פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
שייך לתרומת חמץ.
בפסחים ל"א במתני' האוכל תחמב"פ בשוגג משלם בקרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומד"ע פי' הרמב"ם וז"ל עוד אבאר לך במס' מכות האוכל חמב"ם לוקה והעיקר אצלינו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין ומד"ע שיעורו אפי' דמ"ע אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שאסור בהנאה, והק' ע"ז אאזמו"ר בשמן רוקח דגרסינן בירושלמי בעי' ר' בין האוכל תרומת חמץ למי הוא משלם ר"י אמר משלם לשבט ר"ל אמר משלם לאותו כהן ופי' הק"ע לפי שאסור בהנאה ולא שויא מידי ולא אפסדי' הרי התשלומין היא משום לצי"ש וא"כ מ"ש שוגג ומ"ש מזיד דלצי"ש לא אמרינן קמלב"מ כמ"ש התוס' בב"מ צ"א ע"א בד"ה בבא לצי"ש בשלמא רמי הגמ' ניחא וכו' אבל להרמב"ם קשה וכו' ע"כ ע"ש שהאריך, אבל לפעד"נ פי' אחר בירושלמי ונקדים לפ"מ שאוקים הצל"ח משנתינו בתרומה ביד כהן ולפ"ז ל"ש האקימתא דמזיד אלא בגזל ואי מיאש מיני' קודם האכילה ודאי פטור אלא בלא מיאש ואומר אני בלאו ה"מ דחמץ אסור בהנאה כדאמרו בגמ' עוד יש טעם אחר לאסור משום דרוצה בקיומו שהרי ראינו דלא מיאש מיני' והגמ' לא חש להביא את זה לעיל כ"ט משום דלא נפ"מ בזה אבל הכא אי אמרינן למי מדה משלם חייב אפילו אסור בהנאה מ"מ יש כאן איסור משום דרוצה בקיומו וא"כ מן הדין חייב לשלם אלא לאותו כהן בלבד הוא דאסור משום דרוצה בקיומו ולפיכך משלם לשבט ומתו' שפיר קו' אאזמו"ר הגאון ז"ל.
בעירובין דף ק"ב ע"א במתני' חותכין יבלת במקדש וכו' ובגמ' רבא אמר ר"א היא דכמה דאפשר לשנויי משנינן מאי היא דתניא כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו וכו' אלימא רבנן וכו' מה לי הוא מה לי חבירו אלא לאו ר"א ע"ש והק' בתוס' דלר"א נמי לא ניחא דבמתני' שרי ביד מדאמר אבל בכלי אסור משמע דביד שרי ותי' דבמתני' איירי בבהמה ע"ש אמנם הרמב"ם בפי' המשניות פי' דבמתני' איירי בכהן וא"כ הקו' במקומה עומדת ואפשר לומר לפמ"ד בירושלמי דחותך יבלת הוי חובל ותלוי בפלוגתא דבר קפרא ור"י אי צריכין שיהא תיקון קצת או לא. ומסקינן דמתני' איירי בא"צ לכלבו ולהכי מותר ביד ובכלי אינו אלא שבות עש"ה, ולפי' הירושלמי הנ"ל חותך יבלת בלא צריך לכלבו הוי קלקול ופטור. ולע"ד קשה להבין דבהכא הוי ודאי מתקן בחבורה דבחתיכת יבלתו הוי מתקן גברא וראי' ע"ז דהרי עי"כ כשר לעבודה ומאי נ"מ אי צריך לדמו או לא דבלא"ה הוי מתקן. אמנם אפשר לומר דכיון דאי"ל צער ל"ה תיקון ולפ"ז יש חילוק בין אם הוא בעצמו חותכו פטור דליה אי"ל צער ול"ה תיקון כיון דאי"ל צער אבל אם חבירו חותכו דלי"ל צער חשיב תיקון וא"כ יצא לנו דין באם חובל וצריך לכלבו אם הוא בעצמו חובל לא חשיב תיקון ופטור וא"כ לפ"ז יותר טוב אם הוא חותכו לעצמו ממה שחבירו יחתוך לאחר כיון דלעצמו ליכא תיקון ובאחר איכא תיקון אמנם באחר איכא חדא לטיבוחא דלאו מתקן הוא שאינו יכול כ"כ לתקן לאחר וא"כ לפ"ז אם הוא בעצמו חותכו פטור משום דהוי לי' צער ולאו מתקן הוא אעפ"י שהיבלת הוא מתוקן ולפ"ז כל מה שיש לו צער יותר ממועט התיקון וא"כ אם יש לנו להתיר לחותכו יש לנו לשנות ולהצריכו לחותכו באופן שיש לו צער יותר אבל באם חבירו חותכו יש לנו להצריכו באופן שהתיקון ממועט לפ"ז י"ל באם חתכו לעצמו יותר טוב לחתכו ביד מבכלי ושיניו דביד איכא צער יותר אבל באם חבירו חתכו יותר טוב לשנות כ"מ שאפשר וא"כ י"ל דמתני' איירי בחותכו לעצמו ולפיכך צריך לחותכו ביד והכא איירי בחבירו ולפיכך צריך לשנות כ"מ שאפשר וס"ל לר"א דאפ"ה טוב שיחתוך חבירו ולא יהא תיקון כלל ומיושב קו' התוס' על הרמב"ם וא"כ לפ"ז ג"כ מיושב קו' התוס' בד"ה שעלתה לו וז"ל תימא דלשמעינן רבותא טפי כגון שעלתה במקום שיכול הוא בעצמו ליטול ואפ"ה שרי ע"ש ולפמ"ש י"ל להיפך דיותר טוב שהוא בעצמו יחתוך אותו מבחבירו דהוא בעצמו אי"ל צער ולא הוי תיקון כלל משא"כ בחבירו.
בירושלמי אמרי' דמ"ד כאן בלחה וכאן ביבשה ס"ל כבר קפרא דחובל חייב אפי' א"צ לכלבו ומ"ד כאן ביד וכאן בכלי ס"ל כר"י דאינו חייב אא"כ צריך לכלבו ע"ש והק' הק"ע על רש"י שכ' בד"ה הא והא ביד שחותכה בידו ולא בסכין דאין בה אלא משום שבות וכו' והק' דהטעם דאסור אמרי' לפי שהוא חובל ובזה לא מצינו חילוק בין ביד ובין בכלי ע"ש ומן התימה על הק"ע דלכאו' לק"מ דהרי רש"י פי' דהוי תולדה דגוזז את הצמר ולא ס"ל כירושלמי וצ"ע – אמנם אפי' אי נאמר כפי' הק"ע דס"ל אליבא דרש"י דהוי חובל ג"כ אפשר ליישב דיש לעיין דלמה לא נחלק בחובל בין ביד ובכלי ובכל מלאכות מחלקי' ואפשר לומר דבכל מלאכות מחלקי' דביד פטור לפי דליכא מלאכה גמורה ביד וזה י"ל דוקא בכל מלאכות כגון החותך הכותב וכו' דהתם אמרי' דאם עשה ביד ליכא כאן חתיכה גמורה וליכא כתיבה גמורה אמנם בחובל דחייב משום נטילת נשמה לי"ל הכי דהא מה שעבר על הלאו אינו כי אם מפני שנחלש והוי כנטילת נשמה ולה הוי הטעם שאסור מפני שעשה מלאכה שיהא לו תיקון בגווה וא"כ ל"ש לחלק בין יד וכלי פי' בין שמתקן היטב או לא דהא הוי מקלקל אפי' בכלי ולא נאסר אלא מפני שמחליש וכל מה שמקלקל ביותר נחלש ביותר ולפיכך אין חילוק בין יד וכלי וראי' ע"ז דהא כל חובל הוי מקלקל ואפ"ה אסור וא"כ מפני מה נחלק בין שמתקן היטב או לא, וזה דוקא אי אמרי' דטעם האיסור דחובל הוא משום נטילת נשמה אבל לפי' רש"י בפ"ח שרצים דהוי משום צובע יש לחלק בין שמתקן או לא אעפ"י דבכלי הוי ג"כ מקלקל ואפ"ה חייב זה ליד דהתם לא חייב במקלקל אלא משום צובע והצביעה אינה מקולקלת אלא שנימא דיפטור משום דמקלקל שמחליש ויש לו צער בזה אמרי' דגילתה התורה דאפ"ה חייב אבל היכא דליכא כאן מלאכה בזה ל"ש לומר דחייב וא"כ אי מקלקל ג"כ בצביעה אין כאן מלאכה ובמה יחייב ולפ"ז שפיר יש לחלק בין ביד ובכלי.
בקידושין דף ט' אי' ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי פתכייתא אתאי ההיא אתתא א"ל הב לי חד שוכא א"ל וכו' אר"ח כל הבה מיהבי לאו כלום הוא ההוא גברא וכו' אר"ח כל אשקויי אשקיין לאו כלום הוא ההוא גברא וכו' אר"ז כל שדי משדי לאו כלום הוא איבעי' להו הב שדי ואשקי מהו א"ר מקודשת וכו', וכל הרואה יתמה מה החילוק בין אומרת הב שדי ואשקי או דאמרה אשקויי אשקיין הבה מיהבי שדי משדי, ולכאורה יל"ד בלשון הגמ' דדייקי דאמרה "חד" שוכא, "חד" כסא, תרתי. תמרי דמ"ש אם אמרה סתם הב לי שוכא הב לי לשתות הב לי תמרי או דאמר "חד תרתי", ונלע"ד לומר דהנה אי' בתוס' ור"ן דטעמא דספיקא דגמ' בשיראי ואמרי הלכתא שיראי לא צריכי שומא משום דבשיראי שומתן ידוע קצת. וי"מ דלא שבא ע"ש וי"ל גם לי"מ דבכ"מ שומתן ידוע והוי קיץ ואף די"ל דהנשים טעו בזה וסברי דשוי יותר אפשר לומר לע"ד לפמ"ד לעיל בגברא רבה דקיבל עלה אף דאינו שוה חמש סלעים מהני קבלתו. והטעם דבעי' גברא רבה י"ל משום ב' טעמי' חדא דאניס כגון בסודר דאניס דשוי' לי', או דודאי אי אמר דשוי' לי' מהימן וודאי קבלתו קבלה גמורה, והנה באם לפי דעתה שמה את החפץ לידוע דלה קיץ מהני שומתה, דאף דטעה בכה"ג הוי כגברא רבה דודאי קיבלה עלה לשם שיווי זה, וגם שוה לה ג"כ כיון דבאמת שמאתן לשיווי זה ומובן וכ"ז הוא אם הוא דבר ידוע וקצב ואין לנו רק על שויו. אבל אם גם הכמות אינו ידוע ל"ש לומר דטומאתן ידוע לה דאינה יודעת לכמה תשום אותו דלא נודע לה כמה יהי' ולכ"ע ל"ה דבר קיץ ואפשר דבזה גם רבה מודה, ומעתה באומרת "חד" כסא "ותרתי תמרי הרבה ידוע לה ומקודשת בהם, לזאת מדייק בגמ' "חד" ותרי דוקא, ולפ"ז מובן היטב החילוק דאם אמרה אשקויי אשקיין וכו' דעתה לא על דבר ידוע בא חד ותרי דוקא וכן מורה הלשון הריבוי אשקויי אשקיין סתמא וכן שדי משדי אבל לא קצוב ומשו"ה אינה מקודשת דל"ה דבר קצוב. משא"כ אם אמרה הב שדי ואשקי י"ל דדעתה עמ"ש חד תרתי והוי ידוע בכמות וא"כ הוי דבר קצוב, לזאת פליגי רבינא ור"ס משום דאז מצד דבר קיץ מקודשת, אלא בגמ' מסקי דאינה מקודשת משום די"ל טעם אחר דאין דעתה כלל לשם קדושין.
לכבוד אאמ"ו הגאון נ"י
קשה לי לקו' הגמ' ש"מ עקירה בטעות וכו' וכ' התוס' ופלוגתא היא בתכלת, ותלא המתני' בפסח ששחטו לשם זבח אחר, ובפסח בעי' לאוכליו ולמנויו. ואם לזבח אחר מכוין, לאוכליו אין כאן ולמנויו אין כאן. ואם נאמר דאיירי בטועה ושחט לשם שלמים שלו, וכיון דהבעלים קאכלי הוי כלאוכליו ולמנויו, יקשה לי חדא דנראה דאין זה חשיב לאכליו דמשולחן גבוה קזכי, ועוד הצל"ח מכח קו' מוקמי' בשחט לשם עולה וחטאת, נא תמחול להודיעני אם לא טעיתי בדבר מה, וזה לא נ"ל לתרץ, דשלא לאוכליו, ושלא למנויו פסול רק בעקירה במזיד דמנ"ל להקשות קו' כזה ממנחות דלמא שני לן בין פסח לשאר זבחים. בעו"ת אלעזר לעוו