פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
הואיל
פסחים דף מ"ו ע"א במתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, בן בתירה אומר תטיל בצונן, אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י אלא מפרישתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה, ברי"ף פסק כר"א משום דרבי קאי כותי' והלכה כרבי מחבירו ועוד דהא דר"א שייך בהך אחריתי דר"א דהסל מצרפן וכו' וחדא טעמא הוא ואח"כ הביא פלוגתא דרבה ור' חסדא באופה מיו"ט לחול וכו' ופסק כרבה משום דכר"א קיימא והלכתא כר"א דאית לי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה ע"ש.
ועיין בבעה"מ ובר"ן ורא"ש שתמהו ע"ז חדא, דהא דבעי צירוף סל הוא רק באין בעיסה שיעור חיוב חלה. וכאן משמע דאפי' הי' בזה מתחילה כדי חיוב חלה אפ"ה בעי צירוף ועי' בתוס' שתמהו בזה על רש"י ג"כ דלרש"י בעי צירוף סל במתני' דהכא דאיירי באיכא שיעור בעיסה כדי חיוב חלה, ומש"כ בתוס' דהכי משמע בפסק שלו לקמן וכו' דאהכי מייתי לי' לקמן וכו' ע"ש אינו מובן דאף דמשמע כן לקמן בקפיזא קפיזא דמהני צירוף סל אינו מוכרח באם יש כשיעור לא בעי צירוף סל לפטור אחת על כולן, אבל במס' נדה ח' ע"א בד"ה הרודה וכו' פרש"י כגון שהוא לש את עיסתו פחות פחות מה' רבעים לפוטרו מן החלה ע"ש מוכח דרש"י ס"ל דרק באין בו כשיעור בעי צירוף סל ודברי רש"י בנדה והכא סותרים זא"ז. ב' השיג הר"ן על הרי"ף במה שאמר דהלכה כרבי מחבירו דהכא הוי נגדו ב"ב ור"י ואין הלכה כרבי מחבריו ע"ש ועיין בתוס' שהקשו דלא קיי"ל כרבי מחבירו היכי דאמוראי פליגי בזה ע"ש, ג' מה שייכות דין דהואיל דר"א בדין דצירוף סל דגם אם נאמר דהסל מצרפן אין להוכיח מזה סברת ההואיל ע"ש.
עיין ברש"י בריש סוגי' דגמ' שכ' אע"ג דאיכא חדא דלא חזי' משתרי משום דאכל חדא וחדא איכ"ל הא לאו חלה ע"ש, ובמתני' ובסוף הסוגי' פרש"י הואיל ואי בצע וכו' ובתוס' פי' רשב"א דרש"י משום הואיל ואי בצע וכו' ולכאו' דבריו תמוהין דרש"י פי' אף דאיכא חדא וכו' משום דאכל חדא וחדא וכו', ועיין בתוס' שהקשו לר"א הא אפשר בלא הואיל בהטלה לצונן ע"ש והמהרש"ל ומהרש"א תי' דתלוי בפלוגתא דרב"ח ור"פ לקמן, לרב"ח כל חדא וחדא משום הואיל ולר"פ לפרש"י האי כל חדא וחדא וכו' לאו משום הואיל, ורש"י בשמעתין כר"פ ע"ש.
ונראה דצריכא לתרווייהו להואיל אי בצע וכו' ומשום דאכל חדא וחדא וכו' ועיקר ההיתר אי בצע וכו' דהנה לרש"י כפי שהבינו המהרש"ל ומהרש"א דאכל חדא וחדא אמרינן הא לאו חלה אינו משום הואיל, יקשה לפמ"ד ביצה י"ז אבל מבשל הוא ביו"ט ואם הותיר הותיר ובלבד שלא יערים והקשו בתוס' הא לעיל י"א ראב"א מעריס ומלח גרמא גרמא ותי' דמליחה אינה מלאכה גמורה דאין עיבוד באוכלין ומשום אמנועי משמחת יו"ט התירו, אבל בישול מלאכה גמורה הוא ע"ש, וא"כ האי כל חדא וחדא אמרינן הא לאו חלה הוי הערמה דע"כ חדא חלה ומלאכת אפי' מלאכה גמורה והאיך מערים משו"ה האפי', ע"כ נראה כפי מה שפירש רש"י ותוס' דהיכי דאפשר בלא הואיל עבדינן בלא הואיל וכמש"כ הבעה"מ דלכתחילה גם לרבה אסור בהואיל י"ל דעיקר ההיתר אי בצע מכל חדא פורתא אך כמ"ש רש"י ותוס' דסופו ליטול אחת וע"כ יבורר דנאפת חלה א' שלא לצורך ע"כ הוי רק הואיל אי בצע וכו' אבל עכ"פ איכא ההיתר אפי' מדאו' ע"י ההואיל רק דלכתחלה אסור מדרבנן ובזה מהני הערמה דכל חדא וחדא לאו חלה דבדרבנן מהני הערמה ומתו' בזה קו' תוס' למה לא יבצע באמת מכל חדא וחדא דהא אפשר בלא הואיל, ולפמש"כ הערמה בצירוף ההואיל מותר לכתחילה אבל כ"ז אי אמרינן הואיל מדאורייתא כרבה, וא"כ לפי הבנת המהרש"ל ומהרש"א בפרש"י אליבא דר"פ גם לר"ח ניחא משום דכל חדא וחדא בלאו הואיל א"כ הוי הערמה לחודא ואסור במלאכת אפיה וע"כ כמ"ש הרי"ף דהלכה כרבה דר"א קאי כוותי'.
אבל יש להקשות על מתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט, דעיין בירושלמי הובא במפורשים דהמתני' לא איירי בנטמא הקמח דאפשר לעשות קבא קבא ולפטור את עצמו מחיוב חלה, וע"כ דאיירי בלש דכבר נתחייב ואח"כ נטמאת, וגם בלש ואח"כ נטמאת ג"כ יקשה קו' כזו דעיי' ביו"ד סי' שכ"ו שכ' אבל שאר כל האדם העושה עיסתו לחלקה בבצק פטורה, ועיין ש"ך וכ"כ הלבוש ודרישה והב"ח דאיירי לחלקה לאחרים לאנשים הרבה אבל לעצמו חייבת, אבל בתוס' בברכות ל"ח בשם הר' יחיאל מבואר להיפך דאף לעצמו כמו העושה עיסתו לוירמיישו"ש דהוי לחלק לעצמו פטורה ומובא בתשו' בית אפרים הביאו הפ"ת, והקו' אלחמי' שעושים מע"ש לשבת דעושים העיסה לחלק ללחמים פחות מכשיעור איך יתחייבו בחלה, וכן הקושי' הכא, אף דלש בטהרה מ"מ דעתו לחלק בבצק לחלות פחות מכשיעור וליכא חיוב חלה, ובבית אפרים תי' דהא דפטורה משום דדעתו לחלק חלוקה קיימת אבל בלחמים דעתו לצרף אח"כ באפיה וברדיה לתוך הסל הוי מתחלה חלוקה שאינה מתקיימת וכן י"ל הכא דדעתו לחלוקה שאינה מתקיימת שיצרפם אח"כ בסל, וא"כ צריכים לצירוף הסל שתתחייב בלישה וא"כ מה מקשו בתוס', אבל ז"א דאנן בעינן בשעת לישה שתתחייב וכמו בלש שלא לחלק, ומחלק אח"כ דנשאר החיוב גם בפחות מכשיעור כן בדעתו לחלק אבל חלוקה שאינה מתקיימת, אף שאח"כ עושה חלוקה המתקיימת בשאר החיוב, וכיון דבלש בטהרה כיון לחלק ודעתו לצרף בסל אח"כ החיוב משעת לישה נשאר גם על פחות מכשיעור ואם אירע שלא צירוף ג"כ חייב ושפיר מקשו גם בלא צירוף נשאר החיוב אבל הא גופא יש לעיין מנ"ל דבלש בטהרה לחלק בבצק לחלות קטנות דדעתו לצרף אח"כ בסל, הנה אם נאמר דיש חיוב וכדעת רש"י דלפטור בחלה על כולן בעי' צירוף סל י"ל דודאי כך דעתו דאם לא כן צריך לבצוע מכל חדא וחדא, אבל הכא בדעתו לחלק בבצק דפטורה מנלן דדעתו לצרף בסל אח"כ, ואין לומר דודאי דעתו לצרף אח"כ משום דיש איסור להפקיע א"ע מידי חלה כדאיתא ביו"ד טור ש"ע סי' שכ"ד ואיתא בגמרא כאן האי חומרא דאתי לידי קולא דמפקי לי' מחלה, זה אם כוונתו להפקיע א"ע מידי חיוב עיין בטו"ז וש"ך שם, אבל הכא דע"כ בחלות קטנות צרכו אין כוונתו להפקיע עצמו מחלה רק כך צרכו, ועיין בפ' התכלת במלאכא דר' קטינא ענשיתו אעשה וכו' טצדקי לפטור ופרש"י תחבולה וכו' ע"ש והכא לא משום תחבולה רק משום דכך צרכו, ואפשר דמ"מ חיוב עליו באפשר להביא א"ע לידי מצוה ולצרף בסל למען יקיים המצוה, אבל הדבר ברור דהאיסור להפקיע עצמו שלא לבוא לידי חיוב מצוה הוא רק מדרבנן דמדאורייתא המצוה רק בעיקר חיוב מצוה ולדעת הה"מ בריש ה' אישות דבדרבנן ליכא חזקה שלא יעבור על דרבנן אין לומר הכא דוודאי כיון בשעת לישה שהיתה בטהרה דדעתו ע"כ לחלק בבצק דדעתו הי' לצרף אח"כ בסל, ואפשר לומר כיון דנטל חלה ובירך וודאי דעתו לצרף אח"כ, וכ"ז לענין לחמים לשבת, אבל הכא איירי דלא נטל ועיין בצל"ח ברכות שם כיון דאפשר שיצרפם לא מקרי לחלק מוכח דלא אמרינן דדעתו לצרפם ועל הצל"ח קשה דס"ל דכיון דאפשר שיצרף לא מקרי לחלקה בבצק חלוקה קיימת, והא בוירמשו"ש כ' ר' יחיאל משום דלפעמים אינו נותן בקדירה כשיעור וא"כ גם שם אפשר שיתן לפעמים כשיעור ואין בבירור שתהי' חלוקה מבלי שאפשר לצרף.
ונראה לא לגמרי כדעת הצל"ח אלא דתלוי באם חזינן דאח"כ מצרף בסל אמרינן מסתמא לכך עומדת בשעת לישה ואם אינו מצרף אח"כ גם מתחלת לישה לא הי' דעתו לכך, וכעין זה אמרינן בריש ביצה, ביצה לאכילה ולגדל וולדות עומדת נשחטה הובררה דלאכילה עומדת וכו' ע"ש וא"כ מתורץ קו' התוס', דהיכי דאיכא שיעור לא בעי צירוף לפטור א' על כולן, הא הכא תלוי בזה אם צירוף הוי שיעור וחייב למפרע ואם לא צירוף לא הוי למפרע שיעור דלחלק בבצק עשאו, ומעתה המתני' דכיצד מפרישין וכו' היכי דרוצה להביא עצמו לידי חיוב מוכח דמתחלה כך היתה דעתו.
והנה בבא לשאול לב"ד אין יודעים מה הי' בדעתו ותלוי במה שנעשה, אם צירוף בסל מבורר דלמפרע כיון לכך והי' שיעור חיוב חלה ואם לא צירוף לא הי' כשיעור דדעתו לחלק בבצק, וא"כ בשעת האפי' עוד לא נדע דאינו מבורר עוד דעתו וא"כ איכא עוד הואיל אי לא צירוף וליכא חיוב למפרע כלל, ומעתה יש חילוק לר"י דהתנור מצרפן הוי חיוב למפרע מיד בשעת האפיה אבל לר"א תלוי עוד בצירוף הסל, ועיין בתוס' ובגמ' ל"ח דתרי הואיל לא אמרינן היינו בצריך לשני הואיל דבחד הואיל ליכא היתרא וזה סברא נכונה דנחלש ההואיל ורחוק ההיתר וכן איפכא אי איכא תרי הואיל וכל אחד להתיר גם למאן דלית לי' הואיל אפשר דמתיר ועכ"פ למאן דאי"ל הואיל רק מדרבנן אוסרין לכתחלה באיכא עוד הואיל גם מדרבנן מותר וי"ל דזה כוונת הרי"ף הלכה כר"א דקאי רבי כוותי', וכתב הועוד:
דאף דאמרינן הואיל מ"מ איכא איסור מדרבנן וכמש"כ בתוס' דאפשר בהטלה לצונן ע"ז אמר דהא ר"א שייך באידך אחריתי דר"א דהסל מצרפן וא"כ איכא הואיל דאינו בכלל חיוב "וחדא טעמא הוא" דלענין היתר גם מדרבנן צריכין לתרווייהו, וכ"ז לדעת הר' יחיאל הובא בתוס' ברכות ל"ח. אבל להש"ך לבוש דרישה וב"ח דפסקו דעשאו לחלק בבצק פטורה היינו רק לאנשים הרבה לאחרים ליתא לתירוץ זה.
ויש לתרץ לכ"ע והנה בין לרש"י בין להתוס' היכי דיש שיעור חייבת גם בנשאר בלי שיעור נשאר החיוב עליו רק הפלוגתא אי בעי צירוף סל לפטור אחת על כולן ויש לומר הא דביש בעיסה שיעור חלה אם פש שתתחייב וחלקו אח"כ דאין צריך צירוף סל הטעם דיש חיוב אחד לכל העיסה החיוב מצרפן, וא"צ אלא הקפה, זה ניחא בכל שאר חלה אבל בנידן דידן כמו דנימא דהחיוב מצרפן כן יש לומר דחשש איסור מפרידן, ומעתה מתחלה עד סוף האפיה בתנור ע"כ דאסור לו לקרות שם על חלה אחת דאם יקרא לה שם האפיה שלא לצורך ועבר על מלאכת האפיה, ואם רוצה לקרוא שם חלה בתנור ע"כ שצריך לקרוא שם על פורתא מכל חלה וחלה ואם כן האיסור מפריד הצירוף מתחלה ומבטלו. וגם לאחר האפיה כל ההיתר משום דאי בצע מכל חדא וחדא וכו' וע"כ שיהי' עומד לבצוע מכל חדא וחדא פורתא ואם כן האיסור מחלקן ולכך צריך צירוף סל, ומעתה אין סתירה ברש"י דבנדה איירי בחלה בכל ימות השנה לכך באיכא שיעור חיוב בעיסה א"צ צירוף סל אבל הכא בפסח ביו"ט האיסור מחלקן וצריך צירוף סל והתו' קוש' התוס' על רש"י וכן קושי' הראשונים על הרי"ף.
ועיין לקמן ס"ב היכי דמחוסר מעשה גם לרבה לי"ל הואיל וכן מחלקין הכא בין הואיל ואי בעי מיתשל דמחוסר מעשה משא"כ הואיל אי בצע וכו' וכן י"ל להיפך היכי דמחוסר מעשה מסייע להואיל גם לר"ח דלי"ל הואיל בצירוף סיוע דמחוסר מעשה גם לדידי' אית לי' הואיל, ועיין בתוס' ס"ב דמחוסר כתישה לא מקרי מחוסר מעשה ואמרינן הואיל א"כ צירוף סל ג"כ לא מקרי מחוסר מעשה י"ל דרדיה לסל לא מקרי מחוסר מעשה כמו כתישה אבל שעושה הצירוף תיקון לחלה אחד על הכל הוא דבר חדש מקרי מחוסר מעשה כמו מילה דמתקן גברא ועוד לסייע להואיל מהני מחוסר מעשה כזה ועיין יומא ס"ב דמחוסר הגרלה מקרי מחוסר מעשה ואינו מעשה יותר מצירוף סל, ומעתה יש חילוק בין ר"י לר"א, דלר"י התנור מצרפן רגע אחת לאחר האפיה דליכא עוד משום מלאכת האפי' וכמ"ש ש"י סופו ליטול אחת וההיתר משום הואיל אי בצע וכו' הוי הואיל גרידא ולר"י לי"ל הואיל דאין כאן חסרון מעשה כלל לצירוף אבל לר"א דאי"ל הסל מצרפן וכמש"כ בשעת האפי' אין שייכות רק באי בצע מכל חדא פורתא ואי משום דסופו ליטול אחת כזה מחוסר מעשה צירוף הסל א"כ חסרון צירוף הסל מסייע להואיל דאי משום דסופו ליטול אחת אינו ברור דלזה מחוסר צירוף סל וא"כ לר"א לכ"ע מותר אף למאן דלי"ל הואיל גרידא – עוד יש חילוק דלר"י דהתנור מצרפן בשעת האפי' כיון דסופו ליטול א' כמ"ש רש"י היתר ההואיל בא בשעת עבירת האפיה אבל לר"א דבעי צירוף סל א"כ בשעת האפי' אין כאן עבירה כלל דבשעת האפי' אי אפשר להפריש רק מכל חדא וחדא וכל חדא מותרת רק האיסור על שם סופו אחר צירוף סל וע"ז שפיר יש לסמוך על סברת ההואיל לכולא עלמא (ואמנם גם לר"י אפשר לומר כמש"כ דבשעת אפיה ליכא צירוף תנור רק אחר גמר האפיה רגע אחד).
וזה כוונת הרי"ף הלכה כר"א משום דרבי ס"ל כוותי' וכו' ועוד פירושו אף אי לא נימא בעלמא הואיל בהאי דינא קיי"ל כר"א גם אליבא דלא ס"ל בעלמא הואיל משום דשייכו באידך דר"א דהסל מצרפן כמ"ש בכה"ג דחסר צירוף סל כ"ע מודו. ומובן מ"ש דחד טעמא הוא כיון דהסל מצרפן משו"ה המחוסר מעשה מסייע להואיל ומשום אי בצע מכל חדא וכו' בעי צירוף סל כמש"כ ובזה מדויקים דברי רש"י ואי נמי קרא עלי' שם נמי דהואיל אי בעי מיתשל עלה מיהו כיון דאי"ל לר"א הסל מצרפן הכי עדיף טפי וכו' דכמש"כ אי בעי צירוף סל לא צריכין לדין דהואיל גרידא.
אבל לפי"ז לרב"ח. דרבה ור"ח בפלוגתא דר"א ור"י קמיפלגי מנ"ל דר"א כרבה דלפמש"כ יש לפרש דברי ר"א גם אליבא דר"ח. וי"ל דזה באמת דברי ר"פ דלמא שא"ה דבעידנא דעיילא לתנורא כל חדא וחדא חזי' לי' וכוונתו דבשעה שהפת בתנור אין שייכות הפרשה אלא מכל אחת ואחת דאין צירוף משום איסור מלאכת האפי' ומחוסר מעשה צירוף הסל וגם אין חשש איסור רק אחר האפיה וכמ"ש וא"כ העוד וכו' שכ' הרי"ף הם דברי ר' פפא, ובפורתא מכל חדא ליכא חשש איסור דאין אומרים אפשר למפלגי' בלישה כמ"ש התוס'. וכמ"ש בצל"ח דר"ה לי"ל האי דאפשר למפלגא בלישה ע"ש. ואפשר לומר דפלוגתא דרב"ח ור"פ תלוי בזה דרב"ח ס"ל היכי דאיכא בעיסה שיעור חיוב חלה לא בעי צירוף סל והוי הואיל גרידא ולכך ע"כ דר"א כרבה, ולר"פ צריך צירוף סל והוי מחוסר מעשה וגם לר"ח כן וי"ל דר"א גם לר"ח אתי' וליכא הואיל גרידא ולכך מהני הערמה דעל כל חדא אמרינן האי לאו חלה ומובנים דברי רש"י וכפי דברי המהרש"ל ומהרש"א, ובזה מיושב דלכאו' קשה על רש"י שפירש איכא למימר וכו' בלא הואיל וכו' והא בגמ' אמרינן ע"כ לא קאמר ר"א התם דאמרינן הואיל דבאמת הוי משום הואיל וכמ"ש גם לר"ח. אבל מ"מ אפשר בלאו הואיל לזה בעינן הערמה בלאו הואיל דכל חדא וחדא.
ואציע בשמעתין איזה קושיות. א) דברש"י בסוף הסוגי' לא גרס הואיל וא"ב מיתשל אלא הואיל והכוונה להואיל דאפיה, וגם פירש דבתרווייהו פליגי בהואיל ובטוה"נ אי הוי ממון או לא הקשו האחרונים, הצל"ח, פנ"י, שמן רוקח. ישועות יעקב ובתשו' מהר"ם מינץ ה' מנ"ל דבתרווייהו פליגי, דלרש"י ותוס' רק באי אפשר סמכינן אהואיל ובאפשר לא סמכינן א"כ דלמא תרווייהו ס"ל הואיל אלא דפליגי בטוה"נ לר"א הוי ממון, הוי א"א וסמכינן אהואיל לאפותה ולר"י דאינה ממון אפשר בלא הואיל. ב) אי תרומה טמאה בשריפה למה לא נאמר כתותי מיכתת שיעורא כיון דעומד לשרוף אין כאן שיעור, ולענין ב"י וב"י בעי שיעור כמו שהוכיחו רוב האחרונים ואם בכל חמץ בשריפה ואפ"ה עובר בב"י וב"י, שא"ה דכך גזירת הכתוב. אבל הכא השריפה משום דבר אחר, של חלה טמאה, ג) קו' התוס' לרשב"א דאשה ממלאת תנור בפת, משום דנאפת יפה אפי' אינה צריכה אלא אחת, למה צריכי' לטעמא דהואיל ע"ש, ד) קו' השאג"א סי' פ"א להר"י פסחים (כ"ט ע"ב) דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו משום דהוי לאו הניתק לעשה גם לר"א יניחנה עד הערב, ה) הרעישו האחרונים מה טוה"נ שייך בהך חלה הא לא ירצה שום כהן לקנותו דמה יעשה דהא תחמיץ אצלו ויהי' עובר בב"י וב"י, וגם הא חלה טמאה אסורה לכהנים, ודמי להאי דנדרים פ"ה בקונם כהנים ולוים נהנים לי כיון דאסור שוי' כעפרא בעלמא עיי"ש. ו) הקשו לפרש"י במסקנא דלא גרס הואיל אי בעי מיתשל וגם אמרו טוה"נ אינו ממון א"כ למה לא ס"ל לר"א כר"י דלא זהו חמץ שמוזהרין עליו.
על קו' הו' תירץ הצל"ח אף דאין כאן טוה"נ מ"מ לר"א מותר לאפותה אף דאפשר למפלגי' בלישה דר"ה פליג אר"ח בביצה ע"ש אכל לא הועיל בתירוצו דתשובת ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו אינה מכוונת לסתור דברי ר"א דגם לר"א ע"כ דאינה מוזהרים עליו, ובפנ"י מתרץ דאף דאינם מוזהרים עליו בב"י וב"י מ"מ מ"ע דתשביתו איכא כמו בחמץ ידוע אף דבטלה ויצא מרשותו מ"מ מחויב במ"ע דתשביתו ומשו"ה אינו מועיל ביטול בחמץ ידוע כ"כ הכא אף דיצא מרשותו ואינו מוזהר עליו בב"י מ"מ מ"ע דתשביתו איכא עיי"ש ולדידי צ"ע כמו שנדבר בעהי"ת.
והנה אף אי נימא דטוה"נ ממון פשוט הוא בפי כל המפורשים דאחר שנתחמץ לית בי' טובת הנאה, רק דאמרי' כיון דקודם שנתחמץ הי' לו בה טוה"נ נעשית החמץ ברשותו ועובר על ב"י וב"י וכן תי' הרשב"א הובא בשעה"מ פי"ו מחו"מ לענין הואיל אי בעי מיתשל דאחר שנעשית חמץ אינה ראוי לכל אדם רק בחלה אמרי' הואיל משום דברשותו החמיצה עיי"ש. והנה בנותר דפטור ממלקות כתב הרמב"ם הטעם משום דהוי להרל"ע, והקשה במ"ל א"כ היכי דנאבד או אכלו ארי יהי' חייב מלקות, ותירץ בברוך טעם דלכאורה יקשה בכל ביטלו כמה חייב מלקות כיון דקיל הלאו ולא דמי לאוי' ללאו דחסימה, ותירץ דיש ב' מיני להבליע, א' היכי דמתקן הלאו והמעוות כמו בהשיב את הגזילה שם אין הפטור מחמת קלות הלאו ופטור רק משום דתיקנו באמת, ב' כמו בנותר דמ"ע דשריפה אינה מתקנת הלאו דזו מעשה אחרת ואם גם בהא נתקו הכתוב לעשה ע"כ דקיים הלאו ולפיכך פטור ממלקות אף בלא קיום העשה ע"ש.
והנה בעשה דתשביתו לפמש"כ הר"ן ב' מיני השבתות איכא. בביטול, ובביעור נ"ש, ולהפנ"י וצל"ח ומהרש"ל גם לאחר ביטול בחמץ ידוע איכא המ"ע דתשביתו, והחילוק בין אלו הב' דעות הר"ן ומהרש"ל, נ"ל דסברת הר"ן דההשבתה היינו לבער מרשותו ומשו"ה די בביטול ואם לא ביטל בשריפה. ולמהרש"ל השבתה כוללת ביעור שלם ביעור מרשותו ומן העולם ואם ביטלו ביערו מרשותו ולא מן העולם והחיוב עליו לבער בשלימות – ועכ"פ לכל הדיעות העיקר בהשבתה לבער מרשותו, והנה ההשבתה מרשותו הוא מצות תיקון הלאו כמו בהשיב את הגזילה, והשבתה מן העולם הוא עשה מנתקת את הלאו אבל לא מתקנת כמו בשריפת נותר. ואם אמרה התורה ע"כ העיקר לתקן הלאו, ואין לומר דלמא בא הכתוב ליתן עשה אחר הלאו לנתק כמו בנותר, דאדרבה מסברא תלינן דבא הכתוב ליתן העשה לתקן הלאו כדאיתא בגמ' מכות (ט"ז) וכי משום דהוסיף קרא עשה יתירה מגרע גרע שאני התם דלנתוקי לאוי הוא דאתא ע"ש, א"כ הסברא נותנת דבהוספת עשה נתחזק הלאו אלא דע"כ בא העשה לנתוקי אבל הכא די"ל דעיקר העשה דתשביתו לתקן הלאו ודאי משו"ה בא הכתוב, וכבר כתבתי דמיד שנתחמץ אין כאן טוה"נ רק דעובר בב"י משום דברשותו החמיצה, אבל מ"מ הטוה"נ כלתה וא"כ יצאתה מאיליו מרשותו ודמי לאכלו ארי או נאבד. דהשבתה מרשותו נעשית מאיליו ואף דישרפנה אח"כ ויקיים ג"כ המ"ע דתשביתו היינו מן העולם, ולפמ"ש הוא מצוה ואיננה מתקנת הלאו ודמי למ"ע דשריפת נותר וכאן אין לומר דהמ"ע מנתקת הלאו לפטור אדרבא וכי משום דכתיב בי' עשה יתירה מגרע גרע והכתוב בא ליתן עשה רק לתקן ומתורץ היטב קו' השאג"א דבשאר חמץ שייך להנל"ע אף דשאר חמץ ג"כ אינו ברשותו מ"מ עשאו הכתוב כאלו ברשותו ואם מקיים המ"ע דתשביתו מתקן הלאו כיון דמשביתו מרשותו ג"כ, אבל הכא רשותו תלוי בטוה"נ ואם טוה"נ ליכא דכבר הלכה לה ע"י שהחמיצה כבר יצאתה מרשותו, ובטוה"נ לא שייך לומר עשאו הכתוב גם לאחר שהחמיצה כאלו ברשותו כיון דאין טוה"נ וגוף הדבר לא הי' שלו אלא לכהנים.
ומזה לשיטת מהרש"ל אף דלאחר הביטול חייב במ"ע דתשביתו היינו משום דכשהי' ברשותו הי' מחויב השבתה שלימה מרשותו ומן העולם ואף דבבטלו השבית מרשותו אבל לא מן העולם ועוד לא נפטר מחיוב הביעור מן העולם. אבל הכא אם טוה"נ אינו ממון א"כ לא הי' ברשותו כלל א"כ לא חל עליו החיוב תשביתו כל עיקר, ואין לומר דגם בביטול נימא הכי כיון דיצא בטרם זמן האיסור מרשותו נימא דעל של אחרים אין עליו חיוב השבתה מן העולם ע"ז נאמר כמ"ש הר"ן הטעם דביטול מהני משום דבלא"ה אינו ברשותו וסגי בגילוי דעת בעלמא וא"כ הביטול חל בהתחלת זמן איסור ובהאי שעתא עליו החיוב ההשבה. משא"כ הכא דמעצמה יצאתה מרשותו, והקו' במק"ע אי לי"ל לר"א הואיל אי בעי מיתשל וגם טוה"נ אינו ממון למה מוזהר עליו.
והנה גם לר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו היינו אחר קריאת שם וביד ישראל אבל במטי לידא דכהן הכהן מוזהר עליו וכ"כ רש"י ומכ"ש לר"א דחייב כשבא ליד כהן, ולדידי צ"ע די"ל דעדיף כשבא ביד כהן דחלה שנטמאת אין בה הכאה אלא בשעת ביעורה בשריפה וכבר הקשו בתוס' למה אין שורפין תרומה ביו"ט והא יכול להנות להסיק כהן תחת תבשילו ותי' דעיקר ביעורו למצוה ודמי לנונ"ד יע"ש ובתוס' ביצה כ"ז כ' דבטל חלקו לגבי גבוה ע"ש וכן לענין מתוך כ"כ לעיל דף ה'.
ויש לעיין לענין הנאה אם מקרי הנאה או לא דיש לומר אף דאינה ניתרת השריפה ביו"ט משום דעיקרה למצוה מ"מ הנאה מקרי, או די"ל דהנאה בטילה כמ"ש התוס' ביצה כ"ז לענין חלקו כן גם לענין שתהי' בגדר הנאה בטילה ואין עלי' שם הנאה, ונראה דתלי' בפלוגתת רש"י ותוס' בפ' האיש מקדש דף נ"ב ע"ב בהמקדש בחלקי, בגמ' כי קאמר ריה"ג מחיים אבל לאחר שחיטה לא מ"ט כי קא זכו משולחן גבוה קזכו פרש"י בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר ע"ש ובתוס' פי' דקאי אכהנים והנה לרש"י דלאחר שחיטה לא מקרי ממון בעלים גם לקדש בו אשה לא מקרי הנאה ולתוס' דלבעלים חשוב ממון מקרי הנאה ועיין בתוס' ביצה כ"א והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים ע"ש ונראה מהתוס' דרק לענין מעשה העבודה נאמר עיקרן למצוה אבל לא לענין הנאה, אבל לרש"י גם לענין ממון לקדם בו האשה והנאה הדין ככה, גם י"ל דבתרומה טמאה גם התוס' מודו דלא הוי הנאה וממון ושאני בבשר הקרבן דבשעה דחזי' לבעלים אין כאן אלא אכילת הבעלים אבל הכא בשעת ההנאה העיקר למצוה – ובזה יש להבין הפלוגתא אי טוה"נ ממון או אינו ממון דאי' ובפ' הזרוע היכי דכתיב עזיבה לית בי' טוה"נ והיכי דכתיב נתינה אית בי' טוה"נ, ויש לפרש בתרי אנפי, או דנאמר דהוי נכסי כהן לגמרי אלא דהתורה זיכתה לבעלים במצות נתינה ואם אין לו בה טוה"נ האיך מקיים מצות נתינה, או דנאמר אף דהוי נכסי כהן השאירה התורה לבעלים טוה"נ כי היכי דלקיימו מצות נתינה, אם נאמר כפירוש הא' הטוה"נ באה ע"י ומצות נתינה ואם נאמר כפירוש הב' נשארת לו טוה"נ ולא נטלה התורה ממנו זכות זה, ומעתה לפי' הא' דהטוה"נ באה ע"י המצוה דמי לנונ"ד דמשולחן גבוה קזכי דעיקרו למצוה ולא הוי ממון ולפי' הב' טוה"נ ממון.
ועתה יש להקשות אם לענין איסור שריפה ביו"ט ולענין מתוך אמרינן עיקרה למצוה וכן כמ"ש לענין הנאה למה תהי' חשובה הנאה לכהן לענין לעשות שלו לעבור עליו בב"י. וב"י וכמו לענין יו"ט דצורך קצת מותר, ואם השריפה אסורה ביו"ט ע"כ דלא חשיב גם צורך קצת, כ"כ לענין הנאה גם קצת שלו ליכא. ולפי"ז יהי' הסברא נוטה להיפך, היכי דהי' ביד ישראל די"ל אי בעי מיתשל עליו ויכול להנות הנאה גמורה עובר עליו אבל בבא ליד כהן דלא יכול לשאול עליו לדידי' לא חשיב הנאה ובמה הוי שלו. אכן גם לענין הואיל אי בעי מיתשיל קשה דעיין בתוס' עירובין (דף ל') והובא בשעה"מ בחו"מ וגם בשם הרשב"א שם היכי דאינה ראויה לכל אדם לא אמרי' הואיל ואי בעי מיתשל עליו והקשה מחלה דהכא ותירץ קודם שהחמיצה היתה ראוי' להסקה לכהנים וברשותו החמיצה ע"ש ואם כדברינו דלכהן לא מקרי הנאה וגם לענין שלו. א"כ אינה ראוי' לכל אדם וגם הואיל אי בעי מיתשל ליכא – ועיין בגמ' שבת (דף כ"ה) הא בחול שפיר דמי מנ"ל ואני הנה נתתי וכו' בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו' שלך יהא להסיקה תחת תבשילך, ולדברי התוס' ג"כ יקשה מאי זו נתינה, ומאי זה שלך וכו' כיון דהנאה בהסקה לא חשיב הנאה משום דעיקרן למצוה ועיין בס' מקור חיים סי' תל"א לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה הוא רק בהנאת שריפה והנאה שלא כדרכה לא חשיב הנאה להיות שלו ע"ש ומכ"ש בנידן דידן, ונלע"ד הא דהנאת שריפה לא חשיב הנאה היינו משום דדמי לשולחן גבוה קזכו, הוא רק אם ההיתר הנאה באה רק ע"י מצות שריפה ומשום דנעשית מצותן דמי לנונ"ד כמ"ש התוס' בכ"ד אבל היכי דהיתר הנאה בשריפה באה ממילא ע"י עצמו הוי הנאתו הנאה גמורה וזה ברור. והנה כללא בידינו בטומאה היכי דנפסל מאכילת כלב פרחה לה טומאתה, וא"כ כשחרכה מדי נפסלת מאכילת כלב פרחה לה טומאתה מהתרומה טמאה ויש לה דין תרומה טהורה ואז ההנאה לו מצד תרומה טהורה ולא משום מצות שריפת תרומה טמאה בלבד ול"ש בזה לומר משולחן גבוה קזכו כיון דההיתר וההנאה אינה באה ע"י המצוה אלא ע"י עצמה, ובזה מובן הגמרא דהוי נתינה, ושלך. ומה דצריך קרא, דאל"ה הוי אמינא כמ"ש התוס' דגמרי' קודש קודש ולתרומה טמאה דין קדשים וצריכין שריפה גמורה, לזה בא הכתוב לומר דשייך בי' נתינה, ושלך, דדין תרומה יש לה והיכי דנפסל מאכילת כלב הנאתו שלו.
ומיושב בזה הקושי' הב' הא חלה שנטמאת עומדת לשריפה וכתותי מיכתת שיעורא, דשריפה צריכה רק עד שנפסלת מאכילת כלב אבל שיעור איכא כיון דאין מן המצוה לבערו מן העולם וכ"ז לענין שיהי' שלו דהוי שלו כיון דהנאתו אחר שריפה הוי הנאה גמורה לא ע"י המצוה. אבל לענין יו"ט מתחלת השריפה ההנאה רק ע"י המצוה אף כי נהנה בעוד שם אוכל עליו אבל בתחלת הבערה ליכא מתוך שהותרה וכו'.
והנה לפמ"ד בביצה י"ז הובא בתוס' דממלאת אשה תנור פת משום שנאפית יפה וע"כ דרשב"א לא אתי לאשמועינן דצורך קצת מותר דזה גם רבנן מודו דמתירין בקדירה רק אתי לאשמועינן דבר חדש דבשאר מתוך וכו' הצורך קצת באותו דבר נעשה בו מלאכה. ורשב"א אתי לאשמועינן אף דבכל הפת אין צורך קצת ונעשית בה מלאכה. כיון דלפת אחר הוי צורך קצת ג"כ מותר א"כ נימא דתחלת ההבערה אף דלא הוי צורך כלל כיון דהנאה, הבאה ע"י מצוה לא חשיב הנאה. מ"מ תהי' מותרת תחלת ההבערה משום סוף ההבערה דהוי לצורך כמו בדינא דרשב"א בתנור.
ויש לומר אף דרשב"א אית לי' ממלאת אשה תנור פת וכו' והתיר מלאכה שלא לצורך כלל בשביל דבר אחר שיש לו צורך בו היינו רק בעידנא. אם המלאכה נעשית בב"א אבל בזה אחר זה אסור כיון דבהאי שעתא באותו דבר נעשית מלאכה שלא לצורך ליכא שום היתר בשעת מעשה רק אח"כ, ומשו"ה אין להתיר תחלת הבערה משום סופה, ולא דמי למ"ש התוס' בב' לחם דאם הצורך אינו בא מיד מותר ע"ש שאני התם שם הצורך באותו דבר נעשית המלאכה משא"כ הכא, ולפי"ז ביד כהן אסור וביד ישראל אי אמרי' הואיל אי בעי מיתשל אסור גם לתוס' עירובין והרשב"א הובא בשעה"מ רק אי אמרי' הטעם משום טובת הנאה עדיין צריך תלמוד מה הי' הטוה"נ דע"כ תהי' אסור משום חמץ.
ונראה לי דטוה"נ הוי משום דרשב"א דממלאת אשה תנור פת וכו' דאפשר לה לאפותו עם החולין ואמר רבא הלכה כרשב"א ואי משום איסור טלטול כמ"ש התוס' היינו באמת לדינא אבל לענין טוה"נ י"ל כדאיתא בגמ' שבת (דף מ"ג) טבל מוכן הוא הואיל ואם עבר ותיקנו מתוקן, כן י"ל לענין טוה"נ דאפשר לעבור על איסור טלטול, והנה בדינא דרשב"א בממלאת אשה תנור פת וכו' י"ל דעדיף בקרא שם מאם בא קרא שם דע"כ דדינא דרשב"א איירי באם הוסק התנור ואח"כ נתן בו הפת, דאיתא התם פלוגתא דרשב"א ורבנן, רבנן מתירין בקדירה ובנחתום למלאות חבית מים וכו' משום דהוי טרחא אחת ורשב"א מתיר אף בטרחא מרובה ועי' באו"ח סי' תק"ג בקדירה אצל האש והוסיף תבשיל הוי כתנור לענין מת דהוי טרחא מרובה ואם נאמר דאיירי בלא הוסק התנור ונתן כבר הפת בתוכו א"כ בהיסק הוי חד טרחא וגם רבנן מודו ואין לומר דנפיש טרחא דלישה וגלגול דעי' בפנ"י דזה לא חשיב טרחא מרובה ומכ"ש הכא בחלה שנטמאת דאיירי בנטמאת אחר הגלגול דאל"כ יקשה קו' הירושלמי יעשנה קבא קבא לפטור מחיוב חלה, וא"כ למה הוצרכו בתוס' להביא מרשב"א והא גם רבנן מודו [ובאמת צ"ע למה לא הקשו בתוס' ג"כ לרבנן דהי' אפשר לתת הפת בתנור ולהסיק אח"כ] ולומר משום דנפיש בטרחא ברדיית הפת אין זה מוכרח כיון דרדיית הפת הוי שבות ובמלאכה דרבנן נראה גם רבנן מודו.
הנה כבר כתבתי דבהאי דינא דרשב"א צריך להיות בעידנא כיון דבדבר שאין צורך בו נעשה המלאכה אם ליתניהו לדבר הצורך בעת נעשית המלאכה בשלא לצורך אסור, ובפרט בההיא דממלאת אשה וכו' אם נתן בתחלה הפת שאינה צריכה לו בתנור, התחלת האפיה באיסור היתה. ואי משום צורך הפת האחרת הצורך באפיה שאח"כ אבל בתחלת האפיה באיסור נעשית, וע"כ דצריך להניח בתחלה הפת צריכה ואח"כ הפת שאינה צריכה לו, וא"כ בקרא שם יש לו להניח בתחלה החולין ואח"כ החלה אבל בלא קרא שם נאמר שמא הפת הראשון הי' החלה שאינה צריכה לו וא"כ תחלת האפיה באיסור היתה דל"ש דינא דרשב"א, ובדינא דרשב"א דממלאת וכו' ודאי אם לא בירר איזה פת דמי יימר דפת אחת מתוך המרובים היא היתה הראשונה והצריכה להם רק אם נאמר הואיל וכל חדא וכו' לק"מ דעל פת הראשון נוכל לומר זה תהי' ההיתר והצריך לו וא"כ מדינא דרשב"א דממלאת וכו' ע"כ מוכח דס"ל הואיל וכל חדא וכו', (ואף שכתבתי לעיל דכל חדא וכו' הוי הערמה ולא הואיל היינו בצריך להפריש חלה דע"כ חלה אחת אסורה באפי' ע"כ הוי הערמה אבל הכא אי הראשונה חולין הכל נאפה בהיתר הוי הואיל דהראשונה חזי' והכל נאפו בהיתר,) דאל"כ נסתר הדין מעצמו ומתורץ קו' התוס' למ"ל סברת הואיל דאפשר כרשב"א ע"ש ולפמ"ש אם נאמר כרשב"א ודאי ס"ל הואיל וכל חדא וכו', ולפ"ז ר"א דס"ל דמוזהרין עליו בב"י ע"כ ס"ל כרשב"א דע"ז הוי טוה"נ ורשב"א ע"כ ס"ל הואיל וכל חדא וכו' ומיושב קו' הצל"ח ופנ"י אם לר"א לית לי' טוה"נ ולית לי' אי בעי מיתשל למה מוזהרי' עליו ולפמ"ש כיון דאי"ל הואיל וכל חדא וכו' י"ל דס"ל כרשב"א והוי טוה"נ דיכול לאפותה, ולפי"ז ע"כ בעי' דפליגי בתרווייהו דאין לומר דמודו בהואיל ופליגי בטוה"נ דאם ס"ל לר"י הואיל גם טוה"נ אית בי', ור"י דלית לי' הואיל ממילא גם טוה"נ ליכא.
אבל עדיין יקשה דמזה י"ל דהספק הוי אי הוי טוה"נ או לא ולמה אמרו דפליגי בטוה"נ אי הוי ממון, דלפמש"כ הספק אינו אם הוי ממון רק אם הוי בגדר טוה"נ – ועיין בתוס' לעיל דף ו' דמחלקי' בין הי' ברשותו מטרם זה, אמרי' אי בעי מצי מסלק בזוזי משא"כ דלחשוב משו"ה שלו ע"ש וכמש"כ הוא חלה שנטמאת שבו לענין הנאה אם נאמר לאפותה כרשב"א והואיל ואי עבר וטלטל וכו' וכ"ז בבעלים אבל אם יתן ביו"ט לכהן לא, וא"כ ביד ישראל יש טוה"נ וביד כהן אין חשוב טוה"נ להשוות אותו שלו כפי דברי תוס' אלו, ודבר ברור אף דנימא טוה"נ אינו ממון היינו רק היכי דעיקר הממון לאחרים אבל בדבר דלא שייך לאחר כלום רק לאחד הוי טוה"נ, טוה"נ ממון, וא"כ בחלה דבהאי שעתא ליכא לאחר שום זכות טוה"נ ממון, ולפי"ז מתחלה סברו תרווייהו הואיל וכו' ואיכא טוה"נ לתרווייהו ופליגי אי טוה"נ ממון או לא, ומסקי דלכ"ע טוה"נ אינו ממון פירש בעלמא והכא בהואיל קמיפלגי, אם הטוה"נ מצד ההואיל ע"כ דהוי ממון משום דאין לאחר זכות בו, ולפי"ז יש חילוק אם ביד ישראל מוזהרין עליו וביד כהן אין מוזהרין עליו, ומש"כ רש"י במטי ביד כהן חייב היינו במטי לידי' בטרם פסח ואח"כ בפסח החשש דמתני' וא"כ יקשה יתננה לכהן אבל זה אינו דאם אינו חשוב שלו מהאי טעמא בעצמו לא חשיב נתינה ולא זכה הכהן בי' ואכתי ברשות ישראל, ולפי"ז מיושב קו' הצל"ח דאי איכא כהן גדול יתננה לו ויבטלנה וכ"כ הכלבו בשם הירושלמי ולפענ"ד בכה"ג לא שמי' נתינה ואין לכהן רשות לבטלו.
בתוס' עירובין (דף ל') כתבו לחלק בין תרומה דראוי' לכהנים י"ל אי בעי מתקנו אבל בטבל דאינו ראוי לכ"ע לא אמרינן הואיל אי בעי מתקנו וכן דבהקדשות אין עירובו עירוב ואף דיכול לישאל עליו והיינו מה"ט, ומזה הקשה השעה"מ בפ"ד דחו"מ לפמ"ש הכא דאתה רואה של גבוה, והא אי בעי פריק וכו' ע"ש והא של גבוה אינו בגדר שלו לכל אדם לענין ב"י ע"ש, והביא ג"כ ראי' מתשובות הרשב"א לענין אתרוג שאסר עצמו בקונם דאינו ראוי לאכילה דלא מהני הואיל ואי בעי מיתשל כמו באתרוג של תרומה טמאה דאינו ראוי' לאכילה לכ"ע ומה דמהני בחלה שנטמאת משום דהוי ממון לכהנים ע"ש ולדידי אינו קושי' דדברי התוס' והרשב"א צריכין ביאור, מ"ש אם ראוי לאחד או לא כיון דבעינן שיהי ראוי לו, ואי מהני ההואיל להשוותו ראוי לו כ"כ י"ל באינו ראוי לכ"ע, ונראה דכוונתם דהואיל אי בעי מתקנו מהני רק אם החסרון בו ע"ז אמרינן אי בעי מתקנו ומסלק החסרון ממנו, אבל אם החסרון בהחפץ לא מהני ההואיל לשנותו מן אינו ראוי לראוי, והנה בעירוב דבעינן שיהי' דבר ראוי לאכילת אדם ואם הוי תרומה הוי ראוי לכהנים א"כ אין החסרון בהחפץ רק בו ע"ז מהני ההואיל אי בעי מיתשל, וכן באתרוג דבעינן ראוי' לאכילה אי הוי ראוי לאחד אין החסרון בהדבר רק בו ע"ז מהני ההואיל, וכן בחלה הנטמאת אם לא הי' ראוי להנאה להכהנים אין בהחלה שם ממון ככל אבל היכא דראוי לכהנים דין ממון לי' והחסרון רק בו וע"ז מהני ההואיל וכן בהקדשות לענין עירוב אינו ראוי לאכילה לכל אדם החסרון בהיתר אכילה החסרון בהחפץ ולא מהני ההואיל אבל לענין ב"י בשל גבוה אף דאסור לכ"ע מ"מ שם ממון עליו רק הוא ממון גבוה, ודין ממון לו לענין פדיון ומעילה אך הוא אינו ממון הדיוט א"כ החסרון בהבעלים ולא בהחפץ וע"ז מהני ההואיל להשוותו ממון גם לגבי בעלים כיון דעל דין ממון אין צריכים לפעולת ההואיל ודמי ממש לתרומה לענין עירוב דבעינן ראוי לאכילה.
והנה בין לענין טוה"נ ובין לענין הואיל אי בעי מיתשל היכי דהחמיצה מההי' שעתה ולהלאה אין בה טוה"נ וגם ליכא אפשרות השאלה דוודאי לא ישאל עליו כמ"ש תוס' לענין של גבוה. אבל אינו ענין לפטרו מב"י משום דברשותו החמיצה ע"ש במפורשים, אבל מה שיקשה לי הוא לפמ"ד בגמ' ב' דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאלו ברשותו חמב"פ ובור ברה"ר לפ"ד התוס' דמחלקים בין הואיל אי בעי מיתשל ובין גבוה דהוי אי בעי קנה וכוונתם היכי דהוי ברשותו מהני ההואיל דהו"ל ע"י ההואיל קצת זכות וע"י אינו יוצא מרשותו, אבל מה שלא הי' ברשותו עדיין לא נעשה רשותו עליו ע"י ההואיל לבד, וכן כתבו התוס' לעיל ו' גבי בהמת ארנונא לענין אי בעי מכר מסלק לי' בזוזי ע"ש, ולפי"ז הכא בחמץ ע"י איסורו איסור הנאה לא הוי ברשותו כלל וא"כ לא מהני ההואיל שע"י זכות זה יהי' נעשה שלו, כיון דיצא כולו מרשותו, ואין להשיב דעשאו תכתוב כאלו ברשותו ז"א כיון דליכא הואיל הוי ממון גבוה או כהנים ול"ש עשאו הכתוב רק בחמץ שלו וא"כ מאי מהני הסברא הואיל אי בעי מיתשל גם אין להשיב ע"ז דבטרם החמיצה היתה ברשותו וברשותו החמיצה דהרי בגמ' אמרו עשאו הכתוב וכו' לחייבו בב"י במה שהי' בטרם החימוץ ברשותו וע"כ דצריכי' לסברא דעשאו הכתוב. ואם בהואיל הכא לא שייך עשאו יקשה למה מוזהרין עליו, גם אין לתרץ בזה כמו שתירצו האחרונים על קושייתם בטוה"נ דאם מוזהר עליו אין כאן טוה"נ, ותירצו דאם נאמר דאינו מוזהר אי"ל טוה"נ אם יעכבו עד אחר פסח. הכא בעת השאלה אף דאינו מוזהר עליו מ"מ אינו ברשותו כלל משום איסור הנאה ולא מהני ההואיל כמבואר וצ"ע.
עיין בר"ן סוף פ' האיש מקדש הביא הר"ח אף דנראה שם דטוה"נ אינו ממון מ"מ מוכח בשאר דוכתי דהלכתא טוה"נ ממון, וכן בנדרים פ"ה, ולענ"ד נראה לפ"מ דאמרי' הכא דכ"ע טוה"נ אינו ממון ובהואיל קמיפלגי עיין בפנ"י דלדעת התוס' הוי קצת שלו לענין ב"י דמצוי סגי' לעבור, וא"כ כדמסקי טוה"נ אינו ממון ובהואיל קמיפלגי ע"כ דההואיל אי בעי מיתשל משוי לי' זכות יותר בהחפץ מהטוה"נ, והדעת נותנת ככה דההואיל משוי אפשרות לקנות בגוף החפץ. ולפי"ז י"ל בכל תרומה ביד בעלים דאפשר בשאלה וביד כהן ליתא בשאלה אם תקפו כהן בתפיסתו נוטל מהבעלים הזכות דשאלה וזה ממון יותר מטוה"נ א"כ י"ל דהוי ממון ומוציאין מידו ומשו"ה בנדרים שפיר אמרינן דכהנים אינם יכולים ליטול בע"כ כיון דאפשר בשאלה דהאי טוה"נ הוי ממון וע"ש בר"ן אי אמרינן אי בעי מיתשל, מ"מ לענין שיהי' טוה"נ חשיבה י"ל ככה, אבל סתם טוה"נ כשמקדש בו אשה האשה לא קיבלה רק טוה"נ גרידא דבידה א"א לשאול י"ל בקידושין ל"ה ממון.
במחנה אפרים עיין בטוה"נ שקידש בו את האשה. דאם יש ממש בטוה"נ למה לא יהי' ממון ליתן למי שתרצה ואם אין בו ממש אמרי' דרק אצל הבעלים הוי טוה"נ ולא אצל אחר ע"ש ולפמש"כ תלוי במה שכתבתי לעיל אם התורה השאירה לו זכות טוה"נ, י"ל דטוה"נ להאשה. אבל אי הטוה"נ למען יקיים מצות הנתינה אין מצות נתינה לאשה ואין לה טוה"נ זו, ולפי"ז יש חילוק בין טוה"נ ביד בעלים אז חשוב הנאה ולפיכך בנדרים (פ"ה) לא יטלו אבל בקידש בו האשה מ"מ היא לא קיבלה הנאה. גם יש נפ"מ להיפך אם תאמר הטוה"נ משום דהתורה השאירה לו זכות יכול לסלק עצמו מאותו הזכות אבל אם נימא דטוה"נ משום מצות נתינה וע"י המצות נתינה המצוה מוטלת עליו ואי אפשר לסלק א"ע.
ובזה מתורץ קו' הצל"ח והוא קו' הכלבו דיבטלנו דחזינן דיכול לסלק א"ע כמו בעירובין ומובא בישועות יעקב ולפמש"כ בטוה"נ דעיקרא המצוה לא שייך סילוק, והנה קו' הכלבו יש לתרץ ג"כ דעיי' בירושלמי בסוגיא דתרומת חמץ דהוי גזל שבט וא"כ מאי הפשיטות אי נימא דאין לו טוה"נ ולא נאמר הואיל דאינו מוזהר עליו כמ"ש רש"י בבא מטי לידא דכהן והוי של אחרים דמ"ש אי החמץ לאדם א' או להרבה בני אדם, ונ"ל אף דטוה"נ לא חשיב ממון מ"מ אי הוי מצד מצות נתינה ע"כ דתקפו כהן מוציאין מידו ולזה מהני טוה"נ לעכב שלא יהי' לשום כהן דיכול לדחות לכל אחד ואחד וא"כ הטוה"נ הוי מעשה לפטרו מב"י דאי אין טוה"נ הרי הוא של השבט והוי של ישראל אחר וע"י טוה"נ הוי כחמץ שאין לו בעלים ואם נימא כהכלבו דיבטלנו או שיסלק א"ע מטוה"נ א"כ הרי הוא של שבט ומוזהרין עליו כמו על חמץ של ישראל אחרים.