אור ברסלב

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

מומין

יש בגר בקבר

בכתובות דף ע"ב ע"ב במתני' המקדש את האשה על מנת וכו' בתוס' הקשו מפ' אעפ"י דף נ"ז דגזרי' שלא תאכל בתרומה משום סימפון ותי' דנקט קדשה על תנאי משום סיפא דכנסה סתם ע"ש ועוד תי' דהוי קדושין מספק ובתרומה חיישי' וכן לענין גנו אבל לענין כתובה הוא בחזקתי' ע"ש, והנה גם לתי' הב' בעי' התי' הא', דלתי' הב' המתני' אשמועי' דבהתנה לא הוי קדושין אף מספק, וע"כ לא לענין כתובה דגם בספק ליכא כתובה, ורק לענין דל"צ גט כלל וא"כ בגמ' מקשי' ותנן גבי קדושין וכו' ותי' הכא כתובות נקט לי' ואגב אשמועי' קדושין ע"ש ולפי תי' הב' ע"כ רק לענין קדושין ולא לענין כתובה נקט ויקשה קו' הגמ' וע"כ צ"ל דזה נקט לענין כתובה בכנסה אח"כ סתם כרב ושמואל למר כדאי"ב ולמר כדאי"ל וכמ"ש התוס' בתי' הא', אבל צ"ע דלשמואל ניחא דנקט הרישא משום הסיפא דכנסה דהו"א דבה"ג דהתנה מעיקרא ואח"כ כנסה סתם ע"כ דמחול וגם כתובה אי"ל שמעי' דלי"ל אבל לרב ע"כ רק לענין דלא צריך גיטא אתי' א"כ יקשה קו' הגמ' דתנן נמי גבי קדושין כה"ג וצ"ע, וצ"ל דלרב נקט רישא משום סיפא דלא נשמע דהיכי דהתנה לא בעי גט והסיפא ע"כ צריך לשנות משום כתובה, ועכ"פ צריכין לתי' הא'.

ומה שיש לעיין בדברי התוס' בתי' הב' דהוי ספק קדושין וע"כ לא משום החזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז דהתי' איירי על הרישא דלא כנסה כלל למה לא נאמר כיון דלא התנה הוי דברים שבלב, ואין לומר דהוי אומדנא ובאומדנא דמוכח לא בעי' תנא כדאי' קדושין דף ו' בההי' דסילק לא"י וע"ש בתוס', דהכא ע"כ לא הוי אומדנא דהוי ספק קדושין וא"כ ממנ"פ אי הוי אומדנא גם גט לא לבעי ואי הוי ספק ליהוי ודאי קדושין משום דנשארו דברים שבלב וכן ק' קו' זו להגמ' דלקמן אליבא דשמואל דלי"ל חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז ואמרו דהוי ספק. ואולי יש לחלק ולומר דודאי הוי אומדנא דאינו רוצה באשה כזו, רק כיון דיוצאת בלא כתובה, וגם ניח"ל דמחסר בקרובותי' משו"ה הוי ספק אם לא ניח"ל בקדושיה או דלא איכפת לי' כיון דבידו לגרשה בלא כתובה, מ"מ לא הוי אומדנא בקדושי' והוי דברים שבלב משו"ה ההיא ספיקא, וגם י"ל דהוי אומדנא משום הכסף קדושין, ואם נאמר זה יש לתרץ קו' התוס' דבקדשה בשטר לא הוי אומדנא אם נאמר דהוי ספק וממילא הקדושין חלו משום דלא איכפת לי', אבל בכסף י"ל דאיכפת לי' בביטולו משום הכסף קדושין ובארוסה לכהן בעי' קנין כספו, והא דאמרי' ככה ג"כ בשאר קניני' י"ל משום דמקשי' הוייות להדדי, וכן בשאר קניני' גמרי' מקנין כסף. אבל היכי דל"ש באופן הקנין קנין כסף לא שייך ההקש דהוייות להדדי, ולפ"ז בכה"ג דקדשה סתמא ויש סימפון בקנין כסף בטלו הקדושין גם בשאר קניני' דלא בטלו לא מקרי קנין כספו ומשו"ה בארוסה אינו אוכלת משום חשש סימפון, ולענין גט בעי' בשאר קניני' ויש לאוקים המתני' בקדשה בשטר, ולפ"ז בקדשה בכסף ל"צ גם וזה צ"ע.

בתוס' הקשו מ"ש מאיילונית דבנמצאו איילונית לא חולצת ולא מתייבמת ותי' דהוי מום גדול ועיין ברא"ש והקשו מהשולח דהמוצא משום איילונית לא יחזיר וכו' ותי' דשם הוי ספק איילונית דאינו מבוררים הסימנים ע"ש, וסלקו דבהשולח מספק בעי גיטא ע"ש ולדידי קשה דל"ש מספיקא גיטא, דממנ"פ אי איירי דנולד אחר הקדושין דהוי איילונית מספק א"כ גם בודאי איילונית יהי' הקדושין ודאית וכמ"ש התוס' לעיל שהקשו בכל לוקח בהמה ונמצאת טריפה נימא דהוי מקח טעות ותי' דבההיא ס' נכנס כל לוקח ע"ש וכן בהגהות אשר"י וא"כ בכל אשה קטנה די"ל דלמא איילונית היא אם מקדשה יהי' הקדושין ודאית אף דנמצאה אח"כ איילונית ודאי, וע"כ דהיא היתה יודעת מהסימני איילונית קודם הקדושין רק דבההיא סימנים הוי ספק איילונית וכן משמע מלשון התוס' א"כ גם זה מקרי מום דסתם נשים אינן בגדר ספק איילונית והיא בגדר ספק איילונית ואם נאמר דספק איילונית אין מומה גדול משאר מומין מ"מ למדס"ל דצריכי' בכה"ג רק גט מדבריהם ג"כ הכא ל"צ גיטא רק מדבריהם ולא משום ספק וצ"ע במ"ש התוס' דצריכה גט מס', ולדידי קו' התוס' מתורצת, דיש לחלק בין מתני' דריש יבמות למתני' דהשולח דביבמות איירי בנמצאו איילונית שהיתה מעיקרא ומשו"ה הקדושין בטילין ובהשולח איירי דנמצאה אח"כ איילונית והקדושין קיימא רק דיוצאת בלא כתובה כיון דאינו יכול לסבול וכמו בשהה עשר שנים וכו' ובאשה נדרנית וכיו"ב ומתו' ג"כ בזה קו' התוס' ריש יבמות עמ"ד קנון וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דממנ"פ תתייבם אם אינה איילונית תתייבם. ואם היא איילונית אנכנה אשת אחיו ע"ש ולפמש"כ נכון דבקדשה בקטנותה כל קטנה בגדר זה הספק, ונכנס באותו ספק וגם בנמצאה איילונית מקודשת והוי אשת אחיו ולאו בת יבומי הי'.

בגמ' הוי בי' ר"פ אי ארישא כיון דקא קפיד אפי' כל מילי נמי, הלשון אינו מדיוק דבתנאי תלוי ברצון ולא בקפידא והול"ל כיון דהתנה אפי' וכו' ואין לומר כיון דהתנה סתם תלוי במה יקפיד ע"ז נאמר דכך היתה כונתו בעת התנאי, א"כ י"ל דקאי ג"כ ארישא וס"ל אף דקפיד אח"כ אמרי' השתא דקא קפיד, וי"ל לפמ"ד בחו"מ סי' רכ"ז ורל"ב בסמ"ע דאף בנתרצה אח"כ בטל המקח בחזר המוכר כיון דהלוקח הי' יכול לחזור, י"ל דבהתנה בפי' ע"מ שאין עלי' נדרי', ובההי' לשון כל נדר בכלל, ורק אנן נאמר דלא איכוין לנדר שאין בו קפידא וזה הוי דברים שבלב, ואף דנתרצה או דלא הקפיד אח"כ מ"מ לא ליהוי קדושין וי"ל דזה פי' בגמרא כיון דקא קפיד וכו' בקפידתו ע"כ דבטלי הקדושין בהתנה א"כ גם בלא קפידתו הי' יכולה לחזור ומשום זה דמי לדברים שבלב ואף בלא קפיד מעיקרא בלבו, אינו מקודש ואפי' כל מילי נמי.

שם לא תימא טעמא דרב משום דאחולי וכו' עיין ברש"י שפי' הכא ושנה ושלש בתנאי דנדרים ולא הזכיר מומין ובאמת גם במומין אמר רב דינו ועיין ברש"י יבמות ק"י דהזכיר נדרים ומומין ע"ש, ועיין בר"ן שהביא מחלוקת הראב"ד והרשב"א הראב"ד ס"ל דיכול למחול התנאי שהתנה והרשב"א ס"ל דבטלי הקדושין רק היכי די"ל הריני כאלו התקבלתי ע"ש והקשה הר"ן על הראב"ד דס"ל דיכול למחול כל תנאי מ"ש ממתני' דקדושין בהתנה ע"מ שאני כהן וכו' אע"ג דאמרה בלבי היתה להתקדש וכו' משום דהוי דברים שבלב, והלא עתה מוחלת התנאי ע"ש. והנה לדעת הרשב"א רק היכי די"ל הריני כאלו התקבלתי אז מחול התנאי, ולדידי נלע"ד לחלק חילוק אחר בין תנאי דאפשר ובידו לקיים כגון ע"מ שתלכו וכו' וכי"ב דאין הקדושין בטילין דיש בידה לקיים התנאי והוא מוחל המחילה באה קודם ביטול הקדושין אז מהני המחילה. אבל בתנאי דע"מ שאני כהן וכי"ב דאם אינו כהן א"א לקיים התנאי והקדושין בטלי קודם המחילה אז לא מהני המחילה לקיים הקדושין, אבל מ"מ הסתירה אינה מסולקת מקדושי' דע"מ שאני כהן וכו' למתני' דהכא דע"מ שאין בה נדרים ומומין, וי"ל דבנדרים כיון דיכולה לשאול עלי' ואם תשאל קודם שנודע לבעל מנדריה הקדושין קיימא כדלקמן. א"כ הקדושין לא בטלו בעת כניסתה רק אח"כ ואם נאמר דאחוליה אחליה המחילה קודם ביטול הקדושין ואז מהני לפמ"ש וזה רק בנדרים אבל לא במומין, וי"ל דמה דאמרי' לא תימא טעמי' דרב משום דאחוליה אחלי' זה קאי אנדרים לחוד דבמומין ל"ש מחילה כקו' הר"ן רק בנדרים י"ל ככה ובאמת רב אמר דינו גם במומין משום דא"א עושה בעילתו ב"ז אבל בנדרים י"ל עוד דאחולי' אחלי' ונ"מ שיהי' לה כתובה ולזה קאמר לא תימא וכו' ומשו"ה פרש"י הכא דקאי על אתנאי דנדרים, ומתו' קו' הר"ן על הראב"ד ממתני' דקדושין ודברי רש"י נכונים.

בפרש"י דאחולי' ובעי למיתב לה כתובה אם מגרשה ע"כ ובד"ה אלא טעמא דרב פרש"י לענין גט דקסבר אין אדם וכו' ובעל לשם קדושי' וכו' אבל לענין ממון בתנאיה קאי ע"ש ובתוס' הקשו והא ממתני' למידין תצא שלא בכתובה עדים, וגם קו' הרא"ש לפמש"כ התוס' לעיל דהיכי דהיא נתנה אצבע וכו' תצא שלא בכתובה גם באחולי' הוי ככה לענין כתובה ול"ל לרש"י למימר דבתנאי' קאי והא אף דאחולי' לגמרי ובלי תנאי יכול להוציאה בלא כתובה, וי"ל דנ"מ בנדרים דאין בהם עינוי נפש ובינו לבינה דלא יוציא אבל לפמד"ל ארישא קאי גם הכא איירי בנדרים עינוי נפש ובינו לבינה יקשה פרש"י, ויש לחלק בין סתמא ובין היכי דאיכא תנאי, דאיתא לקמן היכא דהתירה חכם עוקר וכו' הקדושי' קיימא ועיין בתוס' היכי דלא נודע עדיין הבעל, וי"ל הא דמחלקי' בין ידיעת הבעל ללא נודע רק היכי דהתנה וכיון דנודע בטלו הקדושי' או לענין גט, או לענין כתובה כיון דכך התנה ותנאו לא נתקיים אבל בסתמא דתלוי רק בטענתו אי אפשי באשה נדרנית כיון דנשאלה על הנדר קודם טענתו אין כאן טענה וצריך למיתב לה כתובה ומשו"ה פרש"י דלענין כתובה בתנאי' קאי ומיד כי נודע הנדר לבעל בטל קנינו לענין כתובה אבל אם נאמר דאחולי' לגמרי אף דבידו לטעון א"א וכו' מ"מ בנשאלה מקודם שייך כתובה, ואולי יש לחלק בין ההי' דרב למתני' דבמתני' נשנה ונמצאו עלי' נדרים וא"כ נודע לבעל ורוצה משום זה לגרשה משו"ה תצא שלא בכתובה וכאן לא נאמר ונמצאו, ופירושו עתה אם מגרשה ליתא כבר לנדרים ובזה יתו' קצת קו' התוס' – וגם יש לעיין אם נאמר דבנודע לבעל לא מהני אח"כ שאלה לקיים הקדושי', הוא רק בעודה תחת הבעל, אבל אם נודע לבעל אחר הגירושי' מ"ש לא נודע מאם נודע הלא הידיעה לאחר הגירושין אינו מזיק כיון דאינה תחתיו ולפ"ז יש חילוק בין מגרשה קודם הידיעה לאחר הידיעה ומדויק לשון רש"י ובעי למיתב לה כתובה אם מגרשה ופי' דנודע הנדר לאחר הגרושין. ובמתני' איירי ע"ב דנמצאו מקודם אבל מפרש"י אבל לענין כתובה בתנאיה קאי שאם ימצא עלי' נדרים תצא שלא בכתובה לא משמע הכי.

ונלע"ד לפרש ד' רש"י דמקשי' עוד לרש"י דלענין כתובה בתנאי' קאי ל"ל דבעל לשם קדושי' מחדש ועיין בר"ן. ונ"ל לפמש"כ דגם באחר הקדושי' יכול לגרשה בלא כתובה משום הטענה דא"א באשה נדרנית וע"כ הנ"מ בשאר נדרים דאין יכול לומר א"א בנדרנית והיינו בנדרים שאינו עינוי נפש ובינו לבינה, והנה בהתנה בפירוש מכל שום נדר דהוי קפידא שמשמע מתוס' לעיל דגם בכה"ג יכול לגרשה בלא כתובה אח"כ כיון דקפיד אע"ג דבעל לשם קדושין, וא"כ בכנסה סתם דאמרי' בעל לשם קדושין משום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות יש לדון באשה זו לענין נשואין אם יש טעות באשה אחת כעין שתי נשים כדלקמן. א"כ הקדושין ונשואין דומי' לשני קדושין, ואם יש עלי' נדרים לא הי' נושאה דהרי גם בקדושין התנה, ואף דמשום דלא יהי' בעילת זנות גמר לשם קדושין מ"מ הנשואין בטעות הי', אבל באחולי' אחלי'. א"כ גם התנאי הראשון נעקר, אין לומר כיון דהתנה בפעם ראשון לענין קדושין גם לענין נשואין הי' דעתו בתנאי זה ובטעות היו דהרי אחולי' אחלי' אבל אי לא אמרי' אחולי' בדעתו קיים רק דקדושין מחדש הוי ומ"מ אמדי' דעתו לענין נשואין דבתנאי' קאי וזהו סברת רש"י והמתני' איירי בתנאי דנדר של שלש דברים דעלה קאי ר"ש בן יהוצדק וי"ל א"א באשה נדרנית אף באחולי' אחלי' ומשו"ה תצא שלא בכתובה ומסולקי' כל הקו' מרש"י.

ולולי ד' רש"י יש לפרש הגמ' בדרך אחר דעיין בתוס' דהקשו דליעבד צריכותא דלמא רב מספק בעי גט ע"ש ועיין עוד בתוס' שהקשו דביבמות ק"י עביד צריכותא להיפך כיון די"ל דאחלי' לתנאי עדיף ממיאנה והכא אמרי' להיפך כיון דהתנה גרע ע"ש, והנראה בזה דאם נאמר דמספק בעי גיטא וספק אי בעל לשם קדושין או לאו, יש חילוק בין אם נאמר דהוי קדושין מחדש או אחולי' אחלי' דבקדושין מחדש לכאו' האי חזקה דא"א עושה בעילתו בעילת זנות הוי דברים שבלב ומאן יימר דקדשה, וע"כ דהאי חזקה הוי כאומדנא דמוכח, ואם הוי ספק ליכא אומדנא וע"כ צריך לומר דהוי חזקה ודאית. אבל אם נאמר דאחולי' אחלי' תנאו, הוי ספק או מחל התנאי או לא, ועיין בר"ן הא דמצי מחיל משום דהוי תנאי להנאתו ולפ"ז תלוי רק בדידי', והא דאמרי' דברים שבלב לא הוי דברים כבר נודע מהמרדכי סוף האיש מקדש עש"ה דזה רק היכי דנוגע לאחר כמו במו"מ, אבל לגבי עצמו הוי דברים ואי דנין על ספק אי מחל לגבי עצמו גם בדברים שבלב הוי דברים והספק ספק מעלי', ולפ"ז אי נימא דאחולי' י"ל דס"ל לרב דמספק בעי גיטא דלמא א"א עושה בעילתו בעילת זנות אבל בקדושין מחדש צ"ל ודאי וכך אמרי' בגמ' ל"ת טעמא וכו' משום דאחולי' וכו' ואז י"ל דהוי רק ספק קדושין אלא משום דא"א וכו' והוי ודאי, ומשו"ה כאן דעביד צריכותא לאחר דידעי' טעמי' משום דא"א עושה וכו' מצד ודאי תנאי גרע ממיאנה אבל ביבמות שם דאמרי' דאמרי' דאחולי' אחלי' ע"ש א"כ י"ל דמספק לבד הוי קדושין מיאנה גרע דהוי קדושין מחדש מצד א"א עושה וכו' ומיושב קו' התוס' – ובההי' חזקה דא"א עושה בעילתו וכו' דהכא יש קצת עיון כיון דעודנו תלוי בדידה לשאול על נדרה קודם שנודע י"ל דלא גמר ומקדש דגם בביטול התנאי יש לומר דלא יהא בזנות דגם אצלה יש חזקה כזו וודאי תשאל על נדרה.

בגמ' מ"ש כתובה דלא בעי דאמר א"א באשה נדרנית גט נמי לא תבעי, אר"ח צריכה גט מדבריהם רבא אמר צריכה גט מספק וכו' ובהרי"ף הביאם והקשה הר"ן דתירוצם אליבא דשמואל והרי"ף פסק כרב ע"ש. וכבר הקשו על זה דא"א באשה נדרנית גם בתחתיו טענה היא א"כ מאי קו' הגמ' גם גט לא תבעיא ועוד יקשה אם נימא דטעמא דתצא שלא בכתובה ל"ל למתני' לאשמועי' דאינו מצד תנאו דגם בלי תנאו טענתו טענה, ויש לעיין אם גם באחולי' יכול לטעון א"א וכו' כמש"כ התוס' לעיל דלא גרע מנדרה תחתיו, אם ידע מנדרים וקדשה ודאי הדעת נותנת דאי"ל כתובה דאדעתי' דהכי נחת, ולפ"ז י"ל דכמו בסתם אמרינן דאין דעתו לקדש נדרנית כ"כ י"ל דאין דעתה להתקדש בלא כתובה כיון דלכל הנשים י"ל כתובה, ואי"ל כיון דעכ"פ י"ל כתובה אח"כ דיכול לטעון א"א וכו' גם בתחלת הקדושין אינה מקפדת בכתובה דז"א דאם נאמר דבשעת הקדושין מחל וי"ל כתובה עדיף מנדרה תחתיו כמ"ש [ר"ל לא מצד טעם הרא"ש] א"כ מקפדת בכתובה וי"ל דאם אין לה כתובה אדעתא דהכי לא התקדשה עצמה וי"ל דזהו קו' הגמ' אי כתובה לי"ל גם גנו לא תבעי' ומתו' קו' הר"ן על הרי"ף.

שם וכן אר"י המקדש ע"ת ובעל וכו' מיתבי' חליצה מוטעת כשירה וכו' עד שיתכוונו שניהם וכו' אלא באומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז כיון דעביד מעשה אחולי אחילתי' וכו' ובתוס' הקשו בכל מקח וממכר נימא הכי ותי' דס"ד דבעי' תנאי בשעת הקנין ע"ש ומתי' התוס' ע"כ נשמע דיש חילוק בין התנאי מיד בשעת התחלת הקנין או מקודם לכן והשיעור בזה ע"כ תוך כדי דיבור אבל יקשה על תי' זה מאן יימר דהטעם משום דאחולי אחילתי' דלמא כך הדין דהתנאי יהי' קודם המעשה מיד ולא משום דקא עביד מעשה אחולי' וכו', וגם יקשה אם בכל מו"מ הדין ככה למה אשמועי' חליצה מוטעת דכשירה, ולמה נקרא מוטעת כיון דבכה"ג לא מהני תנאי, והנה לפי הס"ד באומר לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה יש לעיין באם התנה ככה באמת בפירוש, למה עדיף ממתנה ע"מ שכתוב בתורה שכ' התוס' כמפליגו בדברי' ונימא דלא הוי תנאי כלל, ואולי יש לחלק בין התנה. לאומר לו דאינו תנאי רק סמך על אמירתו זה והוי המעשה בטעות אבל מ"מ יקשה נוקמא לחליצה מוטעת כשירה בכה"ג דהתנה ע"מ לכונסה. ואי"ל דזה לא נקרא מוטעת כיון דמצד ביטול התנאי קאתינן, והא לאוקימתא הב' דע"מ שתתן מאתים זוז דמצד מחילת התנאי קאתינן ולא מצד טעות.

והנלע"ד דיש לחלק בין חליצה לשאר קנינים, דהא דבעי' דיני תנאי הטעם כמש"כ המפורשים משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה והנה בחליצה דאמירתו לא חפצתי וכו' ואמירתה לא אבה יבמי מעכבים א"כ בלעדי מעשה החליצת הנעל צריכין לאמירה ודיבור בלא כונה לא הוי דיבור ולפיכך היכי דלא נתכוונו לא הי' אמירה ומשו"ה פסולה עד שיתכוונו שניהם וא"כ גם בתנאי כך נאמר כיון דלא הוי מצד אמירתם דמעכבת אלא דיבור אתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריכי' לתורת דיני תנאים, ולפ"ז י"ל דבאמת בדיני התנאים דבעי' המעשה קודם לתנאי הפי' דיהי' התנאים מיד קודם המעשה וזה בכל מו"מ אבל בחליצה גם תנאי כזה מועיל דדיבור גרידא מהני לבטל החליצה כמש"כ אבל כיון דמעשה קעביד אחולי' אחילתי', א"כ גם דיבור לבטל ליא הוי וזה קו' הגמ' דע"כ אמרי' כיון דמעשה קעביד גם באומן כי תטעהו כיון לחליצה דמעשה קעביד אחולי' וכו' ודמי בזה למקדש ע"ת וכו', ומתו' קו' התוס'.

בדף ע"ו ע"א איתא אמר ר"י א"ש המחליף פרה בחמור וכו' ותנא תונא כלה וכו' אילימא כלה בבית אביה וכו' ובתוס' הקשו מב"ק במכר שור ונמצא לשחיטה דאין מוציאין וכו' וכן במשכיר וכו' ומספקי' אי תפוס לשון ראשון או אחרון דאין מוציאין ממון מחזקתו ע"ש והנה התוס' פי' הגמ' דמשום חזקת מרא קמא אמרינן דצריך להביא ראי' אף דאיכא חזקת הגוף וחזקת תפיסה ע"ש, והאמנם כי הוא מקושי ההבנה, למה מהני החזקת מרא קמא נגד העיקר חזקת ממון דהיינו התפיסה – והנלע"ד הא דמהני חזקה להכריע היינו אם הדבר הוא בספק. אבל אם נאמר דהדבר ודאי, רק ע"י חזקה נולד ג"כ הספק וההכרעתו כהחזקה, בכה"ג לא מצינו דמהני חזקה, וכן בפירוש המשניות לרמב"ם בנזיר נראה דטעם דמהני חזקה משום דא"א בענין אחר, וא"כ היכי דבלעדי חזקה הוי ודאי ע"כ דלא מהני חזקה, והנה בנדרים (י"ח) בסוגיא דסתם נדרים להחמיר לחד תי' בגמ' דלר"י לא מעייל אינש נפשי' לספיקא אף בממונו ע"ש ועי' לעיל (מ"ז) בתוס' הקשו בכל הלוקח בהמה ונטרפה או מתה נימא שלא ע"ד כן לקחה ותי' דכל הלוקח בהמה אדעתא דהכי נחית ע"ש ולפ"ז הכא במית החמור נימא אם גם לאחר המשיכה מת שלא ע"ד לקחה כקו' התוס' וע"כ דצ"ל דסבר וקיבל כמו כל לוקח, ולפי הגמ' דנדרים דאמרי' אודאי נחית אספיקא לא נחית א"כ היכי דמסופקי' אם מת קידם המשיכה או לאחר המשיכה בכה"ג דהוי ספק ע"כ לא נחית וא"כ ל"ל להביא ראי' כלל דודאי הקנין בטעות, והן אמת לתי' שני של התוס' שם דתלוי גם במוכר. יש לחלק דשם בנדרים מקדיש ממונו תלוי רק בעצמו, משא"כ הכא דתלוי גם בלוקח ל"ש לומר אדעתא דספיקא לא נחית אבל לתי' ראשון של התוס' י"ל היכי דמסופקים במית החמור אם ברשות מוכר או ברשות לוקח. הקנין ודאי בטל ואם אח"כ נימא ע"י חזקת הגוף וחזקת תפיסה נכריח דמיתת החמור הוי לאחר משיכה, בכה"ג באים החזקות לעשות הודאי ספק ולהכריע אותו, ועכ"פ אין אנו צריכין להכרעת החזקה ובכה"ג לא מהני לפמ"ש, ולפי סברת הגמ' דעל בעל החמור צריך להביא ראי', ומתורץ בזה קו' התוס' דבשור לרדי'. ובמשכיר דהוי הספק מצ"ע מהני החזקת תפיסה משא"כ הכא, ובזה נראה לפרש תי' הגמ' התם מייתי האב ראי' ומפיק הכא מייתי הבעל ראי' ומוקים. דעי' בתוס' לעיל (נ"ח) לעיל ד"ה הנהו קלא אי"ל, דהיכי דקיבל המוכר מעות סבר וקיבל הלוקח כיון דנתן בידו המעות ע"ש, י"ל כיון דנתן הפרה ליד בעל החמור בכה"ג אמרי' מעייל נפשי' לספיקא.

גמ' כלה בבית אביה ולקדושין ול"ת למאן דאמר קדושין לאו לטיבועין נתנו אלא אפי' למ"ד לטיבועין נתנו הנ"מ קדושי ודאי וכו', ודברי הגמ' צ"ב דמ"ש לטיבעון נתנו או לא, ועיין בתוס' הקשו דר"י ג"כ ס"ל חזקה דגופא רק נגד חזקת ממון לא מהני והכא החזקת הגוף הוי בצירוף חזקת ממון ולמה לא מהני ע"ש, ונלע"ד דהשקלא וטריא דגמ' בסברא תלוי, דיש לעיין אם חזקת הגוף נגד חזקת ממון לא מהני מה יהי' דינו, אם נסלק חזקת הגוף יהי' חזקת ממון, ואם נוקים נגדה חזקת הגוף לא יהי' חזקת ממון, האם נאמר דנוקים כנגדה חזקת הגוף ומהני, או נימא להיפך. כיון דאיכא חזקת ממון דדוחה חזקת הגוף, החזקת הגוף אינה מתחלת כלל, וי"ל דבס"ד דגמ' ס"ל דאמרי' בכה"ג חזקת הגוף, ובמסקנא ס"ל דלא מהני, ולהכי הביאה הברייתא תנא תונא דכלה ולקדושין והנה בכסף קדושין נתנה בתנאי אם לא נתקיים התנאי דין הכסף כפקדון ולא כהלואה ועיין ברא"ש בפ"א מפסחים דרשות הנפקד הוי רשות המפקיד ע"ש, ועיין לעיל בסוגי' דמומין בשמ"ק הביא בשם הרמב"ן היכי דב' חזקות המנגדות זו לזו, אם האחת סותרות שכנגדה, אין שכנגדה חשוב לכלום כמו בחזקת הגוף נגד א"א מתפייס במומין, אם נימא כחזקת הגוף ונאמר דמומין נולדו בה אח"כ אין צריכים לפיוסו. ע"ש ומעתה בבעל הפרה וכן להבעל דאי"ל חזקת מרא קמא, ולבעל החמור וכן להאב אי"ל חזקת תפיסה דהשתא מקרי חזקת ממון ג"כ נאמר דחזקת מרא קמא סותרות החזקה דהשתא, דהאי חזקה אם היא מכרעת הכסף קדושי' לבעלה, ואין לומר דמצד חזקה דהשתא דהיינו התפיסה הוי להאב, כיון דאם החזקת מרא קמא מכרעת ליכא חזקת תפיסה להאב כלל, כיון דקדושין הוי כפקדון ולא כהלואה ותפיסת האב הוי תפיסת הבעל דרשות הנפקד הוי רשות המפקיד משא"כ החזקה דהשתא אינה סותרות החזקת מ"ק, וא"כ הוי החזקה דהשתא של האב נסתר לגמרי ולהבעל הוי ע"י חזקת מ"ק גם חזקה דהשתא, ולפ"ז הוי להבעל חזקת ממון גמור, אבל אם נוקי נגדה חזקת הגוף ונימא דלהני חזקת ליכא להבעל רק חזקת מ"ק לבדה ולהאב חזקת הגוף וחזקה דהשתא, וי"ל דבס"ד ס"ל כמו שכתבתי כיון דבלעדי החזקת הגוף הוי להבעל חזקת ממון גמור מהני חזקת הגוף ובמסקנא הביא ראי' מכסף קדושין דגם בכה"ג לא אמרי' חזה"ג כיון דבלעדו הוי חזקת ממון מעלי' להבעל וכמו שכתבתי, ומתורץ קו' תוס' דכאן הוי כנגד חזקת ממון, וי"ל דזה דברי הגמ' דלא תימא אם לאו לטבועין נתנו. דפי' דע"כ פקדון נינהו אבל אי לטיבועין נתנו דהוי כהלואה א"כ החזקת מרא קמא איננה סותרת החזקת תפיסה דהשתא ע"כ מהני חזקת הגוף, הנ"מ בקדושי ודאי ולא בקדושי טעות ומובן, וכ"ז בכסף קדושין, וכן בהחליפו פרה בחמור דל"ש לומר דהוי כהלואה אבל בשור לרדי' ובתפוס לשון ראשון שהביאו התוס' לעיל דהוי ע"כ חזקת תפיסה בממון והחזקת מ"ק לא תוכל לסותרו, אז מהני החזקת ממון ומתורץ בזה קו' התוס' שם.

ויש לעיין לרש"י ותוס' דחזקת האב לא מהני לבת וכן כמ"ש התוס' דחזקת החמור לא מהני לבעל החמור ע"ש ועיין בר"ן בשם הרז"ה דמחלק בין נולד הספק בממונו ע"ש, יש ג"כ לחלק בין החזקת הגוף בממונו או לא, ולפ"ז י"ל דרבא ור"א בהא פליגי דלרב אשי ל"מ חזקת הגוף דבת לאב. ולרבא ס"ל דהיינו הטעם דלא מהני לר"י חזקת הגוף נגד חזקת ממון, כיון דהיא ממונו דאב וכמו שמחלק הרא"ש הכא בין אותה לחמור ע"ש וא"כ החזקת הגוף הוי בממונו של אב עד אחר הקדושין, ואם נימא אח"כ לענין כתובה דמצד חזקת גופה נימא דהמום נעשה תחתיו, לחייבו כתובה לדידה, א"כ תועיל חזקת הגוף דהאב דהיינו בממון האב דעד הקדושין הי' דהאב להבת ומשו"ה לא מהני, ולפ"ז היינו הטעם לר"י דלא מהני חזקת הגוף משום דלעולם הוי חזה"ג דהאב לבת והסברא ההיא בעצמה תועיל ההיפך לרבא מר' אשי. ומעתה יש חילוק בין כסף קדושין לכתובה, דבכסף קדושין דהוי להאב הוי חזקת הגוף דהאב להאב וס"ד דמהני ומשו"ה הוכיחו בגמ' ותנא תונא כלה ולקדושין דגם בכה"ג לא מהני חזקת הגוף לר"י, ולהכי צריך הבעל חמור להביא ראי' אף דהוי חזקת הגוף בממונו.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה