אור ברסלב
פקודת אלעזר חמץ נוקשה

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

חמץ נוקשה

צלי קדר

בפסחים דף מ"ג ע"א כל מחמצת וכו' לרבות כותח הבבלי וכו' דברי ר' אליעזר, ובברייתא דלעיל אי' וחכמים אומרים חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום, הרי"ף פסק כחכמים והנ"מ היכי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס אבל אית בי' כזית בכדי אכילת פרס מלקי לקי עי' שם, הרמב"ם בפ"א מחו"מ ג"כ מחלק כהרי"ף אלא בשינוי לשון דמחלק בין אכל כא"פ או לא. וגם הביא הפסוק דוכל מחמצת וכו' עי' שם. הה"מ פירש דברי הרמב"ם כהרי"ף ואליבא דתרווייהו באכל כזית בכא"פ, והטעם כיון דאכל לדידיה הוי אכילה עי"ש, והכסף משנה פירש דהרמב"ם פסק כר"א וס"ל דר"א רק באכל כבא"פ חייב עיי"ש, ולפירש הה"מ יקשה להרי"ף והרמב"ם דבגמ' אמרו אליבא דרבנן הנח לכותח הבבלי, אי מישטר וכו' ואי משריף קשריף בטלה דעתו אצל כל אדם, ותירצו המפרשים דכונת הה"מ דפירש הגמ' כך הוא דמזה לא דיבר התנא אבל באמת לא אמרי' בטלה דעתו וכו' עי"ש בכסף משנה, וסברת הה"מ מקושי הבנה דהא בכ"ד אמרי' בטלה דעתו וכו' ואם נאמר באכל לדידי' הוי אכילה לא שייך שלא כדרך אכילה, (ועיין בב"ח שהקשה משבועה שלא אוכל ואכל עפר דפטור) – גם הקשה בב"י דאם נפסוק בלי הריבוי באכל כזית בכא"פ דלקי למה לא יחייב ג"כ כרת כמו בכל אכילת כזית בכא"פ דהוי כאילו אכל בעינא עיי"ש.

בגמרא מאן תנא דחמץ דגן גמור עלי תערובת ונוקשה בעינא בלאו כתבו התוס' משמעתין מוכח דאי לאו הריבוי בנוקשה גם איסור לא הי' בו וקשה מחולין (כ"ג) דאמרו לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא דלמא בחמץ לבד הוי ריבוי, משא"כ בתודה ע"ש. ובמהרש"א הקשה על התוס' מנ"ל דאי לאו הריבוי גם איסורא ליכא ונהפוך נשמע מר"י דאי"ל האוכל פטור אפ"ה שיאור ישרף ע"ש, ובצל"ח הקשה למה נקטו התוס' בנוקשה הא גם בתערובת י"ל ככה, דאי לאו הריבוי איסורא ג"כ ליכא ע"ש.

