פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
שליח עושה שליח
בגיטין דף כ"ט ע"ב ההיא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר השליח לא ידענא לה א"ל זיל יהבה לאבא בר מניומא וכו' אשכחי' וכו' מסור מילך וכו' א"ל רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ע"ש, ועיין בפנ"י שתמה ע"ז מאי טעמא לא יוכל לעשות שליח על הולכת הגט כמו שיכול לעשות שליח אחר תחתיו על הגירושין, ועיין בר"ן שנתן טעם בזה דודאי כוונתו שלא יוליך אחר הגט רק אבא בר מניומא דוקא ע"ש וזהו צריך ביאור יותר דלעיל גבי חלה שליח אמרי' באמר לי' את הולך דעושה שליח אחר, ומה אם אמר לי' את הולך יכול לעשות שליח שני מכ"ש בלא א"ל את דאמר לי' סתם יהבה לאבא בר מניומא וכיון דליתא לאבא בר מניומא הוי אנוס ונימא ג"כ שלא הקפיד עליו דוקא. ועוד לדעת הר"ן אין זה מהטעם שאמרו בגמ' והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא.
ונלענ"ד לדעת הראב"ד שהובא בר"ן שמחלק בין א"י למדה"י דבמביא גט בא"י כיון דא"צ ב"ד בזה לא קפיד הבעל אבל במדה"י דצריך ב"ד כדאי' במתני' טפי הוי בזיון דבעל וקפיד ע"ש. ולכאו' הוא תמוה, לפמ"ד לעיל בריש מסכתין בפני כמה נתנו לה ר"י ור"ח חד אמר בפני ב' וחד אמר בפני ג', וא"כ למאן דס"ל דבפני ג' בלא"ה בשליח ראשון ג"כ צריך ב"ד וידעו שלא הבעל כתב הגט ומאי נפ"מ אם גם בשליח עושה שליח צריך לעשותו בפני ב"ד ומאי קפידא טובא איכא בזה, ומ"ש בא"י ממדה"י, וי"ל דהראב"ד ס"ל כדעת החדושי הר"ן דנותן טעם בבזיון דבעל, דהגירושין בעצמם בזיון הוא לו היכי דאינו מגרש וחוזר מדעתו שחושש שמא רוצה לחזור מהגירושין ואז אין ברצונו שיודעו הדברים לרבים וזה הוי הקפידא ע"ש, ולפ"ז בעת הנתינה ליכא קפידא דבעל כלל כיון דבאמת מגרשה לא איכפת לי' דבלא"ה יודע לרבים שגירשה, והקפידא הי' רק בהולכת הגט שאפשר שיחזור מדעתו ויבטל הגט או השליחות, ולפיכך הא דבעי' ג' בשעת נתינת הגט לומר בפ"נ ובפ"נ ע"ז אינו מקפיד כיון דנעשית הנתינת הגט. אבל בעשותו שליח שני בב"ד דאפשר שלא יגרשה בזה איכא קפידא, ויש חילוק בין א"י דא"צ ב"ד למדה"י דצריך ב"ד.
והנה לעיל פליגי ר"י ור"ל בטיל הימנה חפץ פלוני באמר לי' שקול חפץ והדר הב לה גיטא ע"ש ומזה יש להוכיח היכא דעשה שליח לעשות ב' דברים ואחד עשה כמצות המשלח ובהשני שינה קצת דע"י שינוי בשליחותו בדבר אחד אינו בטל השני שעשה כמצותו כמו בטיל הימנה חפץ פלוני דבחפץ שינה מדעת המשלח אבל בגט לא שינה, והדעת נותנת לומר כן דאף דמקפיד על דבר אחד אינו ברור שמקפיד כ"כ שיעשה כמצוותו גם לבטל דבר השני שעשה כמצותו ואם בשקול חפץ והדר הב לה גיטא נאמר דבטל י"ל דשם הוי כאלו הקפיד בפירוש ותלה הגט בהחפץ אבל בעשאו שליח סתם לב' דברים בודאי אמרי' דהשינוי באחד אינו מזיק בהשני, ומעתה יש לדון אם בשליחות הגט בעצמו יש ב' מיני שליחות ובא' עשה כמצותו ובשני לא עשה כמצותו ג"כ הא' אינו מעכב האחר, והנה בשליח להולכה יש לחלק שליחותו לב' מיני שליחות לשליחות הולכה שיוליך הגט למקום האשה, ולשליחות הולכה לנתינת הגט בעצמה, והנה לדעת הר"ן שהבאתי הקפידא דבעל רק בעת הולכה אבל בעת הנתינה ליכא בזיון דבעל כיון דנעשית הנתינת הגט. ולפ"ז בעשה שליח אחר הקפידא רק על שליחות ההולכה במה שמוליך הגט אבל בשליחות השני במה שנותן הגט ליכא קפידא, וא"כ בשליחות הנתינה עשה כהוגן רק בשליחות ההולכה שינה מדעת המשלח, ולפיכך גם באמר בפירוש את הולך וחלה עושה שליח אחר דלא גרע מההיא דשקל חפץ וכו', וכ"ז באם נעשה שליח לב' מיני שליחות להולכה ולנתינה, אבל בנעשה שליח רק לשליחות אחד ושינה מדעת המשלח בטל השליחות וא"כ הכא באמר לי' יהבה לאבא בר מניומא דלא עשאו רק להולכה ליד אבא בר מניומא והוי רק שליחות חדא הוי קפידא ואינו עושה שליח אחר, ומיושבים דברי הר"ן ומובנים דברי הגמ' שלא ניתן לגירושין וחדא נינהו כיון דלא ניתן לגירושין לא הוי רק שליחות אחד ובהולכה איכא קפידא דבזיון דבעל ולפיכך בטל.
בגמרא שם דף ל' ע"ב, מת צריך ליטול רשות וכו', תניא רבי אומר יורשין שירשו וכו' אלא אר"י יורשין שירשו קרקע וכו' אר"י הניח מלא מחט וכו'. הבעה"מ פי' דקאי אסיפא אהלוהו בב"ד ונתן טעם לזה משום דבב"ד קלא אי"ל הוי לי' כבשור ותפס עליו הרמב"ן חדא דאי משום האי אפי' ברישא דמ"ש ממלוה ע"פ דגובה מן היורשין ועוד למה אינו צריך ליטול רשות מן היורשין דלמא מסלקו לי' מן הקרקע ולמה גובה מלא קרדום ועיין בתוס' שהקשו קו' השנית ותירצו דשא"ה דתקנתא דרבנן הוא, ולענ"ד נ"ל דלכאו' צריך עיון לרב דאוקמא מתני' במכירי כהונה היכי דמת מהיכי תיתי לומר דגם היורשין הוי ממכירין, ואדרבה כיון דאביו הי' מכיריו ע"כ לא נתן התרומה וכו' רק לאביהם וע"כ דהיורשין אינם ממכיריו, וקשה לומר דהיורשים ג"כ אחר מיתתו מצד יורשיו מכיריו, וי"ל דבלא"ה קשה לרב כיון דמהני מכירי כהונה שיזכו בתרומה להקנותו. א"כ מה דהלוהו זה על התרומה, ע"כ דזה ע"י כמכירי כהונה דודאי לא יתן לאחר, והנה לרש"י י"ל דהטעם משום דכהני' אסחו דעתייהו י"ל, דבהלוה לא אסחו דלמא לא ידעו מזה, אבל לרשב"א ולהג"א דהטעם משום דהוי כמתנה מועטת אין לחלק בזה וא"כ ל"ל לרב לומר במכירי כהונה הלא די בהלוה עליה, ואין לומר דסברתו דהוי כמכירי כהונה ורק צריך להורות דין מכירי כהונה, א"כ יקשה מאי קאמרו בגמרא מכירי לא קתני וגם לרש"י יקשה דבהלוהו בב"ד דקלא אי"ל כדעת בעה"מ צ"ל דשם לא בעי מכירי א"כ מאי קאמרי מכירי לא קתני דלמא לא קתני מכירי משום הסיפא דהלוהו בב"ד.
ועיין בפנ"י שהער ע"ז למה לא יהי' כנראה מסייע בבית הגרנות ע"ש, ולפ"ז י"ל אף דלא חיישי' מתקנת חכמים משום דנראה כמסייע אבל היכי דנתינת התרומה באמת לא נעשית ונגמרת רק ע"י המעות שקיבל הכהן הוי מסייע ממש כיון שהקנהו בזול, והנה במכירי כהונה או במזכה ע"י אחר או בעשו שאינו זוכה כזוכה, הקנין נתינת התרומה נעשה ע"י מה שמכירו וע"י קנין שזכהו אחר או ע"י תקנת חכמים. אבל בהלוהו אם נאמר דנעשה ע"י הלואה מכירי כהונה, הנתינת תרומה נעשית ע"י ההלואה לבד הוי מסייע בבית הגרנות ממש ובכה"ג לא מהני, ולפיכך צריך להיות במכירי דוקא, ומעתה במת והניח יורשים אף דהיורשים אינם מכיריו כמו שהקשיתי מ"מ ההלואה נעשית בהיתר דאין זה מסייע בבית הגרנות כיון דאביהם הי' מכירו, ואף דמת מ"מ הוי מכיריו מצד ההלואה וכקושיתי הב', ומסייע ליכא כיון דבעת שהלוה הי' מכירו אמנם אף דהוי מכירו ע"י ההלואה מ"מ לא אסחו דעתייהו שאר כהנים דלא ידעו מזה. וכמש"כ. ועל זה מהני הב"ד דקלא אי"ל והוי כבשור, ולפ"ז שפיר קאי שיטת בעה"מ היכי דהוי בב"ד הוי כבשטר והוי קול ודמי לשאר מכירי כהונה אבל במלוה ע"פ אף דגבו מן היורשים מ"מ ליכא מכירי כהונה כיון דמכירו מת ועל הקו' הב' דהרמב"ן נראה לי כיון דתקנת חכמים הי' דחיובו משום ההלואה רק לפרוע בתרומה, והיכי דלי"ל לא יהיב לי' מידי א"כ ע"כ דהיורשין צריכין לפרוע בתרומה וממילא לא יוכלו לסלקו בקרקע ולפיכך גובה מלא קרדום יש לפרש בזה דברי התוס' שאני הכא דהוי "תקנתא דרבנן" כונתם במ"ש כיון דכך דתקנתא דרבנן לפרוע מתרומה ע"כ נשאר להם קרקע ודמי לקטיני דאביי.