אור ברסלב
פקודת אלעזר יש בגר בקבר

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

יש בגר בקבר

נערה שנתארסה

בכתובות דף ל"ח מרב אי' אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה, מלתא דפשיטא לי' לאביי מבעיא לי' לרבא וכו' יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי, ומי מעברא וכו' אלא הכי קמבעי' לי' יש בגר בקבר ופקע אב וכו' מר בר ר"א בעי' לה הכי מיתה עושה בוגרת וכו' ועיין ברש"י דספיקא דרבא בפשיטות אביי מוכח רק מדברי מר בר ר"א, ועיין ברשב"א דהא דמבעיא לי' דבנה הוי אין פירושו דירש בנה, דהא אין אדם מוריש קנס לבניו רק דאם יש לה בן יש לה רשות אחר ואם אין לה בן היורשה עדיין ברשות אבי' ע"ש, ולעד"נ דהאיבעיא דאם יש בגר בקבר הוא כך דיש להסתפק הא דיוצאת מרשות אביה רק היכי דנכנסת לרשות אחר או לרשות עצמה אבל היכי דלא תכנס לרשות כלל אינה יוצאת מרשות האב, וע"כ צ"ל דהבוגרת דמוציאה אין פירושו כיון דבגרה נפקע ממילא רשות האב. רק דהבוגרת בכחה להוציאה מרשות האב, וכזה מוכח מלשון הגמ' לקמן מאי נשואין מוציאין וכו' כך בוגרת מוציאה וכו', ולפ"ז י"ל דיש בגר בקבר תלוי בזה, אם נאמר דיש בכחה להוריש לבניה א"כ זה עושה לה רשות לעצמה כיון דמורשת ליורשיה אבל אם אין בכחה להוריש אין לה רשות כלל כיון דהיא מתה ותלוי היש בגר בקבר וכו' באם אדם מוריש קנס לבניו או לא, ולפ"ז מדיוק יש בגר בקבר ודבבה הוי דזה בזה תלוי.

ועיין בתוס' שהקשו דמלקמן מוכח דאין אדם מוריש קנס לבניו והכא ע"כ צ"ל דמוריש ע"ש:

והנה לפמ"ש יהי' האיבעיא תלוי בזה, וי"ל עוד דהכא הסברא נותנת דאדם מוריש, דטעמא דאין אדם מוריש, דקנס צריך העמדה בדין, ומי יעמידו בדין, היורש. בעוד לא נתחייב לא שייך לומר דירש ואין בכחה להעמידו בדין, ורק אחר העמדה בדין שייך הירושה, ונסתר החיוב ממילא. אבל לפמ"ש הכא היש בגר בקבר תלוי בזה אם בנה יורשה או לא, וממנ"פ יש העמדה בדין. אם לעצמה הרי היורש ואם נאמר דאין כאן יורש דאיכא חסרון העמדה ולא הוי ממון ליורשו, אדם היכי דאינו יורשה כתבתי דאין לה רשות להוציא עצמה ונשאר לאבי' ואבי' יעמידו בדין. וא"כ אין כאן חסרון מצד העמדה, ואם אח"כ ממנ"פ נתחייב ע"ז יש לדון למי החיוב קנס, אם לאבי' דבלעדו לא שייך העמדה או לבנה כיון דאחר העמדה הוי ממון להורישו לבניו, ומיושב בזה קו' התוס' משא"כ לקמן בהאיבעי' דיש וכו' ופקע אב, האיבעי' רק אם יש בכחה להפקיע מהאב. אין לומר דיזכה האב מכח ירושה, דהא אין אדם מוריש קנס, וכאן לא הוי הממנ"פ כיון דקיימי' בהסברא דאין להאב רק מכח ירושה, וגם הקו' מב"ק מתו'.

ועוד נלע"ד להסביר דברי הגמ', דחזי' דאף דהגיעו ימי הבוגרת כיון דהיא מתה גרע ויש לומר דאין בכחה להפקיע עצמה מרשות האב, וי"ל דזה רק היכי דמפקעת עצמה מרשות אביה אבל היכי דבלא"ה נפקעה מרשות האב בזה י"ל דגם במתה יש בגר. ולפ"ז לאביי דלאבי הנערה ולא לאבי מתה א"כ בלא"ה אין לאביה זכות יש בכחה להפקיע עצמה ויהי' יורשיה נוטלין הקנס. ותלוי האיבעיא דרבא בדינא דאביי דאם דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה יש בגר בקבר, ואם לא דרשי' אין בגר בקבר. ומובן בזה הגמרא דמלתא דפשיטא לי' לאביי מבעיא לי' לרבא – וי"ל עוד דהא דדרשי' לאבי הנערה ולא לאבי מתה, רק היכי דהקנס להאב, אבל היכי דהקנס לעצמה אם יש בגר בקבר בזה ליכא מיעוט דלדידה לא מיעוט רחמנא רק לאבי הנערה, ויש נפ"מ בזה אם האב בא מכח זכות התורה של אב בבתו נפקע כחו מהקנס מצד הדרש דבאבי הנערה ולא לאבי מתה. אבל אם בא מכח ירושה בזה ליכא מיעוט וזכה בקנס. ולפ"ז יש לפרש ככה דברי הגמ' אלא הכי קמבעיא לי' יש בגר בקבר ופקע אב וכו', אם נפקע מהאב א"כ לי"ל זכות בגוה מצד זכות אב בבתה וליכא המיעוט דלאבי הנערה וכו' וממילא זכה מכח ירושה. אבל אם אין בגר בקבר ולא פקע האב, ממילא אין לו זכות בקנס מצד המיעוט:

ומר בר רב אשי בעיא לה הכי וכו' דלפמ"ש בראשונה היכי דנפקע מהאב מצד לאבי הנערה ולא לאבי מתה אז שייך בגר בקבר להוציא, ואם עודנה ברשות האב ולא דרשי' דרשא דאביי אין בגר בקבר משו"ה בעי' בה הכי מיתה עושה בוגרת וכו' דבכה"ג המיתה גורמת שתהי' בוגרת פירש דתהני בגרותה להוריש. ולפ"ז מר בר"א והגמ' בס"ד דאלא וכו' פלוגתתם בטעם דבעי' דרבא, ומשו"ה אמר מר בר"א "בעי לה היכי" דאותו האיבעיא דרבה בראשונה דיש בגר בקבר ודבנה וכו' בעי' בלשון הזה וחדא נינהו, ולפ"ז גם בתחילה ובסוף מוכח דמלתא דפשיטא לי' לאביי מבעיא לי' לרבא והכל על נכון – ועל קו' התוס' מב"ק דאמרי' וטבחו כולו באיסורא. מוכח דאדם מוריש קנס ומ"ש הכא ע"ש נלע"ד לתרץ דלפמ"ש העיקר משום דקודם העמדה בדין לא הוי ממון ואין כאן מי שיעמיד בדין, ולפ"ז יש לחלק בין ד' וה' דאיכא קרן. ועל קרן דהוי ממון שייך העמדה בדין ממילא נתחייב בקנס, אבל הכא אף דאיכא בו"פ. הכא הוי להיפך דבו"פ תלוי בקנס דמי שנתן לזה וכו' ועכ"פ לא נוכל לומר להיפך דהקנס תלוי במי שנתחייב בו"פ וא"כ הקנס הוא דבר בפני עצמו, ואין כאן העמדה, אבל בד' וה' הקנס תלוי בהקרן, וכיון דעל הקרן דהוי ממון שייך העמדה מחויב על הקנס גם כן.

עיין בהפלא"ה שהקשה להתוס' דפקע אב הנ"מ אם בעלי חובות גובים הקנס עיי"ש לפ"מ דקיי"ל דאין בע"ח נוטל בראוי כבמוחזק, יקשה וע"ש תי' דאינו עולה על כל קושיתו ע"ש והנלע"ד דלק"מ לפמ"ש התוס' לעיל דף י"ט לחלק בשעבודא דר"נ בין היכי דקדים חוב של מלוה ראשון או מאוחר חובו, דאם קדם חובו אז מיד שהלוה להלוה השני הלוה השני נתחייב מיד להראשון מצד שעבודא דר"נ, אבל במאוחר חובו אז הוי כמוכר שטר חוב לחבירו, דשעבוד גופו של אחר אינו יכול לשעבד לאחר כמו שאינו יכול למכור. משא"כ בקדם חובו מיד נתחייב רק למלוה ראשון ולפ"ז יש לחלק בין קנס לשאר מלוה דהכא בקנס עדיף מממון גמור, דבממון החיוב למפרע וכיון דנתחייב בשעת הלואה להשני אינו יכול להשתעבד להראשון אח"כ מדר"נ אבל בקנס דאינו נתחייב רק בשעת העמדה בדין, ובשעת העמדה כבר קדם הראשון חובו ושייך שעבודא דר"נ, ושפיר כתבו התוס' דבעלי חוב נוטלין הקנס.

בכתובות דף מ"ג ע"ב אי' בגמ' טעמא דהשיאה וגירשה וכו' ובתוס' הקשו נלמד מהכא דמעיין גורם וריב"ן פי' דמיירי באשה אחת והקשו דנלמד מהכא דמזל גורם ע"ש ועיין ביבמות (ס"ה ע"א) דבראשון ושני אמרי' הוא לא זכה להבנות ממנה ואיבעיא להו אם נשאת לג' ולא היו לו בנים מהו דלתבעי הנך קמאי וקיימא השתא הוא דכחשי ע"ש, והנה פשוט דראשון ושני אף דהיו להם בנים מאחרת חייבים בכתובה דאמרי' לא זכו להבנות "ממנה", וז"ל הגמ' לא זכו להבנות ממנה מוכיח ככה ויש לעיין גם במעיין גורם דהוי חולי הגוף וי"ל דהחולי זו מזיק רק לאיש הזה ולא לאחר ובצירוף מזגו ומזגה המעיין גורם א"כ גם במעיין גורם י"ל כתובה, ודמי ממש ללא זכו להבנות ממנה, רק באם תרי זמני נתארמלא אמרי' הוחזקה זו דמעיינה גורם לכל אנשים ואז אין לה כתובה, וכן יש לדון במזל גורם דשמא הוא לא זכה לחיות עמה ובצירוף שניהם ריעא מזלא, ולפ"ז יקשה יותר לריב"ן באם נתארמלה פעם ראשון מארוסין ובשנית מנשואין דיש לתלות פעם ראשון במזל ופעם שני יש לתלות במעיין גורם, וא"כ לא הוחזקה לא למזל גורם ולא למעיין גורם, ואין לומר כיון דבפעם השני אין תולין במזל ע"כ דמעין גורם וממנ"פ הי' הגורמת י"ל דבפעם השני המעיין גורם מכח שניהם וכמ"ש, ואפשר דכמו דבכל תרי זימני מחזקי' לחד גוני ואמרי' דלמה נתלה באחר כיון דבהראשון אתחזק פעמים כן הכא אמרי' דבפעם השני תולין כמו בראשונה דהוי משום מזל דלמה נתלה בדבר אחר במעיין, וממילא הוי ב' פעמים במזל ואתחזק אשה זו למזל גורם לכל אנשים וא"כ הכא לחזקה זו תרתי פעולת דנחזיק למזל גורם וממילא נחזיק דמזל שלה גורם.

בגמ' ואריה באתה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון ג' מאות גובה מזמן שני, ומזה נראה דאם באתה לגבות ג' מאות גובה מזמן שני הכתוב בשטר שני, ולדידי צ"ע דזה דמי לכל מקח וממכר, דהלוה התחייב א"ע בג' מאות, ביתרון המאה למען ימחול השעבוד משני מאות מזמן ראשון. וע"ז נתן ב' השטרות ביד המלוה, שיהא תלוי ביד המלוה, אם ירצה לגבות בראשון או בשני, וא"כ נודע לנו חיובו מג' מאות באותו שעה שבא לגבות הג' מאות ובאותו שעה מחל השעבוד משני מאות שטר ראשון א"כ החיוב ממאה השלישית נולד בשעת הגבי', ואיך יגבה מזמן כתיבת השטר המוקדם מזמן החיוב הנולד בשעת הגבי', ואין לתרץ זמנו של שטר מוכיח והוי כאלו התנה דחיובו יקדים. זה אינו דהא דמעכשיו מהני רק בדבר שיכול לחול עתה, אבל שעבוד על חוב לא יכול לחול בטרם חלות החוב וע"כ לא חל החוב רק בעת מחילת השעבוד משני מאות והוא בזמן הגבי' ולא בשעת הכתיבה, וצ"ל דשעבודו של שני באמת מזמן הגבי' וזה אינו נראה מסתימת לשון הגמ' וצ"ע.

גמ' ומגבא מאימת גביא פרש"י אי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן א"ד עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר לא טרפא ממשעבדי ע"כ מלשון רש"י נראה דבלא כתב לה איירי, וא"כ אין חילוק בין ארוסה לנשואה רק בין כתב לה ללא כתב לה, ואולי רש"י ס"ל כרש"ג והרמב"ם דארוסה שנתארמלה אף דכתב לה לא טרפא ממשעבדי דהוי כמלוה ע"פ, ובתוס' הקשו על פרש"י ופי' דהוי כמוחלת ועיין ברא"ש שהקשה למה נימא דמוחלת בשעת נשואין ע"ש, ולע"ד י"ל אם כתובה דאו' ודאי רק משעת נשואין דהוי מהר בתולות וכ"כ הפלא"ה בכמה דוכתי אבל גם אי כתובה דרבנן עיקר תקנתם רק מנשואין ואילך וכ"כ האיסור דלהשהות בלא כתובה רק מנשואין ואילך וכן דעשו בעילתו ב"ז פשיטא דמנשואין ואילך ולפ"ז י"ל אף דתיקנו ג"כ כתובה באירוסין לא תיקנו לגרע כח תקנת כתובת נשואין, והנה אם יתן איש לאשתו מתנה מאתים זוז האם נימא דיפטור ע"י המתנה מחיוב כתובה אח"כ זה ודאי לא אמרי', ואם עיקר התקנת כתובה מנשואין אף דתיקנו ג"כ באירוסין אותו החיוב כתובה לגבי חיוב כתובת נשואין הוי כמתנה וכממון בעלמא כיון דאם ימות או תתגרש מאירוסין י"ל אותה הכתובה וע"כ אם נאמר דלא רצו חז"ל לגרע כח חיוב כתובת נשואין יש רק ב' דרכים או דיתחייב בעת נשואין כתובה שניה או דיהי' נעקר חיוב כתובת אירוסין ויתחיל חיוב חדש מכתובת נשואין דודאי לא נאמר דיתקנו ב' כתובות משו"ה אמרי' דהוי מחילה בשעת נשואין ומצד תקנת חז"ל ומיושב קו' הרא"ש – ומיושב בזה קו' התוס' לקמן בד"ה והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין והקשו מ"ש מאוסיף בי' דקלא ע"ש ולפמ"ש לא דמי דכאן הוי מתקנת כתובה דתהי' מחילה בשעת נשואין מצד דינא דכתובת נשואין, ומיושב בזה ג"כ קו' הרא"ש על רש"ג ורמב"ם מ"ש שטר כתובת אירוסין משט"ח דעלמא דטריף ממשעבדי ע"ש ולפמ"ש ניחא דכאן מעיקרא בשעת כתיבת שטר כתובה בשעת אירוסין אדעתי' דהכי כתב דתמחל השעבוד אח"כ בשעת נשואין, ותנאי ב"ד הוא דהוי דיהא נעקר החיוב אח"כ ואם נתארמלה או נתגרשה בעודה ארוסה הוי משו"ה כמלוה ע"פ.

בדף מ"ד מתני' הגיורת וכו' אין לה פתח בית אב הקשו בתוס' מ"ש בתוס' ת"ש מנקטעה יד העדים דפטור ותי' שא"ה דכתיב ומתה לרבות לידתה בקדושה ע"ש ועיין בסנהדרין (מ"ה ע"ב) הקשו בתוס' בבהן יד דלמא שם דוקא לעכב דכתיב תהי' וכדאיתא במנחות ה' וי"ט ע"ש. והנה גם ביד העדים כתיב תהי', ואולי דהתוס' שם לא הקשו מיד העדים רק משאר מילי אי בעי' קרא כדכתיב, ואפשר לחלק בין תהי' דמצורע דשם מיותר וגם ממשמעות דזאת תהי' תורת וכו' נראה דבהווייתו תהי' משא"כ גבי יד העדים. אבל באמת גם הכא מיותר דכבר כתיב וסקלתו ודי באמרו יד העדים בו בראשונה וכו' וי"ל דגם גבי יד העדים התהי' לעכב ובזה יתו' קו' התוס' דהכא. והנראה להסביר מתני' דפתח בית אב אינו אלא למצוה. דלכאו' י"ל להיפך כיון דבנפשות כתיב והצילו העדה נימא דהוי לעכב, וי"ל לחלק בין אם המצוה מגדר מצות סקילה אז אם מגרע המצוה דפתח בית אב פטורה דא"א לקיים המצות סקילה כתיקונה ולא מהני והצילו העדה לעכב, אבל אם הפתח בית אב רק מצוה בפ"ע כמ"ד ראו גידולים וכו' והוא מצוה לקיים נגד האב אז לא הוי לעכב, ולפ"ז לא יקשה קו' התוס' מנקטעה יד העדים דפטור, דשם המצוה מהחיוב מיתה בעצמה ונאמר דוהצילו העדה לעכב, אבל אם נאמר ככה יקשה למאן דס"ל דבעי' קרא כדכתיב מאי קאמרו שם בסנהדרין דכתנאי אין לי בהן וכו' דשם ליכא והצילו העדה, אבל לפמ"ש התוס' דשם שאני דכתיב תהי' בהווייתו תתאו גם שם דמי להכא, ולפ"ז מתו' ב' קו' התוס' דהכא ודהתם. דנהפוך הוא משום דכתיב התם תהי' לעכב משו"ה הקשו בגמ' משם ובלא"ה הקו' מעיקרא ליתא.

בגמ' מנא הנ"מ אר"ל א"ק ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה א"ה מילקא נמי לילקי ומאה כסף נמי ישלם א"ק ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס, ויל"ד דבקו' אמרו בגמ' מילקא וכו' ומאה כסף וכו' ובתירוצם אמרו רק ולא לקנס. וקנס היינו מאה כסף, וגם יש להקשות למה נאמר במתני' רק ואין לה מאה כסף למה לא אמרו ג"כ דפטור ממלקות, אבל י"ל דהסברא נותנת דלוקה כמו דאמרי' לראב"י לא בעל לוקה ומאה כסף לא ישלם וכמ"ש רש"י דף מ"ה ע"ב משום דלוקה על אזהרת לא תלך רכיל ע"ש ולפ"ז י"ל הכא במתני' דבעל רק דאין לה פתח בית אב אולי כ"ע מודו דלקי, ולפ"ז יקשה קו' הגמ' מילקא נמי לילקי, והלא לא פטר במתני' רק ממאה סלע, וי"ל דבמכות דף ד' אמרי' שאני מוש"ר דקנסא ומשו"ה לוקה ומשלם וע"ש, וכן בריש אלו נערות שהקשו בתוס' מ"ש באלו הן הלוקין דבנערה ג"כ הוי קנס ע"ש ותי' דשאני מוש"ר דשם הוי חד חיובא מלקות ומאה סלע והוי חד רשעה. וכמו דהתורה חילקה בין עונשין למלקות כרת ומיתה קלה וחמורה כן תעניש בממון ומלקות, רק היכי דחיוב מלקות על לאו אחד והחיוב ממון משום דבר אחר אז אמרי' משום שני רשעיות וכו' וקנס דנערה תוכל להיות בלא מלקות, וה"ה איפכא קל מוש"ר בזה היכי דאינו נותן מאה סלע, א"כ במלקות לחודא לא הוי קנס שלם ולכן גם ממלקות פטור, והנה לראב"י ולר"י דלקי משום לא תלך רכיל הוי מלקות קנס שלם דהרי גם בלא בעל דאינו נותן מאה סלע ג"כ חייב מלקות, וי"ל דיש חילוק בזה בין אם המלקות מצד לא תלך רכיל, אז נפטר או ממלקות או ממאה סלע משום שני רשעיות וכו' דאינם עונש אחד. אבל אם המלקות משום ויסרו אותו אז המלקות ומאה סלע אחד, ובזה מתו' תו' התוס' בד"ה רי"א שהקשו על רש"י דויסרו אותו מיותר ע"ש ולפמ"ש מתו' היטב, דאם המלקות משום לא תלך רכיל ליכא מאה סלע דאינו לוקה ומשלם ומצד ויסרו אותו גם מאה סלע ישלם רק בלא בעל דליכא מאה סלע ע"כ הוצרכנו ללא תלך רכיל, דמצד ויסרו אותו ליכא ללקות אותו דאינו קנס שלם ובעי' תרווייהו, ולפ"ז י"ל דבמתני' באמת אינו נפטר ממלקות רק דלא הוצרכו למתני' לאשמועי' דחייב מלקות דאינו בא החיוב מכח מוש"ר רק מצד לא תלך רכיל, אבל בגמ' דהקשו מאה סלע ישלם א"כ הקו' איך ישלם והא אינו לוקה ומשלם וע"כ דבמתני' מחייב במלקות רק דלא צריך לאשמועי' וכמ"ש. ואם נאמר דישלם ולא לילקי כיון דמשלם יש לחייבו מצד ויסרו אותו דאז הקנס שלם, וא"כ יתחייב בתרווייהו וזה שהקשו מילקא וכו' מאה סלע וכו', אבל בתי' בגמ' דלא לקנס, ל"ש לומר ולא ממלקות דממנ"פ אם יש מלקות מצד לא תלך רכיל לא מהני המיעוט, ואם ליכא משום ההיא מלקות א"כ מיד דנפטר ממאה סלע ממילא ליכא מלקות דאין הקנס שלם.

בגמ' שם רבא אמר חייב מדתני אוני בתולת ישראל ולא בתולת גרים אא"ב כה"ג בישראל חייב וכו', ויש להקשות דלמא גם בישראל באין לה אב פטור משום דנתן לאבי הנערה כתיב ובתולת ישראל למעט גרים הורתן ולידתן בקדושה אתי, ובכה"ג יש לה אב ובגרים פטור ובישראל מחייב, ואין לומר דהרי לעיל אמרי' דלזה ל"צ קרא דישראלית מעליתא היא, ז"א דהגמ' אמרי ככה לענין חיוב מיתה. דחיוב מיתה לדידה, והיא צריכה להיות ישראלית מעליתא, אבל הכא לענין מאה סלע דונתן לאבי הנערה כתיב מאן יימר דהאי בתולת ישראל אתי למעט אותה שהיא תהי' ישראלית ובאמה לבד סגי, דלמא אתי למעט שיהי' האב ישראל דהסברא נותנת ככה, כיון דהוא מקבל הקנס אמרה תורה שהוא יהי' ישראל משא"כ במיתה דדנין רק עליה. ולפ"ז יהי' חילוק בין גיורת נישאת לגר ובת הורתה בקדושה אף דישראל מעליתא היא לי"ל מאה סלע, ובין האם גיורת והאב ישראל אז סגי הורתה בקדושה להיות ישראלית מעליתא לענין קנס ממון, ולפ"ז י"ל דאמי בא למעוטי בת גרים הורתה בקדושה באביו גר דבכה"ג בישראל מחייב – ובזה לכאו' יש ליישב משנתינו דנקט הגיורת שנתגיירה בתה עמה, ולא נקט בבא האב להתגייר עמה עם הבת, דבכה"ג גם בהורתה בקדושה ליכא מאה סלע, וי"ל לפמש"ל בפלוגתא דריה"ג ור"ע אם נתארסה קנסה לעצמה או דפטור לגמרי וכ"נ מראשונים ז"ל דתלוי אם הקנס חיוב לנערה והאב בה מזכותה, או דרק לאב זיכתה תורה, אם בא מזכותה אז בנתארסה או ביתומה הקנס לעצמה אבל אם רק לאב לבד זיכתה תורה פטור מקנס, ולפ"ז י"ל אם גם לעצמה קנס א"כ הקנס העיקר חיוב לדידה. המיעוט דבתולת ישראל לגבי דידה לבד וא"כ בהורתה בקדושה מחייב דישראלית מעליתא היא אף דאביה גר, אבל אם החיוב רק לאביה א"כ גם המיעוט לאב שהוא יהי' ישראל ובאביה גר לא מהני הורתה בקדושה רק באמה גיורת ואביה ישראל, והנה זה דקנסה לעצמה תלוי בפלוגתא דריה"ג ור"ע, והא דס"ל לר"ע דקנסא לעצמה דריש ממאן ימאן, ומעתה אם ליכא הריבוי דמאן ימאן לא ידעי' דקנסא לעצמה, א"כ מהאי דבתולת ישראל ליכא למידק הא בעלמא כה"ג חייב דמאן יימר דהמיעוט להורתה שלא בקדושה דלמא בהורתה בקדושה ובאביה גר, ולפ"ז מתו' היטב קו' התוס' דל"ל מאן ימאן מבתולת ישראל ולא בתולת גרים נפקא, ולפמ"ש אי לא ידעי' מאן ימאן הגם מבתולת ישראל ולא בתולת גרים אין ללמוד לעלמא.

בדף מ' בתוספת בד"ה אמר בתוך הדיבור והא דנקט ונכנסה לחופה ולא נבעלה, דהא גם בבעל הדין הכי משום אליבא דמ"ד בלא בעל ע"ש, ולכאו' צ"ב לימא בגמ' סתם נכנסה לחופה, ואתי כתרווייהו, וגם בלשון קצרה, ונראה לפמ"ש התוס' לתי' הגמ' דמחלקי' בין אשתני גופא לאשתני דינא, דגם בעולה חשיב אשתני גופא ותי' דאין זה שינוי דהיתה בעולה כבר, והנה אם נוקי בזנות שלא כדרכה דלא חשיב שינוי הגוף ובבעל גם שלא כדרכה חשיב בעולה כמ"ש התוס' א"כ כל מוש"ר הוי אשתני גופא, י"ל דלמסקנא אליבא דראב"י דצריך בעל דוקא בעי' תרווייהו בכדרכה, אבל לרבנן דבלא בעל א"כ הקו' במ"ע היכי דנבעלת בזנות שלא כדרכה. ובעל אח"כ הוי שינוי הגוף דלדידהו דלא דרשי לא מצאתי וכו' א"צ להיות הזנות כדרכה, ולפ"ז י"ל עוד בכל נערה המאורסה דבסקילה יקשה דהוי שינוי הגוף. דבעי' בתולה ולא בעולה. וקיי"ל דגם בהעראה מחויב [ועי' ברמב"ם פ"א מא"ב] א"כ מיד שהערה בה חייב סקילה ובגמר ביאה כבר נשתנה גופה, ואין לומר בזה דכך גזרה התורה דאל"כ ליכא חיוב סקילה בנערה המאורסה והא אפשר בהערה בה, לראב"י דבעי' בעל דוקא ניחא במוש"ר דבעי' דוקא כדרכה והיינו דין חיובו, ול"ש לומר דבגמר ביאה הוי שינוי הגוף דהבעולה אינה חלק מהחיוב, ולפ"ז לרבנן דל"ב בעל א"כ בנבעלה באמת הוי שינוי הגוף ולפי' אמרי נכנסה לחופה "ולא נבעלה" דבנבעלה הוי שינוי הגוף, וכאן איירי באשתני דינא, ואולי דיש לכוין זה בתי' הגמ' דלמא כי חדית וכו' באשתני דינא וכו' פי' דלמא קיימי' כראב"י בעל דוקא והוי רק שינוי הדין.

אבל עוד נשאר לעיין דלפמ"ש לרבנן בכל נערה המאורסה האיך נחייב סקילה בבעל בעולה גמורה דהחיוב התחיל כבר משעת העראה דאז הוי בסקילה וע"י הגמר אשתני גופא, והב"ד יפסקו דינם אחרי גמר ביאה כאשר כבר נשתנה הגוף, וזה דבר מבואר דחייבת סקילה עם גמר ביאתו, ומצאתי קו' זו בהפלא"ה ובמ"ש יתורץ בעזה"י] לראב"י דבעי במוש"ר בעל דוקא ל"ק די"ל דעוד לא נשתנה דינה, דאולי יוציא ש"ר אח"כ ובמוש"ר צריך הביאה גמורה, ואי לא יוציא ש"ר אח"כ ועדיין לא נגמר דינא בלא"ה הוי אשתני, ואין לומר דהרי בנערה המאורסה איירי דבאו עדים קודם החופה, וע"כ נאסרת וחייבין אותה מיתה ול"ש לומר דעוד תלוי בהוצאתו ש"ר אח"כ, די"ל כיון דבשעת גמר ביאה לא היו עדים בב"ד, ויכול להיות כי תנשא ויוציא ש"ר ואם אח"כ באו עדים לא מקרי אשתני גופא דזה נעשה ע"י העדים ופסק ב"ד וזה מקרי אשתני דינא ולא גופא. אבל לפ"ז אין החידוש לבד במוש"ר, דגם בכל נערה המאורסה אותו החידוש. ואי לאו החידוש במוש"ר גם בכל נערה המאורסה תפטר בגמר ביאה, וע"כ קו' הגמ' ע"ז אינה אליבא דראב"י דלדידי' אם מש"ר חידוש גם נערה המאורסה באותה חידוש, ומשו"ה אמרי' בגמ' נכנסה לחופה ולא נבעלה, אבל עוד הקו' גם לרבנן ליכא למימר דמש"ר חידוש, דגם נערה המאורסה חידוש דתהי' בסקילה אחר גמר ביאה, וי"ל דרבנן דהכא כרבי בקדושין (דף ט' ע"ב) ס"ל דבאו עלי' י' אנשים שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולן בחנק, וי"ל כמו דלרבנן דהתם בעל עושה אותה בעילה שלא כדרכה, כך לרבי הביאת זנות כיון דבסקילה והשאר בחנק נקראת בעולה ואין זה שינוי הגוף [וכתי' הזה ג"כ בהפלא"ה דלמ"ד כולן בסקילה לא חשיב גמר בעולה שינוי הגוף ע"ש] ומשו"ה מוש"ר הוי חידוש.

בגמ' נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בעלמא בחנק ואלו במש"ר בסקילה, פרש"י דאלו זנאי השתא בחנק והתוס' הקשו ע"ז דהלשון בעלמא מיותר ע"ש, וג"כ יקשה למה זה נקרא חידוש, והא זה הדין גילתה התורה במש"ר שתהי' ע"י הוצאת ש"ר בסקילה וזה היתרון במש"ר משאר בנות ארוסה, אבל בשאר שינוי אמרי' אשתני דינא, וי"ל דכך קו' הגמ' דעיי' בסנהדרין (ע"א) דאם נשתנה מקלה לחמורה נפטר לגמרי דעל הקלה נשתנה ובהחמורה אין להענישו ע"ש וגם נראה שם דיותר יש סברא לומר אשתני היכ' דנפטר לגמרי מקטלא ע"ש, ולפ"ז עתה דקיימי הגמ' דאמרי' אשתני דינא אשתני קטלא א"כ נערה המאורסה שזינתה ונכנסה לחופה מיד בחנק דאלו זנאי השתא בחנק דארוסה ולא נשואה כתיב, ואחרי דהוציא ש"ר דהתורה אמרה בסקילה א"כ הוי מחנק לסקילה מקלה לחמורה ונפטר מהכל, וזה החידוש במש"ר דיש כאן חיוב מיתה כלל, דע"י הוספת העונש תפטר לגמרי ומשו"ה אין ללמוד מזה דהוי מצ"ע חידוש, וזה פי' הגמ' דאלו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה. פי' אותה שנכנסה לחופה אם זינתה מעיקרא ע"כ נאמר דהיא בחנק דאשתני דינא, ואלו מש"ר בסקילה א"כ הגוף הדין דסקילה חידוש דעי"ז נעקר החיוב מיתה לגמרי מעיקרא ומשו"ה אין למידין מזה, ותי' דלמא כי חדית היכי דלא אשתני גופא וכו' ממילא אין כאן חידוש כלל דמחנק לסקילה הוי רק שינוי הדין והוי בלא"ה בחנק וזה היתרון למוש"ר דהוי בסקילה תחת חנק.

בתוס' שם פי' בשם הרשב"ם דזינתה השתא ובמוש"ר בסקילה והקשה הר"י מהגמ' דלקמן (מ"ח) דהיכא דמסרה לשלוחי הבעל בלא חופה הוי בחנק דבנכנסה לחופה ולא נבעלה ל"צ קרא דלזכות דמארוסה ולא בשואה ילפי' ע"ש, והדבר תמוה מאד, והנלע"ד כפמ"ד שם דהיכא דהדרא לבי נשא הו"א דתהי' ברשות האב, ולפ"ז במסר לשלוחי הבעל וזינתה הוי כמו הדרא לבי נשא דהא אסורה ליכנס לרשות הבעל, וי"ל דבזינתה גרע מהדרא לבי נשא, דאף דבמת או נתגרשה לא הדרא בזינתה הדרא, דע"כ מסר לשלוחי הבעל לא הוי נשואין גמורי' כמו חופה דהרי צריכין לקרא דלזנות או דהפרת נדרים ע"ש ונראה דהוי התחלת נשואין ואם רצה האב לחזור חוזר, ואף דאם אין האב יכול לחזור י"ל דלענין זה הוי התחלת נשואין דאינו יכול לחזור אבל מ"מ לא גמרי הנשואין רק אחר שנכנסה לחופה ודמי לאומר תן שחרור זה לעבדי (גיטין י"ג) דלהרי"ף אינו משוחרר עד שבא לידו אף דהרב אינו יכול לחזור ע"ש, ועי' בתוס' (מ"ט) בד"ה ואימא שהקשו דלמא רק בהפרת נדרים כיון שיצאתה שעה אחת משא"כ במושיר ובנערה המאורסה דלא גרעה מיתומה, ותי' ע"ש ולפ"ז י"ל בין הפרת נדרים סגי דאין האב יכול לחזור משא"כ לענין סקילה, אבל י"ל דזה תלוי אם אח"כ נגמרו הנשואין ולא בטלו הוי נשואין למפרע משעה שמסר. אבל בבטלו למפרע לא הוי נשואה ולפ"ז במת או נתגרשה עשתה הנשואין מה שהי' לה לעשות, ולא חזר האב וגם אין חזרתו מועלת ומה שגירש אינה מצדה אמרי' דלא בטלי וזה הגמר כי די לו באלו הנשואין דהרי גירשה, וכן במת, אבל בזינתה ודאי אדעתא דנשואין גמורי' נמסרו לשלוחי הבעל ואם היא זינתה מאן יימר דדי לו באלו נשואין והוי רק התחלה והדרא לבי נשא, ולפ"ז י"ל דנשואין גמורין היינו באמת חופה ראויה לביאה וכ"כ הרמב"ם גם לענין חופת נדה, ואף דהחופה לדעתו ראויי' לביאה אם נודע אח"כ דלא היתה ראויי' שזנתה יהי' נשואי טעות, ולפ"ז בכל מוש"ר נימא דהוי נשואי טעות. אבל ז"א כיון דהחופה הוי הנשואין וזה לא הוי טעות כיון דנבעלה, וכ"ז בנבעלה אח"כ, אבל בלא נבעלה ונודע שזינתה החופה בטעות דמי למסר לשלוחי הבעל וזינתה דהדרא לבי נשא כמ"ש, ומעתה יש לחלק בין זינתה אחר החופה או אחר שנמסרה לשלוחי הבעל דגמרי' מלזנות, ונבעלה אח"כ מהבעל הנשואין מתחילין למפרע והוי זינתה בנשואין, אבל בלא נבעלה אח"כ מבעלה הוי כזינתה באירוסין. ובזה יתו' הרשב"ם דהכי קאמרי בגמ' דהכא דאלו נכנסה לחופה דעלמא ולא נבעלה וזנתה בחנק, ואלו במש"ר בכה"ג דלא נבעלה מבעלה אח"כ בסקילה.

