אור ברסלב
פקודת אלעזר טמאה אני לך

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

טמאה אני לך

אין איסור חל על איסור

(נדרים דף צ"א)

יש לדון בהא דקיי"ל בנדרים דף כ"ה ע"ב ודף ס"ו ע"א דנדר שהותר מקצתו הותר כולו:

אם גם בהפרת הבעל נאמר ככה או לא, ולפום ריהטא נראה דתלוי בהספק אם הבעל מיגז גייז או מיעקר קא עקר מעיקרא כדאיתא בנזיר דף כ"א ע"ב, ועיין בר"ן שהביא בשם הרמב"ן בנדרים (כ"ז ע"ב) דבחכם דעוקר נדר מעיקרא אמרי' הותר מקצתה הותר כולו ורוצה לחלק בין פתח לחרטה ואח"כ הסכים דגם בחרטה משום דעוקר מעיקרא הותר ע"ש, ושם כתב הר"ן דבהפרת הבעל לא אמרינן הותר וכו' משום דקיי"ל מיגז גייז ע"ש, וכן בדף פ"ב ע"ב בנדרה מב' ככרות בא' מתענה ובא' אינה מתענה דמתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינה מתענה עיין ברא"ש דהטעם דהפרה בכולא בעינן וז"ל אבל בלא הפרה אינה מיפר משום דהותר מקצתו דרק בהתרת חכם וכו' אבל בהפרת הבעל מכאן ולהבא וכו' ע"ש ועיין שם בשמק"ו דמחלק בין עינוי נפש לדברים שבינו לבינה דבדברים שבינו לבינה דלאחרים אינו מיפר לא שייך עוקר לגמרי רק בעינוי נפש, ומשו"ה בעינוי נפש דמי לחכם ומשו"ה הותר כולו משא"כ בנטולה מן היהודים דהוי בינו לבינה ל"ש מקצתו כמו בכולו ע"ש. ושיטתו הוא נגד דעת הרא"ש, דלהרא"ש לא מהני גם בעינוי נפש הטעם דהותר משום דדוקא מכאן ולהבא מהני הפרה, אבל לענין זה היכא דלא שייך עקירה נראה דכולם מסכימים דל"ש הותר מקצתו הותר כולו, ומהר"ן והרא"ש ושמק"ו שהבאתי ג"כ מוכח אם נימא בבעל מיעקר קא עקר אמרינן הותר מקצתו וכו', רק דלר"ן ולרא"ש בבעל קיי"ל מיגז גייז ולשמק"ו הפי' בגמ' דבעל מיעקר קא עקר הנפ"מ אי בעינן הפרה דוקא או לא.

אבל לענ"ד י"ל דגם אי בבעל מיעקר קא עקר ל"ש הותר מקצתו הותר כולו, דהטעם דהותר כולו ע"ש ברא"ש דהוא נדר רק אדעתא שיתקיים כולו ולא מקצתו ע"ש, ועיין בר"ן שם דזה הוי כטעות מעיקרו והנה לפמ"ד בגמ' נדרים (דף ע"ג ע"ב) ובכ"ד כדר"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת לכאורה זה מנגד לסברא דבעל מיגז גייז, אכן ע"ז י"ל דזה ג"כ מגדר התנאי דהיא נודרת בודאי עד שיודע לבעל וכשיודע לבעל ויפר משם ולהלאה תלאה נדרה בדעתו, ומאן דס"ל מיעקר קא עקר ס"ל דמשום ה"ט לא חל נדרה מעיקרא. ועכ"פ אם נאמר דעל דעת בעלה היא נודרת ל"ש הסברא דנדר שהותר מקצתו וכו' דהטעם דהותר דאדעתא דהכי לא נדר, וזה אם מתחלת הנדר לא ידע הנודר מזה אבל אי אמדינן דנדרה על דעת הבעל א"כ מיד הכי נדרה והחלק שלא ירצה הבעל יופר א"כ אדעתא דהכי נדרה והשאר קיים דאסיק אדעתא דהחלק התלוי ברצון הבעל לא יחול ואת אשר יפר יופר ואת אשר יקיים יקום – גם יש לעיין בנדרים שבינה לבינו אם ג"כ שייך האיבעיא, דנזיר מיעקר קא עקר או מיגז גייז. והנה משמק"ו שהבאתי נראה לכאורה דל"ש בבינה לבינו מיעקר קא עקר וטעמא כמ"ש משום דמיפר לעצמו ולא לאחרים ע"ש, והכונה הפשוטה דע"כ ל"ש מיעקר קא עקר דאל"כ גם לאחרים מופר כמו דאמרינן בחכם דעוקר מתוך שהותר וכו' וע"כ דחל ורק לעצמו מיפר ומשו"ה מיגז גייז, אבל אי משו"ה הא י"ל כמ"ש דחלקו עוקר לגמרי ולאחרים אינו מיפר וכמ"ש משום דר"פ דכל הנודרת וכו'. אבל י"ל טעם אחר דלא אמרי' בבינה לבינו מיעקר קא עקר כיון דאינו מיפר רק לעצמו ולא לאחרים ומה שלעבר אינו נוגע לעצמו ולא מקרי בינה לבינו ומשו"ה מיגז גייז לבד, ומ"מ אין זה מוכרח, די"ל דאדעתא דהכי לא נדרה כלל וכמו בהותר מקצתו וכו' ואי כמ"ש דהכא אסיק אדעתה משום דכל הנודרת וכו' ע"ז י"ל דמה"ט בעצמו לא נדרה דכל הנודרת וכו' והדבר צ"ע, ואם נימא ככה יקשה קו' אאמו"ר הגאון זצוק"ל לקו' התוס' האיך איסור חל על אחרים והא אאחע"א, ותי' דחל משום כולל ע"ש, והנה אם נאמר גם בבינה לבינו כמו בעינוי נפש מיעקר קא עקר בהפרתו נעקר נדרה למפרע ויקשה האיך חל על אחרים וכקו' התוס' והאיך אמרו במ"א יפר לו חלקו ותהא נטולה וכו' כיון דהפר נעקר חלקו ואאחע"א, וא"כ תפשוט מהכא האיבעיא דגמ' דנזיר דבעל מיגז גייז.

והנלע"ד לתרץ דאם נאמר דבינו לבינה מיפר הוא רק באם היו בינו לבינה לבד. אבל היכי דנוגע לאחרים ג"כ לא מקרי בינו לבינה ולא אמרה התורה הפרה כלל, ואין להקשות דע"כ מיפר גם בכה"ג כדאיתא בגמ' מיפר לעצמו ולא לאחרים, לק"מ דאי משום הא לא איריא דהיינו ועמא דמיפר משום דלאחרים אינו מיפר וא"כ הנוגע לעצמו לבד הוי רק בינו לבינה, אבל הכא כקו' אאמו"ר הגאון זצוק"ל אם מיפר לחלקו גם על חלק אחרים איננו חל וא"כ הנדר בתחילתו כשחל הי' הנדר לא בלבד הנוגע לעצמו אבל הנוגע גם לאחרים דאי לא קיימא הא לא קיימא הא ומשו"ה לא מקרי בינו לבינה כלל וע"כ איננו מיפר כלל גם חלקו, וכ"ז אם נאמר מיעקר קא עקר. אבל אם נאמר מיגז גייז נדר אחרים איננו תלוי בחלקו ומיפר חלקו, וא"כ אין לפשוט ממתני' דהכא דע"כ כאן מיגז גייז לבד דאל"ה איננו מיפר כלל. ואין להקשות מרש"י נזיר דף כ"א ע"ב שכ' דלעולם אינו מיפר מכאן ולהבא בלא למפרע עש"ה זה לק"מ דשם בעינוי נפש דיפרנו כתיב וכמ"ש הר"ן נדרים בב' ככרות ע"ש משא"כ בבינו לבינה, ומשו"ה אם אפשר לעקרו בכולו בעינוי נפש ע"כ ל"ש מכאן ולהבא דאל"כ הוי הפרה במקצת הזמן ובעינן הפרה בכולו כמו בהדבר, ועוד דלפמ"ש באם יעקרו למפרע איננו מיפר כלל וכקו' אאמו"ר זצוק"ל לא מקרי הפרה במקצת דא"א בענין אחר משא"כ התם.

והנה יש להבין פי' המתני' דבמשנה ראשונה נטולה וכו' יוצאת ונוטלת כתובה מ"ט אינו מיפר חלקו. ואי משום דתשמיש קשה לה למה לי הנדר, ואי משום דאינה נאמנת והנדר ראי' דנאמנים דבריה וכמ"ש הר"ן מ"ש השמים בינו לבינך, מטענת תשמיש קשה לה, דבמ"ר לא חיישינן למשקרת. ואם נימא דתשמיש קשה לבד לא סגי להיות יוצאת וכו' למה לא יפר הנדר והאמנם כי יש לעיין בתשמיש קשה לה מ"ש משאר חולי דלמא תתרפאית אח"כ, ואי דנימא כיון דתשמיש קשה לה הנדר לא הוי עינוי נפש ולא בינו לבינה וממילא איננו מיפר הנדר, ג"כ נימא דלא תתרפא אח"כ ושפיר מקרי בינו לבינה ועדיף מקונם וכו' דאמרי' יפר שמא יגרשנה וכו', דשמא תתרפא ג"כ קודם גירושין ומ"ט דאינו מיפר לחלקו, ועוד יש לעיין לפמ"ש התוס' כתובות דף ס"ג דבאינה יכולה לסבול תשמיש לא מקרי מורדת ועיין במהרש"א שם דמקרי מורדת משום דפת בסלו ובפנ"י מחלק בזה ע"ש ולכאורה תלוי בזה דאם מקרי פת בסלו דלהוי מורדת מכ"ש דנדר כזה מקרי בינו לבינה משום דמחסרה ממנו הפת בסלו ומ"ש חולי או תשמיש קשה לה. ולמה לא יפר לה חלקו, וג"כ יש לעיין למה לא יהי' לה דין נודרת מתשמיש כיון דאיכא פת בסלו דאפשר שתתרפא וצ"ע.

והיה נראה לע"ד לומר דפי' המתני' כך הוא דבמ"ר נאמנת ואין כופין אותה לתשמיש אחר הפרה ובמ"א אינה נאמנת וכופין לתשמיש ובנטולה אין הפי' דיוצאת בע"כ רק היכי דמוציאה י"ל כתובה, ומדויק בזה יפר לה חלקו ותהא משמשתו", ואם נפרש המתני' דבנטולה וכו' כופין לגרשה י"ל דטענת תשמיש קשה לה לבד גרע משמים וכו' דלמה נכוף לגרשה אי משום העיגון הא תשמיש קשה לה, ואי משום טענה דחוטרא וכו' ג"כ ל"ש אם תשמיש קשה לה, רק דבנדרה כופין אותו משום החשש איסור נדר, אבל מ"מ הקו' תעמוד למה לא יפר חלקו דלמא תתרפאה אח"כ והוי בינו לבינה. ונלע"ד דההי' דנטולה אני וכו' הוי נדר רק לעת התשמיש קשה לה ואם תתרפא על אותו העת באמת לא נדרה כלל וא"כ לא הוי נדר בינו לבינה כלל ולא מצי מיפר:

ואפ"ה כופין אותו להוציא דלמא לא מוקים אינש אנפשי' ויבוא לידי איסור ומשו"ה יוצאת וכו' ולפי זה במ"ר דנאמנת שייך נדרה דלא הוי בינו לבינה דנדרה רק על זמן חלין אבל במ"א דאינה נאמנת א"כ חיישינן דלמא אין תשמיש קשה לה, וע"כ נדרה קיים לעולם ואף אם באמת תשמיש קשה לה כיון דאינה נאמנת הנדר לעולם קאי אף לאחר שתתרפא דנדרה לעולם והוי, נדר בינו לבינה דיכול להפר, ומשו"ה מיפר לה חלקו ומיושבהקו' דאיסור נדר היכן הלך דשם ל"ש הטעם דאפקעי' ולפמ"ש נכון ומעתה החילוק בין מדר למ"א גם לענין נטולה מן היהודים דלמ"ר תנשא כיון דנשאת אמרי' נתרפאה וע"ז לא נדרה, אבל במ"א דאינה נאמנת חיישי' דלא חלתה כלל ונדרה אסורה על היהודי' ובזה מדיוק המתני', ותהא נטולה מן היהודים דרק למ"א אמרי' ככה ולא במ"ר.

במתני' ונוטלת כתובה הטעם בגמ' דאמרה לי' נסתפחה שדיך ופי' הר"ן משום דקדושת כהונתו גרם לה ע"ש, ונראה דהוכרח לפרש כך משום לשון הגמ' אנא הא חזינא, ועיין תוס' ריש כתובות דלמה לא נאמר להיפך נסתחפה שדיה ותי' א' משום דלא מפקדה ב' משום דאשה שדה של בעל היא ולא בעל שדה של אשה הוא ע"ש. ולפי' התוס' אין אנו צריכין לפרש משום קדושת כהונתו גרם, והאמנם יקשה אם נימא דטענת נסתחפה שדיך רק היכי דקדושת כהונתו גרם איך נפרנס הגמ' דריש כתובות בחלתה ובפרסה נדה ע"ש, וי"ל דתי' הא' של התוס' משום דלא מפקדה דמי ממש לסברא דקדושת כהונתו גרמה, דהכא גרמה קדושתו ושם מצוותו, אבל יקשה תסגי הך סברא ולמה לן הטעם דקדושת כהונתו, וי"ל היכי דנפסלה גרע מחלתה וכיו"ב וי"ל ג"כ נסתחפה שדיה וע"ז צריכין דהפיסול משום קדושת כהונתו, אבל לתי' הב' של התוס' יקשה למה לן הטעם דקדושת כהונתו גרם, וצ"ל דיש לחלק בין הא דכתובות דנשארה בהיתר והיא אשתו מקרי שדה של הבעל ובין הכא דנאסרת על בעלה ועי"ז צריכה גט לא מקרי שדה של הבעל וצ"ע, – ויש לעיין בהא דנסתחפה שדהו משום קדושת כהונתו, אם הנסתחפה משום האישות וקידושין גרם האיסור אז הסברא נותנת דהוי טענה, אבל אם אין האישות גורם כלל הפיסול אף דהפיסול הוא משום קדושת כהונה מ"מ הפסד שלה היא דאינה מותרת לכהונה, ולפ"ז יש חילוק בין נאנסה דבלא קידושין היתה מותרת לכהנים ורק ע"י הקידושין מהכהן נפסלת לבעלה אז שייך הטענה דנסתחפה וכו' אבל בנבעלת לנתון וכו' דבלא הקידושין היתה נפסלה בכל הכהנים י"ל דלמא מזלה גרם כמו מזלו, דהיא נפסלת וקדושיו לא הי' גורמים, ועיין בר"ן דלטעם דאפקעי' צ"ל דאיירי דנבעלה לכשר אבל לפסול גם למ"א אסורה, והנה לפמ"ש התוס' כתובות ס"ג היכי דמפסידה כתובתה נאמנת ולפמ"ש בנבעלת לפסול גם בנאנסה מפסדת דלי"ל הטענה דנסתחפה וכו' וא"כ בלא"ה בנבעלה לפסול נאמנת גם למ"א רק דאינה נוטלת כתובה ומזה לא איירי המתני', ואין להקשות מגמ' דלקמן בר"נ דאיירי בנכרים דשם לא אמרה דנאנסה מנכרים דהיא אמרה רק דנבעלה והבעל אמר האידנא לא הוא, ואם דנין על הכתובה ע"כ צריך ליתן כתובה דתאמר הוא בעלה ומה דאמר האידנא לא הוא הוא משקר ואפ"ה הוא שאחד"א כלפי דבריו לענין איסור, והנה אם נאמר דגם בכה"ג שייך סברת התוס' דאשה שדה של הבעל וכו' גם הכא בנבעלה לפסול יש לה כתובה.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה