פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
שליח נעשה עד
בקידושין דף מ"ג איתא אתמר רב אמר שליח נעשה עד פרש"י בין לקידושין בין ששלח ממון לבע"ח וכו' ולא הזכיר ג"כ לגירושין מזה נראה דרש"י ס"ל לחלק בין גירושין לקידושין ובממון, ועיין בפנ"י שהק' על טעמא דבי ר' שילא דהוי לי' כגופי' והא הטעם דבעינן ב' עדים משום דחב לאחרים, וכמו דאמרינן בגירושין ר"פ גיטין אי אמרי בפנינו גירשה מי לא מהימני, כך נאמר הכא אי אמרי בפנינו קידשה מי לא מהימני והעיקר דנדע האמת ע"ש, ונראה דלק"מ, דשאני בקידושין כמ"ש הרשב"א לקמן הטעם דחב לאחרים אף דאינה רוצית לקדש א"ע רק בזה, משום דהענין בעצמו הוי חב לאחרים ע"כ בעינן ב' עדים לקיום הדבר ע"ש וא"כ במאי דאי"ל מגו דאי אמרי בפנינו קידשה לא סגי, דחסר עכ"פ העדים לקיום הדבר דאם נאמר אין שלנ"ע אין העדים לקיום הדבר משא"כ בגיטין שם אליבא דרבא דהטעם משום דאין עדים מצויים לקיימו וחיישינן לערעור הבעל, ובזה מהני הסברא דאי אמרי בפנינו גירשה וכו', דעל קיום הדבר אין אנו צריכין, דעדי חתימה כרתי, והגט בידה מוכיח שנתגרשה, וגם למאן דס"ל עדי מסירה כרתי כתב הר"ן סוף גיטין דגט בידה בעדי חתימה הוי האנ"ס כעדי מסירה ע"ש, ובזה מובן למה הניח רש"י להזכיר בין לגירושין, דבגירושין דהגט בידה לא בעינן עדים והשליח נאמן, ואין להקשות א"כ למה אמר רבא אמר ר"נ וכן בגירושין, שם אמרינן דלא חיישינן לשמא עיניו נתן בה, והשתא לא נחית לחשש נגיעה רק אם בעצם שליח נעשה עד או לא בד"ה שלכ"ע פרש"י מצטרף שליח עם אחר להיות שנים או אם שניהם שלוחים וכו' כוונתו דבערוה ובממון בעינן ב' עדים וצ"ע דבממון גם בשליח אחד יש נפ"מ אם שליח נעשה עד לחיוב שבועה למאן דס"ל עד המסייע פוטר, וגם לפטור הלוה יש נפ"מ בע"א, וא"כ לא בעינן צירוף אחר עמו.
בגמרא מ"ט דבי ר' שילא אלימא משום דלא אמר להו הוי לי עד אלא מעתה כו', ויש להקשות דגם אי נימא דבעינן שיאמר הוי לי עד, מאי פסקא, בין שאר עד או שליח. דגם בשאר עד תלוי באי אמר הוי לי עד, וכן בשליח י"ל דאמר לי' הוי לי עד, מזה נראה דאי בעינן לעדים האמירה הוי לי עד בעי שיאמר כן בשעה שיהי' עד, אבל לא קודם לכן, וע"כ הכא בשליח, הבע"ד אינו שם בשעה שיהי' נעשה עד ע"כ לא מהני האמירה מקודם ולכך אמרי אלימא משום דלא אמר הוי לי עד, גם י"ל דגם מתחילה הוי הסברא בטעם ששליח אין נעשה עד, משום דהוי כהמשלח וכבע"ד חשוב. רק דהו"א דזה רק בעת שהוא שליח הוא כמותו אבל בגמר שליחותו שוב הוי כאדם אחר והוי עד וא"כ אחרי הנתינה לידה יכול להיות עד על הנתינה, ואף דבעינן שיהי' עד בשעת הנתינה כי בעי' עדים לקיים הדבר, י"ל כיון דידעינן דמיד בהגמר שליחות מתחיל העדות הוי כעד בעת קיום הדבר כמו דאמרינן בגיטו וידו באים כאחת כן נאמר שליחות ועדות באים כאחת דגם בגיטו וידו אי לאו גט ליכא יד ואי ליכא יד ליכא גט ואפ"ה מהני, כן הכא אי לאו עד ליכא שליחות דלא עשה שליחותו דהמעשה אינו קיים בלתי עדים. ואי לאו שליחות שיהי' נגמר שליחותו ליכא עד אמרינן ג"כ באים כאחת, אבל קודם גמר השליחות ודאי אינו ראוי להיות עד, וא"כ אף אי אמר לשליח הוי לי עד אח"כ, האמירה היתה בעת שאי אפשר להיות, והוי כאלו לא אמר ושפיר אמרי אלימא משום דלא אמר הוי לי עד. אבל לפ"ז יקשה מה מקשי אלא מעתה קידש אשה בפני ב' וכו', דלמא באמת בעינן שיאמר הוי לי עד רק דאמרי' מסתמא רוצים שיהי' עדים, כיון דצריכין לעדותם והוי כעין זכין לאדם וכו' וגם בשתיקותם הוי כיחדו את העדים משא"כ בשליח דא"א להיות עד מצד שהוא עוד בשליחותו ובעת ההיא אינו מועיל אמירתו, ואולי י"ל כיון דעתה נחתינן דלאחר גמר שליחות מצי להיות עד. ואם נאמר דסתמא הוי כאלו אמר הוי לי עד, כן נאמר אחר גמר השליחות אלו היו הבע"ד בפנינו הי' מיחדו לעד, ג"כ הוי כסתמא וכאלו יחדו לעד אחרי הגמר בעת שראוי להיות עד וא"כ אין לחלק ושפיר מקשו בגמ'.
בגמרא אלא רב אמר שליח נעשה עד אלומי קא מאלימכא למלתיה, ופרש"י דעדות כשעשה הדבר ע"י השליח ע"כ, והדבר צריך ביאור, דאף דמאלם העדות, מ"מ אי הסברא מבחוץ דאין שליח נעשה עד, ע"כ משום דהשליח כמשלח. א"כ מאי מהני מה דמאלם למלתיה דליהוי עי"ז עד. ונראה כמ"ש דגם רב סובר דבעודו בשליחותו הוי כהמשלח ולא הוי עד, אך בגמר שליחותו, ראוי לעדות והעדות ושליחות באים כאחת, אבל עוד לא יצאנו ידי חובתינו דאיתא בגמרא גיטין (ס"ג ע"ב) דבעינן חזרה שליחות אצל הבעל וע"ש ברש"י שצריך שהות לחזור ולומר עשיתי שליחותך ואם נאמר דנעשה עד, בין שליחות לעדות ליכא שהות לחזור ולומר עשיתי שליחותך דהרי באים כאחת, ואם עד ע"כ דאינו עוד שליח, ולא חזרה שליחות אצל הבעל, וממילא בטל השליחות, ע"ז יש לומר דשאני בגיטין דלא חזרה שליחות אצל הבעל משום שליחות האשה שעשתה אותו שליח לקבלה, אבל הכא דרוצה המשלח שיהי' עד משום אלומי קא מאלימנא למלתיה, גם מעשה העדים בשבילו שיהי' עדות ברורה יותר ניח"ל להמשלח בהכי, ועוד עושה השליח בשבילו, דחזרת השליח יהי' אחרי העדות, ומדויק מה שאמרו אלומי קמאלימנא למלתיה דהיינו דברי המשלח. וי"ל דבהא פליגי רב ודבי ר' שילא, רב ס"ל כיון דעיקר השליחות כבר נגמר נעשה עד, ומשום דלא חזרה שליחות אצל הבעל דנעשה עד. הסברא דלא חזרה הוי כביטל השליחות, דצריך להיות שהות לחזור ולומר עשיתי שליחותך, וכיון דנעשה שליח לאשה ואין בידו לומר עשיתי שליחותך זה הוי כביטל השליחות, אבל הכא דלטובת המשלח הוא לא הוי ביטל שליחות ומשום החיוב שהות לומר עשיתי שליחותך לא מקרי כגופו ודבי ר' שילא ס"ל דהשהות לומר עשיתי שליחותך גם הוא מעיקר השליחות וע"כ הוי כגופיה גם אחר גמר שליחות.
בתוס' בד"ה ולא אמר להם אתם עדי, ומיהו אי לא טעין לא טענינן לי' אבל עשוי אדם שלא להשביע וכו' טענינן לי' וכו' קשה כי ל"ל להתוס' לחלק הכא בכך. וגם כי דין זה בפ"ע ואינו נוגע לענינינו, והנראה דהתוס' בכוונה חילקו בכך לפרש הדברים, דלכאו' י"ל כמו דאמרי' בהודאה משטה אני בך, כן י"ל בקידושין משחק אני הייתי בך וגם בקידושין ליבעי אתם עדי, ע"ז פירשו התוס' דשאני בקידושין מהודאה דבהודאה אינו נעשה חיוב חדש, והעדים רק לראיה על הודאה, ואם יש טענת משטה בכל עת טענתה טענה דמה חילוק יש בין טוען מיד משטה או אח"כ, אבל בקידושין דהעדות הוא לקיום הדבר ואם באותה מעמד שנעשו הקידושין ליכא טענת השטאה נתקיים הדבר ולא מהני אח"כ טענת משחק הייתי בך, וכ"ז אם טענת השטאה לא טענינן לי', א"כ בכ"ז שלא טעון אמרי' דאינו משטה ולא הי' משטה ג"כ בשעת קיום הדבר אבל אם טענינן לי' אמרי' מסתמא משטה, וגם בקידושין הי' הדין כן ולכך כתבו התוס' מיהו אי לא טעין וכו' ובזה מובן החילוק בין קידושין להודאה.
בתוס' בד"ה עד כאן לא פליגי תימא וכו' מי לא פריך שפיר ממילתא דב"ה, ותי' דהוי מצי לשנויי איפוך והוא דוחק, ונלענ"ד דמב"ה לא קשה דבההי' דאלומי קמאלימנא למלתיה בטעמא דרב צריך ביאור דבמאי אלים אי הוי העדות ע"י שליח או העדות עפ"י עדים כיון דעדים נאמנים וכמ"ש התוס' גיטין ס"ז נקרא דיבורם מעשה שנגמר על פיהם ובמאי אלים העדות אי הוי ע"י שליח. וי"ל דבזה אלים אי השליחות עדים. דהמה יודעים להעד על השלוחים וכן על הקידושין והוי כולו דבר, אבל אי השלוחים אינם עדים ועדים אחרים על הקידושין, העדי קידושין אינם יודעים מהשליחות, ועדי השליחות אינם יודעים מהקידושין נראה כעין חצי דבר, ואף דמהני גם בכה"ג בשליח אחד ועדים על השליחות ועדים אחרים על הקידושין, דאמרי' דלא מקרי חצי דבר משום דראו מה שהי' יכולין לראות, אבל עכ"פ אלומי אי נאמר דהשליח עד דהעדים יכולין להעיד על כל דבר העדות, ואי בעי' עדים על השליחות פלוגתא הוא בין הרמב"ם וראב"ד ועיין באה"ע סי' ליה. ואף אי לא בעינן עדים היינו משום נאמנות השליח ועדי הקידושין צריכין להעדות השליח, והן להראב"ד דבעי' עדים על השליחות יש נפקותא גדולה, היכי דהי' מכחישתו אם יבואו עדי קידושין לא מהני בלתי עדים על השליחות ועדי הקידושין אינם יודעים מי המה עדי השליחות. ואף דהבעל יודע, היכי דליתא לבעל תוכל לומר פנוי' אני, וגם היכי דאיכא בעל לקמן, צריך להביא ב' כתי עדים, משא"כ באם השלוחים עדים, משו"ה אלומי למלתיה דעדות ע"י השלוחים, וכבר כתבתי דטעמא דאלומי למלתיה, שלא נאמר לא חזרה שליחות אצל הבעל ולפיכך אחרי גמר השליחות היינו נתינה לשם קידושין נעשה עד, והיכי דליכא אלומי דאין נפ"מ להמשלח באם השלוחים עדים או לא, החיוב שיהי' שהות לחזור ולומר עשיתי שליחותך, ואם נעשה עד טרם זה ביטל השליחות, ולפ"ז באומר לג' צאו וקדשו לי את האשה דאם נאמר כולם שלוחים בזה לא מאלים למלתיה כלום. דגם אי פירש ואמר א' לשליח וב' לעדים ג"כ יודעים מכולו דבר דהם בעצמם ראו השליחות והקידושין, וא"כ למה עשה כולם שלוחים וכיון דאינו אלומי למלתיה אם נעשה עד הוי לא חזרה שליחות אצל המשלח ובטל השליחות. ועיין בב"ש סי' קמ"א וקמ"ב היכי דמתחלה הוי לא חזרה שליחות, בטל בודאי השליחות, וא"כ מב"ה אין ראי' כיון דס"ל כולם שלוחים, ובידו לעשות ב' לעדים לא הוי לאלומי ובכה"ג גם לרב אינו נעשה עד, לפיכך מקשו אבל בשנים דברי הכל לא דבשנים הוי לאלומי דאי אין השליח עד לא הוי אלא עד אחד ואפ"ה ד"ה לא וע"כ דאין שליח נעשה עד, וע"ז הקשה אחד מתלמידיי דלמא ב"ש גם בשנים ס"ל דמהני, ומה דאמרו בשלשה א' שליח וב' עדים משום דאפשר, אבל באי אפשר בשנים לבד ודאי שליח נעשה עד, ואינו קו' דעיקר אתי ב"ש לאשמועינן דלא אמרי' כולם שלוחים וגם בב' יש נפ"מ אי אמרי' א' שליח וא' עד, וקידש אחד בשבילו ולא בשביל חבירו מקודשת, ואי אמרי' דב' שלוחים בעי' שיקדש גם בשביל חבירו, ואי לאשמועינן שליח נעשה עד גם בשנים הוי מצי לאשמועינן וע"כ דאיירי בשלשה וא' שליח וב' עדים משום דבב' דברי הכל לא.
אמר רבא אמר ר"נ אמר רב' צאו וקדשו וכו' הן הן שלוחיו הן הן עדיו ופרש"י דשליח נעשה עד, וצריך ביאור מה אתא רש"י לאשמועינן והא ברור דר"נ אמר ככה דאין פירוש אחר בהן הן שלוחיו הן הן עדיו, וי"ל דבא לתרץ דקשה וכי ר"נ בפלוגתא דתנאים קאי והוא פלוגתת ב"ש וב"ה וי"ל דס"ל דהא דס"ל לב"ש א' שליח וב' עדים היינו משום דאמרי' אין שליח נעשה עד הסברא זו נותנת דעשה ב' לעדים אבל ב"ה ס"ל ג' שלוחים משום דס"ל שליח נעשה עד ולא הפסיד במינה כולם שלוחים וכיון דהלכתא שליח נעשה עד ואמרי' איפוך דב"ה ס"ל נעשה עד אמרי' דברייתא קמייתא באמר לג' באמת ס"ל כולם שלוחים וכולם עדים, וכן איתא בירושלמי הברייתא ע"ש, וא"כ סבר ר"נ דמשום ה"ט כולם שלוחים כיון דכולם עדים וזה שאמר הן הן שלוחיו משום ה"ט כולם שלוחים משום דהן הן עדיו, וזה שפרש"י דשליח נעשה עד הוא הפירוש על הן הן שלוחיו, ואם נאמר דפלוגתא אי כולם שלוחים אינו תלוי בעדים, גם יש לפרש פרש"י בדרך אחר דאפשר לומר ב' פירושים בהן הן שלוחיו, א' דיהי' ב' שלוחים שמקפיד שיקדש א' גם בשביל חבירו, ב' דכל אחד מהם בידו לעשות השליחות וא"כ באמת אינו רק א' שליח ונקראו שלוחיו משום דביד כל א' להיות שליח ובכה"ג אם קידש א' גם שלא בשביל חבירו מקודשת, והנפ"מ. אם נאמר כפי' הב' דרק א' באמת שליח והפי' בהן הן שלוחיו דכל א' מהם יכול להיות שליח ובכה"ג שליח נעשה עד שיהיו שניהם עדים, א"כ אין מזה הוכחה דשליח נעשה עד, והטעם אי אמרינן אין נעשה עד כדקאמרי' משום דהוי לי' כגופא, וכ"ז בשליח מיוחד להיות שליח. אבל הכא דעל כל א' י"ל דהשני יהי' השליח א"כ כל א' מהם אינו כגופא וי"ל דנעשו עדים, ע"ז פרש"י דשליח נעשה עד, והן הן שלוחיו הב' דכולם שלוחים.
גמרא אבל בגירושין שמא עיניו נתן בה וכו' אבל בממונא אימא מפלג פלגי וכו', ועיין בריטב"א ובפנ"י שמתמיהים ע"ז למה נחוש לעיניו נתן בה, וגם למפלג פלגי וכי חשדינן את העדים שמא נטלו שכר ע"ש, ובמ"ש לעיל יש ליישב, דודאי אין לחשוד העדים, וכמ"ש הרמב"ם ב' עדים נאמנים משום גזה"כ. אבל זה רק אם המה בתורת עדים, וי"ל כמו דאמרי' חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא כן לא חשידי לעבור על לא תענה, ועל אם לא יגיד, ואף היכי דאי"ל הנאה או דנוגעים אינם נאמנים משום דהיכי דאי"ל הנאה או דהמה נוגעים אינם בכלל עדים. אבל היכי דהוי עדים ונחוש לחשד מבחוץ שמא נטלו שכר לא חיישינן והן הכא בשנים שלוחים, דודאי לא נתן הכסף רק ביד אחד, אותו העד שבידו הכסף י"ל דדמיא לכבר קיבל הנאה דאפשר שרוצה לעכב לעצמו וא"כ לא התחיל להיות עד ויש לחשדו, די"ל דלא יהי' עד:
אבל עד השני החשד דמפלג פלגי הוי החשד מבחוץ כמו שמא נטל שכר והוי עד, ועד אין לחשדו. וא"כ זה שאמרו אימא מפלג פלגי דאין כאן ב' עדים, והעד שבידו הכסף יש לחשדו דאם נחשוד אותו לא התחיל להיות עד, קמ"ל כיון דהב' הוי עד לא חיישינן למפלג פלגי וממילא אין לחשוד גם הא' שבידו הכסף, והטעם בזה כיון דאמרינן הן הן שלוחיו, צריך להיות נתינת הכסף גם בשביל שליח הב', והיכי דהשליח הב' יאמר דלא נתן אף לדברי העד הא' לא הי' הנתינה בשביל העד הב', דהרי שליח הב' אומר דלא נתן כלל א"א לומר דהי' הנתינה בשבילו וא"כ לא נעשה שום שליחות, וגם אם נאמר דע"ז אנו דנין, דהשליח הא' דאמר דפרע אמר דנתן גם בשביל הב' מ"מ היכי דשליח אחד מכחיש, יהי' המלוה נאמן דטענת הלוה שמא אינו יודע אם פרעתיך, ועדות הא' שפרע מוכחש משליח הב', וע"כ דצריך הלוה לשלם ובכה"ג דעשה ב' שלוחים לא נעשה שום שליחות ומחויבים להחזיר א"כ ע"י שליח הב' דלא חשדי' לי' דמפלג פלג, גם השליח הא' דבידו הכסף נאמן דהוי ב' עדים משא"כ באם אמרינן צריך לפרעו בעדים, השנים בכלל נגיעה מתחילה וכן לאחר תקנת שבועת היסת מתחלה הב' נוגעים.
ובזה יש ליישב מה שקשה על ר"ב דאמר וכן בדיני ממונות דלכאו' אין דמיון ממון, לקידושין וגירושין, דבקידושין וגירושין כיון דבעי' שהמקדש והמגרש יעשו המעשה ואם נעשו ע"י שליח הרי לא קידש המקדש ולא קיים המגרש ונתן ע"ז צריך לומר שלוחו של אדם כמותו, ויהי' כגופו ויד השליח כיד המשלח כאלו הוא בעצמו עשה המעשה, אבל בממון אם השליח פרע מעצמו חוב להמלוה בלי שליחות המשלח ג"כ פטור הלוה, ואם מעצמו ומכספו פרע תלוי אי אמרי' מבריח ארי וכו' דפטור, אבל עכ"פ החוב נפרע, א"כ לא בעי' בזה שיהי' יד השליח כיד המשלח וכגופו, בכה"ג באמת אינו כגופו דלא נחתו המשלח והשליח להכי דאין זה נפקותא להם והשליחות רק שיהי' נעשה המעשה ולא שיעשו המעשה וא"כ שפיר יכול להיות עד, ולא דמי לקידושין וגירושין דבעי' שיהי' כגופו ובזה פליגי רב ודבי רב שילא. וא"כ מאי אמר וכן בדיני ממונות, דבממון י"ל דלכ"ע הוי עד. אבל במ"ש ניחא. דוכן בד"מ קאי על מ"ש הן הן שלוחיו, דכל הב' שלוחים, וכיון דכל הב' שלוחים לא חיישינן למה שבידו הכסף משום השליח הב' כמ"ש וא"כ הו' עדים - ובזה י"ל קו' התוס' שהקשו בד"ה וכן בדיני ממונות ותימא דאמר בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ע"ש. דכבר כתבתי אם מתחלה יש לחשוד בעוד שלא נעשה עד חשדינן לי' רק דלעדים לא חשדינן, גם כתבתי החילוק בין קידושין לדיני ממונות דבקידושין בעי' שהשליח יהי' כגוף המשלח משא"כ בממונות, ולפ"ז בממון אין לחשדו למפלג פלגי כמ"ש, כיון דבא בתורת עד לא חיישינן שנטל שכר ועל השליח שאינו בידן הכסף הוי החשש. חשש שמא נטל. וממילא גם הא' אין לחשדו כמ"ש אבל בקידושין דע"כ שלוחו כמותו הוי כגופי' וא"כ לא הוי עד. וכבר כתבתי דבעודו בשליחותו גם ברב הוי כגופי' רק דאחרי נתינת הכסף ובב"א שנגמר שליחותו אינו כגופי' והוי עד, וא"כ הא דהוי עדים משום דכבר נגמר השליחות, וכ"ז בנתן הכסף אבל באם נחוש שלא נתן הרי לא נגמר השליחות עדיין ולא הוי עד דבאמת היכי דהוי כגופי' לא הוי עד וא"כ שפיר חיישינן למפלג פלגי או שמא עיכב לעצמו דהחשד לאדם פשוטי לשליח שאינו עד עדיין וממילא לא הוי עד ומתורץ קו' התוס'.
עיין ברי"ף שהביא הירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חברי' וכפר בי' אתא עובדא קמי' דרבי ירמי' ועשה שליח עד וחייבו שבועה ע"י הכתף ע"ש ובר"ן מה שהקשה ע"ז וע"ש תי' ונראה ליישב דברי הרי"ף והירושלמי אף אחר תקנת שבועת היסת, דכבר דיברו מזה גדולי הראשונים. די"ל חזקה שליח עושה שליחותו, ויהי' להלוה טענת ברי עפ"י חזקה דשליח וכו'. אבל חזקה זו אינו די לסמוך בדאורייתא, וג"כ לא מהני לענין ממון, ולענין שיהי' טענת ברי עיין ברשב"א ובר"ן, וכ"ז לגבי הלוה והמלוה. אבל לגבי עצמו היכי דאתינן להוציא ממנו, והוא מוחזק למה לא יהי' נאמן מצד החזקה דשליח עושה שליחותו, והנה הנפ"מ הוא לענין שבועת היסת דהוי מדרבנן, ובדרבנן מהני החזקה דשליח וכו' וא"כ למה לא יהי' השליח נאמן להיות פטור משבועת היסת דרבנן. וי"ל דהשליח צריך לעשות השליחות בשלימות לטובת המשלח. ואי נימא דפטור דעל עצמו נאמן. אבל מ"מ לגבי המלוה אינו נאמן, וצריך הלוה לשלם, אף דמחזיק דפרע השליח, מ"מ כיון דלגבי המלוה לא מצינו להחזיק שפרע וצריך לפרוע פעם שנית. א"כ לא עשה שליחותו כראוי וצריך לשלם וממילא הוי נוגע, ולפ"ז החיוב שנחייב את השליח לא משום שנאמר דלא פרע, רק משום דאמרי' דהפסיד להמשלח, דלגבי עצמו מהני החזקה, ועי' סוף פ' האומנין בהני שקולאי דתברו וכו' דחייבין משום למען תלך בדרך טובים ע"ש. וא"כ בפועל, אף דמדינא חייב, מ"מ משום למען תלך בדרך טובים פטור. וא"כ הכא בכתף דהשליח הוי פועל, אף דהפסיד ומדינא חייב, פטור משום למען תלך בדרך וכו', וכיון דבכל אופן פטור לא הוי נוגע והוי עד, ושפיר הביא הרי"ף האי עובדא דהוי עד לחייב שבועה אף לאחר תקנת שבועת היסת, ומדויק מה שאמר עפ"י הכתף דמאי נפ"מ מה הוא השליח. ולפמ"ש בכוונה אמר ע"י הכתף לפי שהי' כתף הוי עד (ואין להקשות דאף דפטור מ"מ מוכרח לטעון פרעתי דאם יטעון אהדרינהו צריך שבועה ואין מגו, ולגבי המלוה אינו נאמן. די"ל כיון דפטור בטענת פרעתי נאמן באהדרינהו במגו דפרעתי למלוה, וא"כ י"ל מגו דאהדרינהו) וא"ל דלמען תלך וכו' הוי רק לפנים משורת הדין וכמ"ש רש"י שם, חדא די"ל דאיירי בנוהגין לפנים משורת הדין, ועוד י"ל כיון דהדין כן לפנים משורת הדין, יכול הפועל לומר ע"ז סמכתי, וגם אפשר דיכול לומר קי"ל דהבעלים נוהגין לפנים משורת הדין, ועיין רש"י שם דאיירי בפשיעה, אבל הרי"ף פי' דאיירי שלא בפשיעה, ובמקום שיש ראי' ולא הביא ע"ש. וא"כ י"ל להרי"ף היכי דפשע ליכא משום למען תלך וכו', וי"ל להרי"ף הכא דקיימי' דנשבע המלוה, לא מקרי פושע דסמיך עליו שלא ישבע לשקר, ומ"מ לא עשה השליחות כהוגן ומחייב בנשבע המלוה ובזה שייך לפנים משורת הדין.
בגמרא מאי קסבר אי קסבר המלוה לחבירו בעדים צריך לפרעו בעדים וכו' והקשה הריטב"א דיכול להיות שלא הלוה אלא בעדים ולפיכך צריך עוד פרעון, והוא נתן לשלוחים שלא בעדים. ולפ"ז אינם צריכין עוד להחזירן לו ואינם נוגעין בעדותן, דהא סתמא דמלתא שפיר אפשר הכי דהמלוה לא מוזיף אלא בעדים, ושלוחיו אינם נעשים שלוחיו בעדים כיון דמהימנו להו ע"ש ועיין במקנה שפי' דברי רש"י דפעמים שמסר להם בעדים, חיישינן דלמא באמת מסר להם בעדים ועתה אומרים שלא נתן בעדים למען יהי' נאמנים נגד המלוה, ועיי"ש שרוצה לתרץ מה שהריטב"א לא ס"ל כרש"י משום דלא חשדי' לעדים ככה ע"ש, ובעיני פשוט דהריטב"א סמך על מ"ש דסתמא דמלתא שלוחים אינם נעשים בעדים כיון דמאמין להם ע"ש וקיימא קו' הריטב"א – ולענ"ד נ"ל דהנה הריטב"א ס"ל אף דמיירי דהלוה בעדים, ואי לא הוי השלוחים עדים צריך פרעון אחר, מ"מ כיון דהשלוחים היו נפטרים מהלוה שוב אינם נוגעין והוי עדים. וממילא אין צריך פרעון אחר, ע"ז יש לשדות נרגא, דנ"ל כמו דאמרינן מגו במקום עדים לא אמרינן, כן אין להאמין העדים במגו דאהדרינהו, שיהי' המגו כמו עדים על הפרעון, וא"כ אי איירי בלוה בעדים, אי יאמר המלוה שלא נפרע, ואי נאמר דהשלוחים אינם עדים רק דמהימני משום המגו דאהדרינהו דנפטרין מהמשלח הלוה כיון דלא מסר להם בעדים, האי מיגו לא הוי כעדים דמקום עדים לא הוי מגו, כמו דלא אמרינן מגו נגד העדים, והשלוחים נוגעין נגד המלוה שאמר שלא פרעוהו, וכיון דצריך פרעון אחר למלוה, מה נאמר דהעדים אינם נוגעין משום דיכולין לומר אהדרינהו וממילא האמת אתם דפרעוהו, דאף אם פרעוהו, כיון דהמלוה נאמן לפי שאין כאן עדים, לא עשו שליחותן כראוי, דבאופן שאינם פוטרים המשלח לא עשו שליחותן, וכיון שלא עשו שליחותן כראוי מחויבין לפרוע את הלוה אף שפרעו באמת.
אמנם אף דמצד מגו לא מהני היכי דבעי עדים כמ"ש, מ"מ נוכל לומר כיון דאי"ל מגו דאהדרינהו לא הוי נוגעין והוי עדים כמ"ש הריטב"א אבל עיין בריטב"א שהקשה דהולך כזכי דמי, ותירץ דיכלי למימר אדעתא דנהדר קבלינהו, ובזה נאמנים נגד המלוה במגו דיהבינא נהליך ע"ש, וכ"ז בנאמנים לומר פרענו, אבל בלוה בעדים אינם נאמנים רק משום דנאמר דאי"ל מגו דאהדרינהו, ואם אינם נאמנים לומר יהבינא ניהלך ג"כ אהדרינהו אינם נאמנים לגבי המלוה. ואם לגבי המלוה אינם נאמנים לומר אדעתא דהכי קבלינהו, ודאי לא אהדרו גם להלוה, דלא גרע מתוך זמנו דאינו נאמן לומר פרעתי כדאיתא בחו"מ סי' ע"ח, אבל עיין בריטב"א שכתב דהלוה אין לו טענת המלוה וההולך כזכי הוא טענת המלוה ע"ש, אבל היכי דבעינן המגו נגד המלוה גם טענת המלוה סותר המגו, ולפ"ז יש לפרש בפשיטת הגמ' אי קסבר המלוה וכו' צריך לפורעו בעדים, קאי על הלוה לחוד ולא על השלוחים. וממילא אינם נאמנים, כיון דבעי עדים לא מהני המגו דאהדרינהו, כיון דעתה טוענים דפרעו, ובעי' עדים על הפרעון ואין מגו תחת עדים – ועל קו' התוס' אחרי התקנה איכא מגו כיון דממנ"פ נשבעו ליהמני, ותירצו דעדים שצריכין שבועה לא הוי עדים ע"ש נראה ג"כ בפשיטת ליישב דמגו כזו אין לה זמן לחול, דעוד שלא נשבעו לי"ל שיהי' עדים דאין להם עוד נאמנות בלתי שבועה, ואיך נאמר דנקראו עדים, ולאחר השבועה ודאי ל"ש מגו, ואפשר דגם זה בכלל עד שצריך שבועה לא הוי עד. אבל כנראה מדברי הראשונים ז"ל הטעם דבעינן שיהי' מצד העדות עדים ולא משום דבר אחר, עיין בר"ן וברשב"א.