בדף מ"ה ע"ב לא בעל לוקה בעל נותן מאה סלע כראב"י פרש"י משום לא תלך רכיל ואי משום דאין בו מעשה ר"י לטעמי' דלוקין על לאשב"מ ע"ש, והתוס' הקשו כ"ב ויסרו, ועי' בפנ"י שתי' דלהכי אצטריך ויסרו ללמד דלוקה ומשלם ע"ש ובהפלא"ה מקשה ע"ז כיון דבלא בעל לוקה והמאה סלע בבעל דוקא א"ב החיובים על שני דברים ובלא"ה לא אמרי' אין אדם לוקה ומשלם ע"ש ודבריו תמוהים דמה בכך דעל מאה סלע בעי' מעשה מיוחדת הבעילה, והא מ"מ עי"ז אינו מתחייב מאומה רק ע"י הוצאת ש"ר אח"כ רק דעל מאה סלע התנאי שצריכה להיות הבעילה מקודם אבל מ"מ המלקות והממון על מעשה אחת, ועל תי' הפנ"י ג"כ יש לגמגם דמשו"ה לא צריך ויסרו, בוענשו אותו מאה סלע סגי דמלקות ידעי' מלא תלך רכיל, ואין לומר דהו"א דיענש ממון ולא מלקות כיון דאמרי' להיפך מילקי לקי ממונא לא משלם. ורק בממון נחבל דחס רחמנא אמרי' להיפך אבל בקנס לא אמרי' ככה ובלא"ה הוי מוקמי' הכא דעבדי תרווייהו משום דכתיב בי' עונש ממון נוסף על מלקות דלא תלך רכיל אבל לפמש"ל ניחא דאי הי' כתיב וענשו הוי ידעי' דעבדי' תרווייהו. אבל אז הי' קשה דלמה באמת נעביד שתי רשעיות והוי ילפי' מהכא דלוקה ומשלם משום דהוי שני עונשין אבל אי העונש מויסרו אותו הב' עונשים רק מצד הוצאת ש"ר והוי עונש מד ע"כ לא נילף מכאן לעלמא.

אבל יש לעיין לרש"י דס"ל דהוי לאשאב"מ ועי' בסנהדרין (ס"ה ע"ב) דבעדים לא הוי עקימת שפתיו מעשה בהס"ד דגמ' משום דישנו בקול ופרש"י שם דשמיעת ב"ד מהני ע"ש וזה לא הוי ממש, וכן הכא י"ל ככה אבל הגמ' דחה זה ותי' הואיל וישנו בראיה ע"ש פרש"י משום דהגידו על ראיי' שראו, והכא ל"ש לומר ככה דהבעל איננו עד, רק דהוציא ש"ר ובהוצאתו ש"ר לפני ב"ד הוי עקימת שפתיו, אם נאמר דבעי' בעל, ע"כ גם הוצאתו ש"ר צריך להיות על מצאו פתח פתוח או כיו"ב דמי להגדת העדים על ראייתם, וא"כ בהפוך הוא בבעל ליהוי אין בו מעשה, ובלא בעל יש בו מעשה דעקימת שפתיו הוי מעשה, והאמנם כי נראה מרש"י ותוס' בבעל מקרי לאו שאין בו מעשה דבבעילה לא עבר על הלאו רק באומרו לפני ב"ד לא מצאתי וכו' וזה הוי דיבור ולא מעשה והכא משום חדוש דמש"ר חייב בבעל ע"ש, ואולי י"ל לפמ"ש התוס' בסנהדרין (ס"ה ע"ב) לפי הגמ' דתמורה דרק היכי דאתעביד ע"י דיבורו מעשה מקרי יש בו מעשה, יש לחלק בין בעל דשאחד"א ונאמן לאוסרה עליו י"ל דמקרי משו"ה מעשה דהוי עקימת שפתיו וגם אתעביד מעשה, ובין לא בעל דהוציא ש"ר רק מה ששמע מעדים הוי רק דיבור בשם העדים הוי לאשאב"מ, ויותר יש לתרץ בבעל כיון דדינא דמש"ר בבעל דוקא וצריך הוא לומר לא מצאתי וכו' מקרי אתעביד בה מעשה, דכל דינא דמש"ר תלוי בדיבורו, משא"כ בלא בעל דלא הוי מש"ר רק משום לא תלך רכיל הוי לאשאב"מ דהוי רק דיבור בעלמא, [והנה לר"י גם באתעביד בי' מעשה מקרי אין בו מעשה דהרי יליף לאשאב"מ דלוקין עליו מעדות זוממין וממוש"ר. רק לדידן האי חילוק, ולרש"י דדחיקא לתרוצי דר"י דהכא ס"ל כר"י במכות. ע"כ לדידן יקשה דהוי אין בו מעשה ומשו"ה צריכין לפמ"ש] ולפ"ז יהי' חילוק אם נימא אשתני דינא אשתני קטלא ורק במש"ר חדוש רחמנא, א"כ צריך לדיבורו ואתעביד בי' מעשה דעי"כ הי' בסקילה, אבל אי לא אמרי' אשתני בלא"ה הי' בסקילה, גם במש"ר לא אתעביד מעשה ע"י דיבורו, ומ"ש בעל או לא בעל, וי"כ דדיבורו אהני לענין לחייב עצמו מאה סלע היכי דכיחש ועי"ז מקרי דיבור מעשה, ויש לפרש בזה הגמ' מכות ד' "שאני מוש"ר דלוקה ומשלם".

בדף מ"ו ע"ב במתני' האב זכאי בבתו וכו' ובגמ' ואימא לדידה, ויל"ד מה ס"ד שיהי' שלה כיון דהאב מקדש אותה וכי יגרע קדושין משאר קנינים דהמקנה יקבל ויעשה הקנין ואם הכסף דידה לא קיבל האב ולמה מהני הקדושין, וא"ל דזה תי' באמת בגמ' השתא אביה וכו' ז"א דהגמ' תי' רק מכח הסברא דכיון דהוא מקבל קדושיה אין הדעת נותנת דהיא תקבל הכסף, וי"ל דזה יהי' כמו מדין ערבות דאי' בקדושין (דף ו') תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת כ"כ י"ל דהאב יקדש והקדושין חלין אף דהוי הכסף בבת דהוי כמו שאמר האב תן מנה לבתי ואקדשנה לך, אבל גם ז"א דהא דמהני מדין ערבות היינו דהוי כאלו קיבל היא הכסף, אבל אם ל"ש כלל דהכסף יהי' שלה כמו דקיימי' השתא ל"ש לומר זה, ואין לומר ג"כ דקו' הגמ' דתקדיש נפשה ותשקול כספה וזה פי' ואימא לדידה, דנראה דעוד לא הקשו ככה וזה הקשו לקמן תינח וכו' תקדיש נפשה ותשקול כספא, ועוד קשה ל"ל להגמ' הכתוב דאת בתי וכו' דהאי דהשתא אביה מקבל קדושיה וכו' יש ללמוד כמ"ש בגמ' יש כסף לאדון אחר ומנו אביה, והו"ל לתרץ בפשיטת השתא אביה מקבל קדושי' ואיהו תשקול כספא, ובפרש"י בד"ה ואימא לדידה אבל יש כסף ביציאה אחרת וכו' ע"ש, ונלענ"ד דאם נלמד קנין מהתם יש לדמותו בכולו והתם האדון מקבל הכסף והכא ג"כ האב מקבל הכסף וזה בס"ד אבל כאשר הקשו ואימא לדידה ההיקש כמו התם הוי כסף קנין היציאה כ"כ הכא הוי הכסף קנין היציאה מרשות האב וזה נראה מוכח מרש"י, ולפ"ז הלימוד דהכא איננו כי הכסף מועיל לקדש אשה בלבד, רק ההוצאה מרשות האב וזה קנין אחר, ולפ"ז י"ל כמו דאמרי' בכ"ד גיטו וידו באים כאחת כן י"ל הכא דהכתוב מגלה מיד כי בא הכסף ליד האב יצאתה מרשות האב, וגם הכסף שלה, כי הכסף פועל היציאה וידה וכסף באים כאחת שיהי' לה הכסף. והא דמהני הקדושין היינו דע"י קבלת הכסף גם היא מקדשת עצמה, והקדושין באים מכחה, וכ"ז אם נאמר דמיד שבא הכסף ליד האב יצאתה מרשותו לגמרי אבל אם עוד נשארה ברשות האב גם לאחר הקידושין וזכותו בגוה ממילא ל"ש לומר הבאים כאחת ומשו"ה הביא בגמ' דכתיב את בתי נתתי וכו' ומיני' דרשינן כל נתינות שבה במשמע כמ"ש רש"י לקמן א"כ מסירת חופה ביד האב וממילא האב מקבל הכסף הקידושין, ולא מכחה, אבל מויצאה חנם וכו' לא נוכל ללמוד ככה ובעי' הכתוב דאת בתי וכו' וע"ז אמרי בגמ' ואימא הנ"מ קטנה וכו' די"ל דלקטנה אין לה יד ול"ש לומר באים כאחת משא"כ בנערה נימא באמת באים כאחת דאי"ל יד, והכתוב דאת בתי וכו' לקטנה, ולפ"ז יש חילוק בנערה שנתקדשה בעודה קטנה דהכסף לא הועיל להוציאה מרשות האב לגמרי דהרי אין לה יד, וממילא כשהי' נערה לא נעשה קנין אחר דיוציאה מרשותו, א"כ מצי האב מסר לה לחופה משא"כ בקידשה בנערותה י"ל דלא מצי מסר לה לחופה ג"כ, ולפ"ז האי דאת בתי נתתי וכו' דע"כ שתי נתינות במשמע וע"כ הנתינה השניה בנערותה דאל"כ ל"ש מוש"ר דדלמא זינתה בעודה קטנה, צריך להיות הקדושין בקטנותה והנשואין בנערותה, ומיושב קו' התוס' לקטנה ל"צ קרא דהשתא זבוני וכו' והא צריך שיהי' שתי נתינות במשמע שתהי' ברשותו לענין נשואין.

בגמ' שם ונילף מהפרת נדרים ממונא מאיסורא לא ילפי', והקשו בתוס' והא קדושי' איסורא הוא ותי' דאיסורא דאית בי' ממונא לא ילפי' מאיסורא ע"ש ובירושלמי מקשו והא שטר וביאה וכו' והנראה דגמ' דילן דלא כירושלמי דכאן אמרי' אתקש הוייות להדדי, ולפי' הירושלמי ל"צ להיקש, והנראה בתי' התוס' ואליבא דגמ' דילן דאין כוונתם כיון דבההיא כסף קדושין איכא דררא דממונא ודררא דאיסורא, אבל ענין קנין הקדושין איכא צד ממון אם מקדשה בכסף וצד איסורא אם מקדשה בשטר וביאה וע"כ אין למילף קדושין מיני' דא"א לחלק ביניהם דאיתקש הוויות וממילא שטר ליכא למילף מהפרת נדרים דאם נילף שטר וביאה מיני' גם כסף מהני וזה הוי ממון ויש לעיין לפמ"ד בנדרים (ע"ג ע"ב) דלר"א בוגרת ששהתה יפר כיון דחייב במזונותיה ואמרי' בגמ' כדרב פנחס כל הנודרת וכו' ופי' הר"ן שם אף דגזה"כ הוא דלמא משו"ה אמרה התורה דהבעל יפר דדעת הנודרת ככה הוא ע"ש ולפ"ז הכא דהיא לכמה דברים ברשות האב ובבית אביה משו"ה אמרה התורה ג"כ דהאב יפר דכל הנודרת על דעת האב נודרת מ"ש בעל מאב לענין זה, ויקשה לפ"ז האיך נלמד לשאר דברים דלמא הפרת נדרים שאני, וי"ל דזה סברת הגמ' דלא ילפי' מאיסורא היינו מאיסור נדרים משום ההיא טעמא. אבל עי"ז יקשה דממנ"פ אי ליתא לענין ממונא ברשותי' נלמד מהפרת נדרים ואי איתא לענין ממון ברשותי' ומשו"ה אין למילף מהפרת נדרים דעי"ז על דעת האב נודרת נילף מאותו זכות ממון והנה מצינו דיש להאב זכות בממון לענין קנס ובו"פ, ואם מהפרת נדרים אין למילף כמ"ש א"כ יקשה נילף מאותו ממון דהיינו קנס וזה שהקשו בגמ' נילף מקנסא ותי' מקנסא לא ילפי' ונילף מבו"פ וכו' וא"כ זה קו' חדא הוא, ובזה מתורץ קו' התוס' דנילף קדושין דהוי איסורא ואיסורא מאיסורא ילפי' דלפמ"ש מנדרים אין למילף די"ל דעל דעת האב נודרת וע"כ דהקו' דנילף מקנס ובו"פ ומהם אין למילף לקדושין אף דהוי רק איסורא דאיסור מקנסא לא ילפי' וגם בו"פ שאני דשייך בגויי'.

בדף מ"ז ע"א משום איבה פרש"י כיון דאינו חייב במזונותיה וכו' לא זיין לה והתוס' הקשו ע"ז דבב"מ צ"ל לפ"ה דקטנה ואינה סמוכה ובנערה שתהי' סמוכה על שולחן אביה וכן הקשו מאלמנה נזונית דבע"כ מתזני ואפ"ה שייך איבה ע"ש, ונלע"ד לפרש דהא דקאמר הכא משום איבה אין הטעם דמשום איבה תקנו לבעל מציאתה רק כמ"ש התוס' לעיל דנילף מציאתה מקדושיה ותי' דבקדושין ליכא טרחא ובמציאה איכא טרחא קצת, וי"ל דחכמים שיערו דההיא איבה גרועה מטרחא דהגבהת מציאה וקיימא בהסברא דנילף מקדושי' ומשו"ה י"ל מציאה משום איבה והעיקר משום דעי"ז ילפי' מקדושין וזה רק בבת די"ל דילפי' מקדושין אבל באלמנה נזונית ל"ש ככה. ולפ"ז בקטן דל"ש קדושי' באב דלא זכי לי' רחמנא לא סגי הסברת איבה לחוד ועדיפא קטנה מקטן.

בגמ' השתא זבוני מזבן לה הקשה הר"י מאורלינ"ש (בתוס') ל"ל למילף בערכין מק"ו דמה מכורה כבר יוצאת וכו' פשיטא דלמה צריך הלימוד דאמה דהשתא זבוני מזבין וכו' ע"ש ולע"ד ל"ק כיון דאי לאו דמקשי' הכא מעשה ידיה דנערה לאמה, אי לאו ק"ו הו"א כמו דאם מכורה יוצאת ואפ"ה אי איננה מכורה בעודה בקטנותה ולא יצאתה, יכול למוכרה בנערותה כ"כ הו"א אם הי' לו מע"י בקטנותה אין לו בנערותה אבל אי לא קיבל מע"י בקטנותה יש לו בנערותה וע"ז צריך הק"ו.

שם ע"ב איתא דתני' שארה אלו מזונות וכו' רא"א שארה זו עונה וכו', ויש לעיין אם שארה אלו מזונות אין זה ממשמעות קירוב בשר א"כ ליורשה וליטמא לה נימא ג"כ ארוסה ואיך ממעטי' מינה ואמרי' דוקא נשואה, וי"ל דאף דשארה אלו מזונות מ"מ גם קירוב בשר הוי בכלל דהרי איש איש אל כל שאר בשרו ע"כ קירוב בשר הוא או אישות הוא ותרתי במשמע, אבל יש להקשות לפרש"י ב"מ (י"ח) בד"ה לא מטמא לה, אם כהן הוא דכתיב כי אם לשארו וזו אשתו ועדיין לא הגיע לידי קירוב בשר ע"כ אם כן מאי קמבעי' בקדושין דף י' אי ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה למאי נפ"מ ליורשה ולטמא לה, והא שם הוי הגיע לידי לידי קירוב בשר, ולומר כיון דעתה אסורה עליו עד עת נשואין לא מקרי קירוב בשר רק היכי דיש היתר עוד לקרב אצלה זה דוחק ואיננו במשמע הלשון רש"י הנ"ל וצ"ע אבל מה דקשה לי לפרש"י דשארו היינו שהגיעה לידי קירוב בשר והרי איש איש אל כל שאר בשרו דאחרי מות וגם ארוסת אביו בכלל. ושם לא הוי קירוב בשר ואפ"ה מקרי שאר, ולתורת כהנים ניחא דמפרש "שארו זו אשתו הקרוב אליו זו נשואה" וא"כ משארו לבד, רק אשתו וג"כ ארוסה שמעי' רק כיון דכתיב הקרוב אליו דרשינן נשואה אבל מפרש"י לא נשמע ככה וצ"ע.

בדף מ"ח (ע"א) אר"ח אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב"ד יורדין וכו' ולא שאני לך בין יצא לדעת וכו' מאי דבר אחר צדקה וכו' ברמב"ם פסק דגם בניו ובנותיו מטעם צדקה וע"ש בהה"מ שהקשה עליו, גם יקשה מ"ש צדקה ומ"ש בניו ובנותיו דהא גם ההי' מצד צדקה, ועיי' בר"ן אי נחתי' לנכסי וכופין כמו על שאר מצות ע"ש ועי' בקצה"ח, ולע"ד יש לעיין דהגמ' דהכא ס"ל דעדיף נשתטה ממזון בניו ובנותיו כיון דיצא לדעת, ולכאו' י"ל להיפך דביצא מדעת אף דאין ברצונו מ"מ כיון דהמצוה עליו יש לו לכופו משא"כ בנשתטה דשוטה פטור ממצות ואין לכופו, ע"ז י"ל דעל מצות צדקה אין כופין דמתן שברה בצדה, ועי' בתוס' לקמן דרבא אכפיה לר"נ והקשו והא מתן שכרה בצדה ותי' בדברי' ועוד דהוי תרי לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ ע"ש ולפ"ז יש לחלק דעל המצוה אין כופין רק משום התרי לאוי, וזה שייך היכי דאיתא בבאו עניים וכיו"ב ולא נתן ע"ז הוי לא תאמץ ולא תקפוץ, אבל היכי דליתא הכא ל"ש לומר דעבר על לא תאמץ כיון דלא ידע כלל מהעניים אין כאן התאמצות לב, ולפ"ז בהלך למדה"י דאינו כאן לא נשאר רק המצוה ועל המצות צדקה לבדה אין כופין דמתן שכרה בצדה, אבל י"ל בזה עבר על תאמץ כיון דהלך והניח בניו ובנותיו בלי מזונות, ומשו"ה כופין, ולפ"ז יש חילוק נכון בין בניו ובנותיו דידע מהם כשהלך אבל בדבר אחר דנולד אחר שהלך ל"ש לא תאמץ ואין כאן דין כפויה, ועדיף נשתטה די"ל דניח"ל מיצא לדעת ומתו' דברי הרמב"ם ז"ל,:

ועי' ביו"ד סי' רמ"ח ויורדין לנכסיו בפניו ע"ש בש"ך דהב"ח ס"ל אף בפניו והש"ך ס"ל דפי' דאין יורדין עד דמודעינן לי' ע"ש ובזה רוצה ליישב הסתירה מה' ת"ת ס' רמ"ה ס"ד דכייפי' לי' לשכור מלמד וכו' ע"ש, ולפמ"ש הכל על נכון דבצדקה דכפויה ע"כ משום לא תאמץ וכו', ואם אינו בפניו ל"ש הלא תאמץ ולכן פסק המחבר ויורדין לנכסיו "בפניו" דוקא משא"כ מצות ת"ת שם לא הוי מתן שכרה בצדה וגם שלא בפניו איכא מצוה ולענין המצוה אין חילוק גם לענין, צדקה בין בפניו לשלא בפניו.

בכתובות דף נ"ז ע"א במתני' אי' נותנין לבתולה וכו' משתבעה הבעל ופרש"י להזהירה על עסקי תכשיטיה וכו' ועיי' בזה ברמב"ם שפי' התביעה לנשואין ובפשיטת נראה כי לרש"י סגי התביעה להכן תכשיטי' ולרמב"ם צריך דוקא תביעה לנשואין, ולכאו' זה צריך ביאור אם הזהירה על עסקי חופה ותכשיטיה כמ"ש רש"י גם זה הוי כתביעה לנשואין דל"ל האזהרה לחופה ותכשיטה אם לא לנשואין, והנראה דיש לעיין בהא דנותנין י"ב חודש אם הוא לטובת הבעל או לטובת האשה, אם הוא לטובת הבעל שיהי' לה תכשיטין לכאו' מהני מחילתו, ואם הוא לטובתה לא מהני מחילתו, והנה אם הוא לטובת הבעל י"ל במה דתבעה סתם לנשואין תהוי כמחילה, דהרי רוצה לנושאה ולא הזהיר ולא ביקש תכשיטיה, ולפ"ז סברת רש"י דרק בהזהירה על עסקי חופה ותכשיטיה דלא מחל אית לה י"ב חודש, אבל בתבעה לינשא סתם הוי מחילה ומהני דהוי לטובתו, ולרמב"ם גם בתבעה לינשא סתם צריך י"ב חודש דהוי לטובתה ולא מהני מחילה ואין צ"ל בתבעה על עסקי חופה ותכשיטין.

עוד במתני' כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וכו', יל"ד דלפמ"ד בגמ' בבוגרת לאחר ששהתה י"ב חודש ונתקדשה בל' סגי דהיא מכינת עצמה, וא"כ באיש דע"כ מיירי בגדול ולמה לא נימא דהוי כבוגרת לאחר י"ב חודש, ודוחק לומר דהסברא דמכינת רק באשה ולא באיש משום דיותר ממה שהאיש וכו' וגם דוחק לומר דעל עסקי חופה וסעודה לא מהני הכנה טרם זה. דגם באשה פרש"י והזהירה על עסקי חופה ואף דיש לחלק מ"מ זה דוחק ונראה דעיקר המקנה באשה וכיון דלאשה יש י"ב חודש גם האיש מכין עצמו דל"ל הכנה דע"כ צריך להמתין היב"ח משום האשה ואף דהיא מחלה אח"כ מ"מ לא הכין עצמו ויש לו י"ב חודש אבל בבוגרת כיון דעיקר התקנה לדידה והיא מכינת איננה תלוי הכנתה בדידי', ובזה מדיוק לשון המתני' כשם שנותנין לאשה נותנין לאיש, דבלא"ה אף דגם באיש הסברא די"ב חודש מ"מ לא עדיף מאשה בוגרת אבל לפמ"ש כיון דנותנין לאשה ממילא לא הכין גם לו יש עי"ז י"ב חודש, וזה ניחא לדידן אבל להירושלמי דפי' דמיירי בבחור שנשא אלמנה למה צריך י"ב חודש נימא דודאי הכין עצמו וצ"ע.

ויש לעיין בקטנה שנתקדשה ותבעה היא, כיון דיכולה אח"כ לעכב משו"ה איננו מכין עצמו וא"כ לא מהני תביעתה, או דלמא ל"ש. והנה בתבע הבעל כיון דהיא יכולה לעכב ג"כ יש לעיין דמשום זה לא יכין האב דלמא תעכב, ולפ"ז מאי קו' הגמ' אי איהו ניח"ל מאי נפקא לי' מינה, דיכול לומר דלא הכין תכשיטי' משום דלמא תעכב. אם מהני לק"מ. אבל אי מחילתו לא מהני דהוי לטובתה ולקטנה אין דעת למחול טובתה, א"כ יכול לומר דעוד אין לה תכשיטי' כדי צרכה משום החשש דלמא תעכב ואף אין הפסד בתכשיטי' אם לא תנשא, וא"כ למה לא יכין מ"מ י"ל דתביעה כזו ספק היא ולא שמה תביעה כיון דדלמא תעכב – והנה לפמ"ד בגמ' פוסקים על הקטנה לכשתגדיל פשיטא מ"ד מעיילא בה פחדא מהשתא קמ"ל. ומזה נראה דאיכא סברא דלמא מעיילא בה פחדא ולמסקנא לא חיישי' לי', וי"ל דזה רק בשותקת אבל באם היא מעכבת נימא דמעיילא בה פחדא דהרי מעכבת, ולפ"ז העיכוב מצדה בלעדי כי מהני לעכב הנשואין בקטנותה גם הפסיקה שפוסקי' עליה מבטלת וא"כ גם אם הפסיקה לכשתגדל לא מהני וצריך מחדש י"ב חדש, ולפ"ז יש לומר דתביעה לקטנה אף לכשתגדל לא מהני, דדלמא תעכב ולפמ"ש היכי דאיכא חשש עיכוב ממנה, גם האב יכול לומר דלא הכין וא"כ ל"ש הדין דתביעה לגבי קטנה אף די"ב חודש לגמרי' לכשתגדל, ומעתה יש חילוק בין תביעה לפסיקא. תביעה לפמ"ש לא מהני אבל פסיקה דשניהם רוצים לכשתגדל אף דתעכב מ"מ האב קיבל על עצמו ובזה מיושב קו' המהרש"א על התוס' בד"ה בגרה יום אחד ע"ש שהקשה דנוכל לאוקים המתני' בתבעה בקטנותה לכשתגדיל דפוסקי' בכה"ג ושם שייך י"ב חודש ולפמ"ש בתביעה לא מהני רק בפסיקא ומתני' איירי בתביעה.

דף כ"ז ע"א אי' אר"ז קטנה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בשלמא וכו' אלא אי איהו ניח"ל מאי נ"ל מיני' וכו' אר"א ב"ל אין פוסקין על הקטנה וכו' ע"ש ועיי' ברמב"ם בפ"י מאישות דכתב דבין היא ובין אביה יכולין לעכב ואח"ז כתב דאם רצו לכונסה כונס ואין לעשות כן ע"ש וכן באהע"ז סי' נ"ו, ומוכח דההיא דאין פוסקין מיירי בנתקדשה, ואף דרש"י פי' בפוסקין על הקטנה כשתגדיל דאיירי בלא קידושין מ"מ ההיא דאין פוסקין גם לרש"י גם בנתקדשה קודם לכן. והנה הא דאין פוסקין לפרש"י משום דטורח הוא בה ע"ש ובגמ' מ"ד עיילא בה פחדא וחפשה ע"ש והטעם דמעכב אביה משום דאמר ממרדא ונפקא ונפלה עילואי ע"ש. ולכאו' יל"ד מאי קו' הגמ' אי איהו ניח"ל מאי נפקא לי' מיני' ותי' משום דמימרדא וכו' והא פשיטא דמצי לעכב דלכתחילה אין פוסקין על הקטנה מטעם אחר משום דטורח הוא לה כמ"ש רש"י, ואין לתרץ דזה רק לכתחילה ועל הבעל דלא יפסוק אבל בדיעבד אם פסק אין להאב לעכב. זה יקשה להבין דעיי' בתוס' דהני בעיכוב שיגרשה בלא כתובה. והאיך נימא ככה, אם החכמים אמרו דאין פוסקין והיא עודנה ברשות האב קודם הנשואין וצריך דעת האב לנשואין, ואם הוא יעכב משום דאין פוסקין למה נאמר דתפסיד הכתובה והא כדין עבד. ועיי' באהע"ז סי' נ"ו הביא המרדכי בשם ר"ת דאם אין לה אב אף דהיא חולנית אין האחים יכולין לעכב משום הירושה, כיון דאחים לא מצי אמרו ממרדא ונפקא ונפלה עלואי ע"ש. החילוק שיש בין האב להאחים, דבאב היא ברשותו קודם הנשואין וצריך דעתו לנשואין. וכיון דאינו רוצה מעכב, רק דהו"א דתפסיד הכתובה ודמי למרד, אבל בהאחים אם אין לה אב היא ברשות עצמה ולמה הסברא דיכולין לעכב. ומאן יימר דמהני גם הטענה דממרדא וכו', דזאת הטענה סגי למען לא יהי' מרד אבל לא כי בשבילה ליהוי עיכוב, ובאב העיכוב משום דהוי ברשותו משא"כ בהאחים וא"כ למה צריך לתת הטעם כיון דאחים אינם יכולים לומר נפלה עלואי והא גם טענה זאת אינה מועלת וצ"ע בפי' דברי ר"ח.

בגמ' אלא מעתה עבד כהן שלקחו מישראל לא ליכול בתרומה משום סימפון וכו' אי דגואי וכו' נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מ"א לסטים מזוין או מוכתב למלכות קלא אי"ל ופרש"י סבר וקיבל ועי' בתוס' שהקשו מב"ב דאומר לו הרי שלך לפניך ע"ש, ויש לעיין בחשש סימפון לענין אכילת תרומה נימא כיון דעון מיתה נאמנת דודאי אין לה סימפון כמ"ד בגמ' לעיל ס"פ האשה שנתארמלה. וגם אם שם אינו נאמן להחזיק עצמו בכהן הכא דהוי רק חשש בעלמא דלמא יש בה מום נוקמא אחזקתה דלא תעבור על איסור מיתה, וי"ל דסברא דבעלה ימחול אח"כ, ולפ"ז עדיפי מומין גדולים דודאי לא ימחול וע"ז נאמר דודאי אין לה דאר"ב לא הוי אכלה בתרומה, וי"ל דסברא דלא יכיר עד שתהי' ברשותו ואז נחזיק דברשותו נתהוי, אבל ז"א דמה דאמרי' כאן נמצאו כאן וכו' רק בצירוף, דא"א שותה בכוס וכו' וא"כ יכיר בה, והנה במוכר עבד לכהן ג"כ י"ל דנימא דחזקה דלא יכשילו באיסור אכילת תרומה. וע"ז י"ל דאף דמגמ' לעיל נראה דהוי חזקה מ"מ הכא דלא יעבור בעצמו, רק גורם לעבור שאני, ומ"מ יש לעיין בזה דלמה בחוש לסימפון דלא ידעי' מיני' ורק חששא הוא נסמוך על חזקה כזו דלא יכשילו באיסור, וי"ל דחיישי' לסימפון דלא ידע המוכר מיני'.

ועיין בב"ב שם שהביאו התוס', דגנב או קוביוסטוס לא סגי ברוב דאוקי' ממון אחזקת מרי' ואמרי' בגמ' דכולם וכו' ע"ש ולכאו' מ"ש מבהמה שנמצאת טריפה שכתבו התוס' דף מ"ז לעיל דלא אמרי' דאדעתא דהכי וכו' וכן בעבד אם נמצא בו מום וא"כ למה צריך רובו וכולו, וי"ל דהחילוק כמ"ש התוס' דתלוי רק בדעת הקונה, ובבהמה הכניס עצמו לספק כזו ותלוי בדעת שניהם ע"ש, וזה שייך אם נעלם מעיני שניהם אם יש בו מום או טריפות. אבל באם המוכר יודע ולא הקונה דמי לשור לרדי' וכיו"ב, והנה לפמ"ש ע"כ הכא איירי דלא ידע המוכר ממום דאל"כ איכא חזקה דלא יכשילו לעבור על האיסור, ואם לא ידע א"כ למה הוי מקח טעות נימא דדמי לבהמה שנמצאת טריפה. וי"ל דבאמת כך סברת הגמ' סימפון בעבדים ליכא. אי דבראי וכו' ואי דגוואי וכו' ואי גנב או קוביוסטוס, דהוי מום, הגיעו ולא הוי מקח טעות, דשניהם לא ידעו וכמ"ש ואי בלסטים מזוין וכו' דודאי ידע מיני' דע"כ קלא אי"ל א"כ גם הלוקח יודע וסבר וקיבל, ולפ"ז הקלא אי"ל הוי מתחלתו סברא לבטל המקח, אבל עי"כ שוברו בצדו ואמרי' סבר וקיבל, וזה כוונת רש"י לע"ד, וזה רק הכא דאיירי לענין חשש סימפון משום אכילת תרומה, אבל בב"ב דאיירי לדינא דאם נמצא בו מום כזה ויוכל להיות דהמוכר יודע ולא הלוקח לא סגי הסברא דקלא אי"ל ומשו"ה אומר לו הרי שלך לפניך. רק הכא דכל החשש משום קלא אי"ל הוי שוברו בצדו, ומיושב קו' התוס'.

בדף כ"ח ע"א אי' רט"א הכל תרומה וכו' אמר אביי מחלוקת בב"כ לכהן אבל בב"י בכהן ד"ה מחצה חולין ופרש"י דב"י אינה בקיאה וכו' ע"ש, ויש להער אם הוא מטעם דהיא תעבור על איסור אכילת תרומה בטומאתה משו"ה נחייבו יותר. היינו בנתינת חולין, וי"ל דההיא ושמרתם את תרומותי מצות שמירה לכהנים שישמרו התרומה לבל יטמאו וא"כ משו"ה תקנו הכל חולין משום דלא בקיאה ומצוה על בעל הכהן שלא יתן תרומה לה בימי טומאתה והוא בגדר שמירה מטומאה.

שם בגמ' היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו א"ר והאי קנין דאחיו הוא ובמתני' מפרש"י היכי דמיית אף לאחר שהגיעו י"ב חודש פקע קניינו מיני' והיבם אינו מאכיל והתוס' הוכיחו מהירושלמי ומברייתא דשומרת יבם אוכלת בתרומה ע"ש ולפ"ז הגמ' דהכא סותרת הירושלמי וברייתא רק דהתוס' כתבו דהכא הוי' רק אסמכתא ע"ש, ונלע"ד להשוות דברי הגמ' והירושלמי וברייתא, דיש לעיין בכל אכילת תרומה בקנין כספו אף דהתורה התירה מ"מ לפ"מ שמוכח דאכילת תרומה הוי מצוה וכמ"ש הצל"ח ריש ברכות דהוי בכלל עבודה, באכילת קניינו מאי מצוה שייך בי' וכי עבד או ישראלית עושין מצוה באכילתן והלא אינם בכלל עבודה באמת, וצ"ל דמה דיאכלו העבדים והאשה וכל קניינו, הוי כאכילתו, ואין צריך אכילה בפיו דוקא דגם בבהמתו שייך אכילה, והנה באשה היכי דאי"ל מזונות ודאי הסברא כיון דמותרת בתרומה נחשב כאכילתו לענין מצוה, דמזונה עליו, ולא גרע מבהמתו, דהנאה לדידי', ואף דאין לה מזונות כיון דעל ידו אכלה נחשב כאכילתו, ולפ"ז בשומרת יבם אף לדעת הירושלמי וברייתא דאוכלת תרומה מדאו' ע"כ משום קנין אחיו, ולא משום קנין עצמו וטעמא דנשאר קניינו קיים לענין איסור וזיקת יבם, והן זה מהני לענין היתר אכילה בלבד, אבל לענין מצוה שיהא נחשב כאכילתו, אם מת ל"ש לומר ככה, ולא נשאר עתה רק היתר אכילה בלבד, ואף דהיא מותרת מ"מ הכהן דעליו המצוה האיך יתן לה לאכלה, ויש להוסיף עוד בהסברא דהא דאכילת תרומה מצוה ועבודה כמ"ש הצל"ח, היינו רק לגבי כהן דהוא מצווה בעבודה, אבל בישראל ל"ש ככה, ובזה מובן דקניינו מותר בכל אנפי אם ישראל הנותן הוא מותר מצד קנין ומצוה ליכא לגבי ישראל באכילת תרומה ואם הכהן האדון הנותן, כיון דמותר מצד קניינו ממילא מקיים ג"כ המצוה כיון דהוא הנותן הוי כאלו אכלו בעצמו, והוי כמזונותו עליו וכ"ז אם הקנין כעשה מצדו, אבל בשומרת יבם, אף דנימא דלא נפקע קנין אחיו דהרי זקוקה היא וקנין האיסור קיים מ"מ לענין מצוה קנין דאחיו הוא והוא מת ול"ש לומר דנחשב כאכילתו, וכאכילת היבם לא נחשב דהקנין לא בא ממנו, ולפ"ז הברייתא והירושלמי דיברו מאוכלת בתרומה וזה מותר מדאו' דקנין איסור אינו נפקע. ובגמ' קיימא על מתני' דהיבם אינו מאכיל משום דהוא מצווה על המצוה ועבודת אכילת תרומה ומשו"ה אינו מאכיל דקנין דאחין הוא, וגם רש"י נוכל להסביר ככה, די"ל דמ"מ כיון דעברו יב"ח היבם מחויב במזונות וממילא נחשב כאכילתו ולמה אינו מאכיל וע"ז דפקע קניינו, כיון דמת היבם פטור מהחיובים הבאים ע"י יב"ח כמו שפטור מכל חיובי' התחייב עצמו אחיו.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה