אור ברסלב
פקודת אלעזר צלי קדר

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

צלי קדר

תרומת חמץ

בפסחים דף מ"א פליגי רבי ורבנן דרבנן ס"ל החיוב בבישול בשר הפסח בשאר משקין מק"ו דמה מים שאין מפיגין טעמן משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש, ולרבי לי"ל הק"ו ובשל מבושל ריבוי דמ"מ הוי בישול גם בשאר משקין ולרבנן הריבוי דובשל מבושל לצלאו ואח"כ בישלו, ואמרינן צלי קדר איכא בינייהו ואציע בזה הקושיות א') דהרמב"ם מק"פ פסק כתרווייהו שכתב צלאו ואח"כ בישלו או שעשאו צלי קדרה חייב וזה דלא כרבנן ולא כרבי, והכ"מ מתרץ דפסק כרבנן ואי"ל הריבוי דובשל מבושל גם לצלי קדר, ומה דאמרו איכא בינייהו צלי קדר היינו דאין ללמוד צלי קדר מק"ו ע"ש, ותמהו ע"ז הצל"ח והשמן רוקח א"כ מה הקשו לרבנן מגמ' ובשל מבושל ל"ל, הא בעי' לצלי קדר, ועוד יש לדקדק דהרמב"ם בפ"ח מק"פ חלקן לב' הלכות, בהלכה ז' כתב בישול שהזהירה עליו התורה בין במים בין בשאר משקין ומי פירות שנאמר ובשל מבושל ריבה הכל ואח"כ בהלכה ח' כתב בישלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בישלו או שעשאו צלי קדרה חייב, וקשה דאם מה שכתב ובשל מבושל ריבה הכל קאי על מה שכתב לפניו שאר משקין וכו', א"כ פסק כרבי דלרבנן הוי מק"ו, ואם ריבה הכל נמשך ג"כ לאחריו בישלו ואח"כ צלאו וכו' למה חילקם לב' הלכות. ב') קו' התוס' לרבנן דשאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין, ג') קו' התוס' לר"כ דאי"ל אליבא דר' יוסי בצלאו ואח"כ בישלו מסברא דבמצה מבושלת ג"כ אמרינן דאינו יי"ח א"כ ל"ל הריבוי דובשל מבושל בפסח, ד') קשה לתי' התוס' דר' יוסי גמר במצה מהריבוי דפסח למה לא נאמר ככה גם אליבא דר"מ ולמה אמר שאני התם דכתיב וכו'.

ה') קשה קו' רש"י על פי' הא' שהביא על הא דת"ר יכול צלאו כל צרכו יהי' חייב כו' דשוי' חרוכא דאיירי בצלאו ואח"כ בישלו וס"ל לההי' תנא צלאו ואח"כ בישלו חייב והקשה מה לי שוי' חרוכא או לא, ובצל"ח תי' דקו' התוס' הא אין מזהירין מן הדין, יש לתרץ להה"מ, היכי דאיכא איסורא בלא"ה מזהירין מה"ד. זה בבישול סתם דהוי איסורא דכי אם צלי אש קודם הבישול לפיכך מזהירין אבל בצלאו ואח"כ בישלו דהי' היתר אין מזהירין ולפיכך בשאר משקין ליכא חיובא ע"ש ותימה כי לא תירץ בזה כלום קו' רש"י מה לי שוי' חרוכא או לא, ו') קשה על פי' ב' דרש"י דצלי אש ולא חרוך ולא קלי אש ושרוף א"כ מה ס"ד דליחייב עליה ול"ל על זה הלימוד כיון דשרוף, אף דמן הסברא ליכא מצוה, דבשר אמרה תורה ולא חרוך ושרוף דהוי כעפרא, מ"מ גם חיוב ליכא, דאמרינן לעיל חרכו קודם זמנו מותר בהנאה, ועיין בברוך טעם דפי' דחרכו לא מקרי חמץ וכן הוא לענין פסח, ז') קשה להלום דברי הגמ' יכול צלאו כל צרכו וכו' ה"ד אר"א דשוי' חרוכא ולפרש"י שרוף. וכי אפשר להכניס כונה זו במלות כל צרכו דהמשמעות צלי הוי ג"כ כדי צרכו, ח') קשה על הברייתא דתנו יכול אכלו חי יהא חייב וכו' מה ס"ד דלחייב והא אמרינן לעיל (דף כ"ד) האוכל חלב חי פטור והקשו בתוס' מאכל צפור טהורה בחייה בכ"ש, ותי' שאני צפור דרכיך בשרי' וחזי, והכא בזה הוי שלא כדה"נ, ולו יהי' סברא לחייב באוכל חי, מ"מ אין איסורו חמור מאכל חי דפטור וכן הכא. ומצאתי כעין קו' זה באו"ח, ט') הקשו בתוס' לרש"י שפי' חדא מיהא לקי בחי ובחמי טברי', וא"כ הברייתא יכול אכלו חי יהי' חייב וכו' דלא כאביי ודלא כרבא, וג"כ קשה פי' רש"י על ברייתא דיכול אכלו חי יהי' חייב למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, ולפרש"י גם למ"ד אין לוקין חדא מיהא חייב משום כי אם צלי אש וקו' זו בתוס' ב"מ קט"ו.

י') קשה על הברייתא נא ומבושל אמרתי לך ולא חי, דנראה דאלו באו להורות על פטור החי, והא צריכין לגופייהו, ולהתוס' דכי אם צלי אש רק עשה, א"כ בלא"ה ליכא חיוב בחי ולמה לנו ללמוד נא ומבושל אמרתי לך ולא חי, גם יקשה השינוי לשון דבצלאו כל צרכו נאמר נא ובשל מבושל אמרתי לך. ובחי אמרו נא ובשל אמרתי לך י"א) חדא מיהא לקי פרש"י דלקי על כי אם צלי אש לחודא ע"ש, ובנא ומבושל יחד פסק הרמב"ם דאינו חייב אלא אחת. ודעת רש"י לא נאמר בפירוש ע"ז, ובלח"מ כתב דלרש"י חייב שתים, ולפי הנראה לי, ס"ל לרש"י כמו הרמב"ם דאינו חייב אלא אחת, דלהלן גבי זג וחרצן, פרש"י מודה וכו' דחייב שתים וכו' ע"ש והכא גבי נא ומבושל לא דיבר מזה כלום, נראה דס"ל רק בזג וחרצן חייב שתים, ולא בנא ומבושל, וכן פסק הרמב"ם בזג וחרצן חייב שתים ובנא ומבושל אינו חייב אלא אחת. והחילוק ביניהם דבזג וחרצן הוי ב' מינים, והכא הוי רק מין אחד בשר, ועיין נזיר (ל"ח) ברש"י בלשון הא' דגם בזג וחרצן אינו חייב אלא אחת, ולפ"ז יקשה למה לנו הלאו דנא ומבושל הא בלא"ה חייב מלקות אחת משום כי אם צלי אש לרש"י, ויותר מא' אין לחייבו א"כ נא ומבושל מיותר, ואין לומר דמבושל צריכין לצלאן ואח"כ בישלו א"כ מאי קאמרי ובשל מבושל לצלאו ואח"כ בישלו, הלא מבושל לחוד אתא לצלאו ואח"כ בישלו, וגם נא ל"ל, י"ב) קו' הרא"ם לרבי לא לכתוב לא במים ולא הריבוי דובשל, וממילא שאר משקין בחיוב, והמהרש"א תירץ דבעי' הריבוי לצלי קדר. ולענ"ד אינו מתורץ בזה קו' הרא"ם, דרש"י פי' צלי קדר שמבשלים אותו בקדירה בלא מים ובלא שום משקה אלא מים הנפלטים משמנו וכו', א"כ איכא מים הנפלטים משמנו ומ"ש מים הנפלטים משמנו או שאר משקין, בשלמא לרבנן דס"ל הק"ו דשאר משקין מפיגין טעמן וי"ל דגם במים מפיגין קצת וכמ"ש בצל"ח או כיון דמפורש בקרא מים ע"כ אסור גם במים אבל מים הנפלטים משמנו אין מפיגין שום טעם דהוא מעצמו של פסח. אבל לרבי דלי"ל הסברא דמפיגין טעמן לענין בישול, דהבישול היינו מעשה הבישול, ומה לנו אי מפיג טעם או לא, אם בשאר משקין הוי בישול, גם במים הנפלטים משמנו כן, רק משום דכתיב במים, הו"א דבמעטו שאר משקין מבישול ולזה צריכין הריבוי. ושפיר קו' הרא"ם לא לכתוב במים, ולא צריכין הריבוי, דממילא שמעינן ממבושל צלי קדר כמו שאר משקין, ועיין במהרש"א שהקשה עוד על הרא"ם דגם לרבנן יקשה קו' זו לא לכתוב במים ולא הוצרכו לק"ו ע"ש.

ונראה לי דזה ברור אם נאמר מבושל לאיסור או לחיוב ויש לפנינו ב' מיני בישול. בישול בפעולה חזקה, ובישול גרוע בפעולה מועטה אין לנו לחייב רק על מה שהוא פעולה חזקה ובישול יותר טוב, לפי דקיי"ל תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת, וא"כ אי לא נאמר רק מבושל, היינו מפרשים מבושל בישול טוב יותר בפעולה חזקה היינו בשאר משקים שמפיגים טעמם כפי דלרבנן ק"ו בשאר משקין. א"כ בשאר משקין הבישול בפעולה חזקה יותר מבישול במים. וע"כ צריכין לכתוב בקרא במים, דאף במים הוי בישול אף דלא מפיג טעם, וא"כ במים לא בא למעוטי אלא לרבות אפי' שאינו מפיג טעם, וא"כ ממילא לרבנן גם צלי קדר חייב. וי"ל כמ"ש בצל"ח דגם מים מפיגין קצת, משא"כ בצלי קדר דמעצמו של פסח, ולפיכך לרבנן יש לומר דצלי קדר פטור ושפיר אמרי' איכא בינייהו צלי קדר. ומתורץ קו' התוס' מאי אהני הק"ו והא אין מזהירין מה"ד, דהכא שאר משקין כתיב בקרא במבושל, ובמים אתי לרבות אפי' מים, ומתורץ קו' המהרש"א דצריך הקרא לומר במים דאל"ה אי כתיב מבושל לחוד לא הוי ידעינן דבמים חייב. וא"כ קשה ל"ל הריבוי דבשל, וזו קו' הגמ' ובשל מבושל ל"ל, ותירץ לצלאו ואח"כ בישלו, וכן הסברא לרבי דלי"ל הסברא דמסיגין טעם, לפמ"ש בטוי"ד סי' צ"ג בשם בעל העיטור קדרה של בשר שבשלו בו חלב שיש בו ששים שמבשלין בבישול של עכשיו וחולקים עליו, ואח"כ הביא בשם הרשב"א קדירה של בשר שבישול בו ירקות מבשל בה חלב, והקשה הב"י והא דינו של הרשב"א כדינו של בעל העיטור ולמה אינו חולק ג"כ על הרשב"א, ותי' דמים מחליש ומקליש טפי משאר משקין ע"ש. וא"כ הבישול במים בישול חזק יותר מבישול בשאר משקי' ואי לא כתיב אלא מבושל, היינו מפרשי' בישול במים דוקא, וא"כ גם אי לא כתיב במים הו"א ומבושל רק במים ע"כ צריכין הריבוי דובשל לשאר משקין, וא"כ במים מיותר. וע"כ דבא לרבות, ומסברא מפרשים הריבוי במים ג"כ בבישול היותר טוב, וע"כ מרבינן צלאו ואח"כ בישלו במים, וא"כ בשל מיותר ואתי לרבות שאר משקין וצלי קדר, דלרבי אין לחלק ביניהם, וג"כ מתורץ קו' הרא"ם דבמים לא אתי למעוטי אלא לרבות. וע"כ דצריך לכתוב במים לצלאו ואח"כ בישלו, וא"כ הבשל מיותר ובא לרבות שאר משקין וצלי קדר, וא"כ צלי קדר חייב. ומתו' פסק הרמב"ם אליבא דרבי, אבל גם לפרש"י ותוס' י"ל גם לרבנן צלי קדר חייב. דיש לעיין לרבנן דס"ל שאר משקין מק"ו דמפיגין טעמם, לדעת הב"י הוי ק"ו פריכא. דבישול במים מקליש ומחליש טפי משא"כ בשאר משקין, וי"ל דלענין ששאר משקין מבשלי' עינינו רואות דמבשלי' ואי משום דהוי מים בישול חזק יותר דמחליש ומקליש טפי וי"ל דרק בכה"ג בישול חייבה התורה ע"ז יש ק"ו דבמים אף דמחליש ומקליש טפי מ"מ הטעם הנשאר הוא טעם בשר פסח. אבל בשאר משקין גם בטעם הנשאר מפיג טעם, ולא נשאר שום טעם בשר בלי הפגת טעם משאר משקין.

אבל יש להקשות לרבנן למה יאסור הפגת טעם, דהרי חזינן לקמן הכל הי' כורך פסח מצה ומרור, ואי' לקמן (דף קט"ו) משום דמצות אין מבטלין זא"ז, א"כ אי לא משום דמצות אין מבטלות זא"ז, הי' מבטלין זא"ז. א"כ אין לך הפגת טעם יותר מזה דהי' מבטלין זא"ז, וי"ל הא דמפיגין טעם היינו רק בבישול ראשון. אבל אחר הצלי לא שייך הפגת טעם. וכ"נ מרש"י דבישול אחר האפי' מבטלו מתורת לחם, אבל לא שיהי' טעם דגן שבו משתנה, וכן בתוס' כ' דהבישול עקר מיני' שם צלי ע"ש, ומה דאמרינן בברכות (ל"ח) בעי' טעם מצה וליכא ע"ש, הכוונה ג"כ דהבישול מבטל טעם אפי' היינו מעשה האפי', אבל לא טעם דגן שבו, וא"כ בכריכה כבר הי' מצה ולא שייך הפגת טעם, ולפ"ז לרבנן הק"ו רק בבישול ראשון אבל בבישול אחר צלי ל"ש הטעם דמפיגין רק דהבישול מבטל מעשה הצלי ובהא ודאי מסתבר דבישול במים הוי בישול עדיף דמים מחליש ומקליש טפי כדעת הב"י וא"כ ליכא בצלאו ואח"כ בישלו הק"ו וא"כ צריכי' הריבוי דבשל מבושל מ"מ, ומתורץ בזה קו' התוס' לר"י דאי"ל מסברא בבישול אחר צלי א"כ ל"ל הריבוי ולפמ"ש צריכי' הריבוי לבישול אחר צלי לשאר משקין וזה דלא כהצל"ח שכתב בשאר משקין דצלי אחר הבישול אין מזהירין מן הדין, ולפמ"ש בצלאו ואח"כ בישלו לא הוי ק"ו.

והנה לרבנן אף אי נימא דלא נשמע צלי קדר משום דגרע משאר משקין, דאינו מפיג טעם כלל, משום דהוי מעצמו של פסח, כ"ז בדנין על משקה הנפלט לבשל הבשר, דבבשר בלי שום לחלוחית אינו בישול רק צלי ובקדרה צלי קדר. ורק המשקה מבשל הבשר, בזה י"ל רק במים או בשאר משקין מק"ו מבשלין ועושים את הבשר מבושל. אבל על המשקה הנפלט מפסח לפני עצמו ודאי אין בישול יותר מבישול המשקה לפני עצמו, ועיין בשו"ע או"ח סי' שי"ח הביא בשם הסמ"ק דבדבר לח וצלול יש בישול אחר בישול, והוי מבשל גמור. ועיין שם מה שהביא בשם ר"י כיוצא בו, ומדברי רש"י בפ' כ"מ (דף ל"ד) מבואר דהוי בישול גמור ע"ש, וא"כ המשקה הנפלט מבשר הפסח מבשלים לעצמם והם ג"כ מפסח ונאסרו משום מבושל ומעתה לרבנן דדנין ק"ו, וכללא בידן אדם דן ק"ו מעצמו, א"כ יש ק"ו להיפך ומה מים ושאר משקין שלפני עצמם מותרים בבישול, אוסרים בבישול הבשר. מים הנפלטין דנאסרו בעצמן בבישול כ"ש שיאסרו הבשר, וגם זולת הק"ו רש"י פסק מב"מ לא בטל, וטע"כ לאו דאו' זולת בקדשים, ור"ת פסק מב"מ בטל וטיב"ע לאו דאו' ובקדשים גם מב"מ טעם כעיקר דאו' זה נלמד מיקדש דכתיב בחטאת וכן בחולין (צ"ט) לענין זרוע בשילה, ועיין נוב"י מה"ת סי' ל"ה, הרמב"ן ס"ל דבקדשים טכ"ע. והיתר מצטרף לאיסור, והנה לענין היתר מצטרף לאיסור בגמ' נזיר דבעי' אפושי איסורא. ועיין בתוס' שם דבנו"ט גם באפושי התירא היתר מצטרף לאיסור, כן י"ל בקדשים גם מב"מ, כיון דבקדשים גם מב"מ טכ"ע דאו' לרש"י פסחים בטכ"ע ההיתר נהפך להיות איסור, ולהתוס' נזיר דבעי' היתר מצטרף לאיסור, הלא לרמב"ן בקדשים היתר מצטרף לאיסור. וא"כ מים הנפלטים משמנו כיון דנתכנסו ונתבשלו בקדרה נאסרו ושוב חוזרים ונותנים טעם בבשר הפסח ואיכא חיוב וא"כ גם לרבנן צלי קדר חייב.

אבל יש לשדות בו נרגא דעיין לקמן (ע"ז) בפי' המשניות לרמב"ם ובפ"ח מה' ק"פ דהלחלוחית היוצא הוי כמרק ואינו בשר, וע"כ אסור הרוטב דלא הוי בשר צלי ע"ש, וכמו דמים היוצאים מבשר הפסח אינו בשר צלי ולפיכך אסור, גם בישול אינו אוסרו משום בישול, דלא תאכלו "ממנו" היינו מן הבשר דכתיב למעלה בא ומבושל, וא"כ ליכא חיוב משום בישול במים הנפלטים, אבל עיין בצל"ח בחזר הרוטב לבשר גם על הרוטב שם בשר, וא"כ כשחזרו שמנו הנפלט בבשר שם בשר עליו, וכיון דנתבשלו נאסרו ע"י הביטול הקדום, ואין לומר דבשעת הבישול לא הי' איסור, זה אינו דדמי לבשלו מבעוד יום דאינו חייב באכלו מבעוד יום וחייב בלילה, וגם עיין בצל"ח דאף דיש איסור ברוטב משום שאינו בשר צלי, נאסר משום צלי מחמת ד"א. וזה נראה מגמ' דאמרינן בשלמא אי עילאה גבר הרוטב מרתח לסולת והדר הודריינא הסולת מרתח לרוטב והוי צלי מחמת ד"א, מבואר דנאסר משום צלי מחמת דבר אחר, וכן הוא בבישול. אבל הגמ' צריך ביאור, דהרי אמרינן אכל נא מבעוד יום פטור דבשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, וכן הוא בבישול וצלי מחמת ד"א דמ"ש, והרמב"ם פסק כן אף לרבי אם נאמר דחולק ע"ז נראה דחולק רק על בשעה שאינו בקום אכול צלי וכו' אבל בבשר שאינו בקום אכול צלי מודה א"כ כיון דרוטב אינו בשר אינו בקום אכול צלי ולמה נאסר מחמת ד"א, ויש לפרש כמ"ש בצל"ח דיקמוץ את מקומו אין כוונתו דבעי' ליטול בעומק יותר, רק דהוא בשריפה ומפרש בזה רש"י ובכסוף מרוטבו על הסולת אין פסולו בגופו רק דאסור לאכול משום שאינו בשר, ואפשר להיות חוזר להתירו בחוזר לבשר, אף דהסולת מעכב ההיתר מ"מ אי הרוטב אפשר להיות חוזר לבדו, הי' היתר אין פסולו בגופו ואינו בשריפה לפיכך בעי' איסור צלי מחמת ד"א, שיהי' הפיסול בגופו להיות בשריפה. וא"כ יש לומר באמת כל זמן שהוא רוטב אינו נאסר לא בבישול ולא משום צלי מחמת ד"א, רק כיון דנצלה מחמת ד"א אינו יכול לחזור להתירו כיון דאם יחזור לבשר יהי' בשר ושוב נאסר משום צלי מחמת ד"א הקדום, הוי פסולו בגופו ובעי שריפה, וא"כ צלי קדר ומים הנפלטים משמנו נאסרו בבישול בחוזרים לבשר וגם לרבנן צלי קדר חייב.

ויש לומר לפמ"ד שבת (דף מ"ב) בשרא דתורא קשה בשולו כתב הרא"ש דהלחלוחית והמלח והדם שבתוכו נתבשל מיד, ועיין בפליתי שהביא בשם הגאון מהו' יונה לאנדסופר ז"ל לענין בב"ח דעת הרא"ש דהלחלוחית שבבשר נתבשל מיד ברתיחה ראשונה. ודבר ברור כי הרוטב הנפלט מבשר מחמת חומו הוא נפלט והוא לכה"פ רתיחה ראשונה, ונצלה מרתיחה ראשונה, ואין לסתור מתוס' לקמן (ע"ז) בכנף מרוטבו וכו' דאיירי בלא נצלה כל צרכו, הרי דהרוטב היוצא ע"י צלי' לא נצלה, שאני התם דאפשר דנוטף מרוטב בעין על הבשר, אבל מה שיוצא ע"י הצלי' נצלה מהרתיחה, ומעתה בצלי קדר, מה שהוא בעין הוא דבר מועט ואינו בנ"ט, ומה שיצא ע"י הרתיחה הוא נצלה, ואח"כ כשנתכנסו בקדירה ומתבשל הוי בישול אחר צלי ועדיין לא שמענו דצלאו ואח"כ בישלו חייב, ע"כ איכא בינייהו צלי קדר, אבל אחרי דידעינן בצלאו ואח"כ בישלו חייב, גם צלי קדר חייב משום בישול דהוי צלאו ואח"כ בישלו, ומדויק דהרמב"ם חילק ההלכות וכתב בהלכה שני' צלאו ואח"כ בישלו או שעשאה צלי קדר חייב, להורות דחיוב צלי קדר נמשך מחיוב בצלאו ואח"כ בישלו, דאם צלאו ואח"כ בישלו חייב גם צלי קדר הוי צלאו ואח"כ בישלו. וכ"ז אחרי דידעי' צלאו ואח"כ בישלו חייב אבל קודם דידעי' דחייב. גם צלי קדר אין לחייב ושפיר מקשה בגמ' לרבנן האי בשל מבושל מאי עבדי לי' ומתו' קו' הצל"ח וש"ר

ולפ"ז החילוק בין רבי לרבנן, לרבי בצלי קדר החיוב מחמת עצמו, ולרבנן החיוב משום תערובות [והנפ"מ בנתערב כזית צלי קדר ברוב זיתים של צלי אש לרבי הוי האיסור בישול מחמת עצמו ולא בטל משום דכזית צלי לאחר התערובות יהי' דבר חשוב ולרבנן דאינו איסור מחמת עצמו בטל אף דגם לרבנן הוי איסור מחמת עצמו משום צלי מחמת ד"א, הנ"מ לענין לקברו בין רשעים גמורים.

ויש לעיין בברייתא דהביא בשלו ואח"כ צלאו צלאו ואח"כ בישלו חייב. וכן הביא הרמב"ם, ובגמ' בישלו ואח"כ צלאו דהא בשליה, וכוונתם דהוא פשיטא. וא"כ למה הביא הברייתא וכן הרמב"ם האיסור דבשלו ואח"כ צלאו, וי"ל דהו"א כיון דצלאו ואח"כ בישלו חייב הרי דבישול מבטל הצלי, גם בישלו ואח"כ צלאו, הצלי מבטל הבישול ויהי' פטור, קמ"ל דלא ובאמת יש לדון למה לא נאמר ככה, ועי' באו"ח סי' שי"ט ובמג"א לענין שבת כמו דיש בישול אחר צלי כן יש צלי אחר בישול, וי"ל דשאני לענין שבת, דדנין על מלאכה אמרינן דמעשה הצלי אחר הבישול, מבטל מעשה הבישול כמו בבישול אחר צלי אבל הכא בפסח הבישול אוסר הפסח לא נפקע האיסור ע"י הצלי וחייב, גם יש לעיין דבברייתא וכן ברמב"ם הביאו רק אלו הדינים בשלו ואח"כ צלאו, צלאו ואח"כ בשלו, ומה הדין בצלאו ואח"כ בישלו ואח"כ צלאו, יש שתי תשובות. או כמו דאמרי' בבשלו ואח"כ צלאו דלא נפקע האיסור כן הכא בצלאו ואח"כ בישלו ואח"כ צלאו דלא נפקע האיסור, ב' תלוי בפלוגתת ר' יוסי ור"מ, לר' יוסי דאי"ל מסברא דבישול מבטל הצלי, כן י"ל דהצלי מבטל אח"כ הבישול ופטור, אבל לר"מ דאי"ל שא"ה דגלי קרא, בבישול אחר צלי גלי קרא, אבל בצלי אחר הבישול אח"כ לא גלי קרא וחייב, ומעתה בצלי קדר כמו שכתבתי הרוטב כשיצא מהבשר כבר נצלה מרתיחה הראשונה והוי צלי, ואח"כ כשנתכנס בקדרה נעשה בישול, ואחרי שחוזר לבשר נעשה צלי, והוי צלאו ואח"כ בישלו ואח"כ צלאו, ולר"י דאי"ל מסברא דבישול מבטל צלי, גם צלי אח"כ מבטל הבישול, וא"כ צלי קדר פטור, והכא אין להשיב דמ"מ נאסר בבישול אחר צלי ובמה נפקע האיסור, דהא להרמב"ם לחלוחית היוצא מבשר אינו בשר וכפמ"ש כן אינו נאסר ע"י בישול, רק אח"כ בחוזר לבשר נעשה בשר ואסור משום הבישול דלמפרע, והכא בחזר לבשר נעשה צלי ומבטל הבישול, וא"כ לא נעשה מעולם בשום עת איסור וא"כ פטור, אבל לר"מ דאית לי' שאני התם דגלי קרא, בבישול אחר צלי גלי, אבל לא בצלי אחר בישול א"כ צלי קדר חייב. והנה בברכות (ל"ח) קיי"ל דשלקות מברך עליהן בפה"א, א"כ גם לר"י אינו מסברא רק במצה לחוד דבעי' טעם מצה, היינו כמ"ש טעם לחם, א"כ גם לר"י צלי קדר חייב ושפיר פסק הרמב"ם, ומ"ש בגמ' א"ב צלי קדר כמ"ש קודם דידעי' צלאו ואח"כ בשלו חייב.

ויש לומר גם לרבי דהריבוי בא לשאר משקין, יהי' פטור בצלי קדר, דאי' בקידושין (ע"ז) אלמנה וגרושה וכו' בזמן שהן כסדר חייב על כל אחת ואחת וטעמא בגמ' משום דאתוסף איסורא ע"ש וכתובי' בכתוב אחד כמו הכא אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וכו', והאיסור דכי אם צלי אש לרש"י בלאו ולהתוס' בעשה, וגם על עשה אין איסור חל זולת בעשה דעלמא כמו ח"ש. ועיין בתוס' שבועות כ"ב. וא"כ בחי דהוי איסור דכי אם צלי אש. למה חל עליו איסור נא. וכן בנא ומבושל למה חל איסור מבושל על נא, ויש לתרץ דשאני באלמנה וגרושה וכו', דמיד דנתאלמנה יש עלי' איסור לכה"ג משום אלמנה. וכן לכהן הדיוט בגרושה וכו', ובשלא כסדר דליכא איסור מוסיף לא יכול לחול עליו איסור אחר. אבל בחי אף דאסור לאכול כשהוא חי מ"מ אין שם איסור חל עליו דאפשר לצלותו ויש מקום לחול עליו איסור נא, וכן בנא דאפשר לצלותו צלי גמור. כמ"ש בתוס' (ע"ו) דבנא יכול לצלותו ומותר ע"ש, וא"כ גם בנא אף דאסור לאכלו אין שם איסור חל עליו, ויש מקום לחול עליו איסור אחר, דאפשר לצלותו ולהתירו באכילה, אבל באי אפשר להתירו ויש עליו שם איסור דכי אם צלי אש, אין מקום לחול עליו שם איסור אחר, ודמי לאלמנה וגרושה וכו' שלא כסדר דאינו חייב אלא אחת, ומעתה בצלי קדר דמיד דהתחיל לצלותו נאסר משום צלי מחמת ד"א, דדבר ברור לענין איסור משום צלי מחמת ד"א מיד בהתחלת הצלי נאסר, דהא אי אפשר להיות עוד כי אם צלי אש דיש בו קצת שאינו צלי אש, ולענין בישול יש שיעור שליש בישול כמאכל בן דרוסאי, וא"כ איך יחול איסור בישול בצלי קדר על איסור דכי אם צלי אש שנאסר מחמת ד"א, דהא אי אפשר עוד להביאו לידי היתר, ואין לדמות לההיא דחולין (דף ל"ו) דאמרי' מסוכנת מחיים בעשה ואחר מיתה בלאו וכו', או כמ"ש התוס' שם דטרפה ונבלה חל על איסור שאינו זבוח ע"ש, דשם ע"כ דגלי קרא דחל דאל"כ לא משכחת נבלה וטרפה. ודמי למה דאמרו יבוא איסור נבלה וטרפה ויחול על איסור חלב, אבל בצלי קדר לא גלי קרא דאפשר בנא ומבושל בלא צלי קדר.

והאמנם גם בבישול י"ל דגלי קרא דחל על איסור כי אם צלי אש, דמיד מתחלת הבישול נאסר משום כי אם צלי אש, דאף אם יטלנו ויצלה אותו מיד אחר תחלת הבישול, אי אפשר להיות עוד כי אם צלי אש, וע"כ דגלי קרא דמבושל חל על כי אם צלי אש, אבל י"ל דלמא קרא דמבושל על צלאו ואח"כ בישלו, דאיסור בישול בא על היתר שהרי נצלה. וא"כ מאי אמרו הריבוי דבשל בא לצלאו ואח"כ בישלו, אדרבה צלאו ואח"כ בשלו שמעי' ממבושל והריבוי דבשל צריכי' לבישול בראשונה.

ולפי האמת נ"ל דבפסח לא צריכי' לבישול שיאסור שיעור בישול, כמו דבעי' שיעור בישול לשאר דברים, דבשאר בישול בעי' שיעור שיהי' מתקן המאכל בבישולו, ואם לא הגיע לשיעור בישול לפחות לשליש בישול כמאכל ב"ד לא חשוב בישול, דאין כאן תיקון כלל, ואולי עוד קלקול, ואין זה דרך בישול, אבל בפסח חזי' דלא הקפידה התורה לענין איסור על תיקון המאכל דהרי אסרה התורה בא, ועיין ברמב"ם פ"ח מק"פ, נא שהזהירה התורה עליו הוא הבשר שהתחיל בו מעשה הבישול, ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עיי"ש הרי דלא הקפידה התורה על תיקון המאכל בבישול לאסרו אלא ע"י מעשה הבישול שנעשה בו, וא"כ י"ל בבישול כמו בנא מיד בהתחלת הבישול נאסר וחייב משום שנעשה בו מעשה בישול, אף דאינו ראוי לאכילת אדם ולא נעשה תיקון, וא"כ באמת אין איסור בישול חל על איסור משום צלי מחמת ד"א, דגם בבישול החיוב מיד, וא"כ בצלי קדר באים כאחת.

וראי' לזה ממכילתא אין נא אלא חי, ובשל מבושל לחוב על החי ועל המבושל, או אינו אלא לחוב על החי ועל המבושל ביותר ת"ל כ"א צלי אש מה ת"ל ובשל מבושל לחוב על החי ועל המבושל. והנה הא דאמר אין נא אלא חי, ודאי אין הכונה חי לגמרי בלי צלי כלל דהרי הברייתא מפורשת יכול האוכל חי יהי' חייב וכו', ואמרו בגמ' אין נא אלא אברנים וע"כ הפי' חי צלי או בישול קצת שאינו כמאכל בן דרוסאי, וכמו שכתב הרמב"ם דהוי כמו חי ואינו ראוי לאכילת אדם. ובשל מבושל לחוב על החי ועל המבושל ע"כ חי פירושו בישול קצת, דלימודו מן ובשל, ועל הבישול פירש כשיעור בישול, או אינו אלא לחוב על החי ועל המבושל ביותר היינו במצטמק ורע לו כמו בצלי כדאי' בגמ' בשוי' חרוכא. ואפשר התורה חייבה בקלקול כן הס"ד, ואפשר שהתורה חייבה יותר בקלקול בבישול כמו בקצת בישול שאינו ראוי לאכילת אדם, וכן בבישול ביותר, ת"ל כי אם צלי אש, ואפרש הברייתא לקמן יותר בס"ד. מ"מ נראה ברור מהמכלתא דמחייב בבישול קצת, וא"כ מבואר דהחיוב איסור בישול מיד בהתחלת הבישול וא"כ לא גלי קרא דיחול איסור בישול על צלי מחמת ד"א, והבישול בצלי קדר ה"ט דחייב משום דאיסור צלי מחמת ד"א ואיסור בישול באים כאחת, ולפ"ז בנצלה מחמת ד"א כמ"ש הרמב"ם שצלה ע"ג אבן או מתכת דאסור משום דלא הוי צלי אש אם בשלו אח"כ אינו חייב על הבישול, דאינו חל על איסור עשה הקדום.

והנה הא דפשיטא לן דתחלת בישול מיד מקרי בישול לחייב לענין קרבן פסח, היינו רק בבישול ראשון, דכך גילתה תורה, אבל בבישול אחר צלי. לר"י דלי"ל ריבוי לצלאה ואח"כ בישלו רק מסברא כמ"ש בתוס', הסברא רק בבישול גמור י"ל דמבטל מעשה הצלי, אבל בצלי גמור ובבישול קצת אחר הצלי. אין הסברא מסכמת דיבטל הצלי גמור הקדום, וא"כ מסברא אמרינן רק בבישול גמור מבטל הצלי, ולא סגי בתחלת בישול, ומיושב בזה קו' התוס' לר"כ אליבא דר' יוסי דבישול מבטל צלי מסברא ל"ל הריבוי דבשל מבושל, ולפמ"ש בעי' הריבוי דתחלת הבישול יאסור הצלי דזה לא ידעי' מסברא אדרבה הסברא להיפך דמקצת בישול לא יאסור צלי גמור, ע"כ בעי' הריבוי, ומתו' ג"כ הקו' על תירץ התוס' לר"מ למה לא למד לשאר מילי מהכא, די"ל דע"כ גזה"כ הוא לבד בפסח. דמסברא אין מקצת בישול מבטל צלי גמור ע"כ א"א ללמוד מהכא.

ובזה יהי' מובנים דברי הגמ' יכול צלאו כ"צ וכו' דשוי' חרוכא, דאופן הצלי דק"פ הוא כמ"ש במתניתין וברמב"ם פ"ח מק"פ וכך צולין אותו תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למעלה וכו', ואם צולה הפסח כאחת כמש"כ הרמב"ם דבעינן מקולס, והדעת נוטה כי החיצון נצלה קודם שנצלה הפנימי ואם הגיע החיצון לשליש בישול כמאכל ב"ד הפנימי עודנו חי, או פחות משליש בישול, ואם נצלה החיצון צלי גמור, עודנו הפנימי אין צלי גמור, אבל אפשר שנצלה שליש בישול, וראוי למאכל ב"ד אף דלענין איסור די בקצת בישול אבל למצות בעי' צלי כשיעור דאל"כ הוי כא, והנה בשליש בישול הוי כמאכל ב"ד, אבל לסתם בני אדם הדרך אכילה בצלי גמור, ואם רוצה לצלות כל השה שיהי' נוח לו לאכילה צלי גמור, כיון שהוא בבל תותירו, וצולהו כל צרכו כל השה, אבל איך אפשר לעשות כן, דאם החיצון כל צרכו, הפנימי עודנו אינו כל צרכו, וזה שאמרו יכול צולהו כל צרכו יהי' חייב הפירוש דצולה כל השה כל צרכו, ואמרו היכי דמי דהא אי אפשר שיהי' כל השה נצלה כל צרכו כמש"כ דאם החיצון כל צרכו הפנימי עוד אינו כל צרכו, ואמרו דשוי' חרוכא, דהחיצון נחרך לכל הפחות קליפה דקה, וא"כ אפשר דנצלה הפנימי כל צרכו, והנה הקשיתי לרש"י דהוי קלי אש, ובחרכו הוי כעפרא, וכמ"ש דאינו עוד בכלל בשר כמ"ש בברוך טעם. י"ל באמת דכן הוא דקליפת החיצון הוי כשרוף. וכדבר אחר לגמרי וא"כ הפנימי הדבוק בחיצון נצלה מחמת דבר אחר, וזה שאמרו נצלה כ"צ יכול יהי' חייב כיון דשוי' חרוכא הוי צלי מחמת ד"א, וס"ל לברייתא בס"ד דחייב משום דהו"א כמ"ד לוקין על לאו שבכללות, או לרש"י דחדא מיהא לקי דלוקה על כי אם צלי אש לחודא וקמ"ל הברייתא דאין לוקין וז"ש נא ומבושל אמרתי לך ולא צלאו כ"צ דשוי' לחיצון חרוכא דהוי רק עשה, לרש"י כאיכא דאמרו דלא דמי לאוי' ללאו דחסימה, או אפשר משום דהוי דרך צלי. ומדויק נא ומבושל אמרתי לך וכו', וכן יש לפרש פי' א' דרש"י, כיון דשוי' חרוכא הוי הפנימי צלי מחמת ד"א, והוי איסור עשה, ובבישול אח"כ אין איסור בישול חל על איסור עשה, וזה הפי' האי תנא ס"ל צלאו ואח"כ בישלו חייב אבל הכא בשוי' חרוכא אין איסור בישול חל על איסור עשה דצלי מחמת ד"א, ומתורץ קו' רש"י דמה לי שוי' חרוכא או לא, דרק בשוי' חרוכא, אין איסור בישול חל על איסור עשה, וכן הפירוש נא ומבושל אמרתי לך. רק המה חלי' על חי אף דהוי באיסור עשה דשם אין שם איסור חל עליהם משום דאפשר לחזור להתירו בצלי, אבל בצלאו כ"צ דשוי' חרוכה נאסר משום צלי מחמת ד"א, דאינו חוזר להתירו לפיכך אינו חל עליו איסור בישול, ואין להקשות דבלא חרוכא הפנימי מבושל לכה"פ שליש בישול, וכמ"ש התוס' לקמן (דף ע"ו) בנצלה כ"צ אינו נאסר משום צלי מחמת ד"א. זה אינו, דאיירי בנצלה צלי גמור כ"צ, אבל באינו נצלה צלי גמור יש בישול אחר בישול, וצלי אחר צלי, ועיין במג"א או"ח סימן שי"ח דיש בישול אחר שליש בישול וכן הוא בצלי דאין חילוק בזה בין בישול לצלי, (ועיין בפ"ט ה' שבת ברמב"ם בהה"מ ובכ"מ דיש פלוגתת הראשונים בזה).

ועתה נפרש הברייתא יכול יהי' חייב על החי ולתרץ קו' התוס' על רש"י דס"ל דלוקין על החי ועל חמי טברי', ובאמת לא מצינו ברש"י שיחייב על החי. אלא על חמי טברי' רק דהתוס' ס"ל דאין חילוק ביניהם ובשניהם חייב, אבל לדידי יש חילוק רב ביניהם, דהקשיתי למה לנו הלימוד דפטור על החי, דהא אינו ראוי לאכילה. וי"ל באמת משו"ה פטור על החי, אבל כיון דמצינו שהתורה חייבה על נא דג"כ אינו ראוי לאכילה כמ"ש הרמב"ם דאינו ראוי לאכילת אדם, וכן הוא להמכילתא. "או אינו אלא לחוב על החי ועל המבושל ביותר" והכונה על החי היינו בישול קצת דע"כ אינו חי בלא צלי ובישול כלל דהא למדין מן ובשל מבושל דע"כ איירי בבישול, רק שהוא כמו חי. שאינו ראוי לאכילה, בקצת בישול, ומבושל ביותר היינו בענין שהבישול יותר מן הראוי לאכילה וכעין מצטמק ורע לו, הרי דמסתבר יותר לחייב על שאינו ראוי לאכילה, ועל קלקול הפסח, ויש להסביר כפמ"ד בחולין (דף קל"ב) אר"ח מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי וכו' שנאמר למשחה בהם לגדולה נתתי כדרך שהמלכים אוכלים, ובתוס' הקשו שם מזבחים (צ"א) דנאכלים צלוים שלוקים ומבושלים ותי' דבשוים בהנאה מצוה לאכול צלי ע"ש, מזה נראה דדרך גדולה יותר לאכול צלי, ואף דאינו נאסר לכהנים לאכול שלוקי' ומבושלי', י"ל בפסח דעיקרו לזכרון החירות, ציותה התורה ג"כ לאכול כדרך שהמלכים אוכלים רק בצלי והכא לעכובי, וא"כ הסברא כל מה שמקולקל ביותר ואינו ראוי לאכילה ביותר, הוי סברא יותר לחייב וזה סברת המכילתא. או אינו אלא לחוב שעל החי ועל המבושל ביותר" וא"כ יש לומר דגם על החי חייב, וזה אמרם יכול יהי' חייב על החי וגרע מנצלה מחמת ד"א דאינו אלא עשה משום דראוי לאכילה, וכבר הקשיתי לרש"י דחדא מיהא לקי על כי אם צלי אש לחודא, ואי ס"ל כהרמב"ם דגם בנא ומבושל אינו לוקה אלא אחת ל"ל הקרא דנא ומבושל, י"ל דלכך אמרה תורה נא ומבושל דרק על אלו חייבה התורה באינו ראוי לאכילה, ולא בחי, דנא ובשל אמרתי לך ולא חי, ונשלים פירש על המכילתא או אינו אלא לחוב על החי על בישול קצת ועל המבושל ביותר כמ"ש דמסתבר יותר לחייב את המקולקל ואת שאינו ראוי לאכילה ת"ל כי אם צלי אש, פירושו דצלי אש בכתוב ע"כ כוונתו בראוי לאכילה דלמצוה בעי' ראוי לאכילה דוקא, דאל"כ הוי כא, ואף דכי אם צלי אש הוי רק עשה, מ"מ כיון דהוי בפסוק הוי הקרא בא ללמד גם על בישול שיהי' ראוי לאכילה המכוון פה שיהי' בראוי לאכילה, ועיין תוס' ר"פ אלו עוברים בשם ר"י דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא ע"ש, מה ת"ל ובשל מבושל על החי שאינו אלא בישול קצת שאינו ראוי לאכילה ועל המבושל שראוי לאכילה, ופירושו אי לא הריבוי דבשל הו"א רק ראוי לאכילה כמו צלי אש האמור חייב ת"ל ובשל מבושל ללמד ג"כ על החי מה שאינו ראוי לאכילה, ובזה נבין הסמיכות במכילתא ר"י אומר שאר משקין ק"ו דמפיגין טעמן, דהקושי' איך נאמר הק"ו בשאר משקין לחיוב חדא דאין מזהירין מן הדין כקו' התוס' ב') כמו שהקשיתי לדעת הב"י מים מחליש ומקליש טפי והוי בישול יותר חזק, ויש עכ"פ פירכא להק"ו, אלא אחרי דנדע מהמכילתא דגם על בישול קצת חייב, ובבישול קצת שהוא בישול כ"ש אין נפקותא אם כח הבישול חזק או לא, וא"כ שפיר יש ק"ו דמפיגין טעמן ולא נשאר רק הקושי' דאין מזהירין מן הדין, י"ל כפי המכילתא למדין מובשל מבושל במים, חי ומבושל ביותר, ומן כי אם צלי אש, מבושל הראוי לאכילה, ועתה יש לנו ב' פירושים, א' במים קאי על כל בישול הנאמר בקרא, ואז שייך אין מזהירין מן הדין, ב') דבמים לא קאי אכולהו, ואף דסברת המכילתא דיש לחייב יותר על המקולקל בקרא אינו מפורש וי"ל להמכילתא למד כן גם מקרא דכתיב במים וכמש"כ הב"י בישול במים מחליש ומקליש טפי, וזה על המבושל ביותר מן הראוי לאכילה וא"כ יש לפרש הכתוב ובשל בפני עצמו דהיינו בישול קצת, ומבושל במים על המבושל ביותר, כמש"כ הב"י דמחכיש ומקליש טפי, ומן כי אם צלי אש אמרינן בישול הראוי לאכילה כמש"כ, ואם נפרש כן לא קאי במים אלא על ומבושל, ולא על בישול קצת ולא על הראוי לאכילה, אבל מאן מפיס דנפרש כבה ולא כפי' הא' על זה אמר ר"י שאר משקין ק"ו דמפיגין טעמם והוי סברא ע"כ נפרש הקרא דבמים לא קאי אלא על ומבושל והיינו בישול ביותר ומתורץ קושי' התוס' דלרבנן היינו ר' ישמעאל אין מזהירין מה"ד אלא ע"י ק"ו מוכרחים לפרש הקרא דבמים לא קאי אכולהו רק על המבושל ביותר משום דמים מחליש ומקליש טפי כמש"כ.

עיין בתוס' בד"ה א"ד הקשו לרש"י דלקי על חי וחמי טברי' מאי אמרו בפ' המקבל קט"ו לרבא כ"א צלי אש למאי אתא והא איצטריך לחי ולחמי טברי' ע"ש, והנה בחי כבר כתבתי שלא נמצא כן ברש"י וטעמו עמו כמש"ל רק בחמי טברי' הקו' לרש"י דאתי קרא להכי, והנראה ליישב דיש חילוק בין אם נימא דלוקין על לאו שבכללות, או נאמר דאין לוקין, דיש לעיין לרבי דלמד מובשל מבושל מ"מ לשאר משקין ולצלי קדר, וכן לרבנן דאמרו ובשל מבושל מ"מ לצלאו ואח"כ בישלו למה לא נאמר מ"מ כולל כל מין בישול לרבי וכן לרבנן בכולהו גם בישול בחמי טברי'. וי"ל אף דאמרי' מ"מ בעי' בישול באותו מין בישול, רבנן ס"ל בשאר משקין דאית לי' ק"ו, הוי מין אותו בישול כמו במים וכן בצלאו ואח"כ בישלו הוי אותו מין בישול, ולרבי צלי קדר ושאר משקין הוי אותו מין בישול ונלמד מובשל מבושל מ"מ. אבל בישול בחמי טברי' הוי מין בישול אחר ל"א בזה מ"מ. אבל למה לא נאמר כיון דהריבוי מ"מ, גם למין בישול אחר בחמי טברי'. וי"ל דא"א לומר כן דא"כ הוי לאו שבכללות שכולל שני מיני בישול, ועיין ברש"י בד"ה לאו שבכללות שכולל כל מיני בישול וכו' ע"ש. וכ"ז אם אין לוקין על שבכללות, אבל אי נימא לוקין י"ל באמת דהריבוי גם לחמי טברי' ומעתה בב"מ פרש"י אליבא דרבא דלוקין על לאו שבכללות ולכך פי' דאין לך דבר שאינו בכלל נא ומבושל דאפשר לכלול הכל דלוקין על לאו שבכללות ושפיר אמר כ"א צלי אש למאי אתי, אבל הכא קיימי' למאן דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות א"א לכלול מינים שונים דא"כ הוי לאו שבכללות, ולכך כ"א צלי אש אתי לחמי טברי', ולפ"ז צריכין לומר רק בחמי טברי' לקי ולא בצלאו מחמת ד"א, דאם לא כן הוי שני מינים לחיוב נכלל באם צלי אש, וי"ל לרש"י באמת אין לוקין על צלי מחמת ד"א, כמו דאמרי' נא ומבושל אמרתי לך ולא חי כן אמרי' ולא צלי מחמת ד"א, משא"כ בבישול חמי טברי' א"ל דנא ומבושל אתי למעוטי בישול חמי טברי' דמקרי ג"כ בישול, תלינן הלאו דכ"א צלי אש לחמי טברי' ועל חדא לקי, ובזה יש להבין דעל חדא מיהא לקי כיון דאין לוקין על לאו שבכללות א"כ הלאו דכ"א צלי אש אינו כולל נא ומבושל נשאר הלאו דכ"א צלי אש לאו שאינו כולל. וכ"ז אם נאמר דלא לקי אלא על חמי טברי' ולא על חי, ולאיכא דאמרי דעל חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאוי' כלאו דחסימה, הפי' דבלשון כ"א צלי אש לא מיחד לאוי' שאינו מפורש בקרא כמו לאו דחסימה.

ועוד י"ל לרש"י דכ"א צלי אש אם הוא לאו באמת כל מינים שונים הוי מין אחד כיון דלאו הוא שלילות הצלי אש והשלילה הכל אחת מה שאינו צלי אש ואין נפקותא באיזה אופן שיהי' משא"כ בבישול שהוא בלשון חיוב, י"ל דנמצא כמה מינים בישול אבל גם בלאו דשלילות דכ"א צלי אש מאחר דאסרה תורה נא ומבושל האיסור תורה משוי להו לב' מינים וע"כ הלאו דכ"א צלי אש אם גם בנא ומבושל חייב משום דכ"א צלי אש הוי לאו שבכללות דכולל גם נא ומבושל וע"כ לא לקי עליהם וכיון דלא לקי לא נאמר עליהם כ"א צלי אש נשאר כ"א צלי אש לאו שאינו כולל כיון דאינו מחייב רק המינים שאינן בכלל נא ומבושל במים, ושאר המינים שאינם בכלל נא ומבושל כיון דהם בשלילות צלי אש הכל אין א', וי"ל דחייב גם על צלי מחמת ד"א וכן לפי הבנת התוס' בפרש"י גם על החי (ובמ"ש יתורץ ג"כ הקושי' שהקשיתי לרש"י דעל חדא מיהא לקי ואי ס"ל כהרמב"ם דנא ומבושל ולרש"י גם על כ"א צלי אש אינו חייב אלא א' ל"ל הכא ומובשל, וכפמ"ש דנא ומובשל אי הוי מינים אחרים אינם בכלל דכ"א צלי אש דאל"כ הוי לאו שבכללות לכך נאמרו נא ומבושל שהם ב' מינים אחרים ולא לקי עליהם אלא על כ"א צלי אש].

הקושי' על הרמב"ם שפסק על צלאו ואח"כ בישלו ועל צלי קדר חייב וזה דלא כרבי ולא כרבנן ע"ש בכ"מ נ"ל דיש לי עיון בזה אם נא הכתוב בתורה הוא דוקא בצלי אש ובקצת צלי, או גם בצלי מחמת ד"א היינו תולדות האש, ברש"י על החומש פי' נא שאינו צלוי כל צרכו קראו נא בלשון ערבי ע"ש, מזה דאין קפידא באיזה אופן צלוי, רק שאינו צלוי כ"צ, וברשב"ם עה"ת פי' נא נראה הלשון צלי קדרה המבושל בלי מים ובלי שאר משקין הכתוב כאן, ודבריו תמוהים. מ"מ נראה מדבריו דלא בעי' בנא דוקא על האש, ברש"י ב"מ (קט"ו ע"ב) כ"א צלי אש למאי אתי שאין לך דבר שאינו בכלל נא ומבושל ע"ש, א"כ גם בנא נכלל איזה דבר וע"כ מה שצרת קצת שלא על האש, וברמב"ם נא שהזהירה התורה עליו שהתחיל במעשה האור ונצלה מעט וכו' אפשר שכונתו מעשה אור אש דוקא או גם תולדה דאש מקרי מעשה האור, והנראה כיון דהכל בפסוק א' נא ומבושל וכ"א צלי אש נא ומבושל ההיפך מן כ"א בלי אש, מבושל ההיפך מתרווייהו, שאינו צלי ואינו אש ובא ההיפוך מן ב"א צלי אש שאינו רק צלי במקצת וא"ל דההיפך גם מאש דע"כ גם מקצת צלי אש הוי כא וכיון דאינו היפך אש אמרי' דההיפך רק שאינו צלי גמור ואם כן נא הוי קצת צלי אש.

ועיין לקמן דף ע"ה אר"ח סבא אר"א אר"י תנור שהסיקו וכו' אינו צלי אש וכו' איבעית אימא אי לאו דכתב רחמנא צלי אש ב' פעמים הו"א אאש קפיד רחמנא והא איכא וכו' א"כ צלי מחמת ד"א דתולדא מקרי צלי אש רק שנתמעט משום דכתיב צלי אש צלי אש ב' פעמים והמיעוט ב' פעמים צלי אש כתי' בפסוק דלמעלה ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש א"כ הלימוד דכתיב ב' פעמים צלי אש רק במצות אכילת פסח נאמר אבל לא על הלאו דל"ת ממנו נא וכו' דעל הלאו לא נאמר רק פ"א וא"כ צלי מחמת ד"א מתולדות האש מקרי צלי אש, אף דנאסר היינו משום דבעשה הוי ב"פ צלי אש, הוי אי' עשה ואם נצלה צלי שלם מחמת ד"א ודאי אינו אלא משום דאינו כ"א צלי אש, אבל בצלי קדר אף דאינו חייב משום בישול, מ"מ הוי בישול דעינינו רואות דהוי בישול רק שאינו בישול דחייבה התורה עליו אבל בישול הוי ובישול אינו צלי, וכיון דמיד שנתחמם הקדרה ונתחמם הבשר בקדרה הוי צלי קצת מחמת ד"א תולדה דאש דהוי נא ומה שנגמר בבישול אח"כ, בישול אינו צלי וא"כ צ"ק הוי נא וחייב משום נא ומשו"ה פסק הרמב"ם צלי קדר חייב, ואין להקשות א"כ מה קאמרו צלי קדר א"ב שאני בגמרא דדנין אם חייב משום בישול ג"כ והנפ"מ דלחייב עליו גם משום בישול ולהרמב"ם דנא ומבושל אינו חייב אלא א' הנפ"מ בהתרו בו משום מבושל, אבל ברמב"ם אינו מפורש משום מה חייב צ"ק י"ל דחייב ג"כ משום כא, ובזה י"ל הרשב"ם עה"ת דנא הוי צלי קדר אינו כונתו דאינן בא אחר דודאי דגם קצת צלי אש חייב משום בא רק כיון דגם צ"ק משום כא י"ל בדרך פשוט הכתוב דנא דומיא דמבושל היינו בצלי קדר דדמי למבושל דאיירי באופן הבישול וזה שמדייק נראה הלשון וכו' הכתוב כאן.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה