקרי כתיב ועומד ונמלך מלגרש כמ"ש לקמן ואם ידע דצריך לשמה למה נחוש שיכשיל חבירו בכך, ואמנם י"ל לפי הס"ד דגם סופרי דדייני לא גמירי, וצ"ל דאין בקיאין כלל או כמ"ש רש"י או כהתוס', והנה יש לעיין מ"ש גט מכל שטרות דעלמא דבשטר הלואה היכי דנמחל שעבודו אינו חוזר ולוה בו, וכן הסברא נותנת בכל שטר שלא נכתבה על שם הקונה והמלוה דמ"ש מפרע ונמחל שעבודו, ומ"ש אם לא נכתב עליו שעבוד כלל, ועיין בסי' מ' ובסי' נ"א בש"ך אי מהני בשטר כזה עידי מסירה ע"ש. והנה לר"מ גם בשאר שטרות לא מהני עדי מסירה, וא"כ בכל שטר דעלמא ג"כ דמי ללשמה דגיטין, ולמה לא נחוש להוציא ממון בשטר דעלמא בחו"ל, ובאמת ק' להלום למ"ל הלימוד דלה לשמה לר"מ דעדי חתימה כרתי והא בכל השטרות ע"כ דינא ככה וצ"ע. וי"ל דבשטר בעלמא באמת בקיאין בחו"ל דצריך לשמה וכן בגיטין דמ"ש, ומתני' לפי הגמ' דלקמן כר"מ, אבל החילוק דבשאר שטרות ל"צ להוציא בפיו לשמה ובגט צריך להוציא בפיו ועיין בפ"י. ובזה אין בקיאין ומיושבים בזה דברי התוס' דהי' לנו לטעות דתנא דמתני' איירי ג"כ בשאר שטרות, דבאמת בתרוייהו בעי' לשמה, רק דשם סגי בידעו עדים למי כותבים ובגט צריך שיפרשו לשמה, ומעתה דבקיאין בסתם לשמה רק בהוצאת פיו לשמה אין בקיאין והוצאת פיו ליהוי עיכובא, יקשה דנאמר סתמא לשמן דאין לך גילוי דעת יותר ממה שציוה הבעל לסופר שיכתוב וכתב ונתן וע"ז לא מהני התי' של התוס' דזבחים דכאן עומדת להתגרש בגט זה, דמיד שכתבו גט כשר עשו שליחותן ואין בידם לכתוב גט אחר כדאי' לקמן גבי כתבו תפאת'. וכאן גם גבי הסופר הוי סתמא לשמה, דחזקה שליח עושה שליחותו, ואפשר לומר למאן דס"ל דבעי' הוצאת פיו לשמה כמ"ש התוס' אין מעמידן ב"ז לא מהני הסתמא לשמה דעכ"פ חסר ההוצאת פיו, אבל ז"א דא"כ איך יפרנסו הגמ' דזבחים, ולפ"ז י"ל היכי דציוה הבעל לכתוב וגם גירש את אשתו בזה הגט, הסברא נותנת דנאמר יוכיח סופו על תחלתו דעומדת להתגרש בגט זה וממילא לא שייך החשש דאין בקיאין לשמה, ושמה לא הוציאו בשפתי' לשמה דסתמן לשמה, אבל בנשלח ע"י שליח דעדיין לא נתגרשה, מי יימר דעומדת לגרושין דלמא ימלך ויבטלנו משו"ה חיישינן דבכה"ג לא אמרי' סתמא לשמה, ועל בפירוש לשמה חיישינן דאין בקיאין ומיושבים בזה קו' הפ"י ואאמ"ו הגאון ז"ל.
שם ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ובתוס' כ' דהכא לא חיישינן למזויף דמשום עגונא אקילו, וא"ל דרא טענינן מזויף רק פרוע עש"ה ועיין במהר"ם שהקשה מ"ש מזויף מפרוע ותי' דבפרעון ל"ח לתוך זמנו ע"ש וע"ז הקשה בפ"י דאכתי לא שבקת חיי לכל בריה שיזייף שטר על תוך זמנו ותי' מה שתי' ועיין בטיב גיטין שהקשה ע"ז ותי' דאיירי בנאמנות בכתיבה דלא מהני טענת פרועה במגו דמזויף נגדו ע"ש וגם תי' זה אינו נלע"ד, דנאמנות לא מהני רק עד החיוב כמו שהוא בשעת החיוב, אבל יתר ע"ז מאן יימר שנתן לו נאמנות בזה, ועיין ברא"ש בפוגמת, לשיטת הראב"ד גם נגד ע"א בסתם נאמנות לא מהני, ומזה דבנאמנות צריך להיות מפורש כל גוני במה שהאמין, ולפ"ז בשעת כתיבת וחיוב הכתיבה הי' החיוב הממון ולא הפרעון דהזמן פרעון לאחר מיתה או לאחר גרושין. והנה גם אם מהני המגו, ע"כ לא עדיף המגו מטענת מזוייף עצמו, ובמזוייף עצמו ע"כ חייב בכתובה לאח"מ וא"כ גם בפרועה במגו דמזוייף לא מהני המגו רק לפוטרו בעודו חי, ועיין בטיב גיטין שהביא שיטת הראשונים בזה, ולענ"ד בזה ודאי יודו דלא מהני מגו יותר רק דבזה פליגי הראשונים אם מגו כזו הוי מגו דלמא יטעון פרוע ולא מזוייף דאינו רוצה להיות בחיוב אחר מותו, אבל מ"מ לא מהני בטענתו פרוע רק לחצאין שיהי' פטור בחייו, וא"כ אינו יכול לפטור עצמו מחיוב ממון בעצמו רק מזמן הפרעון עד אחר מותו וע"ז לא נאמר נאמנות דלא התחייב עצמו אלא לאחר מותו, או לאחר גרושין וצ"ל שהאמינה באומרת נתגרשתי ועל גט לא האמינה רק לכתובה אבל לע"ד ניחא דזה הנ"מ דאם לא נחוש למזוייף נ"מ בגיטין ובפרעון הכתובה בהמביא גט, דאם לא נחוש לזיוף ע"כ הוא שליח הבעל, וא"כ הבעל מסר הגט לידו והוי דיני' כדין בעל אומר לפקדון ושלש אומר לגרושין דקיי"ל כר"ח דשלש נאמן וא"כ השליח המביאו דהוי שלש נאמן דהימני' דמסר לידו הגט וכן לענין כתובה כיון דע"י הגט גובה כתובתה הוי כהאמינו גם לכתובה, ונגד השלש לא מהני שום מגו דהוי כב' עדים כדאי' בחו"מ בש"ך סי' נ"ו אבל אי חיישינן לזיוף לי"ל דין שלש כדאי' שם.
עוד שם דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי', וע"ז הקשו בתוס' משטר מכר ומתנה דל"ש טענת פרוע, וכן מפ' ג"פ ואליבא דרב דס"ל מודה בשטר שכתבו וכו' ע"כ דטענינן מזוייף ע"ש, ולכאו' דברי התוס' אינם מובנים במ"ש דלא חיישי' לזיוף ואפ"ה ע"כ דטענינן דאל"כ לא שבקת חיי וכו', ובאמת דבר אחד הוא אם לא חיישי' לזיוף משום דלא חציף אינש לזייף א"כ ליכא החשש דלא שבקת וכו' ואם נאמר הסברא דלא שבקת חיי וכו' ע"כ דשכיח זיוף, ונלע"ד דמסברא חיצונה לא חיישי' למזיוף משום דלא חציף אינש שירא שיכירו בזיופו, אבל זה הטעם דלא חציף וירא רק היכי דאינו ברור שיגבה עי"ז ממון אבל משום הנאת ממון חציף לזייף, וא"כ אי לא טענינן ליתומים וללקוחות וע"כ שיפרעו לו, משו"ה לא יעכב אותו מלזייף החשש שאולי יוכר זיופו באיזה זמן, ולפי' כשאין טוענין יש לחוש לזיוף, ולפ"ז כשיש לפטור בטענת פרוע, א"כ אין הגביית ממון ברור, אמרי' דלא חשוד לזייף כיון דאין ודאי הנאת ממון. וא"כ אין טוענין מזויף דקיימא הסברא קמייתא דלא חשיד לזיוף, ולפ"ז תלוי הא דלא חיישי' לזיוף באם נאמן בטענת פרוע, ולפ"ז מיושב קו' התוס' ממכר ומתנה דאם אין כאן טענת פרוע ממילא איכא טענת מזויף אבל בשטר הלואה ליכא חשש זיוף. והנפ"מ בין ב' הטענות כבר כתבתי מהם, ול"ד למודה בשטר שכתבו כמ"ש התוס' בכתובות דהטעם דעדים שנחתמו בשטר כעדים שנחקרו עדותן בב"ד דמי ע"ש והוי כמגו במקום עדים משא"כ בגט פשוט בשכ"מ שמת ואנן טענינן עבורם, א"כ ממנ"פ אי נימא דאין לטעון פרוע, ע"כ דטענינן מזויף כמ"ש, ולפ"ז היינו סברא דטענינן פרוע במגו דמזויף דאל"ה איכא החשש זיוף. ומיושב בזה מה שיש להקשות דל"ד להחזרתי במגו דנאנסו, דשם הטענה בעצמו טובה רק דאנן לא טענינן לא שכיח אבל טענת מזיוף בעצמו טענה גרוע דלמא יקיים חתימתם, ובמ"ש ניחא דע"כ צ"ל טענת פרוע דאל"ה חיישי' לזיוף כיון דשייך לא שבקת וכו'.
בגמ' מ"ט אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה, וברש"י וממילא שיילי' לי' אי לשמה ע"ש. ולכאו' יקשה מזה למה להו לחז"ל לתקוני בפני נכתב ובפ"נ וע"כ דצריך השליח לומר כן מעצמו, ואם לא אמר ככה ע"כ דלא שיילינן לי' דא"כ מאי קאמרי בגמ' דלא תיקנו לומר לשמה משום דלמא גייז והוי משנה מטבע שטבעו חכמים. דהא אפשר לשואלו אח"כ, וע"כ אם תיקנו אמירתו ל"מ השאלה אח"כ, וא"כ באמת יקשה הלא טוב כי יתקנו כי הב"ד ישאלו השליח אם נו"נ לפניו לשמה והוא ישוב הן, ונ"ל, דע"כ לא האמינו לעד אחד דעלמא, דאם ע"א דעלמא יאמר בפ"נ ובפ"נ ל"מ, רק השליח נאמן וא"כ אם נאמר דהשליח צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ האמירה משליחותו הוא, ושליח נאמן, אבל אי שיילינן לי' וישוב הן, הרי זה מצד עדות, ומצד עדות אינו נאמן יותר משאר עד דאינו נאמן ואין להקשות א"כ מאי מהני אי שיילינן לי' על לשמה, והא בתורת עדות אינו נאמן, י"ל דהרי זה כמברר דבריו שאמר מקודם בפ"נ וב"נ.
שם דאתויי בי' תרי פרש"י כרבא ניחא דיהי' מצוי עדות לקיימו ובתוס' הקשו ואם בכיפא וכו' ע"ש, לכאו' קשה למה לא יקיימו אלו השנים עתה בפני הב"ד, ואין לומר דנחוש דלמא יערער הבעל בב"ד אחר, אדם גם בבפ"ב ובפ"נ שייך חשש זה, ונלע"ד לפמ"ד בחו"מ סי' מ"ו מקיימי' שטר שלא בפני בע"ד ע"ש בש"ך דמחלק בין שטר שחתומים בו עדים לשטר כת"י של הלוה, דודאי כללא בידן יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, רק דבקיום לא יעידו רק על חת"י ולא על הלואה. אבל בכתב יד הלוה, העדות על גוף הלואה וצריך להיות הקיום בפניו ע"ש, והנה לר"א אף דס"ל עידי מסירה כרתי מ"מ מודה ר"א דבעי' חתימה לשמה כדאי' בגמ', ולפ"ז בגט אם העדים מזויפים גוף הגט בטל ולא דמי לשטר ממון, דאפשר דהקנין או החיוב בלעדי השטר, אבל הכא גופו של גט תלוי בחתימת העדים וא"כ הקיום הוי קיום על גוף הגט ולא על העדים לבד ומשו"ה לא מהני הקיום שלא בפני הבעל, ומשו"ה חיישי' לערעור, דאם יערער לא מועיל הקיום למפרע דכיון דצריך קיום. צריך קיום לפניו, ורק כשמערער ומקיימי' אותו לפניו, אח"כ מהני הקיום, (ועי' בחו"מ סי' ק"ו לר"ח רק בכתובה נפרעים שלא בפניו משום חינא ולהחולקים גם בשטר ממון משום נעילת דלת, משא"כ בגט י"ל דכ"ע מודו דצריכין בפניו דוקא ואי משום עגונא מאן יימר דכך תקנו חז"ל).
בגמ' וליבעי תרי וכו' ע"א נאמן באיסורין אימור וכל היכי דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאתחזק איסור דא"א הוי דבר שבערוה וכו', רבים תמהו ע"ז אי באתחזק איסורא אין ע"א נאמן ל"ל טעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואי דבר שבערוה אין פחות משנים ל"ל אתחזק איסורא, ועי' בחדושי תורת גיטין שתי' באופן נאות אבל מ"מ נשאר קשה על דבריו מ"ש "אבל הכא דאתחזק אי' א"א ע"ש ותמצא שזה אינו מדויק, ונלע"ד לפמ"ש התוס' בכתובות בזרק לה גט ספק וכו', דהוי חזקה דאתרע ומשו"ה ליכא חזקת א"א ע"ש, א"כ הכא במסר לה הגט ע"כ דאתרע החזקה דגט שאנו דנין אם הוא כשר בידה. ואין לומר דלמה נתן לה אותו הגט י"ל או כדברי התורת גיטין בטרם שבא הגט לידה הוי כגלוי מלתא דנאמן ע"א ואם יהי' בידה דאז הוי כדבר שבערוה כיון דגם עלי' דנין אז הוי הגט בידה ואתרע חזקתה ונאמן ע"א, או די"ל דזה הקולא בעגונא כיון דבדיעבד מהני גם לכתחלה יכול לעשות כן, אבל ע"ז יש לעיין כיון דצריכין ב' עדים במסירת הגט משום קיום הדבר לר"א דעידי מסירה כרתי, דאין לדבר שבערוה פחות משנים, א"כ ליכא עדות כלל דהוי כחצי דבר דעידי מסירה לא ידעו אם הגט כשר רק ע"י נאמנות השליח, ואין לתרץ דאין עדות השליח תלוי בעדות העידי המסירה, דלפמ"ש עדות השליח לא מהני משום דאתחזק איסור א"א רק ע"י שנמסר בידה הגט אתרע החזקה ואי ליכא עידי מסירה הגט כמאן דליתא בידה ולא אתרע חזקתה וא"כ גם נאמנות השליח תלוי בעדות העידי מסירה, וממילא נשאר הטעם דאיתחזק איסור א"א, וצריכין לתרווייהו, אבל באמת גם באשה רבה בעד המיתה אמרו ככה ושם ל"ש תירוצינו זה, ושם י"ל באופן אחר, דעיי' בפנ"י כתובות גבי תרי ותרי בפלוגתא דרבנן ור"י בן מנחם דלרש"י אליבא דרבנן גם בלא אמרה ברי ממש רק אלו הי' קיים הי' בא לא תצא ע"ש, ועיין בפנ"י כאן דעד המיתה נאמן משום דלא בא להתיר רק להעד על המיתה והוי גלוי מלתא ע"ש, ויש לכאו' לדקדק דלמה מהני ע"א בגלוי מלתא כזו דהוי נגד חזקת חי, וי"ל דברי שלה כיון שנשאת ע"י עדותו הוי כברי לי משו"ה מהני נגד חזקה לרבנן אבל ז"א כיון שנשאת הוי דבר שבערוה וא"כ ממנ"פ אין העד אחד נאמן וא"כ צריכין לתרווייהו.
בתוס' בד"ה ורבנן הוא דאצרוך כתבו ואומר ר"י דהא דאצרוך רבנן הכא היינו כדי שלא יערער הבעל ויאמר שכתבו הסופר להתלמד והוא החתים עליו עדים שהוא לא הי' בקי לשמה ע"ש ולפי דבריהם דליכא חשש אחר, א"כ בקו' הגמ' דלבעי תרי ג"כ הכוונה לחשש זה בלבד, והחילוק דבמסקנא הוי רק חשש מדרבנן, ובס"ד הוי חשש גמור מדאו' וא"כ מ"ש משאר שטרות דעלמא כמ"ש הש"ך סי' מ' וסי' נ"א להסוברים דלא מהני בכה"ג עידי מסירה, ואם השטר לא נכתב ולא נחתם לשום חיוב דמי לשטר שנמחל שעבודו כמש"ל, א"כ גם בשאר שטרות האיך מוציאין ממון ע"פ שטר חו"ל, וקשה לומר דבשאר שטרות בקיאין, ורק בגט אינן בקיאין. ואפשר דמשו"ה בגט יותר אינן בקיאין משום דלר"א עידי מסירה כרתי ולא ידעו מהדין דמודה ר"א במזויף מתוכו חיישינן דלמא החתימת עדים שלא לשמה וסמכו על המסירה אח"כ, משא"כ בשטרות לפמ"ד בסוף גיטין דאין הלכה כמותו בשאר שטרות, י"ל דבשאר שטרות ידעו דעידי החתימה עיקר ובודאי לא חתמו העדים בלעדי הלוה או המוכר. וצ"ע.
עיין בש"ך חו"מ סי' מ"ו שתמה על המהרי"ק סי' ע"ד דאף בעדים מכחישין חת"י אין, חוששין לזיוף א"כ כ"א יזייף שטר על חבירו ועיי' בנתיבות המשפט שתי' דבעי' שיהי' נודעו העדים, ועי' במהרשד"ם סי' ב', ובפנ"י כאן דגמ' דילן לבעי תרי יקשה והא מדאו' ליכא שום חשש זיוף, ובנתיבות המשפט תי' דיש חילוק בין אתחזק השטר בב"ד ואח"כ בא הערעור לבא הערעור בטרם התחזק, ורצה לפרש ככה דברי המהרי"ק במה שכתב כיון שראו אותו הב"ד ע"ש, ולע"ד אין זה מספיק דאיך יוכל להיות בחזקת שטר אם לא נקדים הסברא דאין חשש זיוף בעצם משום החתימות, וא"כ למה יזיק הערעור. והנ"ל לפמ"ש שם הנתיבות המשפט דמה דאמרי' עדים החתומין על השטר כאלו נחקרו בב"ד דמי היינו כשבא השטר לב"ד דכתבם לא יהי' עדיף מפיהם, דכמו שהגדה בפיו צריך להיות בפני ב"ד כן השטר. ושטר חוץ לב"ד הוי כהגדה חוץ לב"ד ולפ"ז אחרי דתקנו רבנן קיום שטרות וחיישי' לזיוף ממילא לא יוכל ב"ד לקבל שטר להיות כהגדה לפניהם דצריך קיום קודם, וא"כ קודם הקיום עדיין לא נחקרו עדותן וממילא יש חשש זיוף ומהני טענת הערעור מדאו' ושפיר תקשו בגמ' ליבעי תרי כיון דאין מקבלין הגט משליח עוד לא נחקרו עדות של עדי החתימה וחיישי' לזיוף מדאו' – עי' בב"ש סי' קמ"ב שעמד בקושי' לרמב"ם פ"ג מה' עדות דכל שטר הוי רק מדרבנן דאמרי' מפיהם ולא מפי כתבם מסוגי' דילן ע"ש וביותר קשה, לר"מ דעידי חתימה כרתי איך נסמוך על חתימות העדים ודוחק לומר דלר"מ ס"ל דעדות בשטר הוי עדות והרמב"ם לשיטת ר"א אמרה.
ולע"ד אפשר לומר כמו שמחלקין התוס' אליבא דר"א בכתב שיכול להזדייף בין שטר קנין לשטר ראי' בכתובות י"ט ובקדושין ובכ"ד, כן י"ל דבגט כיון דבעי' ספר כריתות, וכללא בידן אין דבר שבערוה פחות משנים לקיום הדבר שיהי' גט ראוי' צריכין ב' עדים חתומים וע"ז ל"ש לומר מפיהם ולא מפי כתבם דבאותו שעה שנגמר הגט א"צ לעדות בע"פ שלא תהי' שמיעה גדולה מראי', ובאותו שעה שנכתב הגט ראו המעשה וחתמו ובזה הוי קיום הדבר, ואין החתימה לעדות אח"כ רק שיהיו הגט גט ראוי' לגרש ושפיר קאמר ר"מ עדי חתימה כרתי. ולפ"ז י"ל בכל שטר אם לא צריכין להגדתם רק לשעה שנעשה המעשה שטר באמת ל"ש לומר כזה מפיהם ולא מפי כתבה כיון דא"צ פיהם כלל, וי"ל דזה היתה תקנת חכמים שיהי' עדי' החתומים על השטר כאלו נחקרו עדותן בההיא שעתא בב"ד דמי, [וזה דלא כמ"ש הנתיבות שהבאתי] ואינו צריך שוב להגדתם ובההיא שעתא נגמר ודמי למ"ד לא תהי' שמיעה גדולה מראי' ונגמר ע"י חתימתם השטר, ולפ"ז העדים דהוי כנחקרו בב"ד, זה מתקנת חכמים, וממילא השטר מהני מדאו' וזה דאמרינן כדר"ל וכו' וממילא מהני מדאו' והקיום אח"כ מדרבנן ומתו' קו' הכ"מ שם מגמ' דאמרי קיום שטרות דרבנן וכו' ע"ש:
עיין ברש"י בלשון ב' ובתוס' דמסתמא אמרינן שדעת השליח באמירת בפ"נ וכו' לשמה עש"ה, וצע"ק למאן דבעי משום לשמה האיך מוכיח דהשליח יודע דודאי צ"ל בפ"נ ובפ"נ משום לשמה דלמא יסבור דמשו"ה התקנה לומר כך משום הקיום וצ"ע, לרש"י דס"ל לרבא גם בידעתי סגי לק"מ אבל להתוס' דס"ל דרק ידענו, אבל ידעתי לא מהני יקשה.
בדף ג' אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ולכאו' צ"ב דמאי מעליותא בההיא אמירת בפ"נ אי לא בעי' לשמה בכתיבה, ולמען ההיכר הלא אפשר בהיכר אחר, וכן נראה מתוס' לקמן בד"ה הכא בפני, דהטעם דבפני דמידק דייק, והטעם דהעולם יתלו דנאמנותו משום דאמר בפני מידק דייק יותר ובשאר שטרות לא תקנו לומר בפני. אבל אם בפני נכתב א"צ כלב. מאי מעליותא בזה, ונלע"ד דלקמן אמרינן ג' גיטין פסולין ואחד מהם כתב סופר עד ולפמ"ש התוס' דהסופר בעצמו הוי עד, וא"כ מדאו' כשר גט בעד אחד, והנה בנאמנות עד אחד יש חילוק דבידו עדיף, ולפ"ז יהי' השליח נאמן דאם רצונו בזיוף למה לי לעדים כלל דבידו לחתום בעצמו על הגט, ולפ"ז לדינא דאו' יהי' ע"א שפיר נאמן, אבל ז"א כיון דחיישינן לזיוף מאן יימר דכתבו סופר דלמא השליח או אחר זיוף וליכא עד רק השליח וגם מדאו' אינו נאמן. אבל עתה דאמרינן דאם אמר בפני נאמן מצד מידק דייק. או משום דכך תיקנו חכמים א"כ באומרו בפ"נ נאמן נאמן דהיתה כתיבת סופר, ושפיר שייך צירוף חתימתו עם כתיבת הסופר, ולפ"ז שפיר מהני אמירת בפ"נ דלא ליתי לאחלופי בשאר שטרות, דיאמרו דבאמת על קיום עדים צריכין ב' עדים ושאני הכא דנאמן משום דאמר בפ"נ וא"צ לקיום חתימת העדים ב' עדים משום דבידו לחתום, ועל כתיבת הסופר נאמן משום בפ"נ, וכ"ז אי העיד על כתיבת עיקר הגט אבל על חציו א"כ לא חשיב סופר עד ואתי לאחלופי ומתו' קו' התוס' שהקשו מ"ש חציו דאינו נאמן, הא להיכר סגי, ולפמ"ש ניחא.
בגמ' ולרבה מאן תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה אי ר"מ חתימה בעי כתיבה בא בעי וכו' עי' בתוס' דכתב ידו חשיב כעדי חתימה מדאו' דאין לך חתימה גדולה מזו ובכתב סופר חשיב הסופר כע"א וי"ל ג"כ מההי' טעמא דעל הסופר הוי כתיבתו כחתימתו, ועי' בריש מכות באמרי' להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו הקשו בתוס' ובהרא"ש בכל גיטין וקדושין היכי דאיכא קרובים במעמד לפסלו ותי' דכ"ז שלא הזמינם להעד אינם פוסלין אבל בהריטב"א קדושין מ"ה בשם מורו כתב לחלק בין היכי דנתקיים עדותן בראי' לבד אמרינן בי' בטלה מקצתו וכו' אף בלא הזמינם ובין היכי דצריכין להעד אח"כ בפני ב"ד דלא נתקיים וכו' ומשו"ה צריך בקדושין וגיטין דהוי לקיום הדבר ונתקיימה עדותן בראי' לומר להכשרים אתם עדי עש"ה, ולפי דעת הריטב"א הנ"ל וכמ"ש התוס' כל סופר הוי כחותם עצמו עד אף דלא נתכוין להיות עד מ"מ הוי עד, ועי' לקמן בתוס' לר"א דבמזויף מתוכו פסול דהוי רק מדרבנן ובשלא לשמה צ"ע ע"ש, וכ"ז לר"א אבל לר"מ דהחתימה כרתי השלא לשמה בחתימה פוסל וזה ברור, וא"כ אף דאיכא ב' עדי החתימה אם אמרינן גם בשטר בטלה מקצתו וכו' א"כ אם הסופר כתב שלא לשמה. הוי כאלו חתם אחד משלשה שלא לשמה ולפי מורו של הריטב"א א"צ כונה לשם עד, וא"כ ע"כ צריך להעד בפ"נ לשמה דבעי' כתיבה לשמה לא משום הכתיבה רק משום דהכתיבה חשיב חתימה, והנה בכתב על המחובר או במוצאו באשפה י"ל כיון דלא היו אז במעמד אחד ל"ש בטלה מקצתו וכו', וגם אין לומר דעתה אחרי שחתמוהו נצטרפו כיון דלא בעי' כתיבה לשמה, לא נחשב הכתיבה לצרף, אבל כשכתב סופר ועדים במעמד אחד ודאי צריך להיות לשמה, וא"כ מאי מקשו בגמ', ואפשר לומר דאם כתב הסופר שלא לשמה לא חשיב הכתיבה חתימה כיון דלא כתב לשם גרושין כלל, מה נאמר היכי דכתב לשם גרושין ולשם הבעל ולא לשם האשה וגם כפמ"ש הפ"י דצריכין לומר בשפתים לשמה, ובזה אפשר לתרץ קו' התוס' שהקשה מר"מ דאם לא אמר בפ"נ ובפ"נ הולד ממזר ע"ש, ולפמ"ש י"ל דמשם לא ק' די"ל כמש"כ דיש גוני דצריך להיות הכתיבה לשמה ומשו"ה אשמעינן דינא היכי דשייך בגוי', ורק על המתני' דידן קשה למה תיקנו בכל גיטין לומר ככה.
ולשאר ראשונים דבעי' כונה להעד יקשה לכאו' להיפך למה מהני מדאו' כתב סופר ועד, אף דכתב לשמה, מנא ידעינן דכיון להיות עד בדבר, וע"ז י"ל כיון דכתב בי' זמן ואין בו אלא עד אחד, ע"כ דכיון להעד דאל"כ אף דזמן רק מתקנה דרבנן משום הפסד פירי, מ"מ היכי דהעד חתם על זמן שקר. עד שקר הוא דיכול לבוא הפסד ע"י, וחתימתו גם לענין גט לא מהני, ולפ"ז כיון דכתב בו זמן ובאמת אין הגט נגמר עד שיחתמו בו שנים למדס"ל עדי חתימה כרתי א"כ העד הראשון פסול דחתם על זמן עוד לא נגמר הגט, וע"כ דגם הסופר כיון להעד וע"י צירופו הוי ב' עדים, וזה הוכחה דכיון להעד הסופר ג"כ, ולא יצורף הסופר ומובן בזה המתני' "יש בו זמן ואין בו אלא ע"א", דבאין בו זמן מדאו' פסול וזה שלא כדברי התוס', ויש מקום עיון, אי אמרי' בחתימות עדי הגט דמצטרפין כמו בהודאה אחר הודאה או דיש לדמותו לקידש בפני ע"א ואח"כ בפני עד השני, כיון דהוי דבר שבערוה, או דיש לחלק ביניהם כיון דהחתימות שניהם קיימו י"ל אחרי חתימות השני, אז מצטרף חתימת הראשון והוי כאלו חתם אז וצ"ע – גם צ"ע אי בעי' שהעדים יעידו ג"כ על לשמה, דהיינו בעדי חתימה אם בכלל עדותן דנעשה לשמה. ואם נאמר דצריכים גם על זה להעד, א"כ אין האחד יודע מה שבלב חבירו, ועל כל אחד הוי רק ע"א, והצ"ע הוא באם סגי בלשמה בלא הוצאת פיו, או דנאמר כיון דהבעל ציוה לחתמו וחתם דמי למחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והוי אנ"ס דהוי לשמה, ולפ"ז בחתם ע"א שלא בפני חברו, יהי' הגט פסול דלא מצטרפי וצ"ע.
במתני' המביא וכו' ופרש"י שליח המביאו וכו' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה ע"ש נראה בכונת רש"י לפמ"ד ברמב"ם פ"ו מה"ג ובאהע"ז סי' ק"מ דגם האשה יכולה לעשות שליח הובאה ועי' בהה"מ שם די"מ דאין האשה יכולה לעשות, רק בהסכים הבעל א"כ הרי עשאו הוא שליח ע"ש י"ל דרש"י כיון בזה לדעת הי"מ דאין אשה יכולה לעשות שליח הובאה, ואפשר ג"כ דבא לאשמועינן רבותא דלא נימא כמו באם הבעל מביא גט דאין חוששין לערעור ואצ"ל בפ"נ ובפ"נ כן בשליח שעשאו הוא, קמ"ל דאפ"ה חיישינן לנמלך ולערעור:
בגמ' מ"ט רבה אמר משום דאין בקיאין לשמה וכו' א"ב דאתיוה בי' תרי ומרש"י ושניהם נעשו שלוחים לגרשה וכו' והקשו בתוס' דכך שוים שנים מן השוק [ועי' ברש"י לקמן ט"ז ע"ב שהקשה כן ותי' משום לא פלוג וכו' ע"ש] והנראה לתרץ דאף דלרבא לי"ל טעמא דרבה משום לשמה, מ"מ בערעור צריכין לראי' דלשמה, רק דס"ל דאין לתקן משום זה, ומעתה לרבא דחייש שיערער מזויף והנה בכלל זיוף הוי ג"כ ערעור דשלא לשמה כמ"ש התוס' לקמן כ"ב ע"ב בלא ציוה הבעל הוי שלא לשמה ע"ש, א"כ בזיוף לא ציוה הבעל, רק דס"ל לרבא דאין לתקן מתחלה משום חשש לשמה. רק משום חשש זיוף, אבל ממילא יתילד ע"י ערעור ג"כ החשש דשלא לשמה, ובשנים מן השוק רק על חתימת העדים, אבל על לשמה אינם יודעים להעד וע"כ בעי' ב' שלוחים שאם יערער יכולים להעד גם על לשמה.
בתוס' בד"ה לפי שאין בקיאין קשה דלקמן תניא הוא עצמו שהביא גיטו א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ מ"ש הוא משלוחו אי חיישינן שמא לא נעשה לשמה וכו' ואור"י דמסקי' בסמוך וכו' וליכא אלא לעז בעלמא ע"ש ויקשה כמ"ש התוס' בד"ה לבעי תרי אכתי לא ידע האי דפרושי' דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף ע"ש, א"כ יקשה רבה איך יפרנס הא דתני' הוא עצמו שהביא גיטו וכו' ועי' במהרש"א שכ' דלא ידע מברייתא וזה דוחק. ונ"ל כמ"ש התוס' דלא הוי אלא גילוי מלתא, וכמ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין איסור עצמו בע"א יוחזק ע"ש הכא דהשליח אינו מעיד אלא על הגט לבד אם הוא כשר או לא, ולא דמי לשאר דבר שבערוה שמעיד על הקדושין או על הגרושין בעצמם. י"ל דהוי כמו ע"א בשאר איסורין דנאמן וי"ל דבשליח כיון דעליו לקיים השליחות. וחזקה שליח עושה שליחותו, ודאי יתן הגט ליד האשה, דאין רשאי אם רוצה לקיים שליחותו להיות נמלך מלגרש הוי כאלו מעיד מיד על הגרושין בשעה שמעיד על הגט והוי כמו דבר שבערוה. וכ"ז בשליח המביא מסתמא יגרש בהגט. אבל בבעל י"ל דלמא ממלך מלגרש ובידו לאמלוכי הוי עדותו רק על הגט בשעה שמעיד על הגט ולא על הגרושין ע"כ לא בעי' תרי, וי"ל דגם בס"ד אמרי' מסתמא לשמה רק החשש משום ערעור, שמא יבואו עוררים ויפסלו הגט מדינא וע"כ בעי' לומר בפ"נ ובפ"נ שיהי' מהימן כבי תרי משום דדייק כדאמרינן לקמן ובודאי לא יבואו עוררים וכיון דבעל מהימן כמ"ש לא חיישינן לעוררין שיבואו.
בגמ' מידי דהוי אבל עדיות שבתורה. הפי' דברי הגמ' עדיות דממון גיטין וקדושין, וכמ"ש התוס' וראשונים, מ"מ הלשון צ"ב דאמרו כל עדיות, ובכלל כל עדיות גם ע"א באיסורין, וי"ל דדין עדות בתורה נאמר רק בממון, ובערוה ילפי' דבר דבר ממון, אבל נאמנות ע"א באיסורין לא נאמר בתורה, ואי מוספרה לה י"ל כמ"ש דשאני, גם בריטב"א כ' דאין ללמוד מוספרה לה דא"א בענין אחר ע"ש רק כמ"ש רש"י בהאשה רשה דאל"כ אין לך אדם שיאכל אצל חבירו. והוי מסברא אבל לא מפורש בתורה, וע"כ אמרו אכל עדיות שבתורה, אבל יל"ד אמרם מידי דהוי וכו' ועי' בתוס' הגרסא עריות וא"כ ממנ"פ אי עדות השליח הוי דבר שבערוה היא היא ולא נכון לומר מידי דהוי אכל וכו' ואם אינו מהם א"כ מאי הקושי', אבל כמ"ש י"ל דבאמת אינו דבר דבעי' ב' עדים מה"ת דבאים לחייב בממון. או לאסור ולהתיר ערוה והעדות רק על הגט, רק דאמרי' מסתמא יגרש ויהי' דבר שבערוה, וע"כ אמרו מידי דהוי אכל וכו'. גם י"ל לב"ש לקמן דף פ"א בנמלך מלגרש דפסולה לכהונה. ולפי דברי התוס' רי"ד דכל פיסול הגוף הוי כדבר שבערוה א"כ מיד כשמעיד השליח על הגט שהוא כשר הוי כתב לגרש את אשתו דפסולה והן לב"ש ודאי בגט פסול שכתבו אינה נפסלת דהוי נייר בעלמא, וא"כ מיד עדותו על פסול הגוף לפסלה מכהונה, ומתו' קושייתי דיהי' השליח נאמן דלא בא להעד על ערוה אלא על הגט, ואם נאמן ממילא יכול לגרש בו, לדברי ב"ש מיד בא להעד על פסול גופה לכהונה ומדויק ג"כ הלשון מידי דהוי אכל עדיות וכו' דדמי לעריות.
גמ' ע"א נאמן באיסורין אימור דאמרי' וכו' אבל איתחזק איסורא הוי דבר שבערוה וכו' ועי' בתוס' דלמה בעי' דבר שבערוה, ועי' ברשב"א שפי' הגמ' חדא דאיתחזק איסורא ועוד דהוי דבר שבערוה ע"ש, ולעד"נ דהגמ' מפרש מלתא דלעיל דלמה השליח נאמן משום דע"א נאמן באיסורין וכמ"ש דדמי לשאר איסורין דלא בא להעיד על הגרושין אלא על הגט ע"ז אמרי אימור וכו' אבל היכי דאתחזק איסורא וכו' ואף אי הוא נדמה אותו לגמרי לדבר שבערוה כיון דאינו בא להעד עתה על הגרושין, מ"מ לא עדיף משאר איסורים והכשר הגט ע"כ מעיקרא להתיר א"א לעלמא אתי, והוי איתחזק איסורא ואינו נאמן, ועיין לקמן דצריך שיאמר קודם הנתינה או לאחר הנתינה מיד תוך כדי דיבור בפ"נ ובפ"נ, וא"כ אפשר שיתן השליח הגט ליד האשה, ועי"ז הוי חזקה דאתרע כיון דהגט בידה, וא"כ ע"א נאמן ומיד תוך כד"ד יאמר בפ"נ ובפ"נ, אבל זה לא מהני, כיון דהגט בידה, הרי בא להעד על דבר שבערוה ממש, וזה שאמרו אבל היכי דאתחזק איסורא וכו', הוי דבר שבערוה, דממנ"פ אינו נאמן.