בשיאור פירש רש"י דנוקשה ואינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ע"ש מזה נראה הטעם דנוקשה קיל משום דאינו ראוי לאכילה, ובמג"א סי' תמ"ב כתב וז"ל נוקשה חמץ שאינו גמור וכו' ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכן פי' הסמ"ג, וצ"ל דמעולם לא הי' ראוי אבל בראוי לאכילה בעי' שיפסל מלאכול לכלב ע"ש – מזה נראה ב' טעמים בנוקשה דקיל הא' משום דלא נגמר חימוצו הב' משום דאינו ראוי לאכילה, לפ"ז יהי' ג' מיני נוקשה, הא' שלא החמיץ אלא קצת, הב' נגמר חימוצו ואינו ראוי לאכילה מתחלתו, הג' נגמר חימוצו וראוי לאכילה ונפסל מלאכול, והנה לרש"י ר"ן וסמ"ג דטעמא דנוקשה קיל משום דאינו ראוי לאכילה יקשה איך יפרנסו הגמ' חולין שהובא בתוס' כאן שיאור אי ספיקא הוי או בריה הוי, וגם אליבא דר' מאיר אף דאמרו לר' מאיר לא תבעי' מדלקי עלה חמץ הוא היינו אחר שיש ריבוי למלקות אבל אי לא לקי גם לר' מאיר האיבעי' ויקשה דספק הזה שייך לומר אי נאמר דטעמא דשיאור משום מקצת חימוץ יש להסתפק אי האי מקצת מקרי חמץ או דלא מקרי חמץ ובריה הוי, אבל אי טעמא משום דאינו ראוי לאכילה לא שייך האיבעי' אי ספיקא הוי או בריה הוי, וי"ל דלר"י אין קושי' דס"ל שיאור הוא כקרני חגבים ושיאור דר' יהודה כר' מאיר חמץ שיש בו כרת כע"ש רש"י כאן. וע"כ דשיאור דר"י ראוי לאכול דאל"כ לר' מאיר ל"ש בי' כרת וכמש"כ רש"י חולין שם דבאינו ראוי לאכילה ליכא כרת, ואין לומר דבזה פליגי ר' מאיר ורד' אי כקרני חגבים ראוי לאכילה דא"כ הפלוגתא במציאות וע"כ דראוי לאכילה וטעמא דר"י משום דהוי מקצת חימוץ ושפיר יש להסתפק אי ספיקא הוי או בריה הוי ולר' מאיר דשיאור דר' מאיר אינו ראוי לאכילה י"ל דס"ל לרש"י ור"ן וסמ"ג דשיאור חמץ אינו מפורש בתורה, וי"ל דתלוי בזה אי בעי' בחמץ ראוי לאכול דוקא ע"כ דצריך שיהי' כקרני חגבים וזה שיעורו עד שיהי' ראוי לאכילה, ואז שייך האבעי' אי נאמר דבעי' ראוי לאכילה דוקא ואז מקצת חימוץ בריה הוא או דלא בעי' ראוי לאכילה ואז כל חימוץ בכלל חמץ גמור. אבל כיון דאיכא ריבוי דחייב אף דאינו ראוי לאכילה ליכא שיעורא כלל בחימוץ והכל בכלל חמץ וז"ש מדלקי עלה חמץ הוא.

ועתה יש לנו ב' דרכים הא' דהריבוי בא ללמד דכל חימוץ חמץ הוא, הב' דבא ללמד אף דאינו חמץ גמור מ"מ גם מקצת חימוץ נתרבה בלאו, והנפ"מ דלפי הדרך הא' כיון דאיכא ריבוי הכל בגדר חמץ גם בתודה י"ל כן דהריבוי הוי גילוי מלתא כל מה שנכלל בשם חמץ, אבל לדרך הב' דאינו נקרא חמץ אלא דהתורה ריבתה גם מקצת חימוץ בתודה דליכא ריבוי אינו ראוי לתודה, ולפ"ז לרש"י ור"ן כפמ"ש מתורץ קושי' התוס' כיון דכל חימוץ חמץ מקרי, ואף דכרת ליכא היינו מטעם שכתב בשם רש"י דכרת ליכא באינו ראוי לאכילה ומדהקשו התוס' ככה משמע דס"ל לטעמא דנוקשה דמקצת חימוץ אינו חמץ והתורה ריבתה מקצת חימוץ ללאו, והנה גם לרש"י ור"ן וסמ"ג בטרם דנדע הריבוי גם לדידהו מקצת חימוץ לאו חמץ מקרי.

ועתה נחזי אנן אי באו הריבוי מה נאמר בנוקשה, אי הוי איסורא או לא, והנה לר"י לצד האבעי' דספיקא הוי פשוט דאסור משום ספיקא דאורייתא. ולצד האיבעי' דבריה הוי ג"כ י"ל דהוי איסורא כמ"ש הפנ"י כמו דס"ל להתוס' לקמן אליבא דר' יוחנן דלא ס"ל דרשא דר"א למלקות אפ"ה ס"ל לרבות חצי שיעור וכוי לאיסורא ע"ש, כ"כ הכא אף דלרבנן לית להו דרשא דר"א, מ"מ לענין איסורא דרשו ע"ש, וכ"ז לר"י, אבל לר"מ י"ל דליכא איסורא, דעיין במ"ל פ"ה מיסודי תורה, מדמה אינו ראוי לאכילה ושלא כדרך אכילה לח"ש ע"ש, ועיין בהה"מ פ"ח ממ"א הט"ז ועיין בתוס' יומא הקשו ל"ל לר"י טעמא דחזי לאיצטרופי והא יליף מכל חלב, ותירץ דאי לאו הסברא דחזי לאיצטרופי הוי מוקמי' הריבוי דכל לכוי ע"ש, והנה מדברי התוס' הללו נלמד דבר חדש. אם יש ריבוי אחד ויש לתלותו על ב' דברים, ואחד מאלו מין אחר ושיעור שלם, והב' אותו המין וחצי שיעור, יותר תלינן הריבוי למין אחר ושיעור שלם מלתלות לאותו המין וח"ש, דהרי כוי מין אחר הוא ושיעור שלם, וח"ש אותו המין ואי לאו הסברא דחזי לאיצטרופי הוי תלינן הריבוי לכוי ולא לאותו המין בח"ש, ומעתה יש חילוק בין דעת ר"י ובין דעת ר"מ, לר"י השיאור כקרני חגבים וע"כ דראוי לאכילה, דאל"כ איך מחייב ר"מ עליו כרת, וכמ"ש רש"י בחולין באינו ראוי לאכילה ליכא כרת, ואין לומר דפליגי במציאות. ומה דפטר ר"י משום דהוי רק מקצת חימוץ והוי בריה, ועתה אם יש לפנינו חמץ דגן גמור על ידי תערובת כמו כותח וכו' ונוקשה בעיני', אם נוקי' הריבוי לבריה היינו נוקשה הוי מין אחר ברי' ושיעור שלם, ואם נוקי' הריבוי לתערובת ממנ"פ אי בזית מן התערובת הוי ח"ש. ואי באכילת פרס דהוי שיעור שלם, הוי שלא כדרך אכילה, וכפמ"ש המ"ל הוי כח"ש, ודאי נתלה הריבוי לנוקשה דהוי מין אחר ושיעור שלם, אבל שיאור דר"מ הכסיפו פניו דאינו ראוי לאכילה, יותר מוקמי' הריבוי לאיסורא (לפי' התוס' ופנ"י שכתבתי) לתערובת דהוי ח"ש מחמץ המפורש בתורה, מלתלות בנוקשה בעיני', דאינו ראוי לאכילה ולהמ"ל הוי ח"ש, והחמץ אינו גמור וצריך ריבוי, בודאי אי הוי ריבוי אחר לתערובת ע"כ דבא ללמד נוקשה אבל עתה דאמרי' בגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיני' בלאו ואוקי' ר' יהודה אמר רב כר"מ, דאין לאלו ב' דברים לימוד, ודאי מוקמי' לר"מ הלימוד לתערובת ולא לענוקשה, וא"כ שפיר כתבו התוס' דמשמעתין מוכח דאי לאו ריבוי ליכא איסורא, ומיושב קושי' המהרש"א, וגם קו' הצל"ח. דהתוס' שפיר נקטו נוקשה ולא תערובת והטעם כיון דהריבוי לאיסורא בתערובת, ע"כ הוכיחו דאין איסור בנוקשה והתוס' כ' ככה לר"מ, ואין להקשות למה אמרינן עתה דס"ל לר"מ דריבוי דכל ללאו אתי, דאתי לנוקשה נימא ג"כ בהריבוי דהלאו ככה דאתי לתערובת ולא לנוקשה, ז"א קושי' כיון דהריבוי בא ללאו הריבוי בא לגלות דכל חימוץ חמץ הוא וכדאמרינן בחולין מדלקי עלה חמץ הוא וא"כ ג"ז החמץ כמפורש בתו' משא"כ אי הריבוי רק לאיסורא אינו בכלל חמץ המפורש בקרא ופשוט הוא הא דמדמה המל"מ אינה ראויי' לאכילה ושלא כדרך אכילה לחצי שיעור היינו טרם דנדע הריבוי לנוקשה אבל אחרי דנדע הריבוי כנוקשה ע"כ נוקשה עדיף דנוקשה בלאו וחצי שיעור לכ"ע ליכא בלאו וא"כ מאי קאמר ר' יהודא אמר רב נוקשה וכ"ש תערובת, מאי כ"ש איכא ממנ"פ אי אכל כזית מן התערובת הוי ח"ש, ונוקשה שיעור שלם, ואי אכל כזית בכא"פ הוי שלא כד"א דהוי כנוקשה ודמי להדדי ואינו מדויק מלות כל שכן.

והנראה לפמ"ש המל"מ בפ"ה מיסודי תו' לחלק בין המאכל אינו ראוי דקיל למאכל ראוי והאוכל אוכל שלא כד"א כמו אכילה גסה ע"ש, וי"ל בנוקשה בעיני' החסרון מצד המאכל אבל בתערובת כמו כותח וכו' אי משטר וכו' הרי ראוי אלא כזית בכא"פ דמשריף וכו' אינו ראוי לאכילה, וא"כ החסרון מצד האוכל שלא אכל כדרך האוכלין וא"כ שפיר קאמר כ"ש תערובת וכו' דחמיר מנוקשה דהחסרון מצד המאכל בעצמו, ואף די"ל דגם בתערובת החסרון מצד המאכל לענין הלאו כיון דא"א לבוא לידי הלאו אלא בכדי אכ"פ ובכה"ג א"א בד"א מ"מ הוי רבותא דלענין אכילה אין החסרון בהמאכל אלא בהאוכל.

ובזה יש לפרש הפלוגתא דר' יהודא אמר רב ור"נ, דהנה לפירש הכ"מ בדברי הרמב"ם דלר"א מחייב רק באכל כזית בכא"פ י"ל בתרי אנפי א') או דהתורה גילתה בהריבוי דבחמץ אף דאינו ראוי לאכילה או דאכל שבכ"א חייב הב') דגם בחמץ בעי' ד"א אך כיון דאכל לדידי' הוי אכילה ואי משום דבטלה דעתו אצל כ"א י"ל דלזה בא הריבוי ללמד דל"א בטלה דעתו והנפ"מ אי לטעם הא' דלא בעי' ד"א בחמץ אמרי' נוקשה וכ"ש תערובת דבנוקשה החסרון מצד המאכל וכ"ש תערובת דאין החסרון רק מצד האוכל, אבל לטעם הב' דבעי' אכילה אך דהריבוי בא ללמד דל"א בטלה דעתו. ולזה נראה נוטה דעת הרא"ש ריש פ' כ"ש בחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה י"א דגם באכילה מותר. אבל דעתו ודעת הר"י הברצלוני דלאכילה אסור משום דלדידי' הוי אכילה ומה"ט אסרינן כותח הבבלי ע"ש והנה אי הטעם דלא בעי' ד"א בחמץ יקשה הדמיון מכותח הבבלי דבכותח הוי ראוי לכלב ובחרכו איירי דנפסל מאכילת כלב והוי עפרא בעלמא. אבל אי הטעם משום דקא אכל לדידי' הוי אכילה ול"א בטלה דעתו הוי הדמיון שפיר.

ובזה הוי להיפך דנוקשה עדיף מתערובת בנוקשה דהוי בעיני' וכיון דאכל לדידי' הוי אכילה דאחשבי' לאכילה אבל בתערובת מאן יימר דאחשבי' לאכילת חמץ המעורב בו דלמא אחשבי' לשאר המינים שבו וא"כ תערובת וכ"ש נוקשה ובאמת יש לעיין למה נאמר בתערובת כיון דאכל לדידי' הוי אכילה דלמא משום שאר המינים אחשבי' לאכילתו וכעין סברת הר' יקר בכ"ש מתערובת וי"ל כפמ"ש המג"א בסי' תמ"ב בשם הרשב"א היכי דעיקר נעשה בתערובת אסור להשהות ע"ש דנראה דהוי משו"ה כבעיני' וכיון דהוי כבעיני' י"ל דאחשבי' לחמץ שבו. אבל עיין במג"א שכ' דהוי רק מדרבנן, והכא דנין ללאו דאו' וי"ל כיון דמדרבנן הוי כבעיני' דעת בנ"א כדעת חכמים אף דלהשהות הוי רק איסור מדרבנן מ"מ כיון דקא אכל אחשבא דעתו לחמץ שבו כדעת חכמים דאחשבוה להכי והוי איסור מדאו', ובזה יש ליישב קו' אחת על הרמב"ם דלמה הביא הנפ"מ למלקות ולא לכרת כיון דאיירי באכל כזית כדי אכילת פרס עיין בכ"מ, וי"ל דאיזה נפ"מ בדבר אי הוי בכרת, אי משום ב"י דכתבו התוס' דחמץ שיש בו לאו גרידא אין בו משום ב"י, הלא הרמב"ם פסק בזה כרש"י דעובר על ב"י, ואי משום איסור הנאה עיין בתוס' לעיל (כ"ג) בד"ה מאי בינייהו דלר"א הוי אסור בהנאה והרי"ף פסק כר"א ואף דהביא הפסוק דחזקי' כבר כתב הר"ן דהביא ככה משום דהוי פשוט יותר וגם י"ל להיפך אף לר"א מותר בהנאה, דמאיזה טעם אסרי' נוקשה באכילה משום דקאכיל לדידי' הוי אכילה דאחשבי' והיכי דלא אכל לא אחשבי' אינו אסור בהנאה. ואי משום העונש כבר אמרו רז"ל במס' מכות, מאן אסיק לעילא ואתי, ואי משים קרבן אי היי בכרת יש בשוגג קרבן כבר כתב הריטב"א מכות בשם הר"מ דבשוגג ל"ש אחשבי' וע"כ אמר ר"ש לא אמרו כזית אלא לקרבן ע"ש וא"כ הנפ"מ רק למלקות.

אך לשיטת הה"מ דס"ל דפסק כחכמים וליכא ריבוי יקשה למה לא נאמר בטלה דעתו ולמה יתחייב באכל כזית בא"פ. וי"ל לפ"מ דאמרי' לקמן אי הכי כרת נמי לחייב, קאי באוכלין מרבה אוכלין וכו' והנה לפ"מ דמסקינן דרבנן כל לא דרשו כי כל דרשו ומרבה נשים מכי כל ג"כ הקושי' כמו לר"א מנלן לרבות נשים ומפקי עירובי, וצ"ל כמו לר"א קאי באוכלין מרבה אוכלין וכו' והנה לפ"ז י"ל דנוקשה מותר בנשים לר"א דהוי נאכלין, ונגד זה י"ל כיון דנשים איתרבו לאיסור כרת כ"ש דאיתרבו ללאו דנוקשה, אבל עכ"פ אי מרבה באוכלין נשים מכ"ש דאיתרבו אוכלין באנשים, ולפ"ז שפיר אמרי' כיון דקאכיל לדידי' הוי אכילה מה תאמר בטלה דעתו אצל בני אדם, כיון דהקרא מרבה אוכלין גם האי איתרבו ולא אמרי' בטלה דעתו דלא גרע מריבוי אוכלין דנשים ולפ"ז בחמץ בפסח לא אמרי' בטלה דעתו אצל בני אדם, ומה דלא נאמר בו כרת, כבר כתבתי דאין נ"מ בזה ומתורץ הרי"ף והרמב"ם, אך זה צריך לבאר לדעת הה"מ בדברי הרמב"ם דפסק כחכמים ע"כ לר"א ולתנא דמתני' מחייבי' בתערובת על כזית ממנו דאל"כ במאי פליגי וא"כ האיך קאמר נוקשה וכ"ש תערובת והא בנוקשה הוי שיעור שלם מחמץ נוקשה ובתערובת הוי רק ח"ש מחמץ.

ויש לומר טעם אחר בפלוגתת ר' יהודה אמר רב ור"נ, דהנה הטור פסק לר"א תערובת ונוקשה איתרבו, והקשו ע"ז והא תני' כוותי' דר' יהודה אמר רב דנוקשה לא קתני, גם כתב להרי"ף דאיירי בליכא נו"ט דאינו אלא קיוהא, וגם ליכא כזית בכא"פ, ודבריו תמוהים דאי כותח הבבלי אינו אלא קיוהא למה אמרו לרבנן הנח לכותח הבבלי אי משטר וכו' ואי משריף וכו' בטלה דעתו נימא דאינו אלא קיוהא, ועוד כיון דאינו אלא קיוהא למה נחוש לכזית בא"פ, וקו' זו הקשה הב"י, וגם מה סברתו בקיוהא למה גרע משאר איסורים אי יש בו ס' מבטל הטעם הרי בטל, ואי לישא ס' ומרגישי' למה לא נאמר טעם כעיקר, ועיין בהה"מ שכתב דהוי טעם אחר עי"ש.

והנראה דבחמץ דגן גמור ע"י תערובת יש לדון על ב' דברים. א' על טעם דגן שבו. ב' על טעם חימוץ בדגן שבו, והנה טעם דגן לא נאסר מעולם אלא הטעם חמץ בדגן שבו, ובחמץ י"ל כמו דאמרי' לענין ברכה באו"ח סי' ר"ד דיין במים בטל בד', וביו"ד סי' קל"ד לענין שתי' דיין במים בטל בששה, והטעם דלא בעי' ששים כבשאר איסורים משו דביין העיקר. הכח שבו, וכיון דנחלש כחו והמים מבטל כח היין לא הוי יין, וכן נאמר בחמץ החימוץ אינו משום טעם, ועיין בפר"ח יו"ד סי' צ"ח דס"ל דאינו משום נותן טעם אלא משום כח הפעולה ע"ש, ואף אי משום טעם דגן הביטול אינו מפחות מששים, מ"מ משום החמץ דעיקרו משום כח החימוץ נחלש בפחות מזה, וכיון דנחלש כח החימוץ משום טעם דגן הנשאר אין איסור דטעם דגן לא נאסר מעולם וס"ל להטור דבכותח הבבלי נחלש החימוץ ולא נשאר אלא קצת חימוץ שמתארו בשם קיוהא, ומה לי בחימוץ קצת כמו בשיאור או דנעשה חימוץ קצת ע"י תערובת, וא"כ התערובת דקיל היינו מטעם נוקשה וא"כ נוקשה ותערובת חדא נינהו, אך יש חילוק בין נוקשה לתערובת דבנוקשה לא הוי מתחלתו אלא חימוץ קצת ועיין במג"א סי' תמ"ב שהבאתי דלענין נוקשה דאינו ראוי לאכילה יש חילוק בין אם מתחלתו אינו ראוי, או נעשה אח"כ אינו ראוי, וכן נאמר בין מקצת חימוץ מתחילתו בנוקשה, ובין כותח הבבלי, לפרש"י נתערב בו חמץ מכבר ואח"כ נתעפש ע"ש. וא"כ מתחילתו הי' חמץ ואח"כ נשאר מקצת חימוץ בזה י"ל גם לרבנן דאסור, מ"מ יש לחלק בין חלק חמץ המעורב דלא נעקר ממנו האיסור משא"כ כותח שמקבל רק נתינת הטעם מחלק חמץ המעורב בו, הוי מתחילתו רק קצת חימוץ ושפיר כתב הטור דלא הוי נותן טעם אלא קיוהא היינו קצת חימוץ אבל באכל כזית בא"פ, דאכל כזית מחמץ המעורב שהוא מתחלתו חמץ גמור אף כי לא נשאר בו אלא קצת חימוץ לא נעקר ממנו איסורו ושפיר חייב גם לרבנן. וכ"ז אליבא דחכמים דלא ס"ל נוקשה בלאו. אבל לר"א דס"ל נוקשה בלאו, מה לי לאו דנוקשה או לאו דשאר איסורים. וא"כ אוסר הנוקשה בנו"ט וא"כ הקיוהא אוסרת ושפיר מחייב על כזית מתערובת.

ובזה מדויק לשון הגמ' חמץ דגן גמור ע"י תערובת דלכאורה מלות דגן מיותר דהא די באמרם חמץ גמור ע"י תערובת, וכפמ"ש נכון דבאמת אינו חמץ גמור כיון דהוי רק קיוהא והוי נוקשה, אלא דהחילוק דבנוקשה אינו ראוי לאכילה, ובתערובת הטעם דגן ראוי לאכילה אלא דלא הוי אלא חימוץ קצת ולכן אמר דגן גמור ע"י תערובת ומלות גמור נמשך רק על מלות דגן ולא על מלות חמץ, ואין להקשות דגם בברייתא על עיקר חמץ נאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת, דגם שם הפי' כך דלענין כרת בעי' תרווייהו שיהי' חמץ המפורש בקרא שגמר חימוצו וגם ראוי לאכילה וא"כ גם שם קאי ג"כ גמור אדגן, ובזה מיושב קו' התוס' דלעיל לשיטת הסוברים דמי פירות עם מים אין מחמיצין והוי נוקשה והקשו למה אמרו בחומץ האדומי דהוי מי פירות עם מים והוי רק נוקשה חמץ דגן גמור ע"ש וכפמ"ש דמכות גמור נמשך על מלות דגן לומר דראוי לאכילה או לשתי' מתורץ קו' התוס' דגם בחומץ האדומי הוי נוקשה רק החילוק דראוי לאכילה וזה נקרא דגן גמור.

אבל יש לעיין אם נאמר בנוקשה טכ"ע, דהנה באלו עוברים יש פלוגתא בחמץ עי"ת ובנוקשה, דלרש"י ורמב"ם עובר בב"י ולר"ת רק בחמץ שיש בו כרת עובר בב"י ונראה לתת טעם לרש"י ורמב"ם למה עובר בב"י בחמץ שיש בו לאו לבד, דלעיל (כ"ט) איתא ראב"י יליף שאור דאכילה משאור דראי', מה ראי' שלך אי אתה וכו' כך שאור דאכילה ומסקו בגמ' דהדר ראב"י מזה, ויש לדקדק לראב"י הילפותא דשאור שאור היכי אזל, ונראה דמילפותא לא הדר רק מדינו הדר, דאינו מקיש בעיקר הדין שאור דאכילה לשאור דראי', רק בתנאי הדין כמו דמצינו דגמרינן בשחרור לה לה מאשה, אף דהשחרור בעצם אינו כהגט, אלא הלימוד לתנאי שיהי' לשמה כמו בגט, כן הכא הילפותא לענין תנאי קיים והנפ"מ אם הפטור מלאו דראי' משום חסרון שיש בחמץ כן הדין לענין אכילה לזה קיים הילפותא דשאור שאור, ולפ"ז בנוקשה דיש חסרון בהחמץ ולא מצד הראי' דהראי' בשלו. ואם נאמר דאינו עובר בב"י בחמץ כזה גם באכילה ליכא לאו, ושפיר לרש"י ורמב"ם כיון דעובר בלאו ע"כ דג"כ הוי בב"י, דאי ליכא בב"י ליכא בלאו דאכילה. והנה הרמ"ק הובא בכ"מ ס"ל לחלק בתערובת יותר מכא"פ בין אכילה לב"י, דאף דאינו עובר באכילה היינו טעמא דאין כאן אכילת כזית, אבל לראי' הכל מצטרף ויש כאן כזית לעבור בב"י, והנה לענין טכ"ע י"ל מצד ההיא סברא להיפך דנתינת טעם אין בו ממש איסור רק כמ"ש הרשב"א משום דחיך אוכל יטעם לו ונרגש האיסור אסור, וכ"ז באכילה אבל לענין ב"י אין כאן ממשות חמץ י"ל דאינו עובר על ב"י וכיון דאינו בב"י גם לאכילה ליכא לאו וא"כ ליכא דין טכ"ע בחמץ, וי"ל דבחמץ דגן גמור בעין אלו הוי שיעורא הי' עובר בב"י וגם באכילה, וכיון דהי' בכלל איסור אכילה לא נעקר שם האיסור מהחלק המעורב שהוא חמץ גמור ונשאר באיסורו הוא ככל איסורים שאסרו בנו"ט ע"כ אוסר התערובת, אבל הכא בכותח הבבלי דהוי בכלל נוקשה דאינה אלא קיוהא דלא נאסר אלא מריבוי וא"כ הח"ש מנוקשה י"ל דלא הוי בכלל איסור דזה ריבוי לריבוי וזה לא למדנו. מה נאמר דיש בו נו"ט יש שיעור דהוי טכ"ע א"כ האיסור בא ע"י נ"ט נאמר להיפך כיון דאין כאן ב"י דלענין ב"י כמ"ש לא מהני נ"ט ע"כ גם איסור אכילה ליכא, ויש לעיין בח"ש נוקשה מה דינו די"ל כמ"ש וצ"ע.

ויש לתת טעם אחר למה עובר בזית מן התערובת ותלוי בפשט הברייתא כל מחמצת וכו' לרבות כותח וכו' ואלו נוקשה לא קתני, דלכאורה לפי הס"ד למדנו תערובת מכל הקרא ואח"כ מסיק הגמ' אלא טעמא דר"א מכל וא"כ נתחמץ מחמת ד"א מנלן ואין לומר דבס"ד לא ס"ל ככה זה אינו דבזה אין פלוגתא, ועיין בבעה"מ ובהר"ן דנתחמץ מחמת ד"א ממשמעות מחמצת, ובמהרש"א דמיתורא דקרא ולא ממשמעות, והנה ממשמעות מחמצת כמ"ש בעה"מ והר"ן נראה דפירושו דבר אחד המחמץ לשני, ואין לומר דאתי לנתחמץ ממינו דזה בכלל שאור וכמ"ש התוס' לעיל, וע"כ או דנתחמץ דבר אחר מדגן או דנתחמץ דגן מדבר אחר, והנה אם הכוונה דנתחמץ הדגן מד"א, אין ללמוד דבר אחר הנתחמץ מדגן דלא מצינו חמץ אלא במין דגן, אבל אי דגלי קרא דמין אחר הנתחמץ מדגן ג"כ בגדר מחמצת, ק"ו בדגן הנתחמץ מד"א, וא"כ ר' יהודה אמר רב פי' הברייתא כפשוטו כל מחמצת וכו' לרבות כותח הבבלי וכו' וא"כ הכותח מין אחר הנתחמץ מעיפושי פת בתוכו בכלל מחמצת וכ"ש דגן דנתחמץ מד"א ותרווייהו למדנו, ולפ"ז כל הכותח עצם מחמצת ושפיר חייב בזית מתערובת, ולפ"ז תערובת נוקשה הוא כמ"ש דלא הוי אלא קיוהא וכולו נוקשה מצד מחמצת. ואין חילוק בין תערובת דהוי נוקשה בעיני' ובין נוקשה בעיני' סתם. אלא דתערובת הוי נוקשה בעיני' וראוי לאכילה, ונוקשה סתם הוי בעיני' ואינו ראוי לאכילה, וא"כ נוקשה וכ"ש תערובת, וכיון דלא קתני נוקשה לא נשמע לר"א נוקשה בלאו, וי"ל גם למהרש"א דמיתורא דקרא קדריש הוי תערובת בס"ד כולו איסור כיון דהתורה קראתו מחמצת וגם לסברתו י"ל כמ"ש, וכ"ז בס"ד אבל במסקנא מסיק דאתי לנתחמץ מחמת ד"א פירושו דגן הנתחמץ. וא"כ דבר אחר הנתחמץ אינו בכלל איסור וא"כ הוי רק תערובת נוקשה ולא כולו חמץ נוקשה וא"כ תערובת וכ"ש נוקשה ושפיר קאמר ר"נ ומתורץ קו' התוס'.

אבל לפ"ז למה מוקים ר"א הריבוי לתערובת ולא לנוקשה בעיני', וי"ל דיש חילוק בין הס"ד דהלימוד או ממשמעות מחמצת או מיתורא דקרא דקראו מחמצת, דיתורא דקרא י"ל דבא ללמד נוקשה כמו תערובת ואי ממשמעות אולי גם נוקשה יש במשמע. אבל במסקנא דהלימוד מכל א"כ הריבוי דכל על מחמצת דעלה קאי הריבוי ומחמצת נתחמץ מחמת ד"א א"כ גם הריבוי לדדמי לי' לעירובי אתי וכ"כ הבעה"מ, והנה אחרי דבא הריבוי לעירוב וכמ"ש אינו אלא קיוהא וכ"ש נוקשה בעיני' בלאו, וא"ל דנוקשה א"ר לאכילה כיון דמסיק כל לרבות נשים אין זה גריעותא כמ"ש מה שאינו ראוי לאכילה, ולפ"ז לר' יהודה אמר רב נוקשה ותערובת תרווייהו שוים וכן לר"א תערובת וכ"ש נוקשה ולר' יהודה אמר רב מה שאמר נוקשה וכ"ש תערובת רק לפי הבנת בני אדם אבל לא מדינא ומתורץ הקו' על הטור וקו' המ"ל, והכ"ש כר' יהודה אמר רב דלתערובת ל"צ הריבוי דכל לגבי נשים ולנוקשה בעיני' הריבוי דכל אוכל לגבי נשים ולא די הריבוי דכל מחמצת.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה