פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
מריקה ושטיפה
בזבחים דף צ"ה ע"ב מתני' אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח וכו' טעונין מריקה ושטיפה. להרמב"ם בכלי חרס רק בחטאת טעון שבירה, א"כ יש לאוקים המתני' גם בכ"ח ובשאר קדשים, אבל הראב"ד השיג עליו דגם בשאר קדשים צריך שבירה וכן נראה מהרבה ראשונים, א"כ המתני' איירי רק בכלי נחושת, הרשב"א בתוה"ב דף צ"ב כ' לשיטת הירושלמי דכלי נחושת אינו בולע אלא כשהאור מהלך תחתיו והיינו רק לענין מריקה ושטיפה אבל לאיסורא צריך הגעלה גם בשאין האור מהלך תחתיו, צריכין לאוקים המתניתן בכלי נחושת רותח שהאור מהלך תחתיו ועיין בפליתי ואפשר דאחר הריבוי דקרא גם לשיטתם איירי בכ"נ צונן (ע"כ צריך לומר כן, דאל"כ אין פירוש לדברי הירושלמי הביאו התוס' ואין פלוגתא בין ר' יונה ור' זעירא בירושלמי פ' כירה) אבל להתוס' וכן לרוב המפורשים איירי מתני' בכלי נחושת צונן. – ויש לדקדק מנ"ל להמתני' דעירוי בכ"נ טעון מריקה ושטיפה, והלימוד דבגמ' אשר תבושל אין לי אלא שבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל בו ישבר, זה רק לענין שבירה בכ"ח, אבל מנ"ל בכלי נחושת לענין מו"ש, ובת"כ אי' אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל וכו' ואין לי אלא בכ"ח בכ"נ מניין ת"ל אשר תבושל בו ישבר, והובא בש"ך יו"ד סי' ס"ח, והת"כ צריך ביאור א') דלומד ב' פעמים מאשר תבושל בו ישבר. ב') איך למד לכ"נ מכ"ח כיון דהקשה אין לי אלא בכ"ח בכ"נ מניין, ובקרבן אהרן פירש דלמד מסמיכות דואם בכ"נ בשלה ע"ש כונתו דמסמיכות ילפי' הדינים השייכים בכ"ח זולת השבירה לכ"נ, וזה אינו להרמב"ם פ"ח ממעשה הקרבנות דתלאו באויר תנור הספק בשל חרס ע"ש ובלח"מ הקשה למה לא כתב כן גם לכ"נ לענין מו"ש, וא"כ לרמב"ם אין ללמוד לכ"נ מכ"ח, ובירושלמי שהביאו התוס' והתני' אף בכ"נ כן מאי אי"ל למימר כ"נ בולע, עיין בתוס' שבת (דף מ"ב) ובהרא"ש שם וכן בתוה"ב להרשב"א הגירסא והתני' אף בכ"נ דכתיב ואם בכ"נ בשלה, נראה דהלימוד לכ"נ מקרא דואם בכ"נ בשלה, אבל בגמרא דילן למדין מההיא קרא דבשול במקצת כלי טעון מו"ש כל הכלי, וא"כ עירה לתוכו רותח מניין.
גם יש לדקדק להיפך למה בעי' לכ"ח ריבוי מקרא לעירוי, דאיתא בגמ' פסחים דף ל' במאני דקוניא מהו לאשתמושי בפסח דלא מהני הגעלה משום דחזינן דמדייתי והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מדי דופיו לעולם, והקשו בתוס' תיפוק לי' דמדייתי, למה לן דהתורה העידה וכו' ותירצו דמדייתי קודם הגעלה ע"ש, מזה מוכח היכי דאיכא דבר במציאות, ע"ז לא צריכין קרא, וא"כ לר"ת דעירוי מבשל כדי קליפה, ולפי הנראה מתוס' וראשונים, אין חילוק בין בלי לדבר מאכל (זולת בכ"נ לשי' הירושלמי) כמו עירה על התבלין, ומוגלשין ע"ג קמח א"כ יש לטעום הקליפה של מאכל אם נתבשל או לא, ונדע כן גם בכלי והוא דבר במציאות ולמה לי קרא, ואין לומר דאין אנו בקיאין עיין בחולין (דף כ"ב) וכי אצטריך קרא למיסר ספיקא וקמא שמיא גלי', וע"ז י"ל כמש"כ בתוס' אליבא דר"ת למה נקרא עירוי בלוע בלי בשל, משום דלא נתבשל מחמת כלי זה ע"ש כן יש לומר באמת דלמא רק בישול מחמת כלי טעון מו"ש או בקדירה וע"ז צריכין קרא דגם בעירוי טעון שבירה ומו"ש, וא"כ אף דבמציאות ידעינן דהוי בישול צריך קרא.
ויש לתרץ הב' דקדוקים וגם לפרש הת"כ שהבאתי, דיש פלוגתא אי יש אם למסורת או יש אם למקרא, וי"ל דס"ל להת"כ יש אם למקרא. ועיין בתוס' ריש סוכה וריש סנהדרין דאם אין סתירה למדין שתיהן ע"ש, ולכאורה יש להקשות לר"ת דעירוי מבשל כדי קליפה ולדיד' רק בבישול טעון מו"ש ולא בבלוע לבד, איך אפשר דעירוי יחייב מו"ש ושבירה, דעיין בחולין פ' כל הבשר אמר רבא דרך בישול אסרה תורה בב"ח. מזה נראה דבישול דקרא רק בדרך בישול ועיין בשש"י שם והכא לענין שבירה ומו"ש כתיב ג"כ בישול בקרא וא"כ צריך להיות דרך בישול, ודרך בישול הוא או בדבר חי דמבשלו. או דמוסיף על הבישול ולכה"פ היכי דמחזיק חומה אבל אם מקרר דבר המבושל, זה ודאי אינו דרך בישול אלא אדרבה הוא נגד דרך הבישול, ועירוי דמבשל כדי קליפה הטעם משום דאמרינן תתאה גבר ואדמיקר לי' מבשל כדי קליפה, א"כ מקרר התבשיל, אף דנימא דמבשל מ"מ הוי שלא כדרך הבישול ולמה יחייב שבירה ומו"ש, לענין חיוב בישול בשבת ניחא, אף דעל דבר המערה הוי נגד דרך בישול, מ"מ על דבר דבא עליו העירוי ומבשלו כדי קליפה הוי דרך בישול, דבא לו בישול מה שלא הי' בטרם העירוי וע"כ מחייב משום מבשל. וכן בבב"ח צ"ע אם צריך בישול בתרווייהו, ועיין בזה בברוך טעם, ואפשר דגם על דבר המערה מקרי דרך בישול כיון דמקבל טעם ע"י הבישול מה שלא הי' מטרם זה, אבל בעירוי על הכלי להשיטות דעירוי רק מבליע ולא מפליט, או בכלי חדש דליכא בלוע, אין לומר דהוי בישול על הכלי דאין דרך לבשל כלי, וע"כ רק על התבשיל המערה וע"ז הוי נגד דרך הבישול דמקררו.
ויש לומר דהא דבעי' דרך בישול היינו דתלוי בדעת בני אדם מה דמקרי לגבייהו בישול ולדעת בני אדם רק בנו"ט הוי בישול, בבב"ח דכתיב לא תבשל דבעי' לחיוב דהאדם יבשל ע"כ תלוי בדעת בנ"א מה דהוי דרך בישול, ואף דבנפלה טיפת חלב על החתיכה וכן בשר שנפל לתוך יורה של חלב ג"כ אסור דהוי ממילא, י"ל כיון דאפקה התורה בלשון לא תבשל י"ל דרק מה דהי' חייב על בישולו אם האדם הי' משלו זה נאסר, וא"כ תלוי הבישול בדעת בני האדם וע"כ צריכין דרך בישול אבל לענין שבירה ומו"ש דהקרי תבשל הפירוש בישולה ממילא א"כ אין תלוי הבישול בדעת בני אדם ולא בעי' בישול כדעת בנ"א וכיון דעירוי הוי בישול גם אם אינו דרך בישול סגי, וזה פי' דברי הת"כ אשר תבשל בו ישבר, לפי המסורת דחסר וי"ו נקרא תבשל, א"כ צריך שאדם יבשל ותלוי בדעת בנ"א, א"כ צריכין להיות דרך בישול, אין לי אלא שבישול בו. עירה לתוכו רותח מנין דעירוי הוי נגד דרך בישול ת"ל אשר תבשל דהקרי תבשל, והתחלת איסור בבישול ממילא א"כ לא יבעי' דרך בישול, אין לי אלא כ"ח כ"נ מנין ת"ל אשר תבשל בו ישבר וכפי' רש"י מדסמוך ישבר אצל בו, וא"כ יש שני לימודים על כ"ח עי"ז אמרי' אם אינו ענין לפניו לכ"ח תנהו לענין שלאחריו לכ"נ, ולפ"ז יש קרא לעירוי בכ"נ, ומיושב ג"כ מה שהקשיתי, דאף דעירוי יש לידע במציאות. היינו דהוי בישול אבל בעי' ג"כ דליהוי דרך בישול, ע"ז בעי הקרא דאי הוי בישול גם נגד דרך בישול מחייב שבירה ומו"ש, זה לפי' הת"כ אבל להירושלמי דהלימוד מואם בכ"נ בשלה, ולהגמ' דילן למדין לבישול במקצת כלי דטעון כל הכלי, ג"כ יש ליישב, דאיתא בגמ' לקמן בעי ר' יצחק בר' יוסי מרב"ח בישול במקצת כלי מהו והשיב אין טעון כל הכלי מידי דהוי אהזאה, והשיב רב יצחק בישול מפעפע ועוד תני' וכו' חומר במו"ש מהזאה בישול במקצת כלי וכו' א"ל אי תני' תני' וטעמא מאי ואם בכלי נחושת בשלה. ובתוס' הקשו אי הספק אי בישול מפעפע בכלי הי לו להסתפק בשאר איסורים ע"ש, ובצ"ק הקשה על הגמ' מה הקשו וטעמא מאי, והא קאמר הטעם דבישול מפעפע ע"ש, ובפשיטות יש לתרץ דרב"ח אמר אי תני' תני' הכונה כיון דאיכא כן בברייתא מסכים לדינא, אבל לא לסברא דבישול מפעפע בכלי וא"כ שפיר קאמר וטעמא מאי לרב"ח, גם יש ליישב בפשיטות אליבא דרב יצחק דס"ל מפעפע בכלי וטעמא מאי לשיטת הר"מ במרדכי דרק בקדשים אמרי' מפעפע בכלי והובא בטו"ז סי' צ"ג א"כ שפיר קאמר וטעמא מאי.
ועוד י"ל להירושלמי לשיטתו דאין כ"נ בולע אלא כשאור מהלך תחתיו לענין חיוב בישול בשבת וכן לחיוב בישול בב"ח, ועיין בקרבן עדה דלאיסורא יש בישול גם בלא מהלך אור תחתיו, וכמו לחיוב בישול בשבת ובב"ח כן י"ל לענין מו"ש דבעי אור מהלך תחתיו וכמ"ש הרשב"א בתוה"ב שהבאתי (וע"כ דגם הגמרא דילן ס"ל ככה דאמרו אין לי אלא בישול עירה לתוכו מניין וע"כ דקודם הלימוד יש חילוק בין בישול לגירוי, ומה החילוק, אם לא בבישול דאור מהלך תחתיו וכן במתני' אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח, וע"כ דסתם בישול באור מהלך תחתיו, ואחר הלימוד אין חילוק. כן י"ל לענין מו"ש להירושלמי) והנה בבישול במקצת הכלי למשל אם הי' מחבת רחבה וארוכה, ובשר בקצה הכלי ואור מהלך תחת אותו מקצת הכלי אם אמרי' דמפעפע הפעפוע מתפשט בכל הכלי, הפעפוע במקום שאין האור מהלך תחתיו אינו מבשל, ואם עירוי אינו מחייב שבירה ומו"ש, גם בבישול הפעפוע לא עדיף מעירוי וא"כ למה יתחייב כל הכלי מו"ש ואין לומר כיון דהאור מהלך תחת המקצת שעליו הבשר גם הפעפוע מבשל דגם בעירוי האור מהלך תחת התבשיל בכלי ראשון, ואין לחלק דבשעת הפעפוע האור מהלך תחת מקצת הכלי, דגם בעירוי אפשר דהכלי הראשון תחתיו האור ומטה הכלי ומערה לכלי שני' וע"כ צריכין הריבוי דגם הפעפוע יחייב מו"ש, וא"כ עירוי ובישול במקצת כלי חדא הוא, ובזה נבין הלימוד של הירושלמי כיון דכתיב ואם בכ"נ בשלה, ולא נקרא בשלה הרי דאין צריך בישול ע"י אדם וגם בלי דרך בישול הוי בישול לחייב מו"ש, וסגי לחייב בעירוי וכמש"ל לענין כ"ח משום דמקרי תבשל בשורק והלימוד דהגמרא לענין בישול במקצת כלי, ושפיר אמרי' בגמ' גם לר' יצחק דמפעפע וטעמא מאי, ומתורץ קו' הצ"ק, ומתורץ קו' התוס' דבשאר איסורין אין להסתפק, דמפעפע והכא הספק לענין מו"ש כיון דאין האור מהלך תחתיו בשאר הכלי, וכ"ז אי אמרינן דמפעפע בכלי אבל לרב"ח דאינו מפעפע וכן נראה מפשטות הגמ' לקמן אמר אביי לא נצרכה אלא לבישול במקצת כלי וכו' ובצ"ק הביא הילקוט דגורס אמר רבא לא נצרכה אלא לבישול במקצת כלי א"כ ס"ל דאינו מפעפע בכלי, וסברת הר"מ במרדכי דבקדשים אמרי' מפעפע אינה מוסכמת, ובענין מפעפע בכלי הוא פלוגתת הרשב"א והראב"ד ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"א דמסיק להלכה דאינו מפעפע, ובישול במקצת כלי דטעון כל הכלי מו"ש גזירת הכתוב, א"כ עירוי אינו דומה לבישול במקצת כלי, וא"כ מנ"ל דעירוי לתוכו רותח טעון מו"ש.
ויש לומר להיפך דאם בישול במקצת כלי טעון כל הכלי מגזירת הכתוב אזי עירוי ובישול במקצת כלי חדא הוא, ואם משום דמפעפע בכלו. עירוי אינו דומה לבישול במקצת כלי, דהנה צריכין להבין הגמ' בעי רמב"ח תלאו באויר תנור מהו אמר רבא ת"ש עירה לתוכו רותח טעון מו"ש א"ל בלוע בלא בישול לא קמבעי' לי וקשה מה סברת רבא לדמות בלוע בלא בישול לבישול בלא בלוע וכי לא ידע רבא שיש חילוק בין בלוע לאינו בלוע וכן הקשה הפליתי סי' ק"ה וק"ז ע"ש מה שתי', והנראה דהשקלא וטריא דרב"ח ורבא הוא השקליא וטריא דרב"ח עם ר' יצחק לענין בישול במקצת כלי, דעיין בפליתי סי' צ"ה וצ"ו שהקשה אם נאמר דתלאו באויר תנור בעי שבירה למה צריכין קרא לבישול במקצת כלי דטעון כל הכלי מו"ש, וכי בישול במקצת כלי גרע מבישול באויר כלי, דגם בבישול במקצת כלי הוי בישול באויר כלי, ובזה מתרץ הרמ' דתלאו בתנור רק בכ"ח ולכך צריכין קרא לבישול במקצת כלי לכ"נ ע"ש, ולדידי נראה דלא דמי כלל בישול במקצת כלי לתלאו באויר תנור, דאם נחייב לכלי שבירה ומו"ש ע"כ דצריך שיהי' איזה שייכות לכלי להבישול דאל"כ אין שום סברא לחיוב והיינו או דהבישול יהי' בכלי ממש כמו דרך בישול גמור, או דהבישול יהי' ע"י הכלי, דהכלי גורם הבישול, אבל בלאו אלה השניהם אין סברא לחייב כלל, והנה בתלאו באויר התנור, אף דהבישול אינו בכלי ממש מ"מ התנור גורם הבישול, ואין לומר דחלק זה מתנור גורם הבישול ולא שאר התנור דאם נחלק שאר התנור לא יהי' בישול כלל וא"כ כל התנור גורם הבישול וע"כ כל התנור בשבירה אבל בישול במקצת כלי גם אם נחלק שאר הכלי הבישול יהי' ממקצת הכלי שאור מהלך תחתיו וא"כ בשאר הכלי לא הי' הבישול, וגם אינו גורם הבישול, א"כ אין שום שייכות להבישול לשאר הכלי ולמה יתחייב כל הכלי מו"ש ע"כ צריכין הריבוי ומתורץ קו' הפליתי.
ולפי"ז תלאו באויר תנור. ובישול במקצת כלי שני עניינים הם ואינם דומים זה לזה, ועיין בגמ' לרבי מו"ש בצונן ולחכמים מריקה בחמין ושטיפה בצונן, ובמתני' יש גירסא מריקה בחמין ושטיפה בצונן, מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ופי' רש"י מריקה בפנים ושטיפה מבחוץ ובפי' המשניות להרמב"ם פי' מו"ש שתיהם מבפנים ומה שאמר כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס הוא לשיעור מו"ש שאינו חייב להפליג עד שיסור הרושם ע"ש וברמב"ם מריקה בחמין ושטיפה בצונן, מריקה ושטיפה כשטיפת הכוס ופי' הכ"מ להרמב"ם בפט"ו מריקה בפנים ושטיפה מבחוץ ובתיו"ט השיג על הכ"מ למה לא הביא פירושו בפי' המשניות, ועכ"פ להכ"מ לרש"י ולהרמב"ם מריקה בחמין מבפנים ושטיפה בצונן מבחוץ וכן נראה לרוב המפורשים, ועתה נראה המתני' עירה לתוכו רותח טעון מו"ש, בסתם מריקה הכונה הגעלה ועיין סוף ע"ז ובריטב"א שם, ואי עירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה, כמו האיסור ע"י עירוי כן ההכשר ע"י עירוי וכן נראה מהתוס' ולמה אמרו סתם מריקה דמשמע הגעלה, וזה אינו קו' כ"כ, כי פי' מריקה שממרק הבלוע, ואם לכדי קליפה סגי עירוי. העירוי ג"כ מקרי מריקה, אבל זה יקשה אם עירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה א"כ חיצון הכלי אינו בכלל שום חיוב, והשטיפה בחוץ, בה בעי' השטיפה מבחוץ במקום שאין שום חיוב כלל ומה מהני התם שטיפה א"כ עירוי גרע מבישול גמור. דהתורה לא הכשירה הכלי מבליעת קדשים אלא ע"י מו"ש א"כ בבישול גמור דכל הכלי בחיוב שייך מו"ש, אבל בעירוי החיצון הכלי אינו בכלל חיוב לא מהני השטיפה, ועל הקליפה לא שייך שטיפה מבחוץ וא"כ בעירוי ל"ש הכשר מו"ש – וע"ז י"ל אחד מב' דברים עירוי דמבשל כדי קליפה הוי בקליפה בישול במקצת הכלי, ואם בישול במקצת כלי טעון כל הכלי מו"ש א"כ גם החיצון בחיוב ושייך בי' שטיפה. או דאמרינן אינו טעון כל הכלי מו"ש, וא"כ משום טבעם זה לא שייך שטיפה מבחוץ י"ל כיון דמבשל כדי קליפה לא גרע מבישול באוירו דטעון כל הכלי מו"ש, וא"כ גם החיצון בכלל החיוב, ושייך שפיר שטיפה בחוץ וכאן ל"ש לומר דאין שייכות לחיצון הכלי לבישול, דאי לאו חיצון הכלי לא הי' אפשר לבשל בקליפת פנים הכלי לבד, ודמי לתלאו באויר תנור, והנה רב"ח בתחילה, ס"ל בישול במקצת כלי אין טעון כל הכלי מו"ש, וכן ס"ל לרבא הכא אליבא דרב"ח, וא"כ במתני' דעירה לתוכו רותח דמהני שטיפה. ע"כ דאינו משום בישול במקצת כלי טעון כל הכלי, דס"ל דאין טעון, ולמה מהני שטיפה, וע"כ משום דעירוי לתוכו רותח דמבשל כדי קליפה דמי לבישול באוירו וגם החיצון בכלל החיוב ולכך מהני שטיפה, וא"כ מעירה לתוכו רותח דמהני שטיפה מוכח דתלאו באויר תנור בעי שבירה, אבל במסקנא מסכים רב"ח דטעון כל הכלי מו"ש דאמר אי תני' תני' א"כ יש לפרש המתני' דעירה וכו' דטעון מו"ש משום דהוי בישול במקצת כלי וטעון כל הכלי, א"כ אין ראי' לתלאו באויר תנור דבעי שבירה, וע"כ אמר בלוע בלא בישול לא קמבעי' לי', דבמתני' משום בישול במקצת כלי, ולפ"ז עירוי ובישול במקצת כלי חדא הוא, ושפיר הביא הירושלמי הקרא לעירוי מה דהביא הגמ' לבישול במקצת כלי.
אבל זה אם נאמר דבישול במקצת כלי טעון כל הכלי הוי גזה"כ בלי טעם. אבל אם נאמר הטעם דטעון כל הכלי משום דמפעפע זה שייך בבישול במקצת כלי אבל בעירוי דאינו מבשל אלא כדי קליפה בחיצון הכלי אין שום בלוע דהקליפה הגבול דבלוע. מה מהני השטיפה, ובזה נבין יותר לגרסתינו, דלפי גרסת הגמרא אביי אמר לא נצרכה אלא לבישול במקצת כלי וכו' משא"כ בתרומה, א"כ ס"ל דאינו מפעפע בכלי רק בקדשים גזה"כ, ורבא אמר לא נצרכה אלא במים ולא ביין וכו' א"כ חולק על אביי וס"ל דבישול מפעפע בכלי ואי בישול מפעפע הסברא דטעון כל הכלי משום דמפעפע, וא"כ בעירוי דל"ש מפעפע בחיצון הכלי דגבול הבלוע ובישול הוא הקליפה, וא"כ אין לפרש המתני' בעירוי וכו' דמהני שטיפה משום בישול במקצת כלי, וע"כ מה דמהני השטיפה משום בישול באויר הכלי, וא"כ שפיר קאמר רבא ת"ש עירה לתוכו רותח וכו', אבל לרב"ח דחזר מדבריו הראשונים ואמר אי תני' תני' ס"ל דטעון כל הכלי ואינו מסכים דמפעפע בכלי, א"כ בישול במקצת כלי דטעון כל הכלי הוא משום גזה"כ וא"כ גם בעירוי הוי בישול במקצת כלי וע"כ מהני השטיפה, אין ראי' ממתני' כתלאו באור תנור, וע"כ אמר בלוע בלא בישול לא קמבעי' לי', וכ"ז אם בישול בלא בלוע הוי גזה"כ בלי טעם, י"ל דעירוי הוי לגבי חיצון הכלי כבישול בלא בלוע ודמי לתלאו באויר תנור אבל אם נמצא טעם לתלאו באויר תנור לא דמי עירוי לתלאו באויר תנור, ועיין בתוס' שהקשו אי אבישול בלא בלוע קפיד קרא והוי גזה"כ מאי אמרי נהדרינהו לכבשונות, וגם מאי אמרו העידה תורה וכו'.
ויש לתת טעם למה הספק בתלאו באויר תנור אי בעי שבירה, הלח"מ הקשה למה כתב הרמב"ם הספק רק בשל חרם ולא ג"כ בשל מתכות ע"ש. עיין ביו"ד סי' ק"ח הביא הרמ"א מהגהות מיימוני אם נתן איסור והיתר או בב"ח תחת מחבת בב"א אסור (ובתשובת הגמי"י הקשה הא בתלאו באויר תנור מקרי בישול בלא בלוע ותי' בלוע לא הוי אבל ריחא איכא) אבל בנתן זא"ז מותר. ובש"ך הביא הטעם של הגמי"י דאין כלי פולט פיטום הריח ובלבד שלא יגע בו ע"ש ובחינוך בית יודא כתב דאף אם השני נגע בו אסור ע"ש ומזה נלמד חדא דכלי קולט ריח, ב' דבנגיעה גם פולט הריח שבלע, ועיין בצ"ק דבחטאת בנותר קפיד קרא אמשהו, וכ"כ הטו"ז סי' צ"ג גם לא נאמר אם התנור גדול או קטן פתוח או סתום וגם כמה בשר. והנה לרב ריחא מלתא ולהרבה דיעות בקטן וסתום. והכא דאסור במשהו לכ"ע ריחא מלתא, וי"ל דהספק דרב"ח לכ"ע, ואין להשיב להרי"ף דטעמא דרב דריחא מלתא משום מב"מ לא בטל, וריח הבשר בתנור הוי מבש"מ, דעיין ביו"ד סי' צ"ט דקדירה אינה מצטרפת לבטל והקשה הפליתי דעצמות של היתר מצטרפות לבטל ותי' בעצמות איכא קצת פליטה משא"כ בקדירה ליכא פליטה כלל ע"ש, וא"כ התנור אינו מבטל כלל ועדיף ממב"מ, ואין לומר דהוי תרי משהו, משהו לתנור ומשהו מתנור לתבשיל, חדא, דאיתא ביו"ד סי' ק"ה באיסור מחמת בלוע בנגיעה מותר משום דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה, בלי רוטב. ובקדירה הנוגעת בהיתר אסור, ובש"ך הטעם משום דאין בקדרה פליטת עצמו פולט הבלוע, א"כ י"ל דלא הוי תרי משהו, דפולטת ביותר. ועוד כמ"ש הר"ן אין הטעם דבעי' שבירה משום דיתן טעם בתבשיל רק דבליעת נותר צריך ביעור. וכ"ז אם התורה קפדה אמשהו, בחטאת בבלוע בכלי, וי"ל דזה ספיקו של רב"ח דהתורה הצריכה שבירה בכלי חרס מזה דהעידה על כר"ח שאין יוצא מדי דופיו לעולם. אי הפירוש דיש לחוש שנשאר טעם גמור, אין ראי' דהתורה קפדה בחטאת אביעור משהו, וא"כ משום ריחא אין צריך שבירה או הפירוש שאינו יוצא מדי דופיו דנשאר משהו א"כ קפדה אבליעת משהו גם ריח אוסר ובעי שבירה (וגם י"ל דהספק אי צריך מו"ש ושבירה כמ"ש התוס' ע"ז או מו"ש אחר שנעשה נותר הוי נוטל"פ, המו"ש ושבירה שלא לאסור התבשיל אח"כ. וחיישי' לבליעת נותר והוי רק משהו מוכח דמשהו אוסר, או הטעם כמ"ש הר"ן משום ביעור נותר הנשאר בכלי ושם הוי הבלוע כשיעור אינו מוכח דמשהו אוסר, וגם י"ל כמ"ש הרא"ש ע"ז ס"ו דנוטל"ת אסור דהוי כמשהו ועיין בטא"ח תמ"ז, א"כ לאחר שנעשה נותר מה דאסור דאינו יוצא מדי דופיו מוכח דמשהו אסור, אבל בהכלי כמ"ש הר"ן לא הוי פגם דראוי לגר אין ראי' משבירה דמשהו אסור) אבל גם אי ריח אוסר לא עדיף מבלוע אדרבה מעט הוא מבלוע כמ"ש הגהמי"י, ולהתוס' וירושלמי בכ"נ רק היכי דמבשל אסור וריח ודאי אינו מבשל בכלי ואין ריח אוסר וא"כ בתנור של מתכות אין כאן ספק ולפיכך כתב הרמב"ם הספק רק בשל חרס ומיושב קו' הלח"מ.
ועוד יש לתת טעם למה הספק באויר תנור אי בעי שבירה, ולא הוי גזה"כ בלי טעם, תלאו באויר תנור פרש"י ולא נבלע בו כלום. ובגמ' לא נאמר מזה, ולפי דרך הצלי קשה לומר בתלאו באויר תנור דלא נטף ממנו ציר וראי' ממתני' פסחים פ' כ"צ נטף מרוטבו על החרס וכו' וראיתי בחק נתן הביא בשם מ"כ למה בתלאו באויר תנור לא נחוש לנוטף מן הבשר משום דנופל על הגחלים ואינו מג"ע לתנור. ותי' החק נתן בשם מ"כ לא סגי וראי' מזה המתני' כנף מרוטבו על החרס ובפסח ג"כ איירי בתלאו בתנור דאל"כ הוי צלי מחמת ד"א גם אי נפרש דאיירי בנזהר וידע דלא נטף על התנור, וע"ז האיבעיא דרב"ח קשה מאי קאמר ת"ש דאמר רבה בר אבהו תנור של מקדש של מתכות הי' וניעבד של חרס, ומאי קו' דלמא חשו דמקרי ונטף ובעי שבירה וע"כ עשו של מתכות וע"כ דמקרי ככה דראי' ממתני' דנטף מרוטבו על החרס, וי"ל דאיבעיא דרב"ח בתלאו באויר תנור דחוששין דנטף מרוטבו על התנור והספק אי התורה קפדה לבישול בכלי עצמו דוקא או גם בישול באויר הכלי סגי וכמ"ש התוס' לתרץ הר"ת כן י"ל באמת דבעי' בישול מחמת כלי זה, דענין בישול כך הוא אם הנתבשל מונח על איזה דבר, אבל באויר לא מקרי בישול, והנה הרוטב מה שהוא בעין על הבשר בודאי נזהרים שלא יהי' רוטב רק בשר בלא רוטב ורוטב שיוצא ע"י צלי הרי הצליה עושה הפעולה להוציא הרוטב, הרוטב ההיא נתבשל באוירו (ועיין בתוס' פסחים ע"ז דנטף מרוטבו על החרס איירי דלא נצלה כ"צ ויש לומר הכא איירי בחטאת דצלייתן בעזרה במקום זריזין ודאי סלקו הרוטב בעין. והיוצא ע"י צלי ודאי נצלה כ"צ, משא"כ בפסח דכ"א צולה בביתו וליכא זריזין י"ל דנטף מרוטב בעין על הבשר בזה י"ל דלא נצלה כ"צ) ואי באויר לא מקרי בישול או וגם אי נטף אח"כ על התנור, הוי כלא נתבשל מחמת התנור וכמש"כ י"ל דלא מחייב שבירה, וע"ז שפיר הביא רבא ת"ש עירה לתוכו רותח וכו' אם עירה מכלי אחר מקרי בישול לחייב שבירה מכ"ש בתלאו באויר תנור ונטף מרוטבו על התנור, אבל ע"ז יקשה מאי קאמר רב"ח בלוע בלא בישול לא קמבעי' לי והא הכא תלאו באויר תנור ג"כ לכה"פ בלוע בלא בישול, ולמה קראו בישול בלא בלוע ולמה לא יאסור הרוטב התנור. ע"ז י"ל דאיתא בגמ' מו"ש רק בחטאות הנאכלות ולא בחטאות הפנימיות משום דכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה, ובחטאות הנאכלות הנפסל מה דינו, זה נמצא לענין כיבוס בגמ', וברמב"ם פסק כר"ש ובלח"מ תמה ע"ז ותי' עיי"ש, אבל בנפסל לענין שבירה ומו"ש לא נאמר בגמ' וברמב"ם ומסברא אין לחלק, דבנפסל ג"כ אינו נאכל, ובת"כ וכן בתוספתא איתא בפי' בחטאת הנפסל אין טעון מו"ש ובהי' לו שעת הכושר לר' יעקב טעון מו"ש ולר"ש אין טעון מו"ש והרמב"ם פסק לענין כיבוס בהי' לו שעת הכושר כר"ש וכן הכא הלכה כר"ש, ומברייתא בגמ' דילן ג"כ מוכח ככה דקאמר חומר במו"ש מבהזאה, דבמ"ש קדשי קדשים וקדשים קלים ובישול במקצת בלי, ולא קאמר ג"כ בנפסל ע"כ דגם לענין מו"ש בנפסל אינו טעין.
ויש להסתפק דכמו דבעי' חטאות הנאכלות כן י"ל דבעי' שיהי' אוכל דכתיב יאכל אותה, אם נפרש מבשר חטאת רוטב וציר ולא בישול הבשר רק הרוטב והציר, אי טעון מו"ש כיון דציר רוטב אינה אוכל, ואין לומר דשתי' בכלל אכילה, דעיין בתוס' חולין ק"כ ושבועות כ"ג כתבו דזה רק בתירוש ויצהר. אבל יש ללמוד מה דאיתא שם בחולין נפש לרבות השותה המחה את החמץ וגמעו, המחה את החלב וגמעו, ונבלת עוף טהור שהמחהו וגמעו ובשרצים הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' משם נלמד לכל מקום דהנפרש מאוכל הוי בכלל אוכל א"כ ברוטב וציר מחייב בבישולו מו"ש ושבירה, אבל יש להביא ראי' להיפך משם, שהקשו שם התוס' למה לי קרא לנבלת עוף טהור נלמד במה הצד מחמץ וחלב ושרצים ותי' דבחמץ וחלב הלימוד דהוי אוכל לענין איסור אכילה אבל הכא לא בעי אלא לענין טומאה ולכך בעי קרא ע"ש וא"כ הכא דבעי' אוכל דכתיב יאכל אותה אף דנלמד מהנפש דהוי אוכל היא רק לענין איסור אכילה אבל לא לענין מו"ש בכלי, וא"כ רוטב וציר אינו בכלל אוכל לענין מו"ש, ופשוט דבבישול בשר חטאת בכלי כדרך בישול גם הרוטב בכלל בישול דזה דרך בישולו, ומעתה בתלאו באויר תנור זה הוא הספק אם בישול בתורה בדרך בישול ורק בכלי ממש או דגם באויר הכלי אי בעי' בכלי ממש, בתלאו באוירו. הרוטב הוי כנפרש ממנו בחוץ לתנור והבישול רק ברוטב בתנור וזה אינו מחייב מו"ש ושבירה דלא הוי בכלל אוכל, או דמקרי בישול באוירו. א"כ כך דרך בישול בשר עם רוטב, גם הרוטב מחייב שבירה, ומה דקראו בישול בלא בלוע, משום דלבשר החטאת הוא רק בישול בלא בלוע והרוטב אינו חשוב כ"כ ולפ"ז בצד דמחייבין בתלאו באויר התנור הוא משום דרוטב הבלוע בתנור מחייב שבירה ג"כ אין לדמות עירוי לתלאו באויר התנור דבעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה, ובחיצון הכלי אין שום בלוע וא"כ במתני' בעירה לתוכו רותח במה מהני שטיפה בחיצון הכלי וע"כ הטעם משום דהוי בישול במקצת הכלי דטעון כל הכלי וא"כ למה הביא ר' יצחק מברייתא דבישול במקצת כלי טעון כל הכלי ולא הביא ראי' ממתני', אבל זה אינו דלר' יצחק הטעם משום דמפעפע, א"כ לא דמי עירוי לבישול במקצת כלי וא"כ קשה על ר' יצחק כיון דאין לפרש המתני' לא משום תלאו באויר תנור ולא משום בישול מקצת כלי למה בעירה לתוכו רותח מהני שטיפה.
ויש לומר לר"י כמ"ש הרשב"ם חולין (דף ק"ח), הובא בתוס' שם, דלהגעלה צריך שהי' שעה גדולה דבתחלת הגעלה בולע ולבסוף פולט ע"ש, ולהרשב"ם מריקה הגעלה גמורה כמו שמוכח מתוס' כאן דלדידי' לא מהני עירוי להכשיר, ואף לדבריו דמתחלה אינו פולט כ"ז שאינו שבע לבלוע היינו לתוך מי הגעלה, אבל כיון דמבליע לחיצון הכלי מוליך עמה מקליפת הכלי בלוע לחיצון הכלי, וא"כ גם חיצון הכלי בכלל חיוב מו"ש. ומיושב בזה מה שהקשיתי למעלה בעירוי למה בעי' מריקה הוי הגעלה גמורה כיון דאינו מבשל אלא כדי קליפה. די"ל דלהכי בעי' הגעלה גמורה שיהי' אפשר שטיפה. דהשטיפה בחוץ, אבל לר"ת דלא ס"ל הכי ומיד פולט א"א לומר כה. איך יפרש ר' יצחק משנתינו. וי"ל דיש להקשות דר' יצחק סותר את עצמו דאמר בישול מפעפע והביא הברייתא חומר במו"ש מבהזאה, דמו"ש בישול במקצת כלי טעון כל הכלי, איזה חומר איכא כיון דמפעפע ומתפשט בכל הכלי דינא הכי. וגם בהזאה אי מתפשט בבגד כל היכי דנתפשט חייב כיבוס ועוד יש לדקדק כיון דר"י מסברא אי"ל דטעון כל הכלי כיון דמפעפע והביא ראי' לדבריו מברייתא הול"ל ותני' נמי הכי ולא ועוד תני', ונראה דרב יצחק שאל סתם בישול במקצת כלים מהו ורב"ח השיב סתם אין טעון כל הכלי, ובאמת יש שני מיני בישול במקצת כלי חדא, בדרך סתם בישול דמפעפע, ב' בעירוי דאינו מבשל אלא כדי קליפה ורב"ח ס"ל בשניהם אין טעון כל הכלי, וע"ז השיב ר' יצחק לבישול במקצת בדרך סתם בישול. בישול מפעפע. ובישול במקצת כלי בעירוי דאינו מפעפע חוץ מקליפה, אמר ועוד תני', חומר במו"ש מבהזאה דבישול במקצת כלי טעון כל הכלי וזה דין אחר ושפיר אמר ועוד תני', וגם הוא חומרא כיון דאינו מתפשט לחיצון ואפ"ה חייב, משא"כ בכיבוס וכ"ז אי ידעי' מברייתא אבל בלי הברייתא לא הי' לנו אפשר לפרש המתני' כן לכך הוצרך להביא ראי' מברייתא, ולפ"ז גם לר"י היכי דלא שייך מפעפע טעון כל הכלי מו"ש, ושפיר הקשו בגמ' גם לר"י מאי טעמא ומיושב קושי' הצ"ק.
ויש להסביר עוד האיבעיא דרב"ח דהפליתי הקשה מאי קמבעי' לי' לרב"ח, והא אמרי' שברי כ"ח נבלעין במקומן. וזה הוי נס ולא עביד קוב"ה ניסא לשיקרא. א"כ אי נבלעין נדע דצריך שבירה, ואי אינן נבלעין נדע דלא צריך שבירה, ולדידי לא קשה דנראה דטעמא דכ"ח נבלעין במקומן משום שלא יהי' אשפתות בעזרה. ואם בנשבר ממילא נבלעין היכי דהוי אנוס, ועיין ברא"ש סוף ע"ז גם באיכא למטעי גזרו בן יומו אטו אינו בן יומא שבירה ע"ש כיון דהוי ספק אי בעי שבירה, מספק מחויב בשבירה והוי אונם ולא גרע מהיכי דאיכא למטעי דבעי שבירה וא"כ נבלעין במקומן אף דהוי רק ספק, ועיין בטהרת הקודש היכי דאיכא ספק שבירה אסורה השבירה משום דאין עושין אשפתות בעזרה. וסברתי להיפך וראי' לסברתי מהרא"ש שהבאתי וגם לטהרת הקודש הי' אפשר לנסות פעם אחת כקו' הפליתי ומשום פעם אחת לא שייך לומר אין עושין אשפתות בעזרה – גם י"ל טעם אחר למה שברי כ"ח נבלעין במקומן כמ"ש הר"ן ע"ז דכמו בבעין החיוב לשרפה כן בבלוע בכ"ח החיוב לבער בליעת הנותר ולכך בעי שבירה עי"ש, והנה בתוס' הערו דבשבירת הנותר הבלוע אינו מבוער, וי"ל דלכך שברי כ"ח נבלעין במקומן ועי"ז הוי ביעור גמור וכ"ז באיכא בלוע. אבל בתלאו באויר תנור אף דבעי שבירה מ"מ אין שום חיוב ביעור דליכא בלוע בכלי, ולנו הספק אי הטעם דנבלעין משום שלא יהי' אשפתות בעזרה או משום שיהי' ביעור לנותר וא"כ ממנ"פ אין ראי' אי נבלעין אין ראי' דלמא משום שלא יהי' אשפתות בעזרה וגם אי לא בעי שבירה כמ"ש כיון דמספק בעי שבירה נבלעין, ואי אין נבלעין שמא הטעם דנבלעין משום ביעור נותר א"כ באינן נבלעין אין ראי' דליכא בלוע ומיושב קו' הפליתי.
אבל יקשה על הרמב"ם דרק בשל חרס הספק. א"כ מבעי' לי' לרב"ח בדבר שאינו בנמצא, דתנור של מקדש של מתכות הי' וזה גם לרב"ח, דהרי השיבו אליבי' כיון דאיכא שירי מנחות וכו', ונראה דרש"י נזהר מזה שכתב מהו מי הוי צריך שבירה או לא והול"ל מי צריך שבירה מלות "הוי" מיותר, אבל כן כונתו דבאמת תנור של מקדש של מתכות הי' ומאי קמבעי' לי' ע"כ דבעי' דידי' באם הי' של חרס מי הוי צריך לשברו. אבל זה רק אם נאמר דטעם של מתכות הי' משום חשש שבירה י"ל כדאיתא בגמ' ר"ה כ"ד וברמב"ם פ"א מבית הבחירה הי' קהל עניים עושים של בדיל ושל עופרת העשירו עושים של כסף חזרו והעשירו עושים של זהב ע"ש כן י"ל דהיו עניים ולא הי' להם של מתכות. והיו עושים של חרס דאפשר שיהי' כך, ואי משום חשש שבירה יביאו תנור אחר שפיר קמבעי' לי' באפשרות כן, אבל לפי המסקנא בגמ' משום דהוי כלי שרת וכ"ש דחרס לא עבדינן, א"כ בעי' דילי' בדבר שאינו בנמצא והן על הרמב"ם איך קו' דהא דהתנור מקדש והוי כ"ש, אינו כהלכה דהא דתנור מקדש תלוי באם נאמר דאפיה דוחה שבת ויו"ט, דאם אפי' אינו דוחה וצריכה שתהי' בע"ש, אם התנור מקדשן נפסלו בלינה כדאיתא בפירוש בגמ' מנחות (דף צ"ה ע"ב) וברמב"ם פ"ה ופ"ח מתמידין ומוספין דשתי הלחם ולחה"פ אפייתן אינה דוחה לא את השבת ולא את הי"ט, ועיין מנחות (דף ק"י) ופסחים מ"ז, וע"כ דאינו מקדש ולא הוי כ"ש, וכ"כ בפי' המשניות במנחות שם אפייתן בפנים לא נתבררה טעמו בגמ', והיינו משום דאין התנור מקדש. וכן בפ' י"ב ממעשה הקרבנות מחבת ומרחשת שתיהן כ"ש ומקדשין ותנור של מקדש של מתכות הי' ע"ש הרי דבמחבת ומרחשת כתב דכ"ש ומקדשין, ובתנור כתב רק של מתכות הי' ולפ"ז שייך האיבעי' דרב"ח ואפשר בשל חרס.
ויש לומר תירץ אחר דאליבא דרב"ח אפשר כ"ש דחרס ולהגמ' להלן כ"ש דחרס לא עבדי' דלכאורה קו' חמורה על הגמ' מת"ש דאמר רבה בר אבוה וכו' ותירוצם כיון דאיכא שירי מנחות והא אפשר בהסקה בפנים, הקו' אינו קושי' והתירץ למותר, דכאן לא רצו לומר אליבא דרב"ח דהיסק בפנים מהני מאיזה טעם נאמר כן, ב' מנ"ל לרב"ח מהכתוב דאם בכלי נחושת בשלה דבישול במקצת כלי טעון כל הכלי כיון דס"ל דבישול אינו מפעפע בכלי דאם מפעפע בכלי יש למצוא הריבוי בקרא ע"ז משום דאם הי' כתוב בקרא ואם בכ"נ מבשל או בשלה הי' הפי' בישול ע"י אדם (ותלוי בדעת בנ"א וצריך דרך בישול) והפעפוע הוי כבישול הנעשה ממילא דאינו מחייב מריקה ושטיפה אבל מאחר דכתיב בשלה גם בישול ממילא היינו הפעפוע חייב במו"ש, אבל לרב"ח מה נמצא בקרא שיורה על בישול במקצת כלי דטעון כל הכלי, ג' במנחות כ"ח אי' לרבי בשל עץ פסולה ולר"י בר"י של חרס פסולה, והכא לא אמרו פסול רק כ"ש דחרס לא עבדינן.
ויש לומר דעיין במנחות (דף צ"ו) כל המנחות מעשה כלי בפנים. ונראה שם ברש"י במתני' היכי דנאמר מעשה כלי בפנים הו"ל כלי שרת, ובגמ' שאלו לרבי זו מנין א"ל דכתיב במקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת שם יאפו את המנחה, מה אשם וחטאת טעונין כלי אף מנחה טעונה כלי, ובתוספת שם דכתיב וכלי חרס וכו' ואם בכלי נחושת וכו', ואח"כ כתבו דאין ראי' מזה דלאו למרמי חובה אתי, וכפרש"י דאין בישול בלא כלי ע"ש, והנה בתחלה פירשו בתוס' דבישול חטאת טעון כלי וחובה הוא, ומלשון הגמ' טעונין כלי נראה כן ועיין בכ"מ דיש חילופי גרסאות ועיין בתוי"ט שהשיג על הכ"מ והעולה מזה לפי' הראשון של התוס', ולפי גרסתינו בגמ' בישול חטאת טעון כלי, וי"ל דלרב"ח ע"כ מוכח דס"ל טעון כלי דכבר אמרנו אם בישול יחייב שבירה ע"כ דצריך שיהי' איזה שייכות לכלי לבישול החטאת, ולרב"ח דס"ל בישול במקצת כלי טעון כל הכלי וס"ל דאינו מפעפע בכלי, א"כ אין שייכות לשאר הכלי עם הבישול, שלא נתבשל שם ולא גרם הבישול כמש"ל, אבל אי בישול חטאת טעון כלי ניחא דהתורה לא נתנה שיעור כמה בשר יבשל, ובכל בישול אמרה ככה אם יבשל כזית בקצה הכלי ויחתוך שאר הכלי יוכל להתבשל ע"י המקצת אבל לא יהי' כלי אלא שבר כלי, ובישול חטאת טעון כלי ע"כ אף דהבישול במקצת כלי, כל הכלי מצטרף לבישול להיתר בשר החטאת, וא"כ יש שייכות בבישול במקצת הכלי לכל שאר הכלי להיתר, וכן לחיוב שבירה ומו"ש. וזה הלימוד מקרא דכתיב ואם בכלי נחושת וכו' הרי דטעון כלי, וכיון דטעון כלי כל הכלי מצטרף לבישול, וע"כ כל הכלי טעון מו"ש.
אבל יקשה לרב"ח דבישול חטאת טעון כלי, א"כ מפורש בקרא וכלי חרס. ואיך הסכימו כל התנאים במנחות (דף כ"ה) ובסוכה נ' כ"ש דחרס פסולה והא מקרא מפורש דכשר, וי"ל כמ"ד ריש חולין כגון דשחט בקרומית של קנה, והקשו בתוס' והא בקדשים בעי' כלי שנאמר ויקח את המאכלת וכ"ש דעץ פסולה ותי' דבעי' כלי אבל לא כ"ש, והביאו מתוספתא דשוחטין בקרומית של קנה אע"ג שאינו כלי, וע"כ דהוי כלי רק אינו כ"ש. וכתבו דאין ראי' די"ל דלא בעי' כלי יפה ע"ש וא"כ י"ל דהוי כ"ש ולא דמי לכפיפה מצרית דהוי דורן ושייך בי' הקריבהו נא לפחתיך ע"ש וכן ברש"י מנחות שם דאפי' למלך בו"ד אינו ראוי ע"ש מזה נראה לחלק דהא דאמרי' במנחות ובסוכה כ"ש דחרס פסולה מריבויי ומיעוטי ומפרטי וכללי ממנורת זהב טהור, היינו דומיא דמנורה דהוי שירות לגבוה וכן בהקרבה על המזבח והכלים להקרבה עצמה דשייך בי' הקריבהו נא לפחתיך, וכמ"ש רש"י דגנאי הוא. אבל בסכין של שחיטה לחטאת אף דהוי כ"ש וכן בתנור אף דנימא דמקדש והוי כ"ש, וכן בכלי לבישול חטאת, כולם אינם שירות לגבוה, סכין ותנור רק הכנה להקרבה ובישול חטאת לאכילת כהנים. בזה חרס אינו פסול, וא"כ לרב"ח דבישול חטאת טעון כלי מ"מ כשר של חרס (ועיין בריטב"א ריש חולין דסכין של שחיטה קצת מקדש הדם ולא הוי כ"ש גמור ע"ש אבל ברשב"א כהתוס' דלא הוי כלי יפה ע"ש).
עיין בתוס' בכבשונות דליבון והיסק בפנים הוי פנים חדשות, והקשו בתוס' בפולי של חרס בסוטה (דף י"ב) בעי רבא בנתאכמו וחזרו ונתלבנו מהו כיון דאדחי אדחי או כיון דהדור הדור, מה טעם לדיחוי כיון דאיכא פנים חדשות ע"ש, ולע"ד נ"ל קו' התוס' ולומר דרק משום דס"ל דהוי פנים חדשות קמבעי' לי' לרבא, דיש לתרץ קושית התוספת דשאני דיחוי דאם הכלי נדחה נדחה כל גוף הכלי וכל חומר הכלי שבו, ואף דבליבון הוי פנים חדשות זה רק לשם כלי וכמ"ש הרא"ש פסחים (דף ל') דבליבון הוי כנשבר ונעשה כלי חדש וזה לענין הכלי, הוי ככלי אחר אבל לענין חומר הכלי אין שום השתנות, דכמו שהי' חומר הכלי קודם הליבון. כן בשעת הליבון ואח"כ לא שייך בי' פנים חדשות לענין הכשר הדיחוי, מיהו לענין שבירה הוי שפיר פנים חדשות וכן לענין טהרה מטומאה דע"י השבירה יוצא מטומאתו אבל לענין דיחוי לא מהני מה שהוא פנים חדשות לענין שם כלי, כיון דהכל בהכלי נדחה ובחומרו לא הוי פנים חדשות, ולהיפך קשה למה ספק לרבא דיהי' דיחוי והא רבא בעצמו אמר בזבחים (דף ל"ד) כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי, והכא בידו לתקן דאפשר בליבון, והנה בשחט בהמה ונפגם המזבח הוי דיחוי, וצ"ע אם יש לדמותו ליבון לנפגם מזבח, די"ל דשאני פגימת המזבח אף דבידו לבנות המזבח הוי מחוסר מעשה ולא מקרי בידו לתקן. אבל היסק בליבון אין שינוי בהכלי לא מקרי מחוסר מעשה ומקרי בידו לתקן דלא הוי דיחוי, אבל אי נימא דהוי פנים חדשות וכמ"ש הרא"ש דהוי כנשבר וחזר נעשה כלי מחדש אין מחוסר מעשה גדול מזה. ולא הוי בידו והוי דיחוי, א"כ הא דמבעי' לי' לרבא אי אדחי אדחי משום דס"ל דהוי פנים חדשות, אבל הא דהוי דיחוי רק אי טעון כלי אבל אי לא בעי כלי לא שייך דיחוי דאין נפקותא אם יהי' לו שם כלי או לא, והנה לרב"ח דביטול חטאת טעון כלי שייך בי' דיחוי ואף דהיסק בפנים מהני להתיר הכלי משום דהוי פנים חדשות וכמ"ש הרא"ש דהוי כנשבר ונעשה מחדש, מ"מ לא מקרי בידו לתקן דהוי מחוסר מעשה גדול והוי דיחוי ופסול משום דיחוי ע"כ אין לתרץ אליבי' ונעביד הסקה מבפנים אבל להגמ' שהקשו נהדרינהו לכבשונות ע"כ דלית לי' דטעון כלי, דאל"כ הוי דיחוי על כן שפיר הקשו ונעביד הסקה בפנים, וכיון דס"ל דאין טעון כלי אינו מוכח מן התורה ממה שכתב וכ"ח דיש כ"ש דחרס דהרי אין טעון כלי וי"ל דכ"ש דחרס לא עבדו דאי אין טעון כלי לא הוי כלי שרת ואף דאין שירותו לגבוה י"ל דמדרבנן לא עבדינן ולא אמרו פסולה דפסולה מדאו' אבל אי טעון כלי מפורש בקרא דכ"ש דחרס מותר וכמ"ש הטו"ז אין בכח חכמים לאסור, ולא אמרו פסולה כיון דלרבי עץ כמו לר"י בר"י חרס ובסכין של שחיטה כמ"ש התוס' חולין אף דהוי כ"ש מותר בשל עץ רק משום דלא מצינו בשל חרס לא עבדינן אבל במנחות כ"ח ובסוכה ג' דדומיא דמנורה אמר חרס פסולה.
ובזה יש להבין האיבעיא דרב"ח בתלאו באויר תנור, אם התורה כיוונה לבישול בכלי עצמה דוקא וס"ל דבישל חטאת טעון כלי, א"כ בתלאו באויר תנור לא הוי בישול בכלי, ולא הוכשר החטאת דהא אין כלי, וברוטב הנוטף על התנור אינו מחייב שבירה דכמש"ל מיד דיוצא הצלי הרוטב נתבשל, או דנאמר דגם באויר תנור מקרי בישול בכלי, א"כ הבשר כשר והרוטב הנוטף מחייב שבירה, ויש להסביר יותר כמ"ש התוס' פסחים (דף ע"ה) בשם הירושלמי דחום התנור אינו אוסר הפסח משום דהתנור רק מחזיק החום שלא יתפזר, ואי איכא אש אש נוצח, וכמ"ש צריך שיהי' איזה שייכות הכלי לבישול, ומסתמא בתלאו באויר תנור איירי דאיכא אש וכיון דתלאו באויר תנור אין הבישול על התנור ולא התנור גורם הבישול דהאש נוצח וא"כ הוי בישול בלא כלי, וס"ל דטעון כלי ולא הוכשר הבשר ולא הרוטב או דנאמר דשאני לענין בישול, מענין צלי מחמת ד"א בבישול בעינן רק שיהי' נתבשל וכיון דהתנור מחזיק החום וגם האש הוי בישול ע"י התנור. ובשר החטאת והרוטב. והרוטב מחייב שבירה אבל יקשה ע"ז. א"כ מאי קאמר ת"ש דאמר רבה וכו' ואי אבישול בלא בלוע לא קפיד רחמנא נעביד של חרס, לפמ"ש הא דלא קפיד אבישול בלא בלוע משום דלא הוכשר החטאת, א"כ א"א לבשל שם חטאת וע"כ דבעי' של מתכות, וי"ל הא דטעון כלי, אי ליכא כלי אינו נפסל ביוצא אף דהדור עומד בפסולו. דבישול בלא כלי אינו פוסל, רק דלא הוכשר. ואפשר לבשלו עוד בכלי דעיין באו"ח סי' שי"ח אף דאיך בישול אחר בישול יש בישול אחר צלי, וא"כ בתלאו באויר תנור אף דלא הוי כלי אפשר עוד לבשל בכלי ויש לו תיקון עוד בכלי וי"ל עוד כיון דלא נכתב בלשון מצוה רק וכלי חרס אשר וכו'. ואם בכלי נחושת וכו' דמי לבלולה בשמן. דבעי' רק ראוי לבילה כן הכא סגי רק ראוי לבישול, והוא כמ"ש ראוי לבישול, וא"כ כשר גם בלי בישול אח"כ, אבל ברוטב היוצא ע"י צלי כבר נתבשל ואף דברוטב ג"כ יש בישול אחר בישול מ"מ בעי' שיצטנן, אבל לא בעודו בחומו, ובתוך התנור עומד בחומו ונוטף על התנור נבלע בתנור ואין לו עוד תיקון לא הוי ראוי לבישול ופסול, ונפסל אינו מחייב שבירה א"כ הבשר חטאת כשר והרוטב פסול ואינו מחייב שבירה ושפיר הקשו ונעבד של חרס.
בברכת הזבח הקשה על הרמב"ם דס"ל דרק בחטאת בכלי חרס טעון שבירה. ובשאר קדשים מו"ש, מנ"ל דהעידה התורה על כ"ח שאינו יוצא מידי דופיו לעולם אדרבה נלמד משאר קדשים דיוצא מידי דופיו מדמהני מו"ש בכ"ח. ועיין בצ"ק מה שתי' ע"ז, ועיין בראב"ד שהשיג על הרמב"ם והביא התוספתא וכן הובא בכ"מ דבכל מקום כ"ח טעון שבירה ע"ש ולשון התוספתא פ' עשירי, ר"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מו"ש וכו', וכ"ח אין טעונין אלא שבירה היכן שוברו בפנים יצא לחוץ נכנס ושוברו בפנים וס"ל לראב"ד דקאי גם אקדשים קלים וכן הבין בכ"מ. ולדידי ג"כ יקשה על הרמב"ם דלרבנן למדין קדשי קדשים וקדשים קלים דטעונין מו"ש. מקודש קדשים הוא, ואותה, וקדשי קדשים הוא, ואותה, כמו כן קאי אשבירת כלי חרס, כמו מריקה ושטיפה בכלי נחושת, דלמה לא נאמר דהריבוי קאי על תרווייהו.
ויש לומר דיש לעיין משום מה בעי שבירה ומו"ש אי משום שלא יאסור התבשיל, או שלא ישאר בו נותר, ובכלי חרס משו"ה בעי' שבירה, ובריטב"א ע"ז (דף ע"ו) כתב וז"ל התלמוד סובר דלא אמרו שאם אין בו בנ"ט שמותר אלא לענין קדשים קלים וקדשי קדשים, דס"ס דשל היתר אלא שאין אכילתן שוה, אבל לגבי איסור נותר וכיו"ב שאין שום היתר לאדם אין בנו לבטל איסורו כלל עד שיהי' לו הכשר גמור ככלי מדין מו"ש, ופירושו נראה לי דאף דבתבשיל לא יתן טעם בבישול מ"מ צריך הכלי שבירה ומו"ש דאין טעמם משום שאוסר התבשיל רק התורה הוצריכה הכשר גמור שלא ישאר בו כלום, וכהר"ן שם דכמו דאמרה התורה שריפה בנותר בעין כן הכא הצריכה ביעור ובחוו"ד סי' צ"ג כתב ג"כ כזה, אבל מתוס' ע"ז ע"ב שם נראה להיפך שהקשו סוף לילה גורם הוי נו"ט לפגם ולמה צריך מו"ש ושבירה, נראה דס"ל דטעם החיוב שבירה ומו"ש משום שלא יאסור התבשיל אח"כ דאי משום שלא ישאר בו נותר אין קו' דהוי נוטלפ"ג, דודאי יש חילוק בין נוטל"פ לענין לאסור התבשיל די בפוגם קצת כדאיתא ביו"ד סי' ק"ג, ולענין שלא יהי' על הבלוע שם נותר בעי' שאם אפשר להוציא הבלוע שיהי' נפגם מאכילה שאינו ראוי לגר וכ"כ הר"ן על התוס' דבעוד הבלוע בכלי אינו פגום וראוי לגר ע"ש אך מתוס' דהכא שכתבו דחידוש הוא שחידשה התורה דסגי בשבירה אף דאין הטעם בטל מן העולם ע"ש נראה דהטעם משום ביעור נותר וא"כ דברי התוס' דהכא ודברי התוס' דע"ז סותרים זא"ז – ואפשר לומר דסברת התוס' דע"ז כיון דהוי נוטל"פ וטעם פוגם אינו טעם, ביטולו ברוב הוא ביעורו, ושאני משאר ביטול ברוב אף דבטל משו"ה עוד לא הוי כמבוער לגמרי משא"כ בליכא טעם כלל כליתא דמי הוי כמבוער, וכן בנוטל"פ דטעם הפגם אינו טעם והוי כמבוער ע"י ביטול ברוב, והנה להתוס' דחידוש הוא שחידשה תורה דסגי בשבירה נימא דגלתה התורה דלא בעי' בבליעת נותר חטאת ביעור מדסגי שבירה דאין הטעם בטל מן העולם, וי"ל כיון דשברי כ"ח נבלעין במקומן בשבירה הוי ביעור גמור דבטל מן העולם, ומ"ש התוס' חידוש הוא שחידשה תורה דסגי בשבירה, וכמ"ש אין חידוש דיש לומר דס"ל דאי לא חידשה התורה דסגי בשבירה לא הי' הנס בשברי כ"ח דנבלעין דלא הוי הדין שבירה רק אחרי דחידשה התורה דסגי בכך ע"כ הנס. אבל אחר דאיכא הנס דנבלעין במקומן הוי ביעור גמור.
ולפ"ז יש ב' מיני ביעורים או במו"ש ובישול לאחר שנוטל"פ וכמש"כ התוס' המו"ש לאחר שנעשה נותר, א"כ יש להניח עד שנעשה נוטל"פ אף דבכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם מ"מ מה שיוצא בכל פעם ע"י בישול הוי בטל וכמבוער ומה דאינו יוצא לעולם ממילא הוי כמבוער, ודמי לחמץ שנפלה עליו מפולת ואין כדי חפישת כלב, או בשבירה היכי דנבלעין במקומן, וזה הביעור היותר טוב בכ"ח אבל היכי דאין נבלעין במקומן עדיף הביעור ע"י מו"ש וביטול בכל פעם כמ"ש התוס' דבשבירה הנותר אינו בטל מן העולם, והנה הא דנבלעין במקומן רק בשבירה בעזרה בפנים, והא דשוברו בפנים רק בקדשי קדשים אבל בקדשים קלים השבירה מבחוץ כמו בשאר שריפת נותר בקדשים קלים דשורפין בחצרותיהן, וא"כ בקדשים קלים דשבירתן מבחוץ ואינן נבלעין במקומן עדיף מו"ש משבירה, והנה לרבנן הריבוי מקודש קדשים הוא ואותה לקדשי קדשים וקדשים קלים ע"כ דהריבוי בא בא אלא למו"ש ולא לענין שבירה כיון דמרבינן ג"כ קדשים קלים, ובקדשים קלים לא הוי שבירה ביעור דאין נבלעין, ואם הריבוי לא בא אלא לענין מו"ש גם ק"ק לא אתרבו לשבירה, ולפיכך פסק הרמב"ם דשבירת כ"ח רק בחטאת לבד, וכ"ז לרבנן דס"ל דהריבוי גם לקדשים קלים, אבל לר"ש דגם לענין מו"ש לא אתרבו קדשים קלים י"ל כקושיתי באמת דהריבוי גם לשבירת כ"ח, וא"כ אין חילוק בין חטאת לשאר ק"ק דבכל ק"ק השבירה בפנים ונבלעין במקומן. והנה התוספתא לר"ש דכך הוא בתוספתא ר"ש אומר קדשי קלים אין טעונין מו"ש וכו', ע"כ אמר כ"ח אינן טעונין אלא שבירה, ומש"כ הראב"ד דקאי אקדשים קלים ג"כ, לע"ד, כל התוספתא ר"ש הוא, ולא קאי על ק"ק, וראי' לדברי שחותם, והיכן שוברו מבפנים וכו', וקדשים קלים אין השבירה בפנים כמ"ש, וע"כ מה שאמר כ"ח אינן אלא בשבירה הכונה בקדשי קדשים וכר"ש וא"כ אין השגה על הרמב"ם מתוספ' דהוא לר"ש, והרמב"ם פסק כרבנן דמו"ש גם בקדשים קלים – וכ"ז אי נימא דטעם שבירה בכ"ח משום שאינו יוצא מדי דופיו לעולם. ובשבירה כיון דנבלעין במקומן הוי ביעור גמור יש חילוק בין ק"ק לקדשים קלים, אבל אי נימא דשבירת כ"ח גזה"כ בלי טעם א"כ גם בקדשים קלים לבעי שבירה והוי מוקמי' הריבוי דקודש קדשים הוא ואותה לכל הקדשים לשבירת כ"ח ג"כ וא"כ ממה דאמרי' בשאר ק"ק איכא שבירה בכ"ח, מוכח הטעם דבעי' שבירה בכ"ח בחטאת משום דאינו יוצא מידי דופיו לעולם ומתורץ קו' הבה"ז, וכ"ז בקדשים דהביטול בבישול הוי ביעור כמ"ש והחיוב לבער הבליעת נותר, ואף שכתב הריטב"א דאין כלנו לבטל איסוריה רק הכשר גמור, זו בשאר איסורים דאין חיוב ביעור אבל בקדשים דחייב לבער שאני א"כ גם בשאר איסורים אמרינן דאינו יוצא מדי דופיו לעולם כסברת הריטב"א – ומעתה יש לנו עוד טעם במה שברי מ"ח נבלעין במקומן משום ביעור בליעת נותר בהכלי אבל כ"ז בבישול ובלוע אבל בתלאו באויר תנור דליכא בלוע לפרש"י ותוס' ל"ש בי' ביעור נותר, ולמה יהי' נבלעין, וי"ל דנבלעין משום שלא יהי' אשפתות בעזרה וא"כ ממנ"פ מתו' קו' הפליתי שקשה על האיבעיא דרב"ח לברר הספק אי נבלעין או לא ולפמ"ש ממנ"פ משום שלא יהי' אשפתות בעזרה כמש"ל אין ראי' מנבלעין ואם משום ביעור נותר בכ"ח אין ראי' לתלאו באויר תנור מאין נבלעין.
בפירוש המשניות להרמב"ם כ' לכ"ע [היינו גם לר"ט] בעי' מו"ש בסוף היום דאל"כ הוי נותר ממחרת, וזה נגד משמעות דברי ר"ט ונגד סוגי' הגמ' דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ונראה כונתו דלמה רק ברגל אמרינן כן הלא בכל השנה אפשר לעשות כן לבשל בכל יום שלמים ואחר חטאת לבשל שלמים אחריו בו ביום, אבל הרמב"ם ס"ל דמיד אחר האכילה בעי מו"ש א"כ א"א לבשל אחריו דמיד אחר האכילה החיוב מו"ש עליו, ובלי מו"ש אסור לבשל, משא"כ ברגל לא חייבוהו למו"ש עד סוף היום, ואם אין עוד חיוב מו"ש. יוכל לבשל וע"כ יוכל לבשל שלמים קודם סוף היום ובאמת משו"ה לא בעי מו"ש כל הרגל. ומ"ש דכ"ע ס"ל בחטאת סוף היום בעי מו"ש היינו מעיקר הדין אי לא בישול אחריו שלמים אבל אחרי דאמרי' דלא בעי מו"ש בסוף היום ממילא יש שייכות בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו לא בעי מו"ש עד סוף הרגל, והטעם שכתב הרמב"ם משום שמחת הרגל נ"ל כונתו דהוי עוסק במצוה פטור מן המצוה וכיון דאין מצוה עליו למו"ש עד סוף היום ממילא אין איסור בבישולו קודם מו"ש עד סוף היום, ומתורץ בזה קו' התוס' בד"ה וממתין. למאן דמחייב מו"ש קודם שנעשה נותר א"כ ליעבד, דאסור קודם מו"ש ע"ש וכמ"ש כל שלא בא לידי נותר אינו מחויב במו"ש משום דעוסק במצוה אינו זמן מו"ש והרמב"ם שכ' בסוף היום היינו בחטאת ולא שלמים אחריו.
בגמרא מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי למה אמר רב קדירות בפסח ישברו, ולכאו' תמוה דגם אי לא אמר רב"א דינו ולא איתותב, הלא קשה על רב דתניא עד שיסיק התנור א"כ אפשר להסיק. וי"ל דעיין בתוס' פסחים ל' הקשו מה החשש דלמא אתי למיכלה בכותח והא הוי נ"ט בר נ"ט ותי' דאף בהוסק פעם אחרת תנור של חרס אינו מתקנח יפה ע"ש והנה כרב דאי"ל נ"ט בר נ"ט אסור לא שייך קו' התוס' אבל יש לעיין למה אמר דבהיסק תנור של חרס אינו מתקנח. בבלוע י"ל דמדייתי ואינו יוצא מידי דופן לעולם. אבל בבעין בהיסק האש שורף א"כ מה חילוק יש בין חרס למתכות, וי"ל כיון דאית בי' חריצין אפשר דנשאר מה דלא נשרף, וי"ל דכרב"א ס"ל כן ולפיכך אסור למיכלה אפילו במלחא משום דחייש שמא יבוא למיכלה בכותח כיון דאיכא בעין, אבל הברייתא דס"ל עד שיסיק התנור ע"כ דס"ל דהיסק שורף ולא נשאר מאומה דס"ל דהתנור בעצמו נתחמם כ"כ ע"י ההיסק דהתנור בעצמו שורף וא"כ אין לנו אלא או דהוי בעין ואסור למיכלי' בכותח מדינא או דשורף הכל ומותר למיכלי' בכותח דלא נשאר גם טעם כיון דשורף והנה לרב דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור, ועיין בריטב"א חולין קי"א למאן דס"ל נ"ט בר נ"ט מותר גרע מריחא. וא"כ י"ל לרב דנ"ט בר נ"ט אסור הוי כריחא ועיין בתוס' פסחים ל' בריחא מותר לאכול בפ"ע דלא חמור כ"כ ע"ש וא"כ בנ"ט בר נ"ט ג"כ מותר לאכול בפ"ע דהוי כריחא וא"כ י"ל לרב הפירוש כך בברייתא אם טש כל הפת אסור גם לפ"ע עד שיסיק התנור אסור בכותחא אבל לפ"ע מותר וא"כ בקדירות בפסח אסור ואין קו' על רב אבל מאחר דאיתותב רב"א ע"כ דהיסק שורף הכל ולא נשאר בו שום טעם דאין לומר אלא או דנשאר בעין או דשורף ולא נשאר מאומה הקשו למה קדירות בפסח ישברו