אור ברסלב
פקודת אלעזר שומרת יבם

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

שומרת יבם

טמאה אני לך

ביבמות דף ל"ח איתא במתני' שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו' ובגמ' מ"ש רישא וכו' אמר עולא רישא כשנפלה כשהיא ארוסה וכו' וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה וכו', והדבר צריך ביאור דהא לענין חליצה ויבום אין חילוק בין כשנפלה כשהיא ארוסה או כשהיא נשואה, ודין אחד לה לענין איסור, וגם חיוב אחד למצוה ואף כי יש חילוק בין נשואה לארוסה מ"מ השומרת יבם זיקה אחת לה לארוסה כמו לנשואה ולמה מחלקין בינייהו. ויש לפרש לפמ"ד בגמ' כתובות נ"ח היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא, ובתוס' אמרו דהוי אסמכתא בעלמא והביאו ראי' מתוספתא ומירושלמי דאוכלת בתרומה ע"ש, והנה האחרונים כתבו הטעם דקנין כספו אמר רחמנא ולא קנין דאחיו, משום רק קנין כסף מתירה בתרומה וגבי קידושין איתקוש הווייות להדדי משא"כ בקנין דאחיו ויל"ד דאי משום הא, היל"ל והא לאו כספו הוא, או והאי כסף דאחיו הוא, – והנלע"ד לפמ"ד בקידושין דף י"ג מיתה מנלן דמתירה וכו' מדאסרה רחמנא יבמה וכו' וע"ש בתוס' דהאיסור עשה הוא משום ודבק באשתו, ועיין בריטב"א דלמה מקרי איסור עשה דאף דבמיתה ע"כ לא הוי תו אשת איש דאין כאן בעל מ"מ האיסור עוד לא נפקע וצריך איזה היתר והביא ראי' מתזבח ולא גיזה ע"ש. ובכה"ג י"ל דקדושי הבעל מסברא לא נפקעו ואף דמת מ"מ היא בכלל מקודשת רק דהתורה התירה במיתתו. וביבמה גילתה התורה להיפך דהא זקוקה ליבם א"כ נשארה בקידושיה הראשונים ולא נפקעו ע"י מיתת הבעל, ויש להסביר בזה הפלוגתא דיש זיקה או אין זיקה, והנה לפ"ז הסברא נותנת כמ"ש התוס' דמדאו' שומרם יבם אוכלת בתרומה דהיא אשת כהן כיון דעוד קידושין הראשונים לא נפקעו. והנה אכילת תרומה מצוה. ועיין בצל"ח ריש ברכות דרוצה לומר דהוי בכלל עבודה, והנה יש לעיין דאי אכילת תרומה הוי מצוה א"כ האיך מאכיל לקנין כספו ולעבדים וכי העבד עושה מצוה באכילתו, וי"ל כיון דקנין כספו הוא והוא אוכל ע"י הכהן נעשה מצותו משום דהוי כמזונותי' עליו ואף דבאשה המזונות רק מדרבנן או בארוסה אינו מחויב כלל במזונות, מ"מ כיון דאוכלת מצד קניינו חשיבא כאכילתו, וכ"ז שייך אם אוכלת משום קניינו דאוכלת ע"י גרמתו הוי כאלו אכל הוא ונעשית המצוה, אבל הכא בשומרת יבם דאוכלת בשביל אחיו וכמ"ש משום קידושין הראשונים. אף דמותרת לאכול דהוי' כאשת כהן מ"מ מצוה ליכא. דבשביל היבם אינה אוכלת. ובשביל הבעל הרי הוא מת ופטור ממצות, ולפ"ז יש לומר אף דאוכלת בתרומה היינו דמותרת לאכול, אבל מצוה ליכא, ומשו"ה אין בידו להאכילה דמבטל המצוה, ובזה מתורץ הסתירה שכ' התוס' בין הגמ' לתוספתא וירושלמי, דבאמת י"ל דהא דקנין כספו א"ר ולא קנין דאחיו הוי דרש גמור, מ"מ מותרת לאכול ושם בתוספתא ובירושלמי נאמר דאוכלת, והכא נאמר דאין היבם מאכיל דהיינו משום ביטול מצוה וכמ"ש, וע"ז נתנו טעם בגמ' היבם אינו מאכיל מ"ט משום שנאמר קנין כספו והאי קנין דאחיו הוא משום הכי אינו מאכיל, אבל אוכלת. והעולה מזה בשומרת יבם הטעם דזיקה לפי דאמרה תורה מצות יבום וחליצה, ע"כ דלא התירה מיתתו ונשארו הקידושין הראשונים, ולפ"ז י"ל כיון דנשואין קנין שני הוא לאישות גמורה אם נפלה לה כשהיא ארוסה נשארה ארוסה, ואם נפלה כשהיא נשואה גם נשואי הבעל לא נפקעו ונשארה נשואה, ועולא סבר דכל שומרת יבם הוי בגדר ספק. ומשו"ה זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה, והא דעושה ספק פי' התוס' בריש פ' האשה שנפלו משום דספק אם מיבמה או יחלוץ לה ע"ש, ואף דנשארו קידושין הראשונים מ"מ הספק משום דלמא לא ירצה ליבמה ומצדו הוי ספק. ויותר נראה כיון דזקוקה לחליצה כמו ליבום לא הוי זקוקה לאישות גמורה ונפקעו הקידושי ראשון קצת.

גמרא זיקת נשואה עושה ספק נשואה דתנן ושוין בנפלו לה משנשאת ומכרה או נתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, והקשו בתוס' למה לא הביאו כמה מתניתין דהבעל יורש את אשתו ותי' דניח"ל להביא מסיפא דההיא מתני' ע"ש. ולכאורה צ"ע לפמ"ד בגמ' האשה שנפלו דמתני' איירי בחייה ולפירות ותקנת אושא לאחר מיתה ובגופא של קרקע א"כ המתני' דהכא לא איירי כלל מירושה, וגם יש לעיין בשומרת יבם שמתה למה נאמר כלל דיורשה, דלפמ"ש לפי הגמ' דכתובות קנין דאחיו הוא, א"כ הזכות של היבם רק מה שהי' לאחיו, והוא בא מצדו וזכות הבעל זכה היבם, וזה ניחא בכל זכיות שיש לומר דזכה הבעל אף בנכסים שנפלה לה כשהי' שומרת יבם, אלו הי' הבעל חי, לא חסר קנין אצלו ואמרי' דדין ארוסה או נשואה עלה, אבל ירושת הבעל אף דהבעל זכה באשתו לירושתה מ"מ חסר עוד הירושה בעצמה דהיינו מיתתה שהיא מנחילת אותו במיתתה, ואם מת הוא קודם הרי בטל הענין ירושה אצלו, וא"כ אין כאן זכות ירושת הבעל כלל דנימא דהיבם זוכה, והיבם לא מצד קניינו יורשה, רק משום דאחיו, ונימא כיון דמת הבעל קודם לאשתו היבם אינו יורש כלל, וי"ל לפמ"ש התוס' בב"ב דף קי"ד הטעם דאין הבעל בקבר יורש את אשתו משום שאירות בקבר לא אשכחנא עש"ה, וי"ל היכי דאיכא יבם לא מקרי שאירות בקבר, כיון דבמקום אחיו קאי, ולפיכך יורש מצד הבעל, דיורש בקבר.

והאמנם דדברי התוס' צריכין ביאור במה שכ' בתחילה דהבעל יורש. משום שארו ולאחר מיתה בטל השאירות וסתרו זה מגמ' יבמות נ"ה ע"ב דמקרי שארו לאחר מיתה ומש"ה כתבו דאף דמקרי שארו מ"מ שארו בקבר אינו יורש, והנה ההיא שארו כמו לענין ליטמא לה, כן לענין ירושה, וא"כ מירושה גופא דבעל יורש מוכח דשארו הוי לאחר מיתה, וממילא מוכח דגם שארו לאחר מיתה יורש דכל ירושה באה לאחר מיתה, ולפי הגמ' הנ"ל מה דמקרי שארו לאחר מיתה מזה שמעינן, ומה החילוק בין ירושה מוחזקת לירושה בראוי או לבעל בקבר, כיון דגם ירושה במוחזק הוי ירושת שאר מת. ואם נימא לחלק בין ירושת מוחזקת דהירושה והמיתה באים כאחת משא"כ בראוי ובבעל בקבר, א"כ אותו החילוק בעצמו יש לחלק בין בא על מתה שאמרו ביבמות נ"ה שם ובין שארו דמוזכר בכתוב, וע"כ דצריך לומר דבאמת כך דעת הגמ' במה דאמרי "קמ"ל" דאין ללמוד משארו כיון דהביאה הוי לאחר מיתה, משא"כ המצוה ליטמא וליורשה בא עם מיתתה בב"א א"כ משם ראי' דאין הבעל יורש בקבר דדמי לבא על מתו דלא מקרי שארו, ולפי זה יצא לנו דתי' שני שבתוס' הוי ביאור לתי' ראשון. דהבעל יורש משום שארו והיכי דשארות בטלה אינו יורש, וזה החילוק בין ירושה מוחזקת דהוי שארו כיון דבאו בב"א, אבל בראוי או בבעל בקבר הירושה באה לאחר ביטול שאירות אינו יורש, ובאיכא יבם ליכא ביטול שאירות כמ"ש ולכן יורש בקבר, ומ"מ לא הוי אלא ספק דלמא יעכב היבם מצדו היבום – ובזה מובנים דברי המהרי"ק שהובאו ברמ"א אהע"ז סי' ק"ס סעיף ז' וז"ל וי"א דהאב יורש דמיד שמתה היבמה פקעה זיקת יבמה ונפלה הירושה לפני הקודם בירושת הבעל ע"כ, דלפמ"ש הירושה באה מכח שאירות בעל בקבר דלא בטילה כ"ז דאיכא יבם וכשמתה באה ביטול שאירות הבעל עם הירושה בב"א ומכח הבעל משו"ה האב יורש – ובזה יישוו דברי התוס' דבב"ב דף קי"ד נראה מדבריהם דמקרי שארו לאחר מיתתה וביבמות דף נ"ה ע"ב כתבו דגמרי' מדרש דהתם דאין שאירות לאחר מיתה ע"ש וזה נראה לכאו' סתירה, ולפמ"ש נכון דגם כונת התוס' בב"ב דלא מקרי שארו לאח"מ רק בב"א, וכוונת הגמ' באמרם קמ"ל היינו פירושו כמ"ש.

התוס' וראשונים הקשו על רש"י במ"ש דנדוניית צאן ברזל ליורשי האשה למה יגרע מנכסי מלוג ע"ש, ובפנ"י תי' דנצ"ב לא ניתנו לגבות מחיים. וגם תנאי דלכשתנשאי לאחר וכו' לא קאי על נודנייה והוי כנכסים שנפלו בעודה שומרת יבם ע"ש, והנה גם לפמ"ש הפנ"י ק' במה יגרע משאר חוב אם הזמן פרעון לאחר מיתה, וע"כ צריך לתירץ ההפלא"ה דבעל אינו יורש נצ"ב משום דהוי כמלוה שעמו ואינו נוטל בראוי, ובזה מתו' מה שתקנו כתובתה תחת קבורתה דלכאורה קשה אם הבעל יורש דאו' הכתובה שלו מצד ירושה והאיך תקנו קבורה עבורה עש"ה, וההיא דינא מקורו מב"ב דף קכ"ה דאיתא שם אר"פ אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ומלוה שעמו פלגי ע"כ, וברשב"ם דבבעל נוטל מהשבח ועדיף מבכור דבי' כתיב לתת מתנה וכו' ע"ש, ובתוס' דגם הבעל אינו נוטל במלוה עש"ה, ולכאו' יש לעיין דמה שהבעל אינו נוטל בראוי פירושו ירושה שנפלה אחר מיתתה כדגמרי' שם דף קי"ג מפנחס בנו עש"ה, ולפמ"ש התוס' קי"ד דטעמא דאין הבעל יורש בקבר משום דנפקע השאירות, א"כ מנ"ל לומר דגם במלוה אינו יורש דעל ראוי כזה אין לנו לימוד דאינו יורש וצע"ק.

ועוי"ל דיש חילוק גדול בין ירושת הבעל לירושת הבכור, דבבכור מתנה קריא רחמנא וגם כתיב יכיר א"כ י"ל כמו דבמתנה צריך להיות ברשות הנותן כן ברשותו ומשו"ה במלוה שאינו ברשותו לא מצי להוריש, אבל בבעל דיורש ממילא כמו הבן, רק החילוק דבן יורש ג"כ בקבר ובבעל בקבר נפקע שאירותו:

אבל בירושה דבשעת מיתה ממילא יורש א"כ גם מלוה לירש. ואפשר לומר דהיינו טעמא דגם מצד היורש בעינן שיהי' בעין ומוחזק מה שירש ובראוי ובמלוה דאינו בן ומוחזק גם מצד היורש אינו יכול לירש, והנה במלוה שעמו, ע"כ מצד הסברא מצד היורש יותר ראוי לירש מבמוחזק כיון דכבר ברשותו והחסרון רק מצד המוריש לבד דאינו יכול להוריש דבר שאינו ברשותו, וזה דוקא בבכור דכתיב בי' כי יכיר ומתנה קריא רחמנא. אבל בבעל דממילא יורש י"ל דעדיף מלוה שעמו מבמוחזק, כיון דהירושה בא ממילא ומצדו ליכא חסרון דהוי ברשותו, ולפ"ז נסתרו דברי ההפלא"ה דבבעל ל"ש דינא דמלוה שעמו, רק בבכור. ואפשר לתרץ לפמ"ש התוס' דשאירות נפקע בקבר, כל מלוה דהוי חצי קנין כמ"ש הריטב"א, דשיעבוד הוי חצי קנין וחצי קנין אחר דשלו בא לאח"מ, ולאח"מ אינו יורש, וזה הוי דמי לשאינו ראוי דגמ' דף קי"ג בירושה הבאה לאחר מיתתה, ומ"מ צ"ע במלוה שלו, וכן יש לעיין למה יגרע כח ירושה מדין שיעבודא דר"נ דג"כ לא הוי רק שיעבוד וב"ח שני זוכה בזכות הראשון, וכ"כ הכא יורש השיעבוד ואף די"ל דלשיעבודא דר"נ איכא לימוד דונתן וכו' מ"מ מצד הסברא צ"ע.

ונלענ"ד לפמ"ש בס' היראים במצות שמיטת אף דשמיטה משמט מ"מ הלוה צריך לקיים המצות פרעון חובו ע"ש, ולפ"ז בנצ"ב דהוי חוב על הבעל אם נימא דיורש במה עביד מצותו בפרעון. והנה בכל יורש אמרי' דבאמת פרע לעצמו והדר ירש. אבל בבעל אף דהוי יורש, אם נימא דאינו יכול לירש עד דיקיים מצותו בפרעון חובו, אין לומר דיפרע לעצמו, ואח"כ יורש דהא אין הבעל יורש בקבר, ולפ"ז גרע מלוה שעמו בבעל ממלוה ביד אחר, ובזה מתורץ קו' התוס' והראשונים על רש"י – והנה לפמ"ש הקנין פירות בא ליבם מיד בעת מיתת הבעל מצד קנין דאחיו אשר יורש בעת מיתת אחיו, והקנין בגוף ע"י ירושת הבעל בקבר, ולפ"ז לכאו' י"ל דבכה"ג אין הבעל יורש בקבר מצד דיבם הוי כלוקח משום הפירות שקנה כבר בעת מיתת אחיו הבעל דמה לי אם קנה ע"י קנין או ע"י ירושה, וא"כ עתה בעת מיתתה איך יוכל הבעל לירש להוציא מיד הלוקח היבם וממילא היבם אינו יורש דהוא רק מכח ירושת הבעל בא, וע"ז צריכין לתקנת חז"ל דהבעל מוציא מיד הלקוחות. והנה לכאורה לפמ"ש הרשב"ם ב"ב דף קל"ט ע"ב דמחיים לכ"ע הבעל לוקח הוי, לדעת ההפלא"ה שזכרתי נימא ג"כ דאין הבעל יורש נכסי מלוג שלה דהוי בראוי כיון דעד מיתתה הוי לוקח ודמי למה דאמרי' התם דאין המיתה מפקיע מלהיות לוקח גם לענין יובל, וכן הכא לענין ירושה ליהוי רק ראוי, וע"ז נוכל לתרץ דדמי למלוה שעמו וכמ"ש גבי הבעל יורש, וכ"ז לגבי בעל עצמו היורשו, אבל גבי יבם דלגבי דידי' הוי כלוקח. ובשעת מיתתה צריך לירש מכח הבעל שיורש בקבר, וא"כ הבעל לא יכול לירש בקבר הראוי ע"י היבם שהוא כלוקח ומשו"ה צריך הגמ' להביא ראי' ממתני' דכתובות דהבעל מוציא מיד הלקוחות מחיים, וא"כ לא שייך למחשיב היבם ללוקח גמור נגד הבעל המורישו דהוא מוציא מיד הלקוחות, ומיושב בזה קו' התוס' דלא הקשו מכל בעל יורש.

עוד יש לעיין לפמ"ש התוס' קידושין ע"ח בשם ר"ת וברשב"א גיטין פ' מי שאחזו בשם ר' יואל עש"ה דמחלק בין ירושה לקנין] דגוסס אינו בכלל הקנאה, אם נאמר כן גבי שומרת יבם בגוססת דאינה בחליצה ויבום, והנה בזקינה ועקרה מבואר דישנה בכלל חליצה ויבום. אבל בגוססת דצריך להעשות קנין בגוה. או בחליצה דצריך לכוונתה, או במאמר, וגם ביבום דאם בא עליה בע"כ דהוי יבום וא"צ דעתה מ"מ צ"ע אם גוססת שייכה ביבום. ועוי"ל דגוססת לא עדיפא מאיילונית שהכיר בה ואף דיש לחלק באיילונית מתחילת נפילה איננה ראוי' משא"כ הכא, מ"מ י"ל דעתה נעשית אינה ראוי' ליבום, וא"כ יש לעיין בשומרת יבם שמתה דפסקה להיות ראוי' ליבום קודם מיתתה בשעה שגוססת, וא"כ היבם איך יורשה כיון דקודם מיתתה לא היתה עוד זקוקתו – וי"ל כיון דגוססין רובן למיתה ומיעוט חי, כיון דהוי עד הנה זקוקה והיבם מוחזק בממון בא הרוב להוציא מחזקת ממון לא מהני הרוב וחיישינן דלמא תהי' חי וגם עתה בעת גסיסה עומדת ליבום. אבל לפ"ז כל יבם הוי ספק וגרוע מס' דהרוב נגדו והיורש ודאי ולמה נימא דיחלוקו, ומעתה יש חילוק גדול בין נצ"ב לנ"מ, דבנ"מ דאם דנין מחיים לענין פירות דאין יורש כנגדו והוי כלוקח א"כ אין להוציא מספק או אפי' היכי דאיכא רוב כנגדו מהיבם ועלינו להחזיקה משו"ה זקוקה גם בעת גוססת עד מיתתה, והיורש והיבם הוי ודאי וודאי, משו"ה בנ"מ יחלוקו אבל בצ"ב דאין כאן נפקותא רק לענין ירושה מי הוא יורשה, א"כ משעה שגוססת הוי היבם ספק והיורש ודאי ודינו כספק וודאי דהוי ליורש משו"ה עדיף נצ"ב מנ"מ ומסולקי' קו' הראשונים על רש"י ז"ל, וכ"ז אם נימא דהבעל או היבם הוי מוחזקי' מצד תפירות בקרקע מחיים אבל במה שיורש לאחר מיתה זה לא מהני יבם לירש נ"מ שלה ומתו' קו' התוס' דלמה הביאו בגמ' ראי' ממכרה או נתנה הבעל מוציא וכו' דלפמ"ש רק ממתני' דהכא הוי ראי' ולא מבעל יורש ומיושב גם הדקדוק שדקדקתי.

בכתובות דף פ' ע"ב איתא איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דהא ירתי כתובתה או יורשי האב קברי לה דהא ירתי נכסי וכו', וצ"ע באיבעיא זו דהנה לפי הגמ' יבמות ס"ט ע"ב המצוה דלה יטמא הוא על הקרוב החיוב קבורה והיכי דאיכא יורש היי"ט דקרוב פטור דהיכי דלא ירתי הוי קרא לי' ולא עני לה עש"ה, וכ"ז ביורש הכל אבל היכי דחד יורש נכסי מלוג יחד נדוניה בכל חד נוכל לומר דמחויב מצד המצוה ומה דחבירו ג"כ יורש ל"ש לומר בי' קרא ולא עני כיון דגם הוא יורש, וא"כ ליהוי הקרוב היורש מחויב לקברה.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה