פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
מכירת שטרות
בכתובות דף פ"ה ע"ב אי' אמר רבא לבריה דר"ל בר אבין תא ואימא לך מלתא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' ופרש"י משום דא"ל לוה ללוקח לאו בע"ד דידי את ע"ש, והנראה בכוונת רש"י לפמ"ש לקמן (פ"ו ע"א) בד"ה פריעת בע"ח מצוה משום הן צדק ע"ש ונראה דהמצוה רק להמלוה הלוה לו ואם המלוה לא יתבענו ליכא מצוה לפרוע ללוקח. רק בלא מחל ב"ד כייפא לי' למלוה שיתבע ללוה בשביל הלוקח ומשום אפוכי מטרתא הב"ד נזקקים מיד בעד לוקח אבל כשמחל ליכא עליו מצוה ואף דנימא דהמכירה מהני דלא מהני מחילה בשל לוקח מ"מ לזה מהני המחילה דאין מי שיתבענו ולא נוכל לכופו משום המצוה דלגבי לוקח ליכא מצוה, ולפ"ז לרש"י נוכל לומר מכירת שטרות דאו', ובתוס' כ' דמכירת שטרות דרבנן מדמהני מחילה ולר"ת הוי דאו' רק דמחילה מהני לשעבוד הגוף ועיין ברא"ש ובר"ן, וברי"ף הביא בשם הגאון נועם דמהני מחילה משום דיכול לומר לא פש לי גבי' ע"ש, וע"ז הקשו בר"ן וברא"ש חדא דבב"מ י"ט אמרי' להיפך בשובר יחזיר ונאמן לומר פרוע משום דאי בעי מחיל, ב' לעיל י"ט אמרי' היכי דחב לאחרים אינו נאמן, ג' מגמרא דהכא במכנסת כמנה לא תהי' נאמנת ע"ש, ועיין בתוס' שהקשו משר"מ אי הוי דאו' לא מהני מחילה ע"ש.
והנלע"ד סברא אחרת למה אמרי' דמחלו מחול, עיין בחו"מ סי' מ"ו בענין שטר אי אמרי' בי' מפיהם ולא מפי כתבם וטעם דמהני להתוס' הובא שם משום דבשטר הוי כנחקרו עדותן בב"ד, ועיין בנתיבת המשפט שמפרש דברי הרמ"א והש"ך בענין אם אין זוכרין העדים בשעת הקיום דפסול דדעתו אף דבשטר לא הוי מפי כתבם ודמי להגדה מ"מ לא עדיף מהגדה בפה ובהגדה בפה ג"כ חוץ לב"ד ל"מ וצריך להיות לפני ב"ד, וכן הדין בשטר באותו שעה שבא לפני ב"ד הוי הגדתן בב"ד ע"ש, ועיין בחו"מ תחילת הלכות עדות דהעדים אינם מחויבים להגיד רק כשיתבענו וע"ש בסמ"ע דלאו מקרבן לחודא אבל גם מלאו דאם לא יגיד פטורים ע"ש ולפי הגמ' באלם היכי דלא הוי בכלל לא יגיד אינם עדים, וא"כ לפי הנאמר השטר דמהני רק כשיביא לפני ב"ד אז הוי הגדתן ואם אמר המלוה פרוע אינו תובע להעדים ועדי השטר לא עדיפי מעדי בע"פ. וכשיביא הלוקח השטר לפני הב"ד הרי דליכא הגדה, ואי ליכא הגדה לפני הב"ד, השטר רק דין כתבם לו ובטל, ואם נאמר כיון דמכרו ללוקח כשיביא הלוקח השטר לפי ב"ד הוי כאלו הגידו באותו שעה לפניהם, אדרבה צריכין לומר להיפך במה קנה לוקח דלא הוי השטר כלל רק היכי דבא השטר לפני ב"ד אח"כ אמרי' דלמפרע קנה שטר גמור והא מהני הקנין, אבל אי טוען המלוה פרוע או מחול וליכא תביעה ולא הגדה ממילא למפרע לא הי' שטר כלל ומכירתו בטילה, ולפ"ז י"ל דבאמת מכירת שטרות דאו' אבל היכי דמחל למפרע לא הי' שטר כלל ומשו"ה מחלו מחול, ובזה נבין החילוק דטענתו פרוע או לא פש לי וכו' לא הוי חב לאחרים דכיון דע"י טענתו השטר בטל ולא הוי קנין למפרע כלל דכיון דהשטר הוי בלא עדים אין לו דין שטר לקנות על ידו, אבל לעיל בשעבודא דר"נ דא"צ דין שטר שיגמר הקנין דקני מצד שעבודא דר"נ משו"ה אינו נאמן דחב לאחרים ומלוה השני הוי התובע מצד דר"נ ונעשה הגדה ע"י הבאת השטר לפני ב"ד ע"י המלוה שני, גם יש לחלק בין כתובה לשטר חוב דחיוב כתובה לא מכח שטר לחוד אתי' וגם אין צריך להגדת העדים דבעודה תחת בעלה מדינא אי"ל כתובה א"כ כשתמכור השטר כתובה בתוקפה בלי הגדת העדים או הבאת השטר לפני ב"ד וא"כ מהני הקנין, לכן אינה נאמנת בטענת פרוע, וחתו' בזה קו' הר"ן.
אבל עוד יש בעיין למה באמת מהני בכתובה מחילה כדאי' שם בב"מ והכא בקריבתא דר"נ, והנה לפמ"ש י"ל דבאמת מכירת שטרות דאו', וגם מחילה לא מהני רק משום דע"י מגו דפרוע ליכא תביעה וממילא הוי השטר ככתב בעלמא משא"כ בכתובה וא"כ למה מהני מחילה דכיון דמכירה דאו' וכאן בכתובה ליכא ההיא טעמא, וי"ל דבכתובה לכ"ע מכירת שטרות רק מדרבנן דשאני שטר חוב דעלמא דהשעבוד תלוי בשטר שם מהני הקנין הכתיבה ומסירת השטר אבל בכתובה גם בלעדי הכתיבה מגיע לה כתובה וראי' דיש מקום שאין כותבין, ואף דכותבין מ"מ השעבוד אינו תלוי בשטר, לכן לא הוי במסירתו קנין מדאו' רק מדרבנן ובדרבנן מחילתו מחילה. ומיושב ג"כ קו' התוס' משכ"מ דשם הקנין נעשה מצד כחו שנתנה לו התורה להקנות ול"צ כהקנאתו השטר וע"כ אינו נאמן אח"כ משום חב לאחרים.
בתוס' בד"ה המוכר תימא לר"י האיך יכול למכור חוב דבשלמא כשיש ללוה קרקעות מוכר לו אותו השעבוד וכו' ותי' דלא הוי מכר מדאו' דאי הוי מכר אמאי מחול ע"ש ומזה לכאו' נראה היכי דאיכא קרקעות דאז הסברא דהוי מחילה ל"מ מחילה ועיין בהפלא"ה. ונלע"ד בפי' דברי התוס' דכך קושייתם די"ל דמוכר עתה השטר חוב, וגם י"ל דמוכר הקרקע כשיבוא לעולם ודמי לבידו כיון דמשועבדת לו, והנה אם מוכר הקרקע כשיבוא לעולם הוי הקנין מדאו' ובכה"ג אי ליכא קרקעות ליכא קנין, וע"ז תי' התוס' דהסברא נותנת דהקנין הוי דמקנה רי' השט"ח. דאם הקנין בקרקע כשיבוא לידו א"כ כשיפרענו הלוה לא זכה כלל הלוקח ודאי הדעת נותנת דקנה החוב ולא הקרקעות כשיבואו, וממילא הוי מכירה דרבנן גם ביש לו קרקעות ומובן.
בדף פ"ו ע"א אר"ה ברי' דר"י אי פיקח הוא מקרקש לי' בזוזי וכתב לי' שטרא בשמי' פרש"י ושוכרו וכו' קודם שיעשו קנוניא בין שניהם ע"כ ויש לעיין להסוברים דטעם דמהני המחילה אחרי המכירה משום דהמכירה מדרבנן נפקע' ע"י המחי' דמהני מדאו' ומדאו' המלוה ראשון הוא העיקר והוא מחל, מה יהא דינו באם הלוה פורע ללוקח והמלוה הראשון מוחה והפרעון הוא תוך זמנו. דעיי' בחו"מ סי' ע"ד דבתוך זמנו היכי דאיכא פסידא למלוה בשעת פרעון נתינה בע"כ לא הוי נתינה וע"ש בש"ך ומה שהביא בשם הב"ח ע"ש א"כ אם המלוה מוחה מדאו' לא מהני הפרעון, וא"ל כיון דאין לו הפסד דהדמים ללוקח מהני גם בע"כ, ז"א דלגבי הלוה אי"ל פסידא דנפקע ממנו שעבודו דמדאו' משועבד להמוכר, ואולי יפייס ללוקח בדמים מועטים, ואם נאמר דזה מקרי פסידא ודאי מהני מחאתו והפרעון לא הוי פרעון, והנה בההיא דמקרקש לי' בזוזי וכתיב לי' שטרא בשמיה, אין לפרש דשעבוד הראשון קיים וגם השעבוד השני, וע"כ צריך לפרש דעתה בעת כתיבת השטר בשמי' הוי כפורע לו חובו וממילא לא מהני מחילת המוכר אח"כ דאחרי הפרעון לא מהני מחילה, ומה לי אם פורע לו בממון או בשטר על ממון חובו, ולפ"ז מה מהני הכתיבת השטר בשמי', דאם ימחול ע"כ דאין רצונו בפרעון הקודם והפרעון הי' תוך זמנו, ולפמ"ש היכי דמגיע למלוה פסידא פרעון בע"כ תוך זמנו לא הוי פרעון, וליהוי השטר השני בטל. וצ"ל דטרם דמחל, כיון דמכרו לו ע"כ הסכים כי יפרע ללוקח ובשעת פרעון הוי כאלו הסכים המלוה, ואם אח"כ איננו נוח לו כבר היתה הפרעון.
ברא"ש הביא שיטת הראב"ד היכי דכ' משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך הוי מכירה דאו' והחולקים עליו ע"ש, ונראה טעם החולקים דשעבודא מהני רק אחרי החיוב ממון שעליו, וגם אם מצינו שיכול להשתעבד בדבר שאינו חייב פירושו דמשעבד נפשו לשלם אותו הממון, והוא בגדר חיוב שמחייב א"ע וע"ז החיוב משעבד עצמו. אבל כשכתב משתעבדנא וכו' דהבא מחמתו עדן איננו, ואינו חייב לו כלום, ועל מה חל השעבוד, כי אם אין חיוב אין שעבוד – עיין בתוס' בדנין דינא דגרמי המקדש במלוה דאחריות תהא מקודשת דסמכא דעתה ע"ש ולכאו' צ"ע דע"כ במחל ס"ס נפטר הלוה ולא קבלה מאומה לקדושין, ואם דזהו קבלתה דצריך לשלם מדינא דגרמי, הלא הוא לא גרם היזקא רק אם נאמר דבאו לה הכסף מצד קידושין, ונאמר להיפך דלא תהי' מקודשת, וא"כ אין מגיע לה כסף קידושין ולא גרם לה היזק מאומה, וי"ל דמחילתו דמי לחזרה ובחזר בי' איהו הכסף לטיבועין, ועי' באהע"ז סי' כ', ועי' בחו"מ סי' ס"ו דגם בנותן הדין דחייב מצד גרמי וא"כ ממנ"פ מגיעין לה הכסף קידושין אם מצד הקידושין, ואם נאמר דבטלין מצד מתנה ג"כ הוי גורם היזק וממנ"פ צריך לשלם לה, ואם צריך לשלם לה, ע"כ דהוי קידושין ולא מתנה, כיון דסמכה דעתה והוי קבלה מעליא לקדושין ומובן.
גמ' האי כדיני' והאי כדיני' פרש"י זה הלוה מעות וזו סמכה על שעבוד קרקעות והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נצ"ב הנשומין בכתובה הוא זכה בהם מיד וזו צרפתן וכו' ודברי רש"י אלו צריכין ביאור. במה שכתב והוא זכה בהם מידי דגה בהלואה כן. ואם גם נאמר מלוה ברשות בעלים לחזרה, מ"ש אם זכה משעת ההלואה או משעת השימוש בהם, ונלע"ד כך כוונת רש"י כדאי' במתני' לעיל פ' האשה שנפלו, כספים ילקח בהם קרקע, א"כ באם לא שמה את המטלטלין להבעל לנצ"ב הוי מתקנת חכמים נכסי מלוג, ובנכסי מלוג ל"ש שיהי' עליהם שם מטלטלין דע"כ צריך ליקח מהם קרקע, א"כ לא נתנה לו מטלטלין כלל, דמה שהביאתו אצלו מטלטלין "זכה בהם מיד" מתקנת חכמים וזכי' זה אינו באה לו ממנה, והוי כאלו הביאה קרקעות בשומה נצ"ב, מה נאמר כיון דשמאתן לנצ"ב לא הי' בכלל תקנת נכסי מלוג א"כ צרפתן וכו' ומובן.
האחרונים הקשו אם נאמר מכירת שטרות דרבנן למה מהני קדושין במלוה בשטר כיון דהוי רק ממון דרבנן וכתבו ע"ז מה שכתבו, ולעד"נ אף דכתיבה ומסירת השטר הוי רק מדרבנן מ"מ עי"ז נעשה הקנין קנין גמור מדאו' דהטעם דלא הוי מכירה מדאו' משום דלא נעשה הקנין בגוף הממון, ולכאו' יש לעיין כיון דמכר סילק נפשיה המוכר, וזה הוי בגוף הממון וליהוי קנין. אמנם ז"א מב' טעמים חדא דצריך ג"כ קנין מצד הקונה והוא לא קנה בגוף הממון דסילוק לחוד לא מהני דהוי רק קנין מצד אחד. ב' כיון דאיכא שטר אף דמחילה א"צ קנין מ"מ באיכא שטר צריך קנין [עיי' בחו"מ סי' רמ"א] ואי מחילה לא מהני גם סילוק לא מהני, אבל כשיצטרפו אלו הב' ריעותות לכאו' יהי' קנין מעליא, דע"י מסירת השטר, השטר אינו בידו ובכה"ג הי' מהני מחילה מהני ג"כ סילוק, ועתה אין לומר דהקונה לא עשה קנין כיון דהסילוק לא הי' באפשרות בלעדי השטר ביד הלוקח, א"כ הסילוק בא ע"י קבלת שטר הלוקח וגם מצדו נעשה קנין, וקנין כי האי בגוף הממון ולהני, ולפ"ז הי' לנו לומר דמכירת שטרות ע"י מסירת השטר הוי קנין דאו', אבל זה יש לדחות דמאיזה טעם נאמר דיהי' קנין כיון דסילוקו מהני, והסילוק נעשה ע"י הלוקח השטר. ועשה קנין בגוף הממון, נאמר להיפך נוקמא אדינא דאינו נקנה, וכיון דאין לו בממון צריך להרבה דעות להחזיר גם הנייר (ועי' ברא"ש ובחו"מ סי' מ"ו) והוי כאלו השטר ביד המוכר, ולא הוי סילוקו סילוק, והנה אם נאמר דתיקנו רבנן קנין בשטרות, ע"כ דא"צ להחזיר הנייר דמדרבנן גם הממון של הלוקח, ואם אינו צריך להחזיר הנייר כמ"ש הסילוק מהני והקנין הוי מדאו'.
גמ' א"ל רבא לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניח"ל למיעבד מצוה מאי וכו' ועיי' בחומר הפירוש אלה דברי הגמ' בתוס' ועי' בפ"י שהביא בשם הראשונים מתמיהים על רש"י שפי' המצוה דהן צדק שחייב לאמת דבריו ולא הביא המצוה דהוא יוציא אליך את העבוט ע"ש ולעד"נ דהגמ' קאי על גמ' דפ' שום היתומים, ורצונינו לפרש הגמ' דשם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים באיכא אחריות נכסים וביתומים קטנים היינו טעמא. דאף דשעבודא דאו' וב"ד יורדין לנכסי הלוה לגבות מ"מ אם המצוה הוא הן צדק שהוא אמר לשלם וחייב לאמת דבריו, אם הב"ד יורדין לנכסיו מבלי רצונו ע"כ לא קיים הוא מצותו אף דנפטר ע"י הגביי' מחוב מ"מ ביטל קיום מצוה, רק דבגדול יורדין כיון דבידו לקיים המצוה ולא קיים. אבל בקטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו, ואם ב"ד יורדים לנכסי היתומים טרם יגדלו, אבדו המצוה לפרוע חובת אביהם. וא"כ יש לעיין איך לעשות. אם לא נגבה החוב הוי הפסד המלוה, ואם נגבה הוי הפסד היתומים בהמצוה דפריעת בע"ח, וע"כ אמרי' דלדין כזה הב"ד "אין נזקקין" זה סברת ר"פ, וע"ז בעי' רבא, דגם בגדול יש לעיין בלוה שאינו רוצה לפרוע, כיון דעליו המצוה, אף דפשוט דיורדין לנכסיו, מ"מ עי"ז ביטל המצוה האם יורדין לנכסיו וגובין ממנו מבלי רצונו. או כי כופין אותו כי הוא ישלם חובו והוא בע"כ יגבהו חובו וע"ז אמר תנינא סוכה אינו עושה וכו' דכופין אותו ולא סגי בגביית חוב ע"י גבית נכסיו לחודי', ומתו' בזה רש"י אף דיוציא אליך העבוט הוא מצוה, הוי רק מצוה לגבי' ב"ד, והכא אין נפ"מ בזה רק שיהי' מצוה חל על גוף הלוה לבד והוא ההן צדק ומובן.