אור ברסלב
פקודת אלעזר ריחא מלתא

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

ריחא מלתא

הואיל

בפסחים דף ע"ו איתא אמר רב בשר שחיטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור נו"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר וכו' מ"ט ריחא לאו מלתא, אציע איזה קושיות א) בצל"ח ובפליתי הקשו להתוס' ע"ז (דף ס"ו) דבחמץ בפסח דבמשהו אסור, אוסר ר"ח הפת במעשה תנור דלאו פטום. לרב דס"ל מין במינו לא בטיל ובמשהו למה בעי חד שמן. ב) כעין זה דבש"ע סי' תמ"ז הביא דברי התוס' דמחמרין בריח חמץ בפסח במעשה תנור דלאו פטום וכ"פ במג"א המביא קו' המהרי"ל על דברי התוס' דע"כ ללוי לאו מלתא כלל דאל"כ כיון דקאמר דינו סתמא אף למאן דס"ל מב"מ לא בטל הרי אף דאוסר במשהו התיר בריח:

ג) עוד הקשה המהרי"ל מאי ראי' מאפילו גדי וטלה, נימא לא מבעי' בטלה וטלה דהוי מב"מ, אלא אפילו גדי וטלה דהוי מבשא"מ ע"ש ועיין במחצית השקל שם, וכן הקשה הפילתי, ד) הרי"ף פסק דלא כרב וטעמי' משום דכד דייקא להמימרא דרב משכחת לי' דשייך באידך מימרא דרב וכו' דמב"מ לא בטל ואנן קיי"ל כרבנן דבטל, ופת שאפאה עם הצלי אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין. והקשה הר"ן א') אם בריח בעין מותר למה יאסור תערובתו, והנה בתוס' ב"ק (דף קט"ז) תירצו קו' זו וז"ל אי ריחא מלתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור המת לאכול לזרים שנלקט מן הכמון או מן היין של תרומה אבל ריחא לחודא כמו בת תיהא או זילוף לא הוי כשתי' ע"ש ודבריהם צריכין ביאור, ב') אי טעמא דרב משום דמב"מ לא בטל א"כ מאי הקו' מפת וחבית של תרומה דהוי מבשא"מ, ג') יקשה קו' הרשב"א בתוה"ב דהו"ל לתלות פלוגתת רב ולוי בפלוגתת ר"י ורבנן אי מב"מ בטל או לא, ולא בריחא אי מלתא או לא, ה) הקשה בצל"ח אי טעמא דרב משום דמב"מ ל"ב מאי הביאו עובדא דגדי וד"א דהוי מין בשא"מ, ו) הקשה בצל"ח ממתני' דנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו למה לן חזר אליו כיון דהרוטב אסור יאסור ריח הרוטב בלא חזר הרוטב אליו אי אמרי' ריחא מלתא ע"ש.

ויש לעיין לרב דריחא מלתא אי הוי רק ענין ממשות בפ"ע, או שנאמר דהוי ממש כמו הדבר שיצא ממנו הריח וכן ללוי דלאו מלתא אי לאו מלתא כלל או שנאמר דלאו מלתא גמור להיות בכחו לאסור אחרים או להיות אסור בעצמו. ולפום רהטא נראה מלשון התוס' ע"ז (דף ס"ו) דהוי למאן דס"ל מלתא כדבר עצמו שיצא ממנו שכתבו דחשבי' לי' כשותה ע"ש, אבל באמת קשה לומר כן, וכאשר נדייק בלשון התוס' לא ס"ל דהוי ממש כדבר היוצא ממנו דכתבו חשבי' לי' כשותה, אבל לא כתבו דחשבי' לי' שותה. נראה מזה דהוי רק איזה דמיון לשותה, ועיין בתוס' ע"ז (דף י"ב) כתבו דדומה לממש ע"ש הרי שכתבו בהדי' דהוי רק דמיון לממש, ועיין בתוה"ב להרשב"א הטעם בבת תיהא לאביי דאסור משום דאסורי בהנאה, וא"כ מוכח דאף דריחא מלתא לא הוי כדבר ממש דאינו אסור רק משום איה"נ והנה להרשב"א יקשה קו' התוס' מאי ראי' מכמון של תרומה, הא אינו אסור בהנאה. י"ל דלשיטתו דמחלק במשמרת הבית לק"מ דבבת תיהא לרבא לכתחלה מותר ובמעשה תור לכתחלה אסור משום דאש כחו חזק ומערב הטעם הוי כאילו מעורב שבח וטעם בפת ע"ש וכן י"ל בכמון של תרומה אף דאינו אסור בהנאה מ"מ ע"י כחה אש דחזק הוי כאילו יש בו שבח וטעם תרומה, וגם מלשון זה שבח וטעם נראה דאף למדסיבל ריחא מלתא לא הוי כטעם ומשו"ה אמר שבח וטעם, ועיין בפליתי שכתב בפירוש דאין לדמות ריחא אף דס"ל מלתא לטעם, דטעם גמרי' ממשרת וריחא לא דמי למשרת, ולפי הנ"ל יש לעיין אף למאן דס"ל ריחא מלתא מ"מ משום מה נאסר הרי מה דאסרי' ציר נבילה ושרצים בעי' לימוד ע"ז מקרא דוהטמאים, ולטעם כעקר בעי' קרא דמשרת או לימוד אחר ואיזה לימוד איכא לריחא, א"כ נאמר אף דמלתא יהי' מותר דא"א ללמוד מקראי, והן בפליתי מסופק אי ריחא מילתא מדאו' או רק מדרבנן. ורוצה להוכיח דל"ה אלא דרבנן משום דלא דמי לטעם דנלמד ממשרת ע"ש.

ולענ"ד נראה למאן דס"ל מלתא אסור מדאורייתא. והוא מכללא דמתני' ריש בכורות ובגמ' דף ו' וז' כל היוצא מן הטמא טמא, ואי אמרי' מלתא הוי איזה ממשות וכיון שיצא מדבר האסור אסור ואין להקשות א"כ ל"ל קרא לציר נבילה ושרצים מוהטמאים דשאני התם דאפשר לומר כמו גבי דגים דזיע בעלמא הוא, ואין להקשות ל"ל קרא דמשרת לטעם כעקר, תפ"ל משום דכל היוצא מן הטמא טמא, דשם צריך לאסור התערובת להיות ההיתר נהפך לאיסור או לענין ללקות עליו אבל לענין לאסור טעם בעין באמת לא צריך קרא ואסור משום היוצא מן הטמא טמא וכן הוא בריח מדבר האסור למדס"ל מלתא, ולמאן דס"ל באו מלתא לא הוי בגדר היוצא מן הטמא, (הגה"ה הא דכתבתי למאן דס"ל ריחא מלתא י"ל דאסור מדאו' משום כללא דכל היוצא מן הטמא טמא, באמת האי כללא לא נאמר אלא במין האסור ומה שיוצא בחי' המין האסור כמו ולד, חלב, ומי רגלים של חמור, אבל לא מצינו כזה בחתיכת איסור שיצא ממנה. אבל נראה כמ"ש הריטב"א קידושין דאי' שם מנ"ל דמיתת הבעל שרי' מדאסרה רחמנא אלמנה לכה"ג מכלל דלכ"ע שרי ודלמא לכה"ג בלאו ולכ"ע בעשה, וכתבו בתוס' דהעשה ודבק באשתו, אבל הריטב"א לא ס"ל האי עשה דכבר מת ואיך נאמר העשה ודבק באשתו אבל פי' הוא ז"ל, כל האסור מה"ת אף דשם האיסור בטל כמו בא"א דכיון שמת האיש לא הוי תו א"א מ"מ כיון דהיתה אסורה איננה שבה להיתרא עד שיתרנה התורה וכיון דלא התירה התורה נשארה באיסור וזה נקרא איסור עשה וע"כ צריך קרא להתירה, ומעתה הא דאסרה התורה לא תאכלו נבילה, כאשר הבשר נבילה שם ציר טעם וריח הכל בכלל איסור רק היכי דנפרש אמרי' דציר וטעם וריח אינה אכילה גמורה שאסרתה התורה מ"מ אף דשם האיסור בטל מהם לא נעשו היתר עד שהתירה התורה וזה איסור עשה כמ"ש הריטב"א, ולפי"ז ציר וטעם באמת אסור מה"ט שיצאו מאיסור. אבל ל"ה רק איסור עשה ולפי' צריכין קרא דוהטמאים ומשרת שיהי' בלאו משא"כ בריח דליכא קרא, מ"מ אי מלתא הוי איסור עשה. וכ"ז באם האיסור לאו י"ל אף דבטל שם הלאו נשאר עשה, אבל באם עיקר איסורו אינו אלא עשה אי בטל שמו ע"כ דגם עשה ליכא וממילא מותר, וא"כ בריח היוצא מאיסור עשה ליכא איסור כלל).

ועיין ברמב"ם פ"ג ממאכלות אסורות אוסר בשר אדם מזאת החי' אשר תאכלו ע"ש והתיר חלב אדם, והקשה הה"מ דאם בשר אדם אסור למה חלבו מותר והא כל היוצא מן הטמא טמא ותירץ דכלל זה לא נאמר רק באיסור לאו אבל לא באיסור עשה ובשר אדם הוי איסור עשה ע"ש. ודברי הה"מ הובאו להלכה בש"ך יו"ד סי' ע"ט ע"ש, ומעתה בנטף מרוטבו על החרס אי האיסור משום צלי מחמת דבר אחר הוי רק איסור עשה דכי אם צלי אש. ואי האיסור כדברי הרמב"ם משום דלא מקרי בשר צלי, הוי ג"כ רק איסור עשה וא"כ אף דהרוטב בעצמו אסור באיסור עשה, מ"מ הריח היוצא מן הרוטב ל"ה בכלל כל היוצא מטמא טמא, דכלל זה לא נאמר באיסור עשה וא"כ הריח מהרוטב מותר ומיושב קו' הצל"ח דשפיר בעי' חזר אליו.

אבל לפי"ז מה הקשו ללוי מאין צולין ב' פסחים כאחד דנראה דלרב ניחא, והא גם לרב יקשה, דעיין פרש"י דהאיסור משום שלא למנוייו והאי שלא למנוייו לא נאמר בקרא רק נאמר דהמצוה במנוייו ממכסת נפשות תכוסו דהוי רק איסור עשה, ובאיסור עשה היוצא מותר וא"כ למה אין צולין ב' פסחים כא' גם למאן דס"ל ריחא מלתא. ואין לומר כמו דאיתא בסוף פ' כ"ש היכי דכתיב לאמור הוי לאו דזה רק לר"י, ועיין ברש"י לרבא דלוקין על נא שתים. משום דלא תאכלו קאי גם על כי אם צלי אש וכן בתוס' דכי אם צלי אש הוי רק איסור עשה, וכן פסק ברמב"ם ה' ק"פ מכ"ז נראה דלא קיי"ל כר"י וא"כ האיסור שלא למנוייו הוי רק איסור עשה.

ויש לומר דאיתא בחולין פרק ג"ה. גיד הנשה נוהג במוקדשין ומוקמי' בגמרא כר"י דס"ל נוהג בטומאה ומקשו שמעת מיני' טומאה דאיסור לאו קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי', והקשו בתוס' והא לאחר זריקה בקדשים קלים מותר לבעלים ואיתא ביבמות אף דאין איסור חל על איסור מתלי תלי וקאי וכיון דמותר לבעלים שפיר חל אח"כ הלאו דגיד ע"ש ותי' כמו דאיתא בגמ' ביצה (כ"א) טעמא דנונ"ד אין קרבין ביו"ט דמשום דמשולחן גבוה קזכו ע"ש כן י"ל בהיתר גופא לבעלים, הא דמותרים באכילה משום דזכו בכך משולחן גבוה וכ"ז באפשר להתורה לזכות להם, אבל בא"א למה תהי' התורה מזכתו, ובגיד אי תזכה לי' התורה יהי' אסור משום איסור גיד, א"א לבעלים לזכות בו ע"כ לא זכתה לו התורה מעולם ואיכא עלי' איסור מוקדשים ואין איסור גיד יכול לחול עליו ושפיר אמרו איסור כרת מי שמעת לי' ומתורץ קו' התוס'. כן י"ל הכא דפסח הוי קדשים קלים רק משום מצות אכילת פסח זכתה התורה לבעלים הבשר לאכילה אבל שלא למנוייו לא זכתה להם התורה ואדרבה אסרתה עלי' א"כ הוי לגבי' כשאר קדשים וזולת איסור שלא למנוייו איכא איסור זרות וכיון דאיכא איסור קדשים ג"כ הוי איסור לאו, ושפיר אמרי' כל היוצא מהטמא טמא וניחא לרב דס"ל ריחא מלתא דאין צולין ב' פסחים כאחד, ואין לומר א"כ בחי ומבושל ג"כ נימא דיהי' איסור זרות, ז"א דהא אפשר לבעלים לצלות דכבר זכו בי' משא"כ שלא למנוייו הם לא זכו בו מעולם וכן לענין גיד (הגה"ה מה שכתבתי דע"י איסור שלא למנוייו הוי ג"כ לאו דזרות, וברמב"ם ה' ק"פ בערל לוקה משום דכתיב וערל וכו' ובשלא למנוייו לא הזכיר מלקות, עיין בפי"א ממעשה קרבנות דמלקות דזרות רק במקום ובזמן היתר אכילה לכהנים ע"ש והוא ממימרא דר' גידל מכות י"ח ע"ש ועיי"ש בגמ' (דף י"ז ע"ב) הנך ה' איסור ופרש"י אבל לא ללקות ועיין בריטב"א דהוי לאו בעונש מלקות ולא מלקות משמע דהוי לאו דזרות אף דאין מלקות וכן הכא).

ויש להקשות לרש"י ורי"ף דקיימ"ל כלוי דריחא לאו מלתא, מההיא דפ' כ"ש כו' דקול ומראה אין בו משום מעילה וריח בעת שתעלה תמרתו מועלין בו ופרש"י דיש ממש בריח ע"ש וא"כ ע"כ מלתא הוא, ויש לחלק בין הכא דהוי איסור אכילה ובין התם דהוי איה"נ להנות מהקדש דבמה דאין אסור אלא לאכילה א"א לאסור רק מה דהוי בגדר אכילה או שתי' ולזה אמר לוי לאו מלתא דריח אינו בגדר אוכל או משקה, ואם אינו בגדר אוכל ומשקה אין לאסרו משום כל היוצא מן הטמא טמא, דגם עיקרו אינו נאסר רק באכילה וצריך שיהי' בגדר אוכל אבל באיסור הנאה כ"מ שיש בגדר הנאה נאסר ובריח יש הנאה וגם יש בו ממש ע"כ גם ביצא אסור וא"כ ללוי אף דס"ל ריחא לאו מלתא היינו שלא יהי' בגדר אוכל או משקה, אבל מ"מ יש בו איזה ממשות וע"כ באיסור הנאה גם לדידי' מלתא ולפי' מועלין בריחא, ומתורץ בזה קו' המהרי"ל ללוי דע"כ קאמר דינו גם למאן דס"ל מב"מ ל"ב וע"כ דס"ל דלגמרי לאו מלתא ואיך נאסור בפסח משום דחמץ בפסח במשהו אסור, דלפמ"ש ללוי רק לענין שיהי' אוכל או משקה לא הוי מלתא כלל וגם אי מב"מ לא בטל מ"מ צריך שיהי' בגדר אוכל ומשקה דהוי רק איסור אכילה משא"כ בחמץ בפסח דאסור בהנאה גם ללוי מלתא הוא, ומ"ש משהו מריחא או מפת דהכל בכלל איה"נ.

אבל לפי"ז יש להקשות מאי הקו' ללוי מאין צולין ב' פסחים כאחד דלפמ"ש כיון דאיכא איסור שלו למנוייו בהק"פ נאסר ג"כ שלא למנוייו מצד איסור קדשים וקדשים אסור בהנאה ובאיה"נ כמ"ש גם ללוי ריחא מלתא ושפיר אין צולין, ואין לומר דבקדשים קלים לית בי' מעילה דעיין רש"י פסחים כ"ז ובמל"מ פ"ה ממעילה דאיסור רכיב עלה ע"ש וי"ל כמו דאיתא במתני' ריש מעילה היכי דאיכא היתר לכהנים לית בי' מעילה דלא מקרי תו קדשי ה', כן י"ל הכא אי הי' אפשר להפריש הריח הי' מותר לבעלים לית בי' משום קדשי ה' ואינו אסור בהנאה, משא"כ לענין אכילה דאיסור זרות איכא כמו בכל חטאת דמותר לכהנים ואסור לזרים וכ"כ בתרומה – והעולה מזה האיסור בריחא מלתא לרב משום דכל היוצא מן הטמא טמא והוי בגדר אוכל, וללוי הוי ריחא ג"כ ממש רק שאינו בגדר אוכל או משקה ולפי' באיה"נ נאסר הריח.

ועתה נבוא לתרץ קו' הר"ן אם הריח בפ"ע מותר למה יאסור תערובתו, דקשה לי ההיא דאין צולין ב' פסחים כא' לדברי הרמב"ם בנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו דאסור משום דהלחלוחית היוצא מהבשר אסור משום דאינו בשר צלי כמ"ש בה' ק"פ ובפי' המשניות וא"כ אי אמרי' ריחא מלתא לא עדיף ריחא מרוטב ובודאי לא מקרי בשר צלי, וא"כ הריח נאסר ויאסור את הקרבן פסח, ואיך מצינו ק"פ ניצלו בתנור שיהי' מותר, ואין לומר כיון דחזר אליו מקרי בשר והא ברוטב, ג"כ איירי בחזר אליו ואפ"ה אסור וכן צריכי' לומר בריחא, [ואולי י"ל המש"ל היכי דאינו נאסר אלא בעשה, בריחא ליכא איסור] ואין כומר דריחא מלתא דרבנן כמ"ש בפליתי, ובפסח עצמו דא"א בענין אחר לא החמירו משא"כ בב' פסחים אין צולין כא', והא כללא בידן בדרבנן אין לאסור מה דסתרי אהדדי דלא יהא מיחזי כחוכא וטלולא, ואיך אפשר לאסור ב' פסחים משום ריחא אם בכל צליית פסח בתנור איכא ריח איסור ואפ"ה מתירין (ועיין בצל"ח בחזר הרוטב לבשר נעשה בשר ומותר וברמב"ם טעות הדפוס אבל לפי גרסתנו ברמב"ם דברי אלה).

ויש לומר אף דלרב ריחא בגדר אוכל ומשקה, מ"מ לא עדיף מאוכל גופי' שיצא ממנו ובאוכל גופא בעי' שיהי' בדרך אכילה ובדרך הנאה, משא"כ שלא בדרך אכילה ושלא בדרך הנאה מדאו' מותר, והנה בריחא רק מה דעבידא לריחא מקרי דרך הנאה כמו שמן וורד והדס אבל בשר לא אתעבידא לריחא, וא"כ הריח אף דהוי בגדר אוכל מ"מ במריח לחוד הוי שלכה"נ ואף דגם בשלכה"נ הוי איסור דרבנן מ"מ זה רק בבשר איסור גופא אבל בריח דאינו אסור רק משום דכל היוצא מטמא טמא וכמ"ש הה"מ באיסור עשה ליתא מכ"ש היכי דהוי רק איסור דרבנן, וא"כ בשלכה"ב לגמרי מותר. וא"כ במריח בריח ליכא איסור כלל, ושפיר יש חילוק בנטף מרוטבו על החרס דהוי משקה גמור וכיון דנפרש ונעשה רוטב לא מקרי בשר ונאסר. אף דחזר אליו ושוב נעשה בשר מ"מ כיון דכבר נאסר כשהי' רוטב שוב א"א לחזור להיתירא דאיסור אין יוצא מידי איסורו וכשחזר אליו אוסרו אבל בריח בעת היותו ריח ליכא איסור דהוי שלכדה"נ וכשחזר אליו ונעשה דרך אכילה בצירוף הבשר שוב נעשה בשר ולא נאסר מעולם ולפי' שרי, משא"כ בב' פסחים דאיכא איסור שלא למנוייו, ומעתה שפיר יש חילוק כשהריח לבד בפ"ע אף דהוי בגדר אוכל הוי שלכה"נ ומותר, משא"כ בנתערב אח"כ ע"י התערובת נעשה דרך אכילה שוב נאסר ומתורץ קו' הר"ן.

ונראה עוד לחלק בין מב"מ ובין מבשא"מ, במ"ב כמ"ש הר"ן נדרים כ"ב מעמידו ומחזקו לפיכך לא בטל, י"ל דהריח הנכנס במאכל מינו נעשה דבר אחד ומקרי דרך אכילה ופת שאפאה עם הצלי משום דישל"מ הוי כמין במינו כמ"ש הר"ן נדרים (דף נ"ב) אבל במבשא"מ דעומד לבטלו אף דאיירי בגונא דניכר הריח דלא בטל, מ"מ הוי כעומד בפ"ע דא"א לומר דהוי חד מאכל כיון דעומד לבטלו וא"כ בנתערב בא"מ עוד לא מקרי דרך אכילה ולפי"ז צריך לתרווייהו לריחא מלתא דנימא דהוי בגדר אוכל ולמב"מ לא בטל דנימא דהוי בדרך אכילה.

ומיושב קו' הרשב"א דשפיר צריכין פלוגתא בריחא אי מלתא או לא – וא"כ יקשה מאי מדמו פת וחבית של תרומה דהוי מבשא"מ לדינא דרב דאיירי במב"מ. וי"ל דעיין בתוס' ע"ז ס"ו כתבו דבבת תיהא חשבי' לי' כשותה דאי משום הנאה מאי ראי' מכמון של תרומה דמותר בהנאה שאינו של כילוי ע"ש, ונראה דהתוס' סברו או דאמרי' דהוי כשותה או דלאו מלתא ואין איסורו רק משום דנהנה מיי"נ דאסור בהנאה אבל כמ"ש לרב אי מלתא בריחא הוי בגדר אוכל אף דלא דמי לטעם ולמשקה מ"מ בגדר אוכל הוי וא"כ כשנכנס בפת אף דתרומה מותרת בהנאה, בהנאה של כילוי אסור ואי ריחא מלתא הוי הנאה של כילוי דאיכא ממש בגדר אוכל בפת, ולפי' מקשו שפיר. ואין לדמות לזילוף דשם בלא"ה קיימו לאיבוד, ומה נפ"מ אם הוא נהנה הוי הנאה שאינו של כילוי, אבל בפת הפת קיים ומעורב בו ממש של תרומה דאפשר לכהן מקרי הנאה של כילוי – ובזה מובנים דברי התוס' ב"ק (דף קט"ז) אי ריחא אסור בהנאה בפת דנלקט הריח יש לומר כ"כ לאסור הפת ע"ש – אבל עוד נשאר לתרץ קו' הצל"ח מה ראי' מעובדא דלוי בגדי וד"א דהוי מבשא"מ, וכן למה בעי לרב דס"ל מב"מ במשהו חד שמן.

ויש לומר דיל"ד למה אמרו מפטמי אהדדי וכי בעי' שיהי' בתערובת איסר תוספות ושבח הרבה, והלא די בתערובת איסור שנתערב בו איסור שאינו בטל, ואין לומר כמ"ש התוס' ע"ז ס"ו דלרב רק בפיטום אסור התוס' כתבו לשיטתם דרב י"ל כרבא דבת תיהא מותר ולפיכך סברו רק בפיטום אסור אבל לרש"י ורי"ף דפסקו כלוי משום דרבא קאי כוותי' לא בעי' פיטום דוקא, וי"ל דע"כ בעי' פיטום משום דהנבילה כחושה ובלי פיטום לא הי' מוליכה טעם, אבל קשה מ"ש מפטמי אהדדי דמשמע דגם הכשרה צריכה להיות להתפטם וזה צריך ביאור. והנה ברש"י נזהר מזה שפי' דהשומן מפטם לנבילה והדר איהו מוליך ריח ע"ש פירושו והנבילה צריך פיטום אבל לכשרה די בהולכת טעם הנבילה אבל הרי"ף גרס בגמ' אזל האי ומפטם להאיך והדר האיך ומפטם לההי' ע"ש יקשה ל"ל למימר והדר האיך ומפטם לההי' – עוד יל"ד בדברי הרי"ף שכ' כד דייקו למימרא דרב משכחת פי' דשייך באידך מימרא וכו' ע"ש, אם דעתו דטעמא דרב משום דס"ל מב"מ לא בטל זה סברא נכונה בפ"ע, והוי לי' למימר האי מימרא דרב שייך באידך מימרא וכו' אבל במש"כ כד דייקו למימרא דרב נראה דמזה המימרא נשמע כונתו וטעמו משום דמב"מ לא בטל, והאיך נשמע כזה מדבריו הכא.

ויש לומר דשפיר נשמע ככה מדבריו כאן, והנה הרי"ף וכל ראשונים ומפרשים ס"ל דדינו דרב משום מב"מ ולכאורה י"ל דהוי מבשא"מ. דעיי' ברשב"א בסוגיא דזרוע בשילה חולין (דף צ"ט) דס"ל לרבא בע"ז ס"ו דאזל בתר שמא וכן קיי"ל ביו"ד סי' צ"ח וע"ש בש"ך דמחלק עד ששים לא אזלי' בתר שמא דניכר טעמו אבל לענין יותר מס' דנימא לא בטל אזלי' בתר שמא, ס"ל להרשב"א דרוטב הזרוע בבשר האיל הוי מבשא"מ משום דשם רוטב לחוד ושם בשר לחוד, ואף ברוטב בלי מים גם ברוטב עבה שיוצא מן הזרוע לאיל אין שמותם שוה, והביא ראי' מהנודר מן הבשר מותר ברוטב, ולע"ד י"ל סיוע מרמב"ם דנטף מרוטבו על החרס דאסור דלחלוחית רוטב לא מקרי בשר א"כ גם בדברי תורה רוטב ובשר חלוקי' בשמן – ועיין בפר"ח יו"ד סי' צ"ח הביא דברי הרשב"א וכן בראש יוסף חולין כ"פ, ואין לומר כהצל"ח היכי דנכנס בבשר הוי כבשר דזו הוא רק באותו בשר עצמו אבל בבשר אחר לא, וראי' מזרוע בשילה דרוטב הזרוע בנכנס לבשר האיל לא הוי כמב"מ משום דזרוע והאיל כב' דברים ע"י האיסור זרוע ואם רוטב עבה עם בשר מקרי שא"מ מכ"ש ריח ודאי לא איקרי בשר והוי א"מ עם בשר וא"כ האי דינא דרב אף דאיירי בבשר נבילה וכשרה מב"מ. מ"מ ריח בבשר הוי א"מ.

ונראה לתרץ כמ"ד סוף ביצה ל"ו ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה אר"א הוי לי' דשיל"מ ואפי' באלף לא בטל והקשו בתוס' והא מים ומלח הוי אינו מינו עם עיסה ובא"מ בטל דשיל"מ ותירץ דעיסה צריכה למים ומלח ע"כ מקרי מינו וכן תבלין שמתקנים בו הקדירה מקרי מב"מ ע"ש, ועיין בפליתי סי' צ"ח דמחלק בין תבלין שדרך לתקן בו הקדירה מקרי מב"מ ובין אין דרך לתקן בו הקדירה מיקרי א"מ ע"ש, והנה האי פטום בשר הוי תיקון בשר דענין פטום מורה ע"ז כמו המפטם את השמן המפטם את הקטורת, ופי' בערוך המפטם המבשם ע"ש וא"כ הוי תיקון הבשר וגם דרך תיקון דדרך לפטם הבשר ולדברי התוס' אף דהוי א"מ כמו בתבלין לקדירה. באופן דהוי תיקון ודרך תיקון הוי מב"מ, ולפי"ז אף דריח עם בשר הוי מבשא"מ, מ"מ ע"י הפטום נעשה מב"מ, וא"כ ע"כ בעי' חד שמן שיהי' פטום ויהי' ע"י מב"מ. ומדוייקים דברי הרי"ף שכ' דאזל האיך ומפטם לי' לההיא, דגם לכשירה צריך פטום דאל"ה הוי מבשא"מ וכ"ז אי טעמא דרב משום דמב"מ ל"ב, בעי' פטום שיהי' מב"מ, אבל אי גם בא"מ אוסר ריח. הקו' במ"ע למה צריך פטום להכשירה והלא די בתערובת ריח איסור, וא"כ דברי רב שאמר ואזל האיך ומפטם לי' לההיא מיותרים וע"כ דס"ל טעמי' משום דמב"מ לא בטיל ולפי' צריך פטום, ושפיר קאמר הרי"ף וכד דייקו למימרא דרב:

שייך באידך מימרא וכו'.

ויצא לנו מזה חומרא דאי לפירוש הפשוט דבשר נבילה עם בשר כשרה הוי מב"מ, ע"כ יש לחלק בין בשר שור ושור וטלה וטלה או גדי וטלה אבל אי המב"מ משום הפטום אף דבבשר הוי מבשא"מ. מ"מ ע"י הפיטום הוי מב"מ דלא גרע מתבלין בקדירה כמ"ש התוס' ביצה (דף ל"ז) ומובנים דברי הגמ' מה לי טלה וטלה ומה לי גדי וטלה, דשניהם הוי מב"מ ומתורץ קו' המהרי"ל דלא מבעי בטלה וטלה דהוי מב"מ אלא אפי' בגדי וטלה דמבשא"מ, דלפמש"כ שוים הם ותרווייהו מב"מ, ומתורץ קו' הצל"ח דגדי וד"א הוי מבשא"מ, דכמ"ש ע"י הפטום אין חילוק ומקרי מב"מ, וכ"ז הכא דבעינן דוקא מב"מ שלא יהא בטול ע"כ צריכין הפטום להשוות אותם למב"מ, דאל"כ הריח עם הבשר הוי מבשא"מ אבל בחמץ בפסח אף דהריח הפת עם הפת הוי ג"כ מבשא"מ. מ"מ לענין חמץ בפסח קיי"ל בין במינן ובין בשא"מ במשהו, ע"כ כא בעי פטום להשוותו מב"מ דוקא, ושפיר כתבו התוס' ע"ז (דף ס"ו) דבחמץ בפסח גם מעשה התנור בלי פטום אוסר דאסור במשהו ומתורץ קו' הצל"ח ופליתי.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה