פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
מתנות כהונה
בחולין דף ק"ל ע"א פריך שם הגמ' ויהי' חולין חייבין בחזה ושוק ק"ו מקדשים מה קדשים שאינן חייבין במתנות חייבין בחזה ושוק חולין שחייבין במתנות איני דין שחייבים בחזה ושוק א"ק וזה יהי' משפט הכהנים וכו' טעמא וכו' והא בעי תנופה וכו' ואי אגוואי והא קמעייל חולין בעזרה ע"ש ונלע"ד דיל"ד למה לא תי' בגמ' מיד דל"ש בחולין חזה ושוק מצד ממנ"פ דהגמ' ולמה תירץ מקודם משום מיעוטא דזה, די"ל אם נאמר דגם בחולין שייך חו"ש, ג"כ נוכל לומר כמו דהתורה חייבה ליתן לכהן ג"כ ליהוי הקדש, ואי משום דל"ש קדושת הגוף רק בבהמה תמימה, י"ל אולי ריבתה התורה גם בזה להקדש כמו הקדש קרבן מנחה, ואי ליכא מיעוטא הו"א דבאמת קדוש ובעי תנופה ומשו"ה יכול להיות בפנים. אבל זה לא נוכל לומר משום דאי הוי הקדש ובעי תנופה, ומותר בפנים ע"כ דהקדש זכה מקודם ואח"כ כהנים משולחן גבוה קזכי א"כ בשעת נתינה ליכא נתינה לכהן, וע"כ דבשעת נתינה לכהן הוי חולין, וקו' הגמ' קיימת דלא חזי לפנים, אבל זה רק אם נימא כי הי' רק משפט הכהנים מחלקם מיד וזה ממשמעות הכתוב דמשפט הכהנים ולכן אחרי שאמרו מזה יהי' משפט הכהנים מקשו שפיר "דזה" מיותר.
התוס' בד"ה ואיבעית אימא כתבו דאם כמעוט מזה ליכא לצי"ש במזיק או אכלן ואם מצד דהוי ממון שאין לו תובעין שייך לצי"ש ע"ש והי' נ"ל דהכא עדיף משאר לצי"ש אף דאם נימא דלא מהני תפיסה בלצי"ש הכא מהני מצד הדין, כיון דהוי רק ממון שאין לו תובעין, והיכי דתפס אי נימא תקפו אין מוציאין, אף דהמתנות בעצמם איננו, מ"מ י"ל דהתפיסה מהני דיהי' הוא התובע ויהי' עי"ז ממונו. כיון דלא הוי ממון משום דחסר תובע וכיון דתפס הוא התובע, ומצד הדין להני התפיסה, ואם נימא דנמעוט מזה יהי' משפט הכהנים א"כ ליכא כח כלל בתפיסת הכהן כיון דאיכא במשמעות המיעוט דליכא כלל במשפטס בזכותם ותפיסתם לא הוי תפיסה.
בגמרא מאי לאו להוציאן בדיינין לא לחולקן בדיינין ע"ש ולכאורה קשה להבין משמעות הברייתא מלמד שהמתנות דין, וכי משום דאומרים לי' תן לזה חבר ולא לזה ע"ה כמ"ש רש"י ע"ש הוא דין, זה אינו במשמעות לשון דין, והנ"ל לפמ"ד להלן ובקידושין דהמקדש במתנות קידושיו קידושין במכירי כהונה וגם תפיסתם מהני, והסברא דזה משוי לי' לממון שיש לו תובעין כיון דאין לאחר זכות רק להם כן ר"ל הכא כיון דחולקין בדיינין ואומרים לו תן לזה חבר כמ"ש רש"י בדיוק לשונו, א"כ ע"י חלוקת הב"ד הוי ממון שיש לו תובעין לכן ג"כ מוציאין בדיינין ולפ"ז בס"ד הו"א דמצד הדין הוי מתנות דין להוציאן בדיינין, ותי' לא לחולקן ומשו"ה הוי דין להוציאן. [ויש להקשות על זה מגמ' דלקמן שהקשו נימא לחולקין ושם ל"ש זה וגם שם יש ליישב].
בגמרא דאתי לידי' בטבלייהו ופרש"י מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר ע"ש, והנראה מדברי הגמ' דאתי' לידי' משמע כפרש"י דמונחת אצלו, דלא איירי דהוא נתן כל הבהמה לכהן למען המתנות קודם שהורמו יהי' לכהן, דבכה"ג ודאי כהורמו דמיין כיון דמצויינים הוי כמפורשים ועומדים ואף דע"כ בגמ' לא סברי לחלק בין מתנות לתרומה, דאל"כ נחלק בפשיטת בין מתנות לתרומה וכיו"ב מ"מ בנתינה ודאי הסברא ככה הוא דלמה יגרע מנתן עיניו בצד זה דהה הרמה ואם נתן לכהן לו יהיו. כ"כ הכא, ולכן אמרו בגמ' דאתי לידי' וכפרש"י דמונחת אצלו, ולא כשנתנו ככה, אבל למה אמר רש"י וזכה במתנות מן ההפקר, דלשון מן ההפקר לכאורה מיותר, ונ"ל דכונת רש"י להסביר אף דאי נימא תקפו כהן מוציאין מידו בכה"ג אם אמרו מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין אין מוציאין, וטעם נכון הוא, כמו דמצינו בהכותב כתובת אשה ובע"ח ויורשין ינתנו לכושל שבהן ר"ע אומר ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה וכו' מזה נלמד אם זכות רבים באו בבת אחת, ולאחד קדימה בהזכות זכה הוא בו, והנה טעמא דתקפו מוציאין מידו משום טובת הנאה שבו והן הטובת הנאה במתנות אין להבעלים רק מעת התחלת חיוב המתנות, ואף אם מקודם לכן ע"כ כל הבהמה שלהם, אבל אותו זכות ע"י טוה"נ ל"ש קודם שבא החיוב, וכנראה הטובת הנאה שלו משום דהוי מצוותו ומשום דכתיב ונתן ובידו לקיים המצוה ויהי' המצוה שלו. וא"כ היכי דהבהמה מונחת ברשות כהן ושם נשחטה אם נימא דכהורמו דמיין זכות הטוה"נ דהבעלים ותפיסת הכהן באים בבת אחת, ולהכהן הקדימה כיון דברשותו הוא ומשו"ה זכה בהם וזה דמי כזכיה מן ההפקר, ועיין בר"ן דאיירי בבהמה לאחר שחיטה עיי"ש, ובזה מיושב דכאן גבי מתנות כתב רש"י רק דזכה מהפקר, ולקמן גבי מעשר כתב רש"י גם ל"א היכי דנתן לי' עיי"ש, משום דהתם אף דנתן לי' לא זכה אם לאו כהורמו דמיין משום דאינו ניכר משא"כ הכא.
בגמרא דף קל"א מכור לי בני מעיה של פרה והי' בה מתנות כהונה נותנן לכהן ואינו מנכה לו ואם במשקל נותן לכהן ומנכה לו וכו' ואמאי ליהוי כמזיק וכו' ויקשה ממנ"פ מרישא וגם מסיפא לא קשה קו' הגמ' דלפרש"י בהמכירה ללוקח הוי כמו מזיק ע"ש והנה אף דמזיק פטור אבל בל"ס איסורא קעביד בהיזקו, וא"כ היכי דמכר סתם דאמרי' דאינו מנכה לו מן הדמים ודאי לא מכר לו המוכר המתנות דאין אדם חוטא ולא לו, דבלא"ה אינו מנכה לו, ואם במשקל כיון דמנכה לו ודאי אין ברצון הלוקח לקנותו כיון דמנכה לו, וא"א חוטא וכו' ובקנין בעינן דעת שניהם ואין, ואולי י"ל דע"כ דרישא איירי דידע הלוקח וי"ל דגם בסיפא ידע הלוקח ולמה לקחו ובודאי לקנין לקחו וצ"ע.
בגמרא ההיא ליואה דחטף מתנתא וכו' דלא שקלינן וכו' ופרש"י בד"ה ורב לא מסתייע דלא שקלינן דמשמע שהיינו יכולין לכופו וכו' ע"ש מלשון הזה משמע דאם ליכא ספיקא הוי כפינן יקשה ולפי הגמ' דלעיל הוי ממון שאין לו תובעין, ולולא דרש"י היינו יכולים לומר, דכך כונת הגמ' אף דבספק ממון מהני תפיסה ברשות היכי דנתן המוחזק בטעות (ועיי' בס' תקפו כהן ובש"ך חו"מ סי' מ"ו וס"ט) מ"מ י"ל הכא בנתן הלוי בטעות דלא ידע דהוי ספק עם, לא מהני תפיסה כיון דלא נתן בתורת מתנה, וגם מה שנתן בתורת מצוה כיון דמספיקא פטור, לא רמי' מצוה עלה, וטעות הוא בנתינתו. וגם תפיסה לא מהני הכא במתנות אבל לפרש"י לא שקלינן דלא כייפינן לי' ק' וכי לישראל כייפינן בתמיה, ולפמש"ל בפי' הגמ' לחולקן בדיינין היכי דהב"ד אמרו לזה חבר מוציאין מידו ניחא.
בתוס' ד"ה יש בו טוה"נ לבעלים כתבו היכי דאיכא טוה"נ אם תפסו מוציאין מידו והיכי דליכא טוה"נ אין מוציאין מידו אבל לא יוכל לתבעו, וראייתם מלעיל דמדמה לקט וכו' למתנות דהוי ממון שאין לו תובעין מעשיר העובר ממקום למקום וכו' וכן כתב הר"ן ע"ש, ועיין בגמ' ר"ה דף ד' דלקט וכו' ומעשר עני הוי בבל תאחר, ובתוס' שם נראה היכי דקיימי עניים הוי כמו בצדקה לרבא מיד דעבר על בל תאחר ע"ש, וגם ע"ש בתוס' בקרבנות דלכפרה דאין ממשכנין אבל היכי דעובר על בל תאחר כייפינן ע"ש, והנה הרמב"ן סובר דל"ת חמור מעשה, ואם בעשה מכין אותו עד שתצא נפשו, בל"ת לא כ"ש. ומה דלא כייפינן בל"ת משום דכבר עבר. אבל בב"ת דהאיסור עומד. הסברא דכייפינן לי', והנה היכי דהגזבר תובע הוי ב"ת מיד כמו אם העני תובע. וכ"ש היכי דהב"ד יתבעו המה עדיפי מגזבר, וא"כ בכל מתנות עניים הוי בהו תובעים, דמיד שתבע העני עובר על בל תאחר וכייפינן לי', וכן כאשר יתבעו הב"ד, וכיון דעובר על ב"ת נוכל לכופו, ושפיר יוכל העני לתובעו, ואם כדברי התוס' בר"ה שם היכי דבעה"ב זיכה לפלוני עני אינו עובר מיד ע"ש א"כ אותו העני יכול לתובעו, וקשה דברי התוס' כאן במ"ש דאין העני יכול לתובעו, ומהגמ' לא קשה דאיירי בעשיר העובר דבשעת אכילה הי' עני, וגם במזיק או אכלן אי נעשה המעשה קודם התביעה הוי ממון שאין לו תובעין דליכא מאן דזכי בגוי'. דעדיין לא בא לידי ב"ת דעוד לא תובעו שום עני, וכיון דליכא בל תאחר גם כפייה ליכא.
עיין בר"ן שהביא דעת הרמב"ם דפוסק בתפס כהן מלוי דאין מוציאין מידו והקשה מספק בכור דמוציאין וכן בכל ספק ממון, ועוד היכי דאיתא טוה"נ וכתיב בי' נתינה גם בודאי מוציאין וכ"ש היכי דאיכא ספק עיי"ש, והנה אאמו"ר הגאון זצ"ל הסביר סברת מכירי כהונה לענין זהות המתנות. משום דהמה לא בעי קנין דהתורה הקנתיה להם, רק דכל חד לא זכה משום דאיכא אחרים אשר ג"כ יוכלו לזכות כמוהו, ולכן היכי דאמר לפלוני, אחרים לא יוכלו לזכות וממילא שלו מצד שזכתה לו התורה, ולכן במכירי כהונה לא בעינן אתי' לידי' ודפח"ח וש"י ולפענ"ד נראה עוד לומר דעיקר הסברא בטוה"נ דמוציאין מידו לאו משום ממון דאית בי' דא"כ יחזור לו שיווי הטוה"נ והשאר יהי' של כהן, ורק התוס' דהכא לא הזכירו טוה"נ ממון רק היכי דאי"ל טוה"נ מוציאין מידו ונראה דעיקר הטעם משום דיש לו טוה"נ ויכול ליתנו לכל כהן, א"כ הכהן התופס צריך להחזיר משום דגזל מכהן אחר דהוא רוצה ליתנו לכהן אחר ואין לו הטוה"נ ליתנו למי שירצה. וא"כ אין לו תובעין מצד שיש לו תובעין הרבה, אבל בההיא ליואה דהוי ספק ורק ע"י תפיסה נימא דיש עליו שם מתנות כהונה, וא"כ ליכא תובעין אחרים דנגדן אמרינן המע"ה, וליכא תובע רק התופס בלבד וממילא יש לו תובעין וא"כ עדיף ספק מודאי ול"ק מהגמ' דהכא על הרמב"ם ז"ל.
בגמרא הני טבחי דהוצל קיימי בשמתא דר"ח כ"ב שנין וכו' בד"א במל"ת אבל במ"ע עשה סוכה וכו' מכין וכו' ופרש"י דתו לא משמתינן בל"ת שיש בו כרת או מיתה דקלב"מ ע"כ, ויל"ד חדא מה הקשה הגמ' ממ"ע דאו' לטבחי כהן לפמ"ש התוס' דהוי רק מדרבנן. ב' פרש"י בד"ה והתניא במל"ת שיש בו כרת או מיתה, והא בכל ל"ת אין כופין, והטעם כתב רש"י בכתובות משום דכבר עבר הלאו. ג' דאם הכפויה בל"ת תהי' קודם העבירה, בעת ההיא עדיין ליכא כרת או מיתה, ונ"ל דלכאורה יקשה על קו' הגמ' דהכא בהני טבחי באם לא נתנו לכהן הוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, וכבר עבר על הלאו והיכי מקשו מעשה סוכה, וע"כ דהגמ' ס"ל דקונסין על לעבר משום להבא וכמו דמכין אותו למען יעשה המצוה כך קונסין על העבר למען יעשה להבא, וא"כ גם בל"ת שייך ככה ונימא בכל ל"ת לקנוס משום להבא, לזה פרש"י דעל להבא ליכא כפייה משום דבלא תעשה יש עונש אחר מיתה כרת או מלקות דקלב"מ ובשאר ל"ת ע"כ מוכח דקונסין דעל להבא ל"ש לומר דכבר עבר והנה בכהן דהמתנות מדרבנן ואיך שייך כפויה בדרבנן, ומברייתא רק בדאו' שמעינן אבל רש"י ס"ל בכל דרבנן הוי בלא תסור דאו' וזהו הוי לאו ול"ת ואם נימא בל"ת לא כייפינן איך שייך כאן כפויי ולכן משום אלו הב' הטעמים כתב רש"י דבל"ת שיש קלב"מ אין כופין ומתורץ הכל.
בגמרא אמר אביי מריש הוי חטיפנא כד שמיע ונתן ולא שיטול לא חטיפנא ואמרי' הבו לי כד שמיע ויטו אחר הבצע וכו' והוי שקילנא וכו' ונראה לפרש דחיבובי שייך היכי דעשיית המצוה הוא מן המובחר וגם על נוי שיש בתורת מצוה זו. והנה בכהן לענין מתנות י"ל דהוא אינו בגדר מצוה ליטול רק המצוה על הבעלים ליתן, וגם י"ל אם התורה זכתה לכהנים ואמרה ונתן ע"כ דרצון התורה שיקיימו הנתינה מן המובחר, ובחנופה אף אם נימא דיניחו הבעלים ביד אותו הכהן המצות נתינה איננה מן המובחר דהוא להבעלים ליתן ברצון טוב במי שירצה, ולכן אמרין ונתן ולא שיטול, א"כ המצוה מן המובחר והחיבוב צריך להיות בהנתינה ובחטפה נגרע המצוה, ואמר הבו לי, אבל כד שמיע ויטו וכו' מזה נראה דאין לכהן שום מצוה רק זכות ממון ול"ש בזה חיבוב מצוה, כי החיבוב הזה רק לבעלים ע"כ לא אמר גם הבו לי.
בגמרא אמר ר"י האי כהנא דאי"ל בשבבותי' צורבא מרבנן דדחיקא לי' ליזכי לי מתנתא והא לא אתא לידי במכירי כהונה וכו' רב ספרא לא אכל וכו' כי אמרי' באחר אבל בשמעי' בע"כ לא, והנ"מ היכי דלא אפשר אבל היכי דאפשר לא ע"ש, עיין בר"ן לעיל ר"כ שקיל בשביל אשתו. דכתב דכיון דאשתו כגופו הוי כהרשאה ע"ש, הכוונה דבעי' נתינה ליד כהן ואי משום דזכין לאדם שלא בפניו זהו נראה דהוי כתופס לבע"ח דחב לכהנים האחרים, ולכן בעי' הרשאה כנ"ל פי', והנה כאשר הקשו בגמ' והא לא אתי לידי' מה קו' כיון דזיכה לו הוי כהרשאה, וע"כ לגבי אחר לא מהני הרשאה רק היכי דכבר שלו ויכול לזכות לו, ואי נימא דפי' הגמ' דלא קני הצורבא מרבנן קשה להבין אטו בשופטני עסקינן דמאן דחק לי' לתתנם לו וע"כ הפי' כיון דלא יכול לזכות להצורבא מרבנן ממילא לא יוכל הצורבא מרבנן לזכות עבור הכהן ולא הוי נתינה לכהן, וא"כ מאי מהני מכירי כהונה, דמיירי גם בעוד הבהמות אינם שחוטות וגם למכירי כהונה ליכא זכות, וצ"ל כיון דאיכא מכירי כהונה לא הוי חב לאחרים, ובקבלת הצורבא מרבנן הוי נתינה לכהן כיון דזכין שכא בפניו, ולצורבא מרבנן אין צריך קנין, דודאי לא יחזור מדיבריו, ומובנים בזה שני תריצי הגמ', דלפמ"ש המכירי כהונה מהני רק דתהי' נתינה לכהן. ויזכה הכהן ע"י קבלת הצורבא מרבנן. אבל לא שיהי' קנין להצורבא מרבנן, דבבהיא שעתא לא הוי לי' זכות בגוי' רק דצורבא מרבנן יכול לאוכלו דודאי לא יחזור מדבריו אבל בשמעי' דבע"כ יש לחוש דיחזור מדיבוריו והוי גזל לגבי רבא לכן לא אכל רב ספרא. וגם י"ל חילוק אחר דבדחיקא לי' מלתא הוי כמו צדקה דאינו יכול לחזור משא"כ באחר וזה תי' הב' הנ"מ היכי דלא אפשר וכו', ומובנים בזה דרש"י דכ' דרבא כהן הוי עיי"ש וא"כ יקשה ממנ"פ הלא רבא בעצמו יכול לזכות ואי משום דלא רצה לומר הבו לי מ"מ למה לא אכל ר"ס דאם ס"ל הזכי' לא מהני מ"מ כיון דאכל רבא ע"כ זכה בגוי' כי גם הוא כהן, ובזה ניחא כיון דרבא לא רצה לומר הבו לי וזכה בעבור השמעי' א"כ זכה השמעי' כיון דהוי מכירי כהונה והשמעי' לא זוכה לו משום הב' תי' הגמ' וחשש לגזל גמור, וא"כ ע"כ ר"ס רק כדר"י ס"ל דאי לאו דרב יוסף למה לא אכל ר"ס והא גם שמעי' לא זכה, דמגמ' דלעיל לא שמעינן רק בעל בשביל אשתו דכגופא ומובנים דברי הגמ' לענ"ד.