אור ברסלב
פקודת אלעזר אין איסור חל על איסור

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

אין איסור חל על איסור

לולב הגזול

בשבועות דף כ"ג איתא האוכל נבילה ביוה"כ פטור ופרש"י כשנתנבלה ביוה"כ דלא חל איסור כרת דיוה"כ אאיסור אמה"ח ע"ש ובתוס' הקשו כיון דנתנבלה פקע איסור אמה"ח ובאים נבילה ויוה"כ כאחת ור"ש מודה בב"א ע"ש, ובריטב"א קידושין ע"ז איכא מאן דגריס אינו חייב אלא אחת ע"ש, ובשעה"מ ה' איסורי ביאה הקשה ע"ז לפמ"ש התוס' דגם לר"י דחצי שיעור אסור מה"ת חל שבועה על ח"ש משום דהוי איסור בעלמא, וגם לפי מסקנת התוס' דאינו חל היינו משום דלא הוי בלאו והן ע"ש א"כ הכא דביוה"כ הוי השיעור בכותבת ואפי' לר"ש דכ"ש למכות ביוה"כ מודה דביתובי דעתא תלה רחמנא, ונבילה שיעורו בכזית ואין לך מפרש גדול יותר מזה ותבוא איסור נבילה ותחול על איסור יוה"כ ע"ש, ובריטב"א מקשה בשם י"מ דנבילה קדים משום דשיעורו בכזית ויוה"כ בכותבת וקדים איסור נבילה, והשיב דלא דיינינן על האוכל רק על האיסורין והם שניהם חלין בב"א זה בכותבת וזה בכזית ע"ש, ולפום ריהטא נראה דכמו דאמרינן בקלב"מ בכתובות ריש אלו נערות דהעקירה צורך הנחה, ובאכילה ודאי ליכא שום חולק דמיד בתחילת אכילה מיפטר משום דאח"כ גומר אכילתו ומשעה ראשונה עובר על האיסור, וכמו כן הכא נאמר כיון דגמר אח"כ לכותבת למפרע הוי איסור יוה"כ ולא חל עליה איסור נבילה. ואין להקשות ממפרש ח"ש דחל שבועתו. די"ל זה רק באכל ח"ש אבל בגמר אכילת כזית באמת לא עבר על השבועה, ומן התימא על השעה"מ דנראה דפשיטא לי' דבכה"ג עבר בשבועה במפרש מנ"ל לומר כן דבגמרא לא נאמר רק דאפשרות דחל שבועה על איסורים אבל באכל כזית לא מיירי, וכ"נ מרמב"ם פ"ה משבועות וביו"ד סי' רל"ח דבנשבע על ח"ש ואכל חצי זית חייב ע"ש דנראה דוקא באכל ח"ז אז חייב – ובזה מיושב מה שיש להקשות על התוס' שהקשו לוקמי' במפרש וד"ה ותי' דיהי' דלא כר"ע דנידוק מיני' הא בסתם פטור ע"ש וק' דגם כי מוקמי' בכולל ג"כ נאמר דהוי דלא כר"ע דאי כר"ע דסתם כמפרש ל"ל כולל וזה לכאורה מקושי הבנה, אבל לפמ"ש דגם במפרש ח"ש אינו חייב רק באכל ח"ש. דמתני' מוקמי' באכל כשיעור ובשיעור לד"ה פטור ולכ"ע צריכין להכולל, ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות למסקנת הגמ' דמקשו ולתני שבועה מתמרים וכו' למה לא הקשו ולתני במפרש ח"ש דלכ"ע אסור, (אולם י"ל לפמ"ש בגמ' כריתות דף י"ח דב' זיתים לא קתני, כן י"ל הכא כיון דשבועה בח"ש החיוב בח"ז לא קתני,) וכ"ז אם נאמר דיהי' חייב באכל כשיעור ולפמ"ש ניחא.

אבל יש לעיין למה לא נאמר בכולל ח"ש ושיעור מ"ש מתמרי וחלב, ונלע"ד דבכה"ג לא מקרי כולל, ועיין באבני מלואים בתשובה סי' י"ד שהביא בשם התשב"ץ דכולל צריך שיהי' אפשרות האיסור לחול על איסור כמו על היתר זה בצד זה כמו ב' יבמות א' לחלוץ וא' שלא לחלוץ ונשבע שלא לחלוץ אבל באשה אחת לא מקרי כולל דאם יעשה האחת ליתא השניה ע"ש ואנחנו נוסף ע"ז דסברת הכולל הוא מצד מגו דחייל וכו' וזה אם בשעה שעובר על האיסור הי' באפשרות חלות האיסור על ההיתר כמו בתמרים וחלב דבשעה שאוכל חלב אם באותו שעה ומיד אוכל תמרים יעבור עב השבועה מתמרים א"כ באותו שעה חל עליו השבועה נאמר בזה מגו דחייל אהא חייל אהא אבל בנידן שלפנינו אם אוכל שיעור שלם כיון דאמרינן דע"ז לא חל לא מהני הכולל דח"ש דבשעת אכילת השיעור לא יוכל לעבור על ח"ש – אכן יש להצדיק דעת השעה"מ וכנראה ג"כ מהריטב"א דאם זה מקרי קדומה חל איסור נבילה קודם מיוה"כ כיון דשיעורו קטן וכן י"ל דיחול על איסור יוה"כ כקו' השעה"מ, דשאני שבועה מאיסור דבשבועה אם לא חל על שיעור שלם ליכא לא איסור שבועה, ולא שבועה דבשבועה בעינן דבר הרשות, ולפיכך אם גם נשבע על ח"ש ואכל כשיעור דיש להפקיע שבועתו, אבל באיסור מצד עצמו הוי איסור רק דאינו חל ואם יש שהות בנתיים דיחול עליו אף דנאמר אח"כ דבגמר אכילתו הוברר למפרע דעבר על איסור יוה"כ מ"מ האיסור נבילה שחל בנתיים לא נפקע, דשם אינו חסר רק זמן חלות האיסור, ולפ"ז י"ל דבשבועה באכל כשיעור כאיסור פטור משבועה אף בנשבע על ח"ש ובשאר איסור חל,

ונלע"ד תי' אחר דהנה אי' בפ' יוה"כ במתני' יוה"כ אסור באכילה וכו' ובגמ' אסור ענוש כרת הוא וכו' לא נצרכה אלא לח"ש הניחא לר"י דח"ש אסור מן התורה וכו', ויש לדקדק למה אמרו ענוש כרת הוא הי' לו לקצר ולומר בכרת הוא, והנלע"ד לפמ"ד בגמ' כריתות דף ז' לרבי דעבירות דגופא יוה"כ מכפר כרת דאכילה האיך משכחת לי' ותי' דאכלו וחנקו א"נ דאכלו בסוף יממא ע"ש. ולפ"ז י"ל דלמא באמת המתני' בכוונה אמרה אסור באכילה, דלא מוקמא בלא שכיח בחנקו או בסוף יממא, ושמעינן ההיא דינא דבסתם אכילה באמצעות היום הוי אסור כיון דיוה"כ מכפר, ויש לתרץ דזה באמת קו' הגמ' דאם כך כוונתם הוי מתני' דלא כרבנן ואנן קיי"ל כרבנן דמכרת דמיוה"כ אינו נתכפר ולפיכך הקשו ענוש כרת הוא, והנה המתני' סתמא כד"ה ואם נאמר כרת לא יהי' נגד רבי דשייך בסוף יממא. אבל אם נאמר אסור מזה כראה דלא כרבנן ומשו"ה מקשו בגמ', וע"ז תי' דהמתני' איירי בח"ש והוי לכ"ע, ועיין באבני מלואים שם ובצל"ח פסחים דבח"ש בסוף היום ל"ש חזי לאצטרופי גם לר"י אפשר לומר דמותר ובצל"ח מחליט לפי דהמ"ל שבועות פ"ד נראה ג"כ כסברא זו, ולפ"ז יקשה מה אהני בתירוצם לא נצרכה אלא לח"ש הניחא לר"י, וא"כ יקשה דמתני' דלא כרבי. דממנ"פ אי איירי באמצע היום גם אי אכל כשיעור לא הוי אלא איסור ואי בסוף יממא כ"ש חזי לאצטרופי וגם לר"י יקשה כמו לר"ל.

ונלע"ד לפמ"ד שם בגמרא תנא בספרי דבי רב מנין לרחיצה סיכה וכו', שבתון שבות ופרש"י וגבי עינוי כתיב וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו בי' רבנן לשאר מלאכות דלא הוי במשכן וכו' ה"נ שבתון האמור גבי עינוי להוסיף על אכילה וכו' ע"ש ועיין בר"ן דהוי דאו' והכתוב מסרה לחכמים כי המה יעריכו מה העינוי ע"ש וכ"כ הרמב"ם דה' עינויים דאורייתא – ואם נאמר ככה דהעינוי יתר על אכילה ושתי' הוי דאורייתא, והכתוב מסרה לחכמים. הסברא נותנת דאכילה פחות מכשיעור גם כן הוי בכללה לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה ורק ממלקות פטור, אי"ל חשיבות מה, ואיך נרחיב הענין עינוי על נעילת הסנדל וכיו"ב. ולא על אכילת ח"ש, ולפ"ז י"ל לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת. אף דבשאר איסורי' הוי איסור בעלמא אשר אינו מפורש בתורה כמ"ש התוס' ביוה"כ הוי איסור עשה דשבתון ומפורש בתורה. ולפ"ז לענין אחע"א יוה"כ גרע משאר איסורים אף דבשאר איסור חל על ח"ש היינו משום דהוי איסור אינו מפורש בתורה אבל ביוה"כ הח"ש איסור עשה דשבתון ועל איסור עשה אינו חל כמ"ש התוס' ממתו בו וכו' ומיושבים קו' הריטב"א והשער המלך.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה