אור ברסלב
פקודת אלעזר לולב הגזול

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

לולב הגזול

מתנות כהונה

בסוכה דף כ"ט ע"ב במתני' איתא לולב הגזול והיבש פסול, וברש"י גזול פסול ולקחתם לכם כתיב משלכם, יבש דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו ע"ש ובתוס' הקשו ע"ז דלקמן אמרי' איתקש לולב לאתרוג דכתיב בי' הדר, ועוד דמשום ואנוהו לא הוי אלא למצוה כדאיתא לקמן מצוה לאוגדו ע"ש, ועיין בכפ"ת שתי' ג' תירוצים, א') משום דלא הוי מקשינן דחסר וי"ו דלא כתיב וכפות ולכך בעינן ואנוהו, וזה דוחק, כי א"כ כוונת רש"י הי"ל לפרש שם בגמ' דאמרינן מקשינן לולב לאתרוג, ב') משום דהכתוב מסרה לחכמים איזה התנאה לפניו לעיכובא ואיזהו למצוה, וגם זה אינו מועיל כי למה לא פירש משום הדר, ג') כמ"ש רש"י בגמ' בס"ד וכן כתבו התוס' דהדר ביום ב' דהוי דרבנן בגבולין, פסלינן משום הידור מצוה, משא"כ בגזול. וזה משום ואנוהו, אבל זה קשה להכניס בכוונת רש"י דפי' גזול פסול משום ולקחתם לכם משלכם דזה רק ביו"ט א' א"כ לדידי' המתני' ביו"ט א' איירי – ולענ"ד נראה די"ל דהדר בעינן משום דכן מצות האתרוג ולולב דכתיב הדר ואם איננו הדר הוי פסול בגוף האתרוג או הלולב כמו בחסר מהשיעור כי מתנאי כשרות הלולב והאתרוג שיהי' הדר, גם י"ל דהא דכתיב הדר אין המצוה באתרוג ולולב לבד אלא כן הוא בכל המצות דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו. רק דבשאר מצות הוי רק למצוה והכא גלי קרא במאי דכתיב הדר דהוי לעכובא, והנפ"מ אי נאמר דכך מצות הלולב שיהי' הדר א"כ אם איננו הדר הוי פסול בגופו וגם בשעת הדחק פסול [ועיין לקמן גם לרבנן אין שעת הדחק ראי', ועיין בתוס' ובהרא"ש דגם מברכין עליו. ובראב"ד הובא ברא"ש הקשה איך נאמר באין דחק פסול ובשעת הדחק מברכין ע"ש] וכ"ז הוא באם הפסול בגופו הסברא נוטה דגם בשעת הדחק פסול דאינו האתרוג ולולב האמור בתורה, אבל אי נימא דהדר איננה מצוה מחודשת באתרוג ולולב, רק המצוה משום ואנוהו. ומה דכתיב הדר בא לעכובא, שפיר יש לחלק באם אין דחק המצוה להתנאה על האדם לבד ובאתרוג ולולב הוי לעכובא כיון דאפשר להתנאות לפניו, אבל בשעת הדחק לא שייך חיוב זה על האדם כיון דאי אפשר הוי בכלל מצוה כיון דאין פסול בגוף האתרוג והלולב רק על האדם ובשעת הדחק מקיים בזה ואנוהו, ולפ"ז רש"י לא בא להשתמט ממה דכתיב הדר כי נאמר בפירוש בגמ' הדר בעינן וליכא אלא בא לפרש הטעם דבעינן הדר משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו והנפ"מ בזה כמ"ש ומתורץ קו' התוס'.

עוד י"ל דאיתא בגמ' קפסיק ותני ל"ש ביו"ט א' ול"ש ביו"ט ב' וכו' ולשמואל לקמן דמתני' רק ביו"ט א' מיירי לי"ל האי קפסיק ותני. ויש להבין טעם פלוגתתם, דהגמ' ס"ל דכיון דלא מחתינהו כולהו בחדא מחתא ע"כ דיש איזה חילוק ביניהם. גזול ויבש אין חסרון בלולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דהוי כליתנהו דכתותי מכתת שיעוריה, נקטם ונפרצו משום החסרון בגופו, ואי יש חילוק בין גזול ליבש לענין יו"ט ב' הוי לי' ג"כ להפסיק ביניהם, וז"ש קפסיק ותני וכו' דכיון דקפסיק ולא מחתינהו בחדא מחתא ע"כ דהתנא הפסיק משום החילוק שביניהם, א"כ גם בין גזול ויבש הי"ל להפסיק, ושמואל ס"ל כיון דלענין יו"ט א' דאיירי המתני' ליכא חילוק ביניהם לא הוצרך להפסיק ביניהם, אבל אי משום הכי ג"כ הי"ל להפסיק ביניהם כיון דיש חילוק ביניהם דבגזול אין הפסול בגופו של לולב, רק משום דאינו שלו, וביבש הפסול בגופו, וא"כ גם לשמואל הוי לי' להפסיק ביניהם, וכ"ז אם נאמר הדר פסול בגופו, אבל אם נאמר טעם דהדר משום ואנוהו, והדר בא לעיכובא, החיוב להתנאה לפניו על האדם וליכא פסול בגוף הלולב שניהם שוים בזה ואין להפסיק ביניהם.

(לזה נשמט מהסוגיא דטבול יום ומח"כ)

בפסחים דף ס"ט ע"ב איתא במתני' אימתי מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמיעוט וכו', ובגמ' מאי תנא דקתני חגיגה תנא הרכבתו והבאתו דלא דחי שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחי' שבת והכי קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן וכו':

אר"א ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה הוא דאי ס"ד חובה הוא תיתי בשבת וכו' מ"ט אתי' כדתני' חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחלה כדי שיהי' פסח נאכל על השבע, וברש"י במתני' עמו עם הפסח בי"ד ע"ש ועיין בצל"ח דהער ע"מ דאמרו והכי קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה וכו' מה נתבאר בזה יותר ממה דידעינן מעיקרא, גם מדייק דבמתני' נאמר מביא חגיגה עמו, ובגמ' ה"ק מביאין עמו חגיגה וכו', ומה שמתמה האיך מדמה חגיגה להרכבתו והבאתו דאפשר לעשות מע"ש לחגיגה, ברש"י נשמר מזה במ"ש אפי' שחיטה דילה ע"ש וי"ל דרבותא אשמועינן אף שאין יכול לעשותו מאתמול, אפ"ה לא דחי, ומה שתירץ בצל"ח דאפשר דהבאת חגיגה בי"ג ודמי להרכבתו והבאתו. ומביאין עמו פירושו דעכ"פ מביאים, מה מפרש לטומאה ולמרובה. ועיין עוד בצל"ח שעמד על רש"י שפי' במתני' עמו עם הפסח בי"ד, "בי"ד" מיותר, גם יש לדקדק דר"א אמר ש"מ אחרי השקלא וטריא דמאי תנא וכו' ואחר שאמרו הכי קאמר וכו' אמר ש"מ דלאו חובה, הא גם בלי זה ממתני' לחודא נשמע ככה, ועוד יש לדקדק דאמר מ"ט כדתני' וכו', הטעם הבאת חגיגה משום שיהי' פסח נאכל על השבע וזה לא נשמע מברייתא דמברייתא נשמע רק מה שנאכלת תחלה, אבל לא למה הובאה.

והנה יש חילוק בין אי חגיגה חובה או לאו חובה, ועיין במהרש"א דלגמ' דילן אף דאינו חובה מ"מ מצוה מן התורה כדי שיהי' נאכל על השבע, ולהירושלמי [הובא בתוס' ד"ה לאו חובה], משום גזירת שבירת עצם הוי מדרבנן, דאם חגיגה חובה אינה תלויה בפסח, והוא מצוה בפ"ע כמו בשאר חגיגות בט"ו, ואם אינה חובה הוי מצוה משום שיהי' פסח נאכל על השבע ותלויה בפסח, ואם נימא דחובה וחגיגה מצוה בפ"ע יש לעיין מה יביא קודם. חגיגה או פסח. ונראה דחגיגה קודם, דכללא בידן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, וחגיגה תדיר לגבי פסח, דפסח רק בי"ד, וחגיגה גם בט"ו ובשאר מועדים, ובתדיר ומקודש איבעיא בגמ', ונראה אף דפסח חמיר דבכרת משא"כ בחגיגה דהוי רק עשה, משום זה לא נקרא מקודש דלענין קדושה פסח כמו חגיגה קדשים קלים, וא"כ חגיגה קודם, אבל אי נימא דהוי רק מצוה בשביל שיהי' נאכל על השבע תלויה מצוותה בפסח י"ל דהפסח קודם בהבאה, גם י"ל טעם נכון דהפסח קודם כיון דחגיגה באה משום דהפסח יהי' על השבע וזה רק במיעוט, וקיי"ל נמנין ומושכין ידיהם עד שישחט. א"כ בכל פסח ופסח לא ידעינן אם יש מצוה בחגיגה עד אחר שחיטת הפסח, ועוד י"ל כמ"ש התוס' לקמן דבחגיגה סברא הוא שיהי' בזמן החגיגה, כן י"ל באם הוי מצוה בלבד שיהי' החגיגה בזמן המצוה, וזמן המצוה אינו אלא לאחר שחיטת הפסח דידעינן אם הוא במועט דנמנין ומושכין וכו'.

ולפ"ז אם נאמר חובה, החגיגה קודם, וע"כ זמנו קודם זמן שחיטת הפסח, אבל אם נאמר מצוה הפסח קודם, והנה לשון המתני' אימתי מביא חגיגה עמו מזכיר חגיגה קודם נראה דהבאתו קודמת, ולכך פרש"י בי"ד, בכל היום קודם זמן שחיטת הפסח, ואם חגיגה חובה מצוה בפ"ע הוא החגיגה אינה תלוי' בפסח, שפיר מקשה בגמ' מאי תנא דקתני חגיגה, כי הוא דין בפ"ע, ע"ז קאמרי והכי קאמר אימתי מביאין עמו חגיגה מוקי העמו היינו פסח קודם חגיגה והבאת הפסח קודם וא"כ אינה חובה ותלוי' בפסח. שפיר קתני במתני' אימתי וכו' דאיירי מדיני קרבן פסח, וחגיגה מדיני קרבן פסח שיהי' נאכל על השבע ושפיר קאמר תנא הרכבתו וכו' ומעתה ממתני' לבדה אין להוכיח דלאו חובה משום דלא אתא בשבת וכו', די"ל דמרישא אימתי מביא חגיגה עמו דמוקים חגיגה קודם משום דהבאתה קודמת ע"כ דחגיגה חובה, אבל אחרי דאמרינן דיש לפרש המתני' אימתי מביאין עמו חגיגה י"ל דגם לרישא אין חובה שפיר מוכיח ר"א מהא דלא אתיא בשבת וכו' דלאו חובה – ועתה שפיר מוכיח מדתנא דטעם הבאת החגיגה שיהי' הפסח נאכל על השבע, דאי רק על אכילה תחלה נאמר הטעם וחגיגה אינה תלוי' בפסח, ל"ל באכילתה תחלה טעם שיהי' נאכל על השבע תיפוק לי' דחגיגה תדיר.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה