פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
אין שליח לדבר עבירה
בקידושין דף מ"ב ע"ב. איתא ותא דתנן השולח את הבעירה וכו' שילח ביד פיקח הפיקח חייב ואמאי והא שלוחו של אדם כמותו. פרש"י יתחייב שולחו ולא השליח ע"ש, ממה שפירש ולא השליח נראה דסברתו נגד סברת התוס' רי"ד שכתב דאיירי דאין לו להפיקח לשלם, דאם יש לו נפטר המשלח ע"ש והובא ג"כ בש"ך חו"מ סימן רצ"ב ע"ש ומדברי רש"י שכתב ולא השליח נראה להיפך דרק המשלח חייב ולא השליח. בד"ה אין שליח פרש"י חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאליו ע"כ, אלה המלות "שיתחייב שולחו" לפום רהטא מיותרים הם, ומפשטות הלשון נראה דדעת רש"י הוא נגד דעת התוס' בתירץ הב' בב"מ י' ע"ב דהנפ"מ אי אין שליח לדבר עבירה בטל השליחות ע"ש, וזה שרוצה לדייק דלא חשוב שליח להתחייב שולחו, ר"ל לענין זה שיתחייב שולחו לא הוי שליח, אבל השליחות בעצמו היכי דשייך קיום השליחות, השליחות קיים, אבל לפ"ז הדיוק למקום אחר, דכאן בהשולח את הבעירה אין נפ"מ אם השליחות קיים או לא וגם מסוף דברי רש"י אלא הרי הוא כעושה מאליו, הסברא דכעושה מאליו, מחזיק סברת תירץ הב' של התוס' שם ובקידושין כיון דהוי כעושה מאליו לא הוי שליח כלל ובטל השליחות.
ואפשר לפרש כך דברי רש"י דעיין בתוס' כתבו בשוגג דלא שייך דברי הרב וכו' הוי שליח, ובריטב"א ובנמ"י כתבו אף בשוגג לא הוי שליח, ועיין שם שהעלה דאין שלד"ע הוי מדינא דאורייתא ע"ש, וכפ"ז למה אמרו בגמ' הטעם דדברי הרב וכו' ועיי"ש שכתב דהטעם נאמר על הרוב, וזה דוחק דלמה הוצרכו כלל לטעם זה כיון דבלא"ה הוי דינא דאו' דאין שלד"ע.
ונראה דיש שני מיני שליחות לד"ע. א' היכי דבטל השליחות בטל העבירה כמו גבי צא וקדש לי אשה גרושה כמ"ש התוס' בתירץ הב' בב"מ דאם בטלו הקידושין ליכא עבירה. ב' היכי דהעבירה בכל גווני נעשית, רק דהנפ"מ מי יהי' המתחייב כמו במעילה, ובהשולח את הבעירה, וי"ל דיש נפ"מ בטעמא דאין שליח לד"ע אם הוא מצד דינא דאורייתא או מצד דברי הרב וכו', דאם הוא מצד דינא דאו' הטעם, דודאי לא נתנה התורה כח לעשות שליח שיהי' נעשית עבירה. ואם העבירה נעשית ממנ"פ מצד המשלח או מצד השליח, לא הרויחה התורה במה דאין שליחות דעכ"פ נעשית העבירה, י"ל דאוקמי' אעיקר דינא דשלוחו של אדם כמותו, ויתחייב המשלח. אבל מצד הטעם דדברי הרב וכו' אמרי' אף דהעבירה נעשית ממנ"פ, מ"מ לא הוי שליח כיון דדברי הרב וכו' הרי השליח כעושה מאליו, וא"כ בההיא דהשולח את הבעירה דהעבירה נעשית לא מהני הסברא דדינא דאו', וצריכין לטעמא דדברי הרב וכו', ושפיר הקשו עלי' ממעילה דג"כ העבירה בשוגג נעשית, והקו' ממעילה רק מסברא דדברי הרב וכו' ולא משום דינא דאו', ומעתה הרבותא ע"י טעמא דדברי הרב וכו' היכי דאיכא העבירה, והנפ"מ רק לענין מי שיתחייב כי אם יש הנפ"מ בביטול העבירה, די הטעם דדינא דאו' וכמ"ש הריטב"א, ולפ"ז שפיר מדייק רש"י דהכא קאמינא בטעמא דדברי הרב וכו' לא חשוב שליח "שיתחייב שולחו" ר"ל אף דהנפ"מ רק לענין שיתחייב שולחו או לא. והעבירה עכ"פ נעשית. ג"כ אין שליח כיון דהטעם משום דברי הרב וכו' והסברא דהשליח כעושה מאליו ולפ"ז אין הכרח מדברי רש"י נגד תירץ הב' של התוס' בב"מ שם.
ברמב"ם פ"ז ממעילה ה"ב כ' וז"ל בד"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם הי' בשר עולה וכיו"ב לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ע"כ, ועיין במל"מ שהקשה לפמ"ש התוס' כאן בד"ה שלא מצינו וכו' דבמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח. דמיד דאגבהה השליח קני' וההי' שעתא נתחייב המשלח כן נאמר הכא באוכל בשר עולה ע"ש, ולענ"ד אינו קו' דהמל"מ בעצמו הביא בפרק שלפני זה החילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף דבקדושת דמים מיד דמעל יצא לחולין. אבל בקדושת הגוף לא יצא לחולין ע"י המעילה, וא"כ יש מועל אחר מועל, וי"ל דבאמת להרמב"ם משעה דאגבהה השליח מתחייב המשלח ע"י שהוציא מרשות הקדש, דבזה לא נתערב עמה איסור אחר ויש שליחות. (וצ"ע אם לא יצא לחולין למה נקרא הוצאה מרשות הקדש), אבל כיון דהוי קדושת הגוף לא יצא לחולין. ויש מעילה אחר מעילה בהאכילה ובההי' מעילה דהאכילה חייב השליח כיון דנתערב עמה איסור אחר, וכונת הרמב"ם לא היתה לפטור המשלח ממעילה הראשונה רק לחדש הדין דבאכילת עולה אין שליחות, אבל על זה יש להקשות למה צריך הרמב"ם באכילה הטעם דנתערב עמה איסור אחר, כיון דלא דנין על ההוצאה, רק על האכילה, ובאכילה לבדה יש טעם אחר לחייב השליח מצד דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב.
ויש לומר דצריך לטעם שלא יתערב עמה איסור אחר, דעיין בתוס' בד"ה שלא מצינו דהר"י מסופק באמר לשליח הושט ידך בכד של שמן אי אמרי' דיש שליחות במעילה או דנאמר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ע"ש, והדבר צריך ביאור מאי ספיקו של הר"י, והא פשוט דלא אמרי' זה נהנה וזה מתחייב כמ"ש התוס' בריש דבריהם, ונראה דטעם ספיקתו של הר"י הוא דבקדושת דמים מיד דמעל נפקא לחולין וא"כ באמר לשליח שיהנה, ונהנה. בהחלק שנהנה ממנו כיון דמעל יצא לחולין וא"כ ע"י ההנאה נעשית הוצאה מרשות הקדש בב"א. הוצאה עם הנאה, והוי כאילו אמר פו תרווייהו הוציא ותהנה, מצד ההנאה לא אמרי' זה נהנה וזה מתחייב אבל מצד עבירות ההוצאה יש שליחות, דבהוצאה זולתו מה שנהנה, אין הנאה, וכך ספיקתו אי אמרי' אין שליחות מצד דזה נהנה וכו' או דכיון דבמעילה יש שליחות הכונה דגם נעשה מעילה ע"י הוצאתו שגרמה הנאתו וההנאה והוצאה מרשות הקדש באים כאחת, ויתחייב ע"י שליחותו להוצאה מרשות הקדש, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל משו"ה, דלא אמרינן במעילה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכהצד הא' של ספיקת הר"י בתוס', ואין לומר דבקדושת הגוף כיון דלא נפקא ע"י המעילה לחולין לפי דברי שכתבתי לא שייך ספיקתו של הר"י, זה אינו קו' דודאי היכי דנשאר בעין לא נפקא לחולין ע"י מעילה אבל באוכל ע"י האכילה ע"כ הוציאו מרשות הקדש, וי"ל דיתחייב ע"י שליחות ההוצאה זולת שליחות ההנאה, ולפיכך צריך להטעם שלא יתערב עמה איסור אחר גם י"ל דזה תלוי בזה דבשליחות לאכילה יש שליחות לב' דברים להנאה ולהוצאה, להוצאה יש שליחות ולהנאה אין שליחות, ויש לדון אם ע"כ להנאה אין שליחות משום דלא מצינו זה נהנה וכו' גם בההוצאה ליכא שליחות כיון דע"כ השליח נתחייב ע"י הנאה זה תלוי באם נאמר דהיכי דנתערב עמה איסור אחר אין שליחות באמת גם על ההוצאה אין שליחות כיון דעל ההנאה עובר השליח וזה הוי כנתערב עמה איסור אחר וא"כ ס"ל להרמב"ם בספיקתו של הר"י דפטור וצריך לטעמא שלא יתערב עמה איסור אחר.
תמהו המפרשים על הרמב"ם במ"ש בכל התורה כולה אין שלד"ע אלא במעילה, והלא ש"ס ערוכה בקידושין דיש שלד"ע בטביחה. ובשליחות יד. ועיין במהרי"ט מה שתירץ, וגם בנוב"י סי' ע"ה באהע"ז מה שתירץ – ועיין בסמ"ע חו"מ סי' רצ"ב שכתב הא דבשליחות יד ישלד"ע היינו היכי דלא ידע או דלאו בר חיובא או דאין לו לשלם, דאל"כ אין שלד"ע ובפרישה כתב וז"ל ונראה דהשליח אינו יודע שהוא פקדון או שאינו בר חיובא וכו' דאל"כ הא קיי"ל אשלד"ע ודוחק לומר דשאני הכא דרבייה קרא מדכתיב על כל דבר פשע דאל"כ קרא ל"ל דהא י"ל דקמ"ל דהמשלח חייב ומוציאין ממון מידו אע"ג דלא עביד מעשה ולעולם דוקא בדלא ידע השליח ע"ש ועיין בש"ך כתב שהכל תפסו על הסמ"ע מגמ' ערוכה דבשליחות יד ישלד"ע, והש"ך הביא תירץ בשם אביו הגאון ז"ל דהדין בפשטות אין שלד"ע וא"כ השליח חייב. ולמה להקרא לחייב את המשלח. וע"כ דחייבה התורה להמשלח היכי דלא ידע, או דלאו בר חיובא או דלי"ל לשלם דאל"כ אם השליח חייב ויש לו לשלם למה יתחייב המשלח וכמ"ש התוס' רי"ד שהבאתי ע"ש, ועיין בנתיבות שתמה על הש"ך, כיון דלענין שליחות יד בעי' קנין כמ"ש רש"י בב"מ מ"א בד"ה והא לא משכי' ע"ש כיון דקנה המשלח דע"כ קנה דאל"כ לא יתחייב האיך קנה השליח וא"כ אין לחייב את השליח ולא דמי לשליח בגניבה, דבגנב ע"מ להזיקו ג"כ חייב ע"ש ועיין ג"כ בקצה"ח שהשיג על הש"ך, ולדידי תמוהים דברי הש"ך בפשיטות דמבואר שם דשליחות יד הוי בשלח בו יד שלא לגוזלו וים חילוק בין שליחות יד לגניבה בשואל שלא מדעת, ודבר ברור דחיוב של שליחות יד הוא רק על השומר. אבל באדם אחר שישלח ידו בחפץ של אחרים שלא ע"מ לגוזלו, יתחייב רק על החלק ששלח בו יד שהגביה ע"מ לגזול החלק, אבל בהשאר פטור, וא"כ אם אין שליחות, במה יתחייב השליח. והא לא נאמר שליחות יד רק בהשומר, רק אם נאמר יש שליחות. י"ל דהוי כמעשה השומר ויש שליחות יד. אבל לדברי הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל דמפרש דברי הסמ"ע אם אין שלד"ע חיוב על השליח, אם אין שליחות אין חיוב שליחות יד על השליח.
ועיין במל"מ בפ"ג מהלכות גניבה על הרמב"ם שכ' עשה שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת הרי הגנב חייב בתשלומי ד' וה' וכו' ע"ש והביא את הטור חו"מ סי' ש"נ שכתב בשם הרמב"ם עשה שליח לשחוט בשבת וכו' והעיר המ"ל דהרמב"ם לא אמר שעשה שליח לשחוט בשבת רק בעשה שליח לשחוט סתם, והשליח בעצמו שחט בשבת. אבל בעשה שליח לשחוט בשבת הרי נתערב איסור אחר עמו וכמו במעילה שפסק דלא הוי שליח כן בטביחה ע"ש, והוא קו' עצומה על הטור והכה, לפום פשטא דמלתא כמו שמבינים דברי הרמב"ם במ"ש שלא יתערב עמה איסור אחר נראה דתלוי בב' תירוצים של התוס' בב"מ, אם נאמר אף דלעבירה אינו נעשה מ"מ להמעשה שליחות קיים כתי' הא' של התוס' וכמ"ש בשטה מקובצת בשם הרבה ראשונים א"כ אף בנתערב איסור אחר עמה, ג"כ י"ל דלאיסור מעילה או טביחה הוי שליח ולאיסור אחר לא הוי שליח, כמו דאמרינן בדבר אחד לעבירה לא הוי שליח ולהמעשה הוי שליח, ולתירץ הב' של התוס' דאם לעבירה לא הוי שליח כיון דאינו שליח שליחותו בטל. קיימא סברת הרמב"ם ג"כ היכי דנתערב איסור אחר כיון דלהא לא הוי שליח גם למעילה ולטביחה לא הוי שליח, וצ"ע ג"כ על הש"ך דהסברא בשליחות יד דאין שליח לד"ע היכי דיש לו לשלם, רק היכי דאין לחייב השליח רבתה התורה החיוב על המשלח. א"כ להעבירה גופא אין שליחות דהרי השליח הי' חייב אין שלד"ע, ואיך עשתה התורה אותו לשליח היכי דאינו חייב לענין חיוב בלבד, א"ש לתירץ הב' של התוס' ולדעת הרמב"ם הנ"ל אין שייכות לזה.
והנראה בדעת הסמ"ע דשליחות יד, אין לדמות לשאר שליח לד"ע. דבשליחות יד יש ב' מיני שליח לדבר עבירה. א' כמו שכתבתי דחיוב שליחות יד שייך רק בהשומר ולא באדם אחר שאינו שומר. וא"כ אם נאמר אין שלד"ע ואמר לשלוחו לשלוח יד, הרי כאלו שלח יד אדם אחר, ולא הוי שליחות יד כלל, לזה צריך הקרא לרבות מכל דבר פשע. דיש שליחות, ואף דאדם אחר שלח יד. כיון דהוי שליח השומר, בצירוף שליחות השומר הוי שליחות יד. ומעתה ע"י הריבוי דקרא מהני השליחות שיהי' נעשית עבירת שליחות יד על ידי שליח. אבל אם גם נעשה השליחות יד יש לדון על מין הב' לענין שליחות לד"ע, אם בעבירת שליחות יד, רצוני לומר אם כבר נעשית העבירת שליחות יד ע"י שליחות השומר, אם נאמר אח"כ יש שליחות לחייב המשלח, או את השליח באם אין שליחות, וע"ז כתב הסמ"ע דאין שלד"ע וא"כ השליח חייב, ואין להקשות מהריבוי דקרא דעל כל דבר פשע, די"ל דהריבוי בא דיש שלד"ע לענין שתועיל השליחות בצירוף השליחות להיות נעשה שליחות יד, אבל אחרי דהועילה לעשות העבירות שליחות יד, אח"כ קיימי' כבכל דוכתא אין שלד"ע וא"כ השליח חייב, דע"י השליחות השומר עבר השליח עבירת שליחות יד. ואין להקשות האיך נאמר דלענין שתהי' עבירת שליחות יד הוי שליח ולענין החיוב יהי' השליח חייב ואין שליחות אין זה קו' דלתירץ הא' של התוס' אמרי' ככה בכל אין שלד"ע, כן נאמר הכא בחד מעשה לדבר אחד הוי שליח ולדבר השני לא הוי שליח, אבל לפ"ז יהי' הסמ"ע נגד הרמב"ם שהתנה שלא יתערב עמה איסור אחר, והכא הוי כנתערב עמה איסור אחר. כיון דעל החיוב אין שליח גם על עיקר שליחות יד נאמר דאין שליח. ולפ"ז מובנים דברי הפרישה דחיוב על המשלח רק בלא ידע, או בליכא בר חיובא דאז יש שלד"ע רק דנראה סתירה מדברי הרמב"ם כמש"כ.
אבל לענ"ד נראה דגם הרמב"ם ס"ל דאפשר דגם בחד מעשה יהי' שליח לעבירה אחת ולעבירה השני' אינו שליח. וסברא אחרת לו, דיש לחלק בין שליחות דמעילה לשאר שלד"ע דהנה הענין שליחות דנאמר שלוחו של אדם כמותו. ויש כח לאדם לעשות שליח תחתיו שיהי' יד השליח כיד המשלח, וכן במעילה אף דהוי לד"ע אמרי' דילפינן חטא חטא מתרומה, ובכחו לעשות שליח, אבל אף דהוי שליח וכיד המשלח ונאמר בו שלוחו של אדם כמותו יש לעיין דהנה איתא בתמורה כ"ה אמר לי' רב עמרם ברב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה, עולה הוי או בכור הוי וכו' ל"א שכן קדושה חיילא עלה או דלמא בכור הוי וכו' היינו דבעי' אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהי' הפקר לקט הוי או הפקר הוי וכו' דברי הרב וכו' ע"ש, ולפ"ז לו יהי' דיש שליחות במעילה שנאמר שלוחו כמותו, הלא גם בכח אדם להקדיש וכן בכחו להפקיר, ואפ"ה בבכור כיון דהתורה אמרה דליהוי בכור אף דהוא אמר דליהוי הקדש ובכחו להקדיש, וכן בלקט אף דבכחו להפקיר ועדיין לא הוי לקט כיון דהתורה אמרה דליהוי לקט אמרי' דברי הרב וכו' וגדול כח התורה מכח האדם שנתנה לו התורת, כן נאמר במעילה, אף דשייך שליחות ושלוחו כמותו, כיון דדין עבירת מעילה בשוגג. לכל שוגג בין להמשלח ב"ן להשליח. וראי' ע"ז היכי דליכא משלח עבר השליח ומעל א"כ אף דהוי שליח. וע"י שליחות לאדם כיד המשלח. נימא דאין עבירה על השליח. אבל התורה ע"כ אמרה דהוי עבירה על השליח, דהרי בליכא חיוב על המשלח השליח חייב. א"כ בא השליחות לפטור את השליח ולומר דעבירה שאמרה תורה שלא לעבור הותרה ע"י שליחות המשלח וזה א"א דאמרינן דברי הרב וכו' וכמו דאיתא בתמורה. ולא דמי לשאר שלד"ע. כמו בטביחה. אף דבמזיד יש לשליח עבירה במה שמזיק בהמת חבירו. אבל העבירה דד' וה'. ששנה בחטא או שנשתרש בחטא כמו דאיתא במרובה ליכא על השליח כלל, רק ע"י השליחות הנפ"מ אם המשלח עובר העבירה או לא, וכן בשליחות יד אף במזיד העבירה דשליחות יד לא הוי על השליח בלתי שליחות המשלח השומר בכה"ג י"ל יש שלד"ע, אבל במעילה אף דהוי שליח כיון דבלעדי השליחות הי' השליח עובר על המעילה א"כ בא השליחות לפוטרו ולהתיר לו העבירה וזה א"א ואם בכל זה נימא דיש שליחות ונפטר השליח. הוא דבר חידוש לא נשמע משאר שליחות לד"ע, וזה כונת הרמב"ם בכל התורה כולה אין שליחות לד"ע אלא במעילה" הכוונה שתהי' העבירה לשליח זולת השליחות המשלח, וע"י שליחות המשלח נימא דיפטור מעבירה, ז"א רק במעילה, והוסיף הרמב"ם עוד דבר אחד, במעילה דבא השליחות לפטור את השליח מעבירה שלו הוא רק באפשר לפטור אותו לגמרי אבל בנתערב עמה איסור אחר דע"כ נשאר העבירה על השליח, אין השליחות פטרו דע"ז אמרי' דברי הרב וכו' ואין בכחו לעבור, דבלא"ה עליו איסור אחר לעבור. אבל בשאר שליחות לד"ע. דאין עבירה לשליח רק דהנפ"מ אם העבירה למשלח בזה לא חילק הרמב"ם בין נתערב איסור אחר עמה או לא, ובכל גוני אמרי' למה דהוי שליח הוי שליח ולמה דלא הוי שליח ליכא שליחות וא"כ מיושבים דברי הטור דבטביחה זולת השליחות ליכא החיוב והעבירה דד' וה' על השליח.
ועיין בתוס' שהקשו והא במעילה בשוגג הוא ולא שייך אי בעי עביד ע"ש והביאו לזה ראי' מב"ק מהי' מושכו ונמצא וכו' לפי' הב' של הקונטרס ע"ש, ונראה דיש לחלק במעילה כך גזרה התורה שתהי' עבירה בשוגג שיבוא קרבן מעילה, וא"כ גם בשוגג יש איסור ואין האיסור קל להשליח יותר מהמשלח. וע"כ הוי השליחות שליחות לד"ע, משא"כ בגנב היכי דלא ידע וסבר השליח שהוא של הגנב לא קעביד השליח איסור שם ליכא בר חיובא ולא שייך אי בעי עביד. אבל במעילה דהשוגג הוי העבירה ע"כ גם בשוגג אי מהני שליחות מוכח דיש שלד"ע, ויותר מתורץ במש"כ. דבמעילה, דבלעדי המשלח. השליח חייב, ובא שליחות המשלח לפוטרו ממעילה ע"כ צריך לשליחותו, וא"כ מוכח דיש שלד"ע, משא"כ בגנב דהשליח לא עביד עבירה ולא כיון לקנותו רק בעד המשלח הגנב בכה"ג דלא ידע ליכא בכלל שליחות לד"ע דלא איבעי עביד בשוגג.
בגמרא לחייב על המחשבה פרש"י או על הדיבור, שאם אמר או חשב וכו' ע"ש מדברי רש"י נראה דלא כהריטב"א שפי' דמחשבה הכונה דיבור ע"ש. אבל מה שתמוה הוא. דאם על המחשבה חייב. כ"ש דיבור ומאי זה שאמר או על הדיבור. ויש לעיין אם נאמר לחייב על המחשבה, אם הכונה דהתורה חייבה בשליחות יד אף במחשבה, אף דלשאר דברים לא מהני מחשבה, בשליחות יד גילתה התורה דסגי לחייבו במחשבה, או דהכונה דהתורה עשתה כאן המחשבה כמעשה ונתנה בהמחשבה כח המעשה, והנפ"מ באם חזר במחשבתו שלא לשלוח יד ואח"כ נגנב או נאנס, אם נאמר דאין במחשבה כח זולת שאר מחשבה, רק דבשליחות יד די לחייב מחשבה י"ל מחשבה מבטלת מחשבה ופטור. אבל אם נאמר דהתורה נתנה כח בהמחשבה כמו במעשה בשליחות יד, החזרה במחשבה לא מהני דאין מחשבה מבטלת מעשה, דמחשבה ראשונה כמעשה ומחשבה שני' מחשבה בעלמא, ואם נאמר דמחשבה לשלוח יד הוי כמעשה, א"כ צריכין לתרווייהו, דאם נאמר על כל דבר פשע לבד, היינו אומרים דהתורה גילתה דסגי במחשבה לחייבו, אבל אין מזה ראי' דהתורה הוסיפה כח המחשבה להיות כמעשה, אבל אחרי דאמרי' אם לא שלח ידו, הרי דבעינן מעשה דשליחות יד, ואם נאמר אח"כ על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה הרי דעשתה תורה המחשבה כמעשה וא"כ יקשה מה השיבו ב"ש א"כ על כל דבר פשע ל"ל די"ל אף דכתיב אם לא שלח ידו, בא על כל דבר פשע לעשות המחשבה כמעשה אבל אי לא הוי כתיב אם לא שלח ידו, לא הוי ידעי' דבעי' מעשה שנאמר דהמחשבה כמעשה, וכן יקשה על הב"ה מאי אמרו והלא נאמר אם לא שלח ידו, הלא בעי' לזה לתרווייהו, והנפ"מ כמ"ש לענין חזרה במחשבה קודם הגניבה או האונס, והנה על הב"ה וב"ש באמת אין קו' דכך אמרו ב"ש לב"ה והלא נאמר על כל דבר פשע מהכתוב הזה מוכח דדי במחשבה, וע"ז השיבו ב"ה והלא נאמר אם לא שלח ידו מהכתוב הזה לבד משמע דבעי' מעשה ועל כל דבר פשע באמת בא לענין שליחות, ובמה שכתבתי מדויק מה שאמרו ב"ש א"כ על כל דבר פשע ל"ל הלמה לי' אינו מדויק דהל"ל למאי אתא, אבל כך קושייתם, לדידן דמוקמי' למחשבה בעי' לתרווייהו דנימא מחשבה כמעשה צריך הכתוב להצריך מעשה ולהשוות מחשבה כמעשה, אבל לדידכו ל"ל וא"כ באמת הקשו ב"ש לב"ה קו' זו.
ולפ"ז יש לעיין עוד, לפי מה דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים, אם אמר בדיבור לשלוח יד, ובלבו היתה המחשבה שלא לשלוח יד אם נאמר בזה דברים שבלב לא הוי דברים וחייב. או דנאמר דשאני הכא דהדיבור צריך שיהי' לו כח מעשה וכיון דמחשבתו להיפך מהני דברים שבלב לענין שלא יהי' הדיבור חשוב כמעשה ויהי' כסתם דיבור דאינו מחייבו, וי"ל דזה בא רש"י לחדש במ"ש או על הדיבור, דאם יש במחשבתו כמו שדיבור הרי איכא מחשבה וע"כ דאיירי בדיבור בלי מחשבה והיינו דאמר דבלבו הי' להיפך דגם בכה"ג אמרי' דברים שבלב לא הוי דברים וחייב, גם י"ל דלענין דברים שבלב אפשר לחלק בין לענין לעצמו בלבד או לגבי אחריו, ועיין במרדכי סוף פ' האיש מקדש דאם אין סתירה לגבי עצמו הוי דברים משא"כ אם הוא נגד הלוקח ע"ש, וי"ל דרש"י בא לאשמועינן היכי דאיכא סתירה בשליחות ידו אף דהוי כאלו לגבי עצמו, אם דעתו לשלוח יד או לא, מחייבי' על הדיבור אף אם הדברים שבלב להיפך.
בגמ' האומר לשלוחו צא הרוג וכו' אותו הרגת וכו' מ"ט דשמאי הזקן קסבר ב' כתובין הבאים כאחד מלמדין, והדבר תמוה מה פריך מ"ט הרי אמר שנאמר אותו הרגת, ואי טעמא משום ב' כתובין מלמדין א"כ אין צריך לאותו הרגת וכו', וי"ל לפמ"ש רש"י בצא ואקפי לי את הקטן. ולא אמר בגדול, דמסתמא לא שביק נפשי' וכו' ע"ש, ונראה דאין זה סמיכות דעת למשלח שיהי' נעשה שליח כיון דלפי ראות עיני אדם לא שביק נפשי' בודאי לא יהי' נעשה השליחות ובכה"ג ליכא שליחות ועדיף מסברת הסמ"ע בטעמא דאין שלד"ע בסי' קפ"ב משום דהמשלח יאמר סברתי שלא ישמע לי ע"ש והכא ודאי קסבר כי האיש לא קבל עליו לעשות העבירה שיעבור, וכן י"ל הכא בצא הרוג את הנפש דודאי כל נפש יציל נפשו בכל כחו ועור בעד עור וכו', וא"כ אין ללמוד משני כתובין ולזה צריך הכתוב דאותו הרגת וכו' דאף בכה"ג יש שליחות, וא"כ צריכין תרווייהו. מהכתוב אותו הרגת וכו' לבד אין ללמוד דהוי רק דברי קבלה ולהרבה דיעות הוי רק דרבנן ומב' כתובין אין ללמוד מצד החילוק שכתבתי, אבל אחרי דנאמר אותו הרגת וכו' הוי כגלוי מלתא בעלמא, ולא דין חדש רק דברי קבלה מבררים דגם בכה"ג יש שליחות כמו שלמידים מב' כתובין, ובכה"ג דהוי רק בירור דין בעלמא מהני דברי קבלה והוי דאורייתא.
צריך עיון לפי המסקנא בפלוגתתם אי חייב בדיני שמים או לא. ואח"כ אי חייב בי דינא, רבא או ב"ד זוטא, מאי נפ"מ והלא בשמים יודעין, ובפרט צריך ביאור דברי רש"י לשמאי מחייב בעונש גדול, ולת"ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו. איך נאמר לשמאי דהוי כהורג עצמו. דע"כ לא הוי כהורג עצמו דהרי פטור מדיני אדם, וי"ל דהנפ"מ רק לענין לקברו בין רשעים גמורים כמו דאמרינן לענין איסור חל על איסור אי מתלי תלוי וקאי, עיי' ביבמות, ולענין זה יש נפ"מ בין עונש גדול או עונש קטן. אבל עם כל זה יקשה, האיך נימא דהוי כהורג עצמו, וי"ל דהא דאין מחייבין בדיני אדם, וכן בכל שליחות לד"ע דאין מחייבין היינו טעמא, משום דאמרי' מסתמא עשה השליח מדעת עצמו ולא מצד המשלח כמ"ש רש"י דהרי הוא כעושה מאליו, ואף דאין אנו יודעין בבירור ואולי עשה השליח רק בתורת שליחות ובשביל המשלח, מ"מ אנחנו אין בידינו לחייב המשלח, וכ"ז בדיני אדם אבל בדיני שמים השמים יודעים, וא"כ אפשר דחייב המשלח וא"כ מה שאומר חייב בדיני שמים תלוי באם השמים יודעים דהוי שליח או לא, והחילוק דב"ד רבא וב"ד זוטא, ג"כ יש לפרש ככה למאן דמחייב ב"ד רבא ס"ל, דאם השמים יודעים דהוי שליח באמת מחויב מצד שליחות כהורג עצמו. ומה דפטור מדיני אדם משום דאין יודעין, אבל בשמים דיודעין מיענש כהורג עצמו, ולמאן דס"ל ב"ד זוטא ס"ל אף דעשה השליח מצד שליחות, מ"מ אין שלד"ע ולא הוי אלא כגורם אף דעשה בשביל המשלח.
אבל לפ"ז יקשה דכמ"ש הנפ"מ אי חייב בדיני שמים או לא, לענין לקברו בין רשעים גמורים ואם פלוגתתם אי גם בהשמים יודעים דעשה בשביל המשלח, אם המשלח חייב כהורג או רק כגורם, והן זה רק לשמים. אבל אנו כיון דאין יודעים א"כ גם כן לא נדע אם לקברו בין רשעים גמורים או לא, דדלמא השליח עביד אדעתא דנפשי', וי"ל דשאני ברציחה, דכמו דאמרי' לענין פקוח נפש ולענין זכות והצילו העדה והספק הוי כודאי פטור, כן נאמר להיפך לענין עבירת הרוצח אם לעבור או לא לעבור, דהספק הוי ודאי רציחה שלא לעבור, וכן בענין עונש, י"ל אם העונש מיתה בא בשביל השפיכות דמים, אם ספק בהרציחה פטור מצד והצילו העדה, אבל אם העונש מיתה בא, בשביל עבירת הרציחה בלבד כמו שבא סקילה על עבירת שבת, א"כ והצילו העדה בא להחמיר דקודם הרציחה דהוי ספק, הספק הי' לו כודאי איסור רציחה משום והצילו העדה ועבר על ודאי לאו דרציחה ויענש במיתה, אך לענין שנחייב מיתה י"ל דבעי' תרווייהו, וע"כ והצילו העדה בא לעולם להקל, וכל זה בדנין לענין עונש מיתה בידי אדם. אבל ביד"ש דעונשין על העבירה, הספק נפשות להחמיר מצד והצילו. וא"כ באמר לשליח צא והרוג, דהוי ספק ואף דליהוי ספק בגדר מיעוט שירצח השליח בשביל המשלח ספק נפשות בכאן להחמיר והי' לו שלא לשלחו, ובעשה שליח עבר על ודאי עבירה, וא"כ ביש לנו ספק, לענין עבירה דנין כודאי ולכך יש לקברו בין רשעים גמורים. אך למאן דס"ל דהוי כגורם. הטעם כמ"ש דבכל אנפי אף דהשליח עשה בשביל המשלח הוי רק גורם. ויש להסביר בזה ג"כ והאיבעית אימא שאני התם דאותו הרגת וכו' דתקושי הבנה. דהרי ידע גם טרם זה מאותו הכתוב, אבל כונת הגמ' כך הוא דנמשך על דבריהם דפליגי אי חייב ב"ד רבא או ב"ד זוטא. וע"ז אמרי' ואיבעית אימא שא"ה אותו הרגת וכו' דגלי קרא גבי רציחה כפל ספק לענין לעבור על רציחה הוי כודאי עבירה משום והצילו העדה כמ"ש ולכך חייב בדיני שמים.
בב"מ דף י"ב איתא במאי קמיפלגי מר סבר חצר משום ידה. ומר סבר חצר משום שליחות אתרבאי וכי היכי דשליחות לי"ל חצר נמי לי"ל ופרש"י דתנן אין הקטן עושה שליח וכו' דאיש כתיב בענין – ויש להקשות דמזה נראה דדוקא בקטנה דשליחות לי"ל וכמ"ש רש"י דאיש כתיב בענין, אבל בגדולת נראה דלר"ל משום אבא כהן ברדלא חצר משום שליחות, והא בקטנה דנין לענין גט דבע"כ וכמ"ש התוס' בד"ה ואי, דבגט דבע"כ חצר משום יד וא"צ הוכחה דבע"כ אינה נעשה שלוחה ע"ש, ולפ"ז ראי' לרש"י דונתן הוכחה דמשום יד אתרבאי וצריכין הוכחה, אך יש לעיין מה סברא יש בזה איך נימא בע"כ נעשה שלוחה, וי"ל היכי דצריך המשלח לעשות שלוח שם ודאי ל"ש שליחות בע"כ דתלוי ברצון המשלח אם עשאו שליח הוי שליח אבל לא נגד רצונו, אבל החצר התורה עשאו לשליח לכל מילי, ובאותו שעה דנעשה גט בע"כ, אם באותו שעה שם מציאה או מתנה, ע"כ באותו שעה יש בחצר דין שליחות לענין מציאה ומתנה. א"כ החצר הוי שליח מקודם הגט לכל מילי, והוי ממילא שליח גם לגט בע"כ דכמו דנתנה התורה רשות לבעל לגרש בע"כ בנתינה לידה כך בנתינה לחצירה שהוא שליח ממילא מצד התירה. אבל לפ"ז יקשה לשיטת התוס' דלא ס"ל כרש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו ע"ש דאין הוכחה, למה צריכין כאן בגניבה להוכחה מצינו שלד"ע, ולגבי גט לא צריכי' להוכחה. דלפמש"כ נסתר סברת התוס'. דבחצר גם בע"כ י"ל משום שליחות כיון דהוי שליח מכח התורה, והנה בענין שליחות לד"ע ג"כ יש עיון, די"ל דשאני חצר משאר שליח, כיון דלעולם עומד מוכן להיות שליח ממילא מצד התורה, דבשאר שליחות לד"ע, אם כדברי הסמ"ע קפ"ב דיאמר סברתי שלא ישמע או לדברי רש"י דהוי כעושה מאליו, זה רק היכי דצריך שהמשלח יעשה השליח. והשליח יקבל ברצונו השליחות. אבל בחצר הוי שליח ממילא בלי מעשה והמשלח י"ל דהוי שליח ומאי הקשו בגמ' מצינו וכו', והנה קו' הגמ' יש להסביר בדברי הריטב"א דאין שליחות לד"ע הוי דינא דאו' אף בלי הטעמים האלו, די"ל דהסברא נותנת דהתורה לא עשאה החצר שלד"ע ואפשר דהתוס' ס"ל כמו דלד"ע לא עשאה התורה חצר שליח כן לא עשאה התורה לחובתה, כמו בגט בע"כ החצר שליח, אבל יקשה מ"ש בקטנה מגדולה לר"ל משום אבא כהן ברדלא.
והנה בתופס לבע"ח דלא קנה בחב לאחרים כתב הפנ"י דהוי משום דאין שלד"ע ע"ש. אבל אף אי נימא דיש חילוק ואף דאמרי' אין שלד"ע, י"ל דהוי שליח במקום דחב לאחרים אבל להיפך ודאי הסברא נותנת אם נאמר יש שליח לדבר עבירה, והתורה עשאה החצר שליח לדבר עבירה וכמ"ש הטעם דהוי שליח ממילא. ומכש"כ דהוי שליח אף שהוא לחובת הבעלים. דכל עבירה הוי עבירה וחוב להמשלח, ואם במקום דהוי עבירה וחוב שניהם יחדיו להמשלח אמרי' דהוי שליח. מכש"כ במקום דהוי חוב גרידא דהוי שליח, ואין לומר איך נעשה שליח נגד רצון הבעלים. בחצר כיון דלא נעשה שליח מרצון הבעלים אין תלוי השליחות ברצונו והוי שליח ממילא אף נגד רצונו, רק דנאמר דלא הוי שליח. משום דלחובתו לא עשאתו התורה שליח, כיון דחזי' לד"ע יש לחצר שליחות מכ"ש היכי דהוי רק לחובתו, ולפ"ז תלוי הסברא דבע"כ ל"ש שליחות בחצר באם נאמר אין שלד"ע אז י"ל גם היכי דאיכא לחובתו לא הוי שליח, אבל אי אמרי' יש שליח לד"ע בחצר גם בע"כ בגט יש שליחות, ומתורץ קו' התוס' לקמן גבי ונתן מכל מקום וכו' לא צריכין להוכחה כיון דידעינן דאשלד"ע, א"כ גם היכי דהוי לחובתו הסברא דאין החצר שליח, אבל הכא דלא ידעינן עוד מזה שפיר צריכין להוכחה דאשלד"ע דע"י דאשלד"ע נולד הסברא דבע"כ אין שליחות בחצר ולפ"ז שפיר קאמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא כיון דשליחות לי"ל וכו' אבל היכי דאיכא שליחות בגדולה חצר משום שליחות דעדיין לא ידעינן מהסב' דאשלד"ע בחצר, א"כ גם בגט בע"כ יש שליחות לחצר:
בגמ' א"כ מצינו תורת שליחות לד"ע ופרש"י וחייב השולח במעשה השליח ע"ש ולכאו' המלות במעשה השליח' מיותרים דסגי באמרו וחייב השולח וי"ל דכיון למ"ש בקצה"ח סי' קפ"ב להסביר סברת התוס' רי"ד דבמצות שבגופו ל"ש שליחות, דטעמו דבמידי דממילא ל"ש שליחות, וזה שדייק רש"י דנתחייב שולח במעשה השליח דשליחות שייך רק במעשה.
בגמ' שם האומר לאשה וכו' צאו וגנבו לי דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן. ולכאורה קשה אף עתה דלא ידעי' מהתירץ דנתגרשה האשה וכו' וסברו דלאו בני חיובא נינהו, אבל זה לא עלה על דעת שום אדם לומר דלא ליהוי עבירה להם לגנוב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, רק לענין ממון ליכא חיובא, וא"כ הוי השליחות לד"ע ופטור המשלח. והנה לתירץ הא' של התוס' בד"ה דאמר דהשליחות קיים ורק על העבירה אין שליחות אפשר לומר ג"כ אף דבעבירה אין שליחות מ"מ לחיוב ממון יש שליחות דחיוב ממון הוי המעשה שליחות. אבל לתירץ הב' של התוס' דאין לחלק ביניהם ואי אין שלד"ע גם השליחות בטל א"כ מאי מקשו בגמ' – וי"ל דעיין ברש"י בב"מ דף מ"א והא לא משכו לגניבה ושליחות יד בעי' קנין ע"ש, ויש להבין מה הקנין בגגיבה וכ' אפשר לקנות שלא מדעת הבעלים, ופשיטא דאין הקנין להיות שלו דצריך להחזיר לבעלים, אלא הקנין הוי לחיוב אחריות, וס"ל לרש"י דלהתחייב באונסי' צריך ג"כ קנין, והתורה הקנתה אותה להגנב לאונסי' בתנאי הקנין, וא"כ הקנין נעשה ע"י חיוב אונסי' שחייבתו התורה דלזה עשה הקנין, והחיוב אונסי' ליכא בלי קנין וא"כ הקנין והחיוב אונסין באים כאחת, ולפ"ז הא דמהני קנין בגניבה רק משום החיוב אונסין היכי דאיכא חיוב אונסין ואי לאו ליכא קנין, ויש לעיין בשליח שגנב בשביל המשלח דלא עשה הקנין לעצמו במה יתחייב. כבר הבאתי בזה הנתיבות המשפט דס"ל דהשליח מחויב משום דהוי ע"מ להזיקו ע"ש, ומעתה בכל גנב נעשה הגניבה ע"י הקנין וכן י"ל באיסור הגניבה במה עבר אם לא קנה, ועדיין ברשות הבעלים ועדיין הגניבה בעין, י"ל דעבר בהקנין כיון דקנה לאונסי' בזה הוי הוצאה מרשות הבעלים לרשותו לענין אונסי' ועבר הלאו, ולפ"ז גם עבירת הגניבה תלוי בקנין, והקנין תלוי בחיוב האונסין וכיון דאשה ועבד לאו בני חיובא נינהו ג"כ לא עברו על הלאו דגניבה ושפיר קמקשו ה"נ דלחייב שולחן.
בגמ' א"ב בהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, יש להקשות לפמ"ש רש"י דבגדול דמסתמא לא שביק לאקופי נפשי' ע"ש והסברא דבכה"ג דהמשלח סובר דודאי לא יהי' נעשה שליחותו לא הוי שליחות, וסמיך על הגדול דמסתמא לא שביק נפשי' א"כ לפמ"ד ביבמות פ"ד כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת וגם עליה האיסור, ועיין בתוס' סוף נדרים הרב ר' אליעזר ס"ל דאשה אינה מוזהרת ול"ש שוי' אנפשי' חד"א, אבל התוס' ס"ל דהיא מוזהרת מהגמ' הנ"ל, א"כ הכא ג"כ נימא דמסתמא האשה לא שבקה נפשה לקדש לכהן, וא"ל דאיירי באמרה שרצונה להתקדש לכהן, דבדיבור לא עבדה איסורא ואית לה חזקת כשרות דודאי לא תעבור על האיסור וא"כ נימא דלא הוי שליחות.
ויש לומר אף דאמרי' במקום שהוא מוזהר היא מוזהרת, וכן היכי דהוא לא יעבור על הלאו גם היא אינה מוזהרת, ובזה יש לישב דברי הרב ר' אליעזר בתוס' סוף נדרים כיון דמדינא אינה נאמנת וא"כ מותרת לכהן, רק מצד שאחד"א, והאיסור רק עליה והיכי דהוא לא עבר גם היא לא תעבור וליכא שאחד"א, והתוס' ס"ל דנאמנת מצד שאחד"א וכיון דנאמנת יש גם עליו איסור וזה נכון לדעתי, והנה לפי תירץ ראשון של התוס' אף דהשליחות קיים ליכא שליחות לענין עבירה, וא"כ בקידושין ע"י שליח באשה גרושה לענין לא יקח. אי נימא אשלד"ע ליכא עבירה למשלח (ולשליח ודאי אינו עבירה דישראל השליח אינו בלא יקח) וכיון דליכא עבירה למשלח הכהן המקדש, גם היא אינה מוזהרת וחיילי הקידושין, אבל אי נימא כתירץ הב' של התוס' דגם השליחות בטל אם נימא דקיים השליחות גם העבירה למשלח ויעבור הכהן המקדש, גם היא מוזהרת, וא"כ השליחות בטל דודאי לא תקדש את עצמה ודמי לניקף גדול, ולפ"ז כאן הנפ"מ באם נאמר דבעי' בר חיובא והיכי דלאו בר חיובא המשלח חייב, א"כ הוא מוזהר וגם היא מוזהרת ודאי לא תקדש א"ע והשליחות בטל. אבל אי אמרי' איבעי' עביד א"כ הוי שלד"ע דאין שליחות ולא יעבור המשלח והוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת ושייך שליחות וא"כ לתי' א' של התוס' הנפ"מ בכאן להיפך:
בריטב"א הקשה והא הוי בר חיובא משום לפני עור וכו'. ותי' כיון דקידש אינו לוקה לא עבר על לפני עור, וקשה מה יעשה בהנפ"מ הב' באמר לאשה צא ואקפי לי קטן, למה לא תהי' בת חיובא משום לפני עור, ואולי י"ל כמו דאמרי' בכל דוכתא לחומרא ולקולא לחומרא מקשי' כן נאמר לענין חיוב המשלח. אם נאמר דהאשה לא הוות שליח. א"כ ליכא עבירה לא למשלח ולא להאשה השליח, ואי ליכא עבירה ליכא לפני עור וחייב המשלח וא"ל כיון דחייב איכא עבירה וליכא שליחות דאם אין שליחות אין עבירה ויש שליחות, ובכה"ג אמרי' לחומרא מקשי', אבל באשה גרושה לכהן דע"כ הוי מכשול דהיא אסורה לו אף בלתי עבירת מעשה הקידושין שייך לפני עור ולפיכך תי' דבקיחה לא עביד עדיין איסורא.
בב"מ דף ח' אמר רמי בר חמא זאת אומרת וכו' תדע שאלו אמר לשליחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרי' מגו דזכי לנפשי' וכו' ופרש"י שותפין שגנבו ואחד הוציאה מרשות הבעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרי' בב"ק ע"ח דחייבין ע"כ, ובתוס' הקשו דהתם בטביחה איירי וכו' אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם איירי ע"ש, והנה דברי התוס' לכאו' תמוהים דגם בשניהם שגנבו כפי' התוס' ע"ז אמרי בגמ' נמי משום מגו דזכי לנפשי' וכו' וההי' ותדע קאי על זאת אומרת דאי לא"ה הוי כמונחת ע"ג קרקע. וא"כ מ"ש בגנבו שניהם או שגנב אחד לדעתו ולדעת חבירו וקו' זו הקשה ג"כ בקצה"ח סי' שמ"ח ע"ש ונראה בדעת התוס' דגם במציאה יש להבין, אם נאמר דהוי חב לאחרים, ואין בכחו לזכות לחבירו נימא דאינו יכול מהאי טעמא לזכות לחבירו, וממילא גם לעצמו אינו זוכה בחלק המציאה דהוי כמונחת ע"ג קרקע, ונפל הסברא דמגו דזכי לנפשי' וכו' בבירא, וע"כ צ"ל דאמרי' כיון דא"א לזכות לעצמו בחלק המציאה, בלי זכות לחבירו דאל"ה הוי כמונחת על גבי קרקע. גם הזכי' לחבירו לזכותו ולזכותו לא שייך הסברא דחב לאחרים, וכן הסברא בשליחות לד"ע, ודאי לא אמרי' שליחות לד"ע. אבל אם בשביל עצמו א"א לו לזכות בלתי שליחות לאחרים כמו הכא אם לא יועיל הקנין לחבירו בגנבו שניהם גם עצמו לא קנה השליחות לטובת עצמו והמעשה שליחות בשביל עצמו בכה"ג יש שליחות אף דהוי עבירה, ויש לתת טעם לזה, דלסמ"ע דמצד שיאמר המשלח סברתי שלא ישמע לי לא שייך הכא דודאי ישמע כיון דצריך השליחות לעצמו, והטעם דכעושה מאליו לרש"י, לא שייך כיון דע"כ צריך לשליחות דאל"כ לא יקנה, עושה מצד שליחות המשלח וגם הסברא דדינא דאו' לריטב"א. י"ל דבכה"ג דהשליחות בשביל עצמו שאני דדמי לחצר דבע"כ מותיב בה כיון דחלקו א"א לקנות בלתי שליחות חבירו ולפיכך בגנבו שניהם, אף דאין שליח לד"ע שפיר אמרי' שליחות ומגו דזכי לנפשי' וכו' אבל בגנב לדעתו ולדעת חבירו מי יכריחהו שלא לקנות הכל לעצמו, וא"כ שייך אי בעי עביד וכל הטעמים הוי כשאר שליח לד"ע ולא הוי שליחות רק בטביחה דגלי קרא ומובנים דברי התוספות ומתורץ קושית הקצות החושן.
אבל עיקר הקו' של התוס' על רש"י י"ל, דנראה דדעת רש"י לחלק בין קנין וזכיה שיהי' הדבר נקנה לו לגמרי, ובין גניבה דאין הקנין מועיל שיהי' נקנה לו דהרי צריך להחזירו ואינו שלו אלא של הבעלים, דבמציאה שהזכיה הוא שיהי' של המוציא בזה אמרי' דהוי כמונחת ע"ג קרקע ואי לא זכי לחברי' ממילא גם לעצמו לא זכה. דבעינן קנין גמור שיכניס החפץ לרשותו לגמרי בהקנין ואי הוי כמונחת ע"ג קרקע לא הכניסה לרשותו, אבל בגניבה דבאמת לא שייך קנין שיהי' שלו והקנין רק דלחייב באונסין, ולאונסין לבד זכתה לו התורה בהקנין והחיוב אונסין והקנין רק להוציא מרשות הבעלים בזה לא אמרי' דהוי כמונחת ע"ג קרקע ואף בלי שליחות כיון דע"כ נעשה ההוצאה מרשות הבעלים. שאינו ברשות הבעלים וממילא נתחייב, אך יש חילוק אם מבא הי' בדעתו לגנוב רק החצי הקנין לחייבו פי' רק על מה שרצה לגנוב והדין דנתחייב על הכל רק בשומר משום שליחות יד. אבל לא בגנב וגזלן, וא"כ בטבח אח"כ אמרי' ולא חצאי ד' וה' אבל בגנב לדעתו ולדעת חבירו דהגניבה והטביחה בכל חייב ד' וה' אבל השאלה בגנב גם לדעת חבירו דהוי שליח לד"ע ע"ז אמרי מגו דזכי לנפשי' וכו' וכאן אין הכונה דצריך לזכות לחבירו ובלי זכיה חבירו גם לעצמו לא קנה, דכפמ"ש יכול לזכות לעצמו גם בלי זכיה לחבירו אם הקנין רק להוציא מרשות הבעלים, אבל הכונה פשוטה כיון דבמעשה אחת קונה לעצמו ולחבירו הוי קנין, וממילא אין קו' מדמסיק בב"ק ע"ח דאיירי בטבח לדעת חבירו, דלרש"י האי תירוצא אדלעיל דע"כ יש חילוק בין טבח לדעת עצמו או לדעת חבירו שלא יהי' חצאי ד' וה', אמנם אם בגניבה לא הוי הכל נגנב ממילא יש רק חצאי ד' וה', ואם נתחייב בטביחה ע"כ דגם בגניבה איירי דכולו גנוב. ושותף שגנב ושותפים שגנבו לרש"י חד הוא והעיקר דהגניבה לדעתו ולדעת חבירו, ועכ"ז החיוב אינו רק אם גם בטביחה הי' גם לדעת חבירו.
עיין בקצה"ח שהביא ראי' מרש"י קידושין כ' דגם בלא ידע שייך אין שליח לד"ע והביא רש"י חגיגה י' הטעם בנזכר בעה"ב משום דודאי ביטל שליחותו ע"ש ולמה צריך רש"י להאי טעמא ע"ש וגם הביא ראי' משליח שגולה במכות, דשליח ב"ד הוי לא ידע ע"ש, ולפמ"ש לעיל דשאני מעילה דאי לאו המשלח ממילא העבירה לשליח והעבירה לשליח כמו להמשלח רק דהתורה גילתה במעילה לבד דגם לפטור את השליח מעבירה מהני שליחות המשלח. א"כ בנזכר הבעה"ב דלא שייך מעילה בבעה"ב לא חידשה תורה דין זה ונשאר העבירה לשליח ואין שלד"ע ושפיר כתב רש"י בקידושין כ' כן משא"כ בשאר שלד"ע דאי לאו שליחות המשלח ליכא עבירה. בכה"ג בלא ידע איכא למימר דאיתא לשליחות, ואיננו מוכרח מדברי רש"י דאיירי במעילה לפטור את השליח וכן בשליח ב"ד שגילה ג"כ דעבירה נעשית על ידו אף בלי שליחות המשלח – ומה שהקשה מרש"י חגיגה י' נראה דרש"י פי' כן בס"ד דהוי כהררין התלוין בשערה, ולא ידע עוד מתי' ר"א מידי דהוי אמוציא מעות של הקדש והי' סבור בס"ד דאין עבירה על השליח מצד הוצאתו ע"כ דמי לשאר שלד"ע וגם בלא ידע. כיון דגילתה התורה דיש שליחות הכא לד"ע גם בלא ידע כן, אבל אנן דידעינן מתי' מידי דהוי אמוציא וכו' דהעבירה בעצם אי לאו המשלח הי' בעצמו עובר לא צריכין לטעמא דביטל שליחותו על קו' המל"מ פ"ג בה' גניבה שהקשה על הטור שהבין בדברי הרמב"ם שעשה שליח לשחוט בשבת, והא נתערב עמה איסור אחר ובמעילה פ"ז כתב שלא יתערב עמה איסור אחר ע"ש. נראה דיש חילוק באוכל בשר עולה א"א לחלק ביניהם מקרי נתערב עמה איסור אחר, אבל בצוה לשחוט בשבת הוי כב' שליחות, שליחות אחת לשחוט הבהמה ובזה הי' אפשר גם בחול, שליחות הב' שישחטנה בשבת אבל לא תלה השליחות בשחיטה, בשליחות שחיטה בשבת בכה"ג לדבר אחד הוי שליח, אף דלדבר הב' לא הוי שליחות.