אור ברסלב
פקודת אלעזר קתא דמגלא

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

קתא דמגלא

משיכה

בב"מ דף פ' ע"ב מתני' כל האומנין שומרי שכר הן וכו' הלוהו על המשכון שומר שכר רי"א הלוהו מעות ש"ח הלוהו פירות ש"ש. ופרש"י ש"ש שכר מצוה. ש"ח דלי"ל לר"י שכר מצוה לענין דינא, ויש לדקדק למה פרש"י שכר מצוה, ור"י לי"ל שכר מצוה, הא לפי הנראה מהגמ' רק באוקימתא אחת פליגי ר"א ור"ע בשכר מצוה. ובמסקנא פליגי בצריך למשכון דלר"א לא הוי מצוה, ולר"ע הוי מצוה אבל היכי דאיכא מצוה ל"פ, ומנלן דר"י פליג על תרווייהו, וגם מהתוס' לקמן פ"א ע"ב בד"ה דברי הכל משמע היכא דתרווייהו מודו לא פליג ר"י ובמה שאבאר אי"ה יתורץ:

בגמ' לימא מתני' דלא כר"א דתניא המלוה על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דר"א רע"א יכול וכו' אבדו מעותיך אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו ופרש"י בד"ה ישבע שלא פשע דש"ח הוא עליו דאין אדם נוטל לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו שלא יוכל יכפור וכו' ובד"ה אבל פירש דהא משכון ודאי לגוביינא שקל לגבות הימנו דסתם שטר יש בו שיעבוד קרקעות ויש לו מהיכן לגבות ובטוח הוא וגם לכפור אינו יכול דהא קאי שטרא הלכך ודאי לא לזכרון דברים נקט לה ע"כ, וצריכין להבין מנלן לומר דודאי לא קיבלו רק שלא יוכל לכפור, ולא נאמר דקיבלו להיות בטוח במעותיו, וגם צריכין להבין למה יהי' ש"ש במה שקיבלו להיות בטוח במעותיו וגם להסביר מה שאמר שקיבלו שלא יוכל לכפור.

והנה אחרי כן כל אקימתות מוקים הגמ' בשומר אבידה ובפלוגתא בדרבה ור"י קמיפלגי, ואח"ז כ"ע אי"ל דר"י סיפא במלוה צריך למשכון קמיפלגי, מ"ס מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו קמכוין, ופי' ר"ח שם בתוס' דצריך למשכון היינו שאינו רוצה להלות לו בלא משכון, וע"ז הקשו התוס' דלא משמע הכי, ועוד דבלא"ה לא הלוהו ומצוה קעביד ע"ש, והראב"ד הקשה על האקימתא דבדר"י פליגי הא ל"ד דבהשבת אבידה, בכל הזמן עביד מצוה משא"כ בהלואה רק בעת ההלואה, והנ"י תי' דמ"מ הוי ש"ש כיון דנתן לו שכרו מה לי מעט או הרבה ומה לי פ"א או הרבה פעמים. אבל מ"מ קשה קו' הראב"ד דשאני בהשבת אבידה דשכרו מהאבידה כ"ז:

דהי' אצלו משא"כ בהלואה, אף אם נאמר שכר מצוה המצוה והשכר הי' בהלואה, אבל במת, שקיבל המשכון ליכא מצוה ולא שכר. והיש"ש הקשה עוד דבב"ק נ"ו אמרי' עוד טעמא דר"י דהתורה הטילה עליו ושעבדיה בע"כ, משא"כ בהלואה ולדברי גמ' הלזו האיך נוקים הפלוגתא בדר"י ע"ש, ועיין בקושי' התוס' דקיי"ל כרבה במשיב אבידה. והכא הסוגי נראה כר"י ע"ש.

והנראה לומר לפי דברי התוס' לעיל פ' בד"ה דקא תפיס. שהקשו מ"ש באומן אמרי' דהוי ש"ש כיון דתפיס לי' אאגריה ובהלואה לא אמרי' ככה, ותי' דבהלואה אם לא הי' מלוהו ג"כ תפיס במעותיו ע"ש. ולפום רהטא נראה דרש"י לא ס"ל כן, דלמה צריך לפרש דהוי ש"ח שלא קיבלו רק להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור, יפרש דקיבל להיות בטוח במעותיו בלבד, אבל י"ל דרש"י לא פליג בזה אתוס' רק דעתו דבשעת ההלואה ודאי מצוה איכא שהלוהו וגם שכר מצוה יש וי"ל דמשו"ה הלוהו, וכיון דהלוהו משום שכר המצוה ממילא יש לומר עתה כי מקבל המשכון מגיע לו ההנאה דתפיס לי' אאגריה, כיון דע"כ הלוהו משום שכר המצוה. וא"כ ס"ל דבאמת לא הוי ש"ש, משום שכר המצוה, רק דשכר המצוה גורם שנחשוב לו שכרו במה דתפיס לי' אאגריה. וזה להנאה גמורה יחשב כמו באומן. ולכן הוצרך לפרש דלא קיבלו להיות בטוח, דאל"כ הוי ש"ש רק דקיבלו שלא יוכל לכפור, ובזה מתורץ רש"י דמתני' דאף דבמסקנא לא פליגי במשיב אבידה, ולכ"ע היכי דאיכא מצוה הוי ש"ש, שאני הכא דלא הוי ש"ש מצד מצות המשכון וכקו' הראב"ד רק ע"י דהוי מצוה בתחלת הלואה נעשה ש"ש כיון דתפיס לי' אאגריה. ומעתה י"ל דכל האקימתא דפליגי בדר"י ובמלוה צריך למשכון, היינו הטעם אף דבמשיב אבידה לא הוי ש"ש מ"מ אמרי' כר"י דהוי שכר מצוה בשעת הלואה, ולדידי' שכר מצוה שם שכר עליו, וי"ל דמשום זה הלוהו, והכא הוי ש"ש, עי"כ דנעשה מ"ש דתפיס לי' אאגריה ומיושב קו' התוס' ושפיר נוכל לפסוק כרבה לענין משיב אבידה דלא הוי שכר כל כך מה שאין כן הכא נעשה שומר שכר משום מ"ש.

והנה אם נאמר דלא קיבל המשכון להיות בטוח במעותיו דכמ"ש בע"כ צ"ל כן דאל"כ הוי ש"ש, יש לעיין אם הלוה יכול למוכרו לאחר, והנראה כי אין בידו למוכרו, דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב, ואמרי' מה ביתו ברשותו וכו'. ואף דמה שבבית השומר יכול למכור, היינו הטעם כמ"ש הרא"ש ריש פסחים דרשות הנפקד הוי רשות המפקיד, והוי ברשותו. משא"כ הכא במשכון, אף כי לא קיבלו לגוביינא ולא להיות בטוח. ל"ל ליתן ללוה רשותו, וא"ל דודאי נתן לו רשותו דמאי איכפת לי' כיון דלא קיבלם להיות בטוח במעותיו, נאמר ע"ז דודאי רוצה להיות בטוח במעותיו לכן לא נתן לו רשותו, ואין להקשות א"כ למה לא יהי' ש"ש, ע"ז י"ל אף דנאמר משום דתפיס לי' אהלואה הוי ש"ש, נראה הא דמשום שכר הוי ש"ש היינו רק היכי דמגיע לו שכר מיד הבעלים, אבל אם ממילא מגיע לו שכר, לא הוי ש"ש, ויש לי און בזה מד' הר"ן סו"פ השוכר את הפועלים במתנה ש"ח להיות כשואל, דכ' דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם כמה יתחייב משום שכר וכמה משום הנאת שאלה וכו', וא"כ היכי דאינו מגיע לו שכר מהבעלים למה יהי' עליו דין ש"ש, ואין להקשות למה לר"י במשיב אבידה הוי ש"ש הא גם שם אינו מגיע לו שכר מהבעלים רק מצד המצוה אשר מאליו באה לו. ע"ז י"ל דבאמת משו"ה קאמר הגמ' ב"ק נ"ו דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י, ועוד דהתורה הטילה עליו וכו', והטעם הב' גם לטעם הראשון נאמר, משום השכר שמגיע לו, הטילה התורה עליו. כי התורה נתנה השכר מצוה והיא הטילה עליו. והוי כבעלים אצל האבידה. לכן הוי ש"ש ובזה מדויק היטב שם הגמ' ב"ק נ"ו, אית דמפרשי הכי כיון דרחמנא שעבדי' בע"כ הלכך כש"ש דמי ע"כ דלכאורה הלשון אית דמפרשי' אינו מובן דהול"ל כב"ד איכא דאמרי' ועוד כיון דאמר רחמנא שעבדיה בע"כ למה ל"ל הלכך כש"ש דמי, דהיינו הך, ועוד מאי זה שאמרי דמי, הול"ל רק הלכך הוי ש"ש, אבל לפמ"ש נכון, דהתורה שעבדי' היא הנותנת לו השכר והוא המחייבה לו השמירה, ודמי' לש"ש ולכן אמר מפרשי כי זה הפירוש לדבריו הראשונים דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י, וקשה כמ"ש דאין השכר בא לו מיד הבעלים ולכך מפרשין דבריו דדמי ממש לש"ש, וכמו שבא לו שכר מבעלים דמי, ומיושב בזה קו' היש"ש דבמשכון לקמן הנאה באה לו מיד הלוה. והטעם דהתורה שעבדי' וכו' חד טעמא הוא, והנה לפמ"ש אף אם לא קיבלו לתורת בטחון. ממילא בטוח הוא דלא יכול למכור וגם ש"ש לא הוי כיון דהשכר בא מצדו במה שלא נתן רשותו להמפקיד, דבר ברור הוא דלא מקבלו מהלוה בתורת בטחון דלמה יהי' עליו ש"ש, ולכן הסברא דקיבלו רק שלא יוכל לכפור.

עיין בחושן משפט סימן ע"ב, דהיכי דתפיס כנגד מעותיו נאמן כנגד מעותיו במגו דלהד"מ, או במגו דלקוח הוא בידי בדברים שאינן עשוים להשאיל ולהשכיר. או בבא ראה, וי"ל כן דברי רש"י דמהאי טעמא קיבל המשכון דהכי איירי בדשוי, כי היכי דיהי' נאמן על הלואתו – ויל"ד דבגמ' כאן אמרי' בפשיטת אבל אם הלוהו אלף זוז וכו' בשטר והניח לו משכון עליו וכו', והלא אמרי' בכתובות אמנה הי' דברינו אינו נאמנים. דאעולה לא חתמי. משום אל תשכן באהלך עולה, והכא כיון דיש לו שטר, וגם הניח המשכון בשויו, ממנ"פ, על השטר או על המשכון עובר משום אל תשכן באהלך עולה, וע"כ צ"ל דאיירי או בכותב לו שובר על המשכון. או דכתב בשטר שקיבל המשכון, וא"כ לפמ"ש דהטעם דקיבל המשכון לזכרון דברים דיהי' נאמן במגו. וא"כ הכא ליכא מגו. כיון דיש שובר או בשטר ע"ז, ויש בזה להסביר דברי רש"י דלכאורה כל דבריו מיותרים דהול"ל רק כיון דקאי שטרא לא יכול לכפור, ולמה כתב סתם שטר יש שיעבוד ויכול לגבות ובטוח במעותיו דזהו מיותר ונהפוך הוא דזה מתנגד לסברא דלגוביינא שקלי', כיון דבטוח הוא אבל לפי מ"ש כך כוונתו כיון דיכול לגבות בשטר עובר על המשכון משום אל תשכון באהלך עולה וע"כ דנזכר בשטר או שנתן לו שובר, וא"כ כפל הטעם דלזכרון משום דיכול המלוה לכפור וי"ל מגו, כיון דקאי שטרא ולכן ