אור ברסלב
פקודת אלעזר ריש פ' אלמנה ניזונית

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

ריש פ' אלמנה ניזונית

מכירת שטרות

בכתובות דף צ"ה ע"ב אי' במתני' אלמנה ניזונית מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה ופרש"י אם מתה שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל ועליהן לקוברה שהרי בעלה תחת כתובתה חייב בקבורתה עכשיו אינה יורשה היא תקבור עצמה ע"כ עיין לעיל דף מ"ז הקשה בהפלא"ה דהבעל בלעדי התקנה מחויב בקבורה משום המצוה דלה יטמא דשארו הוא [ועיין ביבמות דף פ"ט ע"ב] ותי' דהנפ"מ אם מחויב לקבור לפי כבודו וכבודה ע"ש ולפמ"ד ביבמות שם היכי דאיכא יורשין השאר פטורים דהוי כמ"מ משום דאין לה קורין ועונים אחריהם ע"ש א"כ אף אי הבעל חייב בקבורה פטור משום המצוה משום דיורשי' אחרים, אמנם רש"י משו"ה פי' שהרי בעלה תחת כתובתה וכו', אף דפטור מדינא דלמא מתקנה חייב ע"ז פי' דהתקנה היתה בשביל הכתובה אמנם מה שיקשה להתוס' דאף היכי דליכא כתובה כמו בהניח מטלטלין היורשין מחויבים לקוברה ועיין בפסקי תוס' שהבין כך וכ"כ הטור ועיין בפ"י, וע"ז קשה דאם איירי בשש קרובים האמורים בתורה בלעדי הירושה מחויבים לקוברה ואף היכי דיורשי הבעל יורשים הקרובים פטורים כדאי' ביבמות שם מ"מ היכי דליכא יורש כלל המה מחויבים, וא"כ לא היינו צריכין לומר יורשי כתובתה' חייבין דאין נ"מ במה דהוי יורשי' רק משום דהוי מצוה דלה יטמא ואם בשאר קרובים איירי ממנ"פ אי נדמהו למ"מ על כל העולם החיוב בשוה ואי נימא משום דהמה קרובים אמרו דעליהם המצוה, א"כ אין צריכין לכח ירושתם, ואי נימא דאין עליהם מצוה יותר משאר כל אדם רק משום דהמה יורשין, א"כ למה נאמר היכי דליכא ירושה משום דהמה יורשין משום דיורשי' נינהו היכי דאיכא קרקעות דיחייבו משום זה. בשלמא ביורשי הבעל ניחא דלא פלוג חז"ל בתקנתם וזה מתנאי ב"ד בשעת הנשואין, ועם הבעל בידם להתנות אבל עם הקרובים אם אינם יורשים למה המה מחויבים ונגדם ליכא שום תנאי ב"ד וצ"ע. (ואגב אפרש דברי התוס' יבמות פ"ט) ועיין שם ביבמות פ"ט בתוס' שהקשו אם החיוב לטמאות תלוי בירושה למה לי קרא שארו לטמאו' והלא די בשארו דירושה, ועוד במ"מ אמרי' היכי דאיכא ישראל וכהן, ישראל יטמא ועוד מ"ש השש קרובים משאר קרובים ותי' דמצד הפקר ב"ד הפקר, ורק בדומה לו ע"ש ודבריהם צריכין ביאור. והנלע"ד דהכללא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה רק בשוא"ת. והיכי דיורש הבעל מדרבנן הוי כמ"מ כיון דאין לו קורין ועונין כמ"ש בגמ' וא"כ החיוב לכל העולם וזה החיוב הוי לכל העולם הוי מצות עשה ואמרו לעקור בשוא"ת מכל העולם וממילא ליכא רק האי כהן ומת מצוה גמור הוא, – ולפ"ז צריכין תרווייהו הירושה משוי לי' למת מצוה, והפקר ב"ד הפקר תקנת חז"ל מוציא מעשה דלכל העולם דבשוא"ת עוקרים ולפי' החיוב על בעלה כהן לטמאות.

"ומעשה ידי שלהן לפי הפשוט נראה דצריכה לתת להיורשים מעשה ידי' ולפי הגמ' דלקמן דתפיסה למזונות מהני ועיין בהרא"ש אי מהני תפיסה מרובה ע"ש, וא"כ מכ"ש דתוכל לתפוס מעשה ידי' למזונות וצריך לפרש דמעשה ידי' שלהן לנכות ממזונותי', או היכי דהעדיפה ולאחר מיתה, ויש לחלק בין היכי דניזונות כאנשי גליל אז שייך תפיסה. אבל בהניזונית כאנשי יהודה לא שייך תפיסה כיון דבידה לסלקה בכל עת ולפ"ז בהניזונת יותר מעשה ידי' שלהן מן ניזונית, אבל י"ל דהכא מעשה ידיה משום איבה דמזונות כיון דבע"כ מתזנה לאנשי גליל והיכי דאיכא משום איבה ל"ש תפיסה, דסוף סוף שייך איבה.

הרמב"ם פ' י"ח מאישות ובפי' המשניות פסק היכי דלא נשבעה ומתה חייב הבעל לקוברה, והראב"ד פליג ע"ז ע"ש ויש להקשות דאם נוקים המתני' בחד גוונא האיך נפרנסה אי איירי בנשבעה וע"כ אין חייבים בקבורתה א"כ הוי תובעת כתובתה, דאל"כ ל"ש שבועה כדאי' בהרא"ש דשבועה רק היכי דנפטר או נוטל ע"ש, וא"כ לי"ל מזונות, ואי נזונית וע"כ דלא תבעה כתובתה ולא נשבעה א"כ חייבים יורשי הבעל בקבורתה להרמב"ם וצ"ע, (ואם נאמר גוני גוני קתני אין ראיה מן הוי"ו דומעשה ידי' כמ"ש התוס' דכמו מעשה ידי' שלהן וחייבין לקוברה גוני גוני קתני כ"כ נאמר נזונית ומע"י שלהן גוני גוני קתני ועיי' באהע"ז סי' צ"ג סעיף ה' די"א בתבעה מדוחק יש לה מזונות ובהג"ה שם דנשבעה לא הוי תובעת ע"ש, והנה התובעת מדוחק דין זה השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם כדאי' בב"י, ויקשה עליהם, ובנשבעת לדעת הרי"ף הוי תובעת כמובא בר"ן לקמן, ולפ"ז יהי' ראי' ממתני' לדעת הר"ן והג"ה, דבגוני דתובעת מדוחק כמ"ש שם הב"ש בשם רש"ך דאין ביד יורשים לפרוע זה הי' לפרש במתני' וע"כ נראה יותר ראי' לדעת הר"ן דשבועה לא הוי תביעה.

ויש לעיין על ספיקא דגמ' דניזונת או הנזונית תנן, בהניזונת דהיא יכולה לומר איני נזונית וכו' וגם היתומים יכולין לסלקה כאנשי יהודה, למה לא יהי' בזה דין איסור רבית דהוי אגר נטר דע"י שלא ישלמו הכתובה יתנו מזונות, ואין לומר כיון דמתנאי ב"ד הוא לא הוי אגר נטר, זה רק מתחלת התקנה להבעל, אבל אחרי שבאו נכסיה ליד היורשים דמי הכתובה לשאר חוב בשטר, ובידם לסלקה בכל עת ודמי למעמידו אצל ישראל (ביו"ד סי' קס"ח וקס"ט) דאף דבתחלה לא הוי בי' דין רבית. אח"כ דנתרבה ממון מישראל לישראל הוי רבית וכ"כ הכא. ואם נאמר משום דמעשה ידי' שלהן תחת מזונות לא הוי רבית יקשה לפי' התוס' דכך ספיקא דהגמ' אי גם לאנשי יהודה מעשה ידי' שלהן ע"ש והא ע"כ צ"ל מעשה ידי' שלהן דאל"כ הוי רבית, ואין לומר דדמי למשכנתא בסי' קע"ב כיון דיכול להשתדף לא הוי רבית. לתקנת הגאונים דמטלטלי מסתעבדי לכתובה כל האחריות על היורשין ודוחק לומר דישתדפו או יאבדו כל ירושת אביהם, והנלע"ד דעיקר הרבית הוא משום לא תשומין, והיכא דליכא שומה לא הוי רבית דאורייתא, והכא כיון דכך התקנה השומה נעשית ע"י תקנת חכמים ולא ע"י המלוה ולוה משו"ה מותר.

בגמ' והאמר ר"י אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה וכו' הניזונית שפיר ופרש"י ושמואל באינה ניזונית איירי ועיי' בתוס' מה שהקשו ע"ז, והנלע"ד לפמ"ש התוס' לעיל מ"ז ע"ב אף דיכולה לומר אינו ניזונת וכו' אינה יכולה לומר איני נפדית ואינו נותן פירות משום דמעיקרא תקנתא דרבנן דפירות כל ימיה בשבית פרקונה אחת ע"ש, ולפ"ז יש חילוק בין מעשה ידי' למציאה דמעשה ידי' בכל יום. לא תוכל לעכב לעצמה היכי דיש לה מזונות דכיון דקבלה מזונות מע"י ליתומים משום המזונות שקבלה כבר, אבל מציאה דבאה במקרה, אמרי' בעד מזונות כל ימיה לו המציאתה, ותלוי בזה אי אמרי' ניזונת תנן ואין היתומים יכולין לסלקה ממזונות, מציאתה שלהם. אבל אם הניזונת תנן כאנשי יהודה דיכולין לסלקה ל"ש לומר מציאתה ליתומי' דאפשר דיסלקוהו אח"כ, ומציאה רק עבור מזונות כל ימי' וכך פרש"י ומוקי שמואל באינה ניזונת פירושו דמוקי לה בהנזונית, ומתו' בזה כל הקושיות.

בגמ' מתקיף לה מר בר ר"א מ"ש לכתובה דמקרקעי ולא ממטלטלי מזונות נמי וכו', והקשה בפנ"י דכתובה צריכה שבועה משו"ה לא מהני תפיסה בי' לר"ע שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, אבל למזונות דלא צריכי' שבועה מהני תפיסה ע"ש, ולע"ד לק"מ דמזונות הוי תנאי כתובה, ותלוי אי יש לה כתובה או לאו, והנה באין להיורשין רק מטלטלין וממטלטלי לא גבי' כתובה, הוי כאין לה כתובה וממילא ליתא לחיובא דמזונות, וכן אתקפתא דמבר"א, כיון דלכתובה לא מהני תפיסה ליכא כתובה וליכא מזונות אמנם יש קצת עיון בזה דעיין בב"ש סי' צ"ג דלמזונות א"צ שבועה כלל, והא דאמרי' תשבע לבסוף פי' השבועה לכתובה מגלגלת השבועה אגב גם למזונות, אבל למזונות מצ"ע ל"צ שבועה כלל ע"ש, ולפ"ז הי"ל דגם למזונות צריכין שבועה מה"ט דדלמא לא תהא נשבעת לכתובה, ואם אין חיוב כתובה אין מזונות ואפשר לתרץ דכמ"ש הרא"ש אף היכי דלא נשבעה החיוב מזונות משום הבו דלא לוסיף עלה ע"ש, ולפ"ז אמרי' בגדר רוב דלא אתפסה צררי, ולכך אמרי' דודאי תשבע ולא יפטר מחיוב כתובה ומשו"ה י"ל מזונות, אבל בהניח מטלטלין דאינה גובה מהם לי"ל כתובה כלל בכה"ג לי"ל מזונות ג"כ, ולפ"ז יהי' חילוק בין היכי דאיכא מקרקעי לכתובה אף דלמזונות ליכא מקרקעי מהני תפיסה למזונות ממטלטלי משום דאיכא חיוב כתובה, ובין היכי דליכא קרקעי כלל דליכא חיוב כתובה, [וכעין זה כתב הפ"י אבל לא מטעמי, כי הוא כתב לחלק בין היכי דאיכא קרקעי למזונות ותפסה מטלטלי. ולדעתי סגי באי"ל קרקע לכתובה], ולפ"ז מאי אתקפתא דמר בר ר"א דלמא איירי ביש קרקעי לכתובה ומשו"ה מהני תפיסה למזונות ממטלטלי, ואם תפסה ממטלטלי לכתובה לא מהני, וי"ל אף דלמזונות א"צ שבועה הטעם דנכסים בחזקתה, ואותן המטלטלי אי לאו תפיסתה ליורשין נינהו, ואף אי נימא דמהני תפיסה מ"מ ל"ש לומר בטרם התפיסה נכסים בחזקת האלמנה קיימא, וממילא מחויבת שבועה גם על מזונות ושפיר קא מקשה מר בר ר"א מ"ש כתובה ממזונות.

והנלע"ד בזה דהיכי דתפיסה מהני לא צריכין שבועה כלל, דשבועה שייכי רק בגביי' ב"ד. אבל היכי דעביד אינש דינא לנפשי', והוא אצלו ברי ל"ש ענין שבועה כלל. אבל לפ"ז לעולם יהני תפיסה ואי משום דכולם צריכין שבועה וכו' והלא בתפיסה ל"צ שבועה, וי"ל דע"ז אנו דנין דלא עביד אינש דינא לנפשי' ולא יתפוס לשם גביי' וצריך ב"ד אח"כ ושבועה וממילא לא מהני תפיסה, והנה היכי דאיכא פסידא עביד אינש וכו' וי"ל דזה סברת התוס' דמזונות דאי אפשר לגבות ממשעבדי הוי פסידא, ומשו"ה מהני התפיסה דעביד אינש וכו' וא"צ שבועה, וכחה כמו כח היורשין בשוה, אבל בכתובה דליכא פסידא דאפשר לגבות ממשעבדי, י"ל דלא עביד אינש וכו' וצריך אח"כ גביית ב"ד ושבועה, וגדול כח היורשין דא"צ שבועה ולא הועילה התפיסה כלום.

עיין בתוס' דמזונות נתנה לגבות מחיים משו"ה מהני התפיסה משא"כ בכתובה, וכוונתם כמ"ש הר"ן אף דמזונות לאחר מיתה לא נתנה לגבות מחיים מ"מ יש מזונות ג"ב מחיים ע"ש וגם דבריו צריכין ביאור ואולי דכוונתו כיון דאיכא מזונות מחיים חל תפיסתה להיות תפיסה מחיים משום מזונותי' ובידה אח"כ לעכב בעד מזונות דלאחר מיתה, כיון דלא הי' שעה אחת ברשות היורשי' אבל לכתובה התפיסה על דבר שאין לה תביעה כאלו לא תפסה כלל וברשות היורשים קיימא, ועיין בר"ן דמחלק בין תפסה מטלטלי לתפסה מעות. דבמעות מהני תפיסה כיון דכבר נפרעה ע"ש ודבריו צריכין ביאור, ואולי דעתו כמ"ש הרא"ש לעיל בשם הירושלמי הטעם דלא מהני תפיסה משום דזכות היורשים קודם בו, והנה במטלטלי כיון דע"כ גוף המטלטלי של היורשים דבידם לסלקה במעות, הוי כאלו בא מרשות היורשין לידה, אבל במעות י"ל דזכותם שוה, ומעולם לא הי' ברשות היורשים. ולפמש"ל יובן היטב, דבתפיסה ל"צ שבועה דעביד אינש דינא לנפשי' ומשו"ה מהני, רק דבמטלטלי ע"כ צריך שומת ב"ד וכיון דצריך ב"ד ממילא מחויבת שבועה ול"מ התפיסה וכטעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה וכו' אבל במעות דא"צ שומא י"ל באמת דה"ט דמהני משום דעביד אינש וכו' וחיוב שבועה ליכא וליתא לטעמא דר"ע.

בגמ' בעי ר"י יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי' וכו' ובתוס' פי' הטעם דנכסים בחזקת אלמנה משום דמוכרת שלא בב"ד. והקשו מ"ש דבכתובה לא הוי בחזקתה ותי' דאיירי באין כתובה תח"י א"נ שאני מזונות מכתובה דמיד כשנפרעת נסתלקה ע"ש, והא דאמרי' דבחזקת אלמנה קיימי משום דמוכרת שלא בב"ד, נלע"ד להסביר כמ"ש התוס' אח"כ ספק זה קודם, ספק זה קודם קוצץ ואינו נותן דמים וכו' ע"ש כיון דזאת התביעה הקציצה מוסכמת משני הצדדים התביעה השני' מנתינת דמים הדמים בחזקתן, ולפ"ז במוכרת שלא בב"ד וכנראה מרי"ף ורא"ש לקמן דגם בלא נשבעה, ובלא תביעה בב"ד מוכרת, א"כ אם היתומים יכולין לומר נתננו, האיך המכירה קיימת ואיך תוכל למכור שלא בב"ד שמא יאמרו היורשים נתננו. וע"כ דהמכירה לעולם קיימת רק דהדמים צריכה להחזיר ליורשים אם כבר פרעו לה, ולפ"ז הנכסים בע"כ בחזקת האלמנה רק הספק בהדמים, וא"כ היורשים המה המוציאים. כן י"ל הסברא באם מוכרת שלא בב"ד הנכסים בחזקת אלמנה קיימי, אבל זה יש לדחות כמ"ד לקמן באלמנה שמכרה שוה מנה במנה חסר דינר מכרה בטל, ומשו"ה מוכרת שלא בב"ד דלא יבוא הפסד להיתומים ועיין בזה ברא"ש ור"ן לקמן כ"כ נוכל לומר אף דמוכרת שלא בב"ד כשיאמרו היורשים נתננו כבר המכר בטל כדי שלא יבוא הפסד להיתומים:

אבל מטעם אחר יובן דאנן קיימ"ל דגם לכתובה מוכרת שלא בב"ד ולפי רוב הפוסקים למזונות תוכל למכור רק כדי כתובתה ולא יותר. ולפ"ז כשיש שטר כתובה תח"י ממנ"פ תוכל למכור הנכסים אי משום מזונות ואי לאו משום הכתובה, וא"כ הנכסים ממנ"פ ברשותה, רק הנ"מ בדמי מזונות ועל הדמים היורשים המה המוציאים. ולפי' כשמכרה לשם מזונות לא יוכלו היורשים לומר כתבנו כבר, דהמכירה קיימת ממנ"פ רק המה תובעים הדמים שקבלה לשם מזונות ולפי' היא נאמנת דבחזקתה הוי', ומעתה הא דלמזונות הנכסים בחזקת אלמנה קיימי משום דיכולה למכור לכתובה, וזה ניחא היכי דאי"ל כתובה בודאי כששטר כתובה יוצא מתח"י, אבל אי גם כתובה לי"ל, או כשדנין על הכתובה בעצמה, א"כ ל"ש סברא זו דממנ"פ המכירה קיימת, והוי ספק על הנכסים ולא על הממון, ומשו"ה הנכסים בחזקת היתומים, ומתו' בזה קו' התוס' דלמזונות הנכסים בחזקת אלמנה וכמ"ש משום דהכתובה ודאי, אבל כשהספק על חיוב כתובה שפיר הנכסים בחזקת היתומים, ולפ"ז בכה"ג גם למזונות בחזקת היתומים, והכא איירי היכי דהחוב כתובה ודאי והספק על המזונות.

אמנם לפ"ז יש לעיין בכתובה עצמה אם טוענים היורשים שפרעו מקצת כתובה נימא בחזקת אלמנה קיימי כיון דממנ"פ שלה משום החלק הנשאר ותגבה הספק תחלה מכח ממנ"פ וכמ"ש ואח"כ החלק הודאי חיוב ודמי לקיני דאביי, ויש לתרץ דאם תגבה הספק תחלה יטענו היורשים אח"כ דכבר פרעו הכל ובטענה זו הנכסים בחזקת היורשים קיימי ולפ"ז גם במזונות נימא ככה דאם גם נאמנת מכח הממנ"פ כמ"ש דהטענה על הדמים ולא על הנכסים כאשר יטענו היורשים שיהי' המכירה תחת כתובתה, ואז לא תוכל להוציא מכאן ולהבא לא למזונות ולא לכתובה דאז הטענה על הנכסים ולא על הדמים, ולפ"ז תלוי אם דנין כמו שהדבר הוא קודם המכירה והגביי' אז בחזקת אלמנה כיון דקרקע בודאי בחזקת' ממנ"פ והס' על הדמים, ואם דנין כמו שהוא אחר הגבי' אז הטענה על הכל על הנכסים בעצמם וברשות היתומים קיימי ואפשר שזהו סברת האיבעי' דר"י.

והנה להתוס' בתי' השני, דלמזונות בחזקתה משום דלא נסתלקה, משא"כ בכתובה ע"ש ולכאורה זה סתירה למ"ש התוס' דדוקא ניסת אבל נתקבלה כתובתה או תבעתה בחזקת אלמנה קיימי והא גם הכא במזונות דמי' לכתובה כשנפרעה נסתלקה ועי' בהפלא"ה ובאמת צ"ב לאחר שקבלה כתובתה למה נימא דבחזקתה קיימי ונלע"ד כמ"ד בהרא"ש לעיל ובשו"ע אהע"ז סי' צ"ג בתבעה מחמת דוחק לא הפסידה כתובתה והכא כשלא פרעוה לה לפי טענתה אף דתובעת לא הפסידה, ואם ע"י תביעה לא הפסידה, ואם ע"י תביעה לא הפסידה י"ל דגם ע"י קבלה לא הפסידה בכה"ג די"ל דהיתה תובעת כתובתה ואחרי שהגיעה לידה תפסתה בשביל מזונותי' משא"כ בניסת [כדאי' בחו"מ סי' פ"ג סעי' ב' אף במפרש לאיזה חוב נתנו והמלוה אומר לחוב אחר הדין עם המלוה עש"ה] וגם בקבילה היכי דגם המזונות קיבלה, אבל הכא דלא קיבלה המזונות לפי טענתה גם כתובתה לא הוי כקבלה דתפסה בשביל מזונותה ועתה תובעת מזונות וכתובה [ולא דמי לכותבת לכתובה מכרתי, כיון דנ"מ ללקוחות ולא תוכל שוב לחזור בקבלת המעות ולומר למזונות יהי'] ואף דלפי טענת היתומים כבר קיבלה מזונות והכתובה ונסתלקה, לענין החיוב מזונות מכאן ולהבא היא מוחזקת דהתביעה אינה כתביעה כיון דיש לדונה לתפיסת מזונות ובידה לתפוס גם מההי' שעתא דמי הכתובה למזונות, ולפ"ז לענין מזונות דלהבא הנכסים משועבדים לה בכל גוני, ומשו"ה י"ל דגם להמזונות שעברו בחזקתה, דמוחזקת בנכסים משא"כ בכתובה וגם יש לחלק ולומר היכי דבשעת התביעה הנכסים בחזקתה ממש שיכולה למכור בזה אין ספק דבחזקת אלמנה קיימי, רק הספק היכי דאינו יכולה בשעת התביעה למוכרה, רק בימים הבאים אי נימא משום שעבוד כזה דודאי יבואו בחזקתה, אי משום הא הוי בחזקת אלמנה זה האיבעיא דר"י, ולפ"ז י"ל באמת דהטענה על מזונות שעברו, ר"ל האלמנה תובעת מזונות שעברו, ובכה"ג אם היתומים מכחישים בודאי הי' נאמנת דהרי אף אם קיבלה המזונות מכבר יכולה למכור בנכסים לשנה הבאה לכל השנה, כדי שלא תזלזל, וא"כ הנכסים בודאי בחזקת האלמנה, אבל הכא איירי דהיורשים מכחישין אותה ואומרים דגם לשנה הבאה פרעו לה, וא"כ לא תוכל למכור עתה בשעת התביעה דאינה מוכרת רק לשנה וא"כ אינה מוחזקת בודאי, ובכה"ג האיבעי' דר"י, ולפ"ז מיושב הסתירה ברש"י שפי' נתננו לשנה הבאה ובתנו לוי מוכח וכן פרש"י ממזונות שעברו ולפמ"ש ניחא דע"כ בהמזונות שעברו איירי אבל היתומים מכחישים במזונות לשנה הבאה. דאל"כ פשיטא דבחזקת אלמנה קיימי, ומעתה י"ל דרש"י בזה ס"ל כהתוס' דלשנה הבאה הוי טוען אחר מעשה ב"ד, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ורק בעברו שנים הספק, אבל גם בתובעת מזונות שעברו צריך להיות טענת היתומים נתננו לשנה הבאה, ולפ"ז מיושב קו' התוס' על רש"י ויש לכוין סברת שניהם באחת.

ולולי התכוונת דבריהם אהדדי, י"ל לרש"י דהטעם דבחזקת אלמנה קיימי משום דבידה למכור כמ"ש התוס', ואם גם למזונות שעברו לא תוכל למכור מ"מ כיון דהי' בחזקתה מקודם לכן טרם שעברו גם לאחר שעברו בחזקתה, אבל אם נימא דהיתומים נאמנים גם לשנה הבאה לעולם לא הי' בחזקתה דאם תמכור שלא בב"ד יוכלו לומר נתננו, ובכל פעם יכולים לסלקה מהנכסים בטענה זו, וא"כ אם נאמינה לשנים שעברו ע"כ צריך לדעת מטרם זה דלשנה הבאה אינם נאמנים, וזה בזה תלוי ואין כאן סתירה בדברי רש"י דצריכין לדעת הדין בלשנה הבאה וממילא גם בעברו הדין ככה.

בדף צ"ז ע"א אי' מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וכו' וכ' הרי"ף דמזונותה כנגד כתובתה והקשה מלקמן (ק"ז) רצתה ניזונת רצתה נוטלת כתובתה וכו' ע"ש וכן בהרא"ש, וקו' הרי"ף י"ל דהחילוק בין גרושה לאמרה מת בעלי דבאומרת גרשנו אין לה מזונות רק כדי כתובתה ובזה נפטרת מכתובתה, אבל במת בעלי י"ב מזונות עד כדי כתובתה ואח"כ יכולה לתבוע כתובתה, ומה שנוגע לדינא דהרי"ף מה הכריחו לזה, עי' בהפלא"ה, ולעד"נ לפמש"ל הא דבחזקת אלמנה קיימי משום דבלא"ה יכולה למכור לכתובתה, והנכסים עכ"פ בחזקתה והספק על הדמים ודמי לשניהם אומרים לקצוץ וכו' שהביאו התוס' לעיל ולפ"ז י"ל דאין בחזקתה לענין טענת מזונות, רק כדי כתובתה, דעל יתר מכתובתה, אין בידה למכור הנכסים ממנ"פ, וכבר כתבתי די"ל דתהי' בחזקתה למזונות אף יותר מכדי כתובתה, כמו בקטיני דאביי, ולהרי"ף י"ל דסברתו דבחזקתה מטעם האמור רק כדי כתובתה, וא"כ לעולם יוכלו היורשים להכחישה ולטעון נתננו, והוי כמ"ש התוס' לעיל בגדר מה הועילו חכמים בתקנתן, ולפי' באמת לא תיקנו מזונות יותר רק כדי כתובתה.

מוכרת למזונות מהו שתטרוף לכתובתה וכו' אחריות דנפשך קבולי קבילת וכו' וברש"י בד"ה ארמלתא וכו' דקבלה עלי' אחריות ע"ש ולכאו' הוא מיותר דאף בלא קבלה אחריות טעות סופר ועי' בחו"מ סי' ל"ט סעיף ד' ובסימן קי"ב, ובש"ך ס"ק ל"ט דאף בסתם קנין לכתובה וכו' אמרי' אחריות ט"ס, וא"כ אף בשטר אמרי' ככה, ולחלק דשא"ה דהאלמנה היא המוכרת, ואחריות על היתמי בכה"ג לא אמרי' ט"ס וצריך להתנות, ז"א דאם צריך לתנאי מה מהני ליתמי, וגם ע"ש בש"ך דט"ס אינו תלוי בהמקנה רק בהקונה דלא שדי אינש זוזי בכדי – ועי' בתוס' שהקשו לרבא לעיל בראובן שמכר שדה וכו' דאחריות דנפשי' קיבל עלה מאי בעי הכא ע"ש, ולע"ד נראה לחלק, בראובן שמכר שדה שלא באחריות, בלעדי התנאי ע"כ האחריות על ראובן דהוא קבל המעות עבור נכסיו שמכר לו, ואם התנה שלא באחריות ותנאו פטרתו מזה, אמרי' דתנאי היו רק נגד אחריות דעלמא, אבל אחריות דנפשי' דעדיף אינו מוכרח דהי' בכלל התנאי ואוקמי' אדינא, ובספק בלשון התנאי והשטר כבר פסק הש"ך דאמרי' ידו על התחתונה אף בהמוחזק, אבל הכא הארמלתא רק שליח היתומים וכאחר דמי' ולמה יהי' כלל אחריות עליה, וע"כ דצריכין ראי' ואומדן מוכרחת דקיבלה עליה אחריות, כי זה חיוב חדש נתחייבה בו, ובזה איבעיא לן ומתו' קו' התוס', ולפ"ז מיושב פרש"י דע"כ צ"ל בקיבלה עליה אחריות דאי לא קבלה בפירוש, במה מחויבת על מכירת נכסי היתומים שמכרה בשליחותם, ואף אומדן דעת לא מהני, בליכא דיבור כלל, והוי דברים שבלב לחייב חיוב חדש אכן גם בקבלה נוכל לומר דמפרשים קבלתה בעד היתומים ובזה הספק באיבעיא – ועיין עוד בתוס' שהקשו לרב"ח לעיל דגם אחריות דנפשי' לא קיבל ע"ע תפשוט מהכא מתניתוה שיירא אין וכו' דאחריות דנפשי' קיבל עלי' ע"ש, וגם קו' זאת נלע"ד לתרץ, דהתם בעת המכירה ראשונה בשעת התנאי לא נוכל לומר דאחריות דנפשי' קיבל עליו. דבעת ההיא לא הי' ככל שייכות לקבלת אחריות דנפשי', דאחריות דנפשי' נולד ע"י לקוחתו אח"כ מיד הלוקח, ומשו"ה לא נוכל לומר דאחריות דנפשי' קיבל עליו, אבל הכא בארמלתא כבר היתה הכתובה בעת תנאי המכירה, שפיר י"ל דאחריות דנפשי' קיבל עליה.

שם במתניתן אלמנה מן הארוסין וכו' מוכרת שלא בב"ד רש"א וכו' לרש"י הפירוש דמוכרת למזונות לבד, ולר"ן בשם אחרים דמוכרת גם לכתובה, ומדויק בזה הלשון משום מזוני, וטעמו משום רווחא דיתמי שיפטרו ממזונות, וע"ז הקשה הפ"י דלרבנן במוכרת במקצת י"ל מזונות ואין ריוח להיתומים ע"ש. ולולי דברי הר"ן ז"ל היכי דמזונות י"ל ובידה למכור למזונות בכל עת שלא בב"ד משרה גם לכתובה מוכרת שלא בב"ד, דלמה יתקנו ב"ד במכירה לכתובה אם בדרך אחר בשם מזונות תוכל למכור שלא בב"ד בלא"ה, ובזה אין חילוק אף לרבנן דבמכרה במקצת י"ל מזונות ויש לעיין אם נאמר מוכרת לכתובה שלא בב"ד לדברי הגמ' בערכין ר"פ שום היתומים דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכדאי' התם מטעמא דלאו בני מצוה נינהו, ולפמ"ש בפ' הכותב הטעם אף דשעבוד חל על הנכסים וכמ"ש שם התוס' דאיירי בדאיכא נכסים ע"ש מ"מ כיון דיתמי לאו בני מעבד מצות נינהו, מוטב שהב"ד יעכבו הדבר ולא יזדקקו לדין עד שיגדלו היתומים למען יקיימו המצוה, ויש לפרש בזה שם דברי ר"נ מעיקרא וכו' השתא וכו' ליזלו בתר שבקייהו מזדקיקנא, ולפמ"ש מובן כיון דרק מצד קיום המצוה מעכבים, כיון דאמרי ליזלו בתר שבקייהו, זה גרע ולא חיישינן לקיום המצוה שיהי' בגדלותם דוקא ולפ"ז הנזקקין ואין נזקקין רק אם הב"ד עליהם להזדקק, ואם הדין דמוכרת שלא בב"ד וא"צ לב"ד שיזדקקו, לענין הגביי' לא יעכב מה שהם קטנים כיון דשעבודא רמי' על הנכסים, וא"כ למה הוצרכו שם בכתובה הטעם דנזקקין משום מזוני, והא כיון דמוכרת שלא בב"ד אין צריכין להזדקקותם, וא"ל דמיירי בתובעת והא הגמ' תי' שם בתובעת משמע דאיירי באינה תובעת ואם נאמר כמסקנת הגמ' בתובעת כיון דמזדקקין לי' מעיקרא מזדקקין לי' לבסוף. ונאמר דבמוכרת שלא בב"ד באמת נפרעת מיתומים קטנים רק בתובעת דצריך ב"ד במכירתה, יהי' מתו' קו' התוס' בהכותב במתני' דהפוגמת דמנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכמ"ש גם ביתומים קטנים נוכל לאוקים המתני' וכיון דמוכרת שלא בב"ד ול"צ ב"ד שפיר גובה, ושבועה צריכה כתקנת חז"ל ובנשבעה לא הוי התובעת כפמ"ש הר"ן דנשבעת כיון דאין אדם מוריש שבועה לבניו, והאיבעי' דלקמן במוכרת אי צריכה שבועה כפרש"י שלא גבתה יותר. [ועיין בפ"י שם שתי' בתפסה מחיים דא"צ כפיית ב"ד יכולה לגבות ע"ש ולפמ"ש א"צ לזה כיון דמוכרת שלא בב"ד הוי כתפס מחיים]:

הנה לטעמא דגמ' דאינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, לכאו' יקשה לפמ"ש הרא"ש והר"ן וכ"פ ברמב"ם פי"ז מאישות דצריכה עכ"פ ב"ד ג' הדיוטות במכירתה שלא בב"ד, אדם מ"ש השלא תתבזה אם הבזיון בפני מומחין או הדיוטות, ואם נאמר דלפני הדיוטות לא חשיב בזיון, יקשה מהגמ' דלעיל ע"ד וכן בפ' השולח במגרש אשתו משום נדר, דאמרי' שם אינו רוצה שתתבזה וכו' ובהיתר נדרים ג' הדיוטות סגי, ונ"ל דבזיון לפני הדיוטות ולפני מומחין לענין זה שוים שאין אדם רוצה שתתבזה וכו' אבל בזיון מקרי רק כשצריכה לתבוע ולדון לפני ב"ד, ובמוכרת שלא בב"ד אינה צריכה להג' רק לשומא, וא"כ אין החילוק בב"ד אי הדיוטות או מומחין נינהו רק בהדבר צריכה להם.

גמ' שם ע"ב כר"ש ופרש"י דל"ל חינא וכו' ולעד"נ דגם לר"ש הב' סברות קיימא א"א רוצה שתתבזה וכו' וסברת חינא. רק לר"ש ליכא נ"מ בזה דלדידי' במוכרה למקצת כתובתה, עכ"פ לא תמכור השאר שלא בב"ד דלדידי' בגבתה מקצת כבר אין לה דין אלמנה כמו לדידן בגבתה הכל. והנה בכל אלמנה מה הועילו בהרשאתה למכור שלא בב"ד בבזיון וכן בחינא כמ"ש רש"י משום הטורח ע"ש. והא בלא"ה צריכה לשבע ושבועה צריכה להיות בב"ד. וא"כ לענין בזיון לטורח לא הועילו בזה, וצ"ל כיון דתוכל למכור ד' וה' פעמים ולשבועה צריכה לבוא רק פעם אחת, שייכא המטמא בפעמים אחרים, זה ניחא לדידן אבל לר"ש דע"כ לא תמכור שלא בב"ד לכתובה רק פעם אחת, א"כ מה אהני לן בתקנתם דס"ס צריכין לבוא לב"ד לשבע, ואם תרצה למכור תבוא אותו הפעם לשבע ולמכור בפעם אחרת, ולפ"ז שפיר ס"ל לר"ש חינא וגם כדי שלא תתבזה וכו' רק הכא לענין מוכרת שלא בב"ד אין נ"מ בזה.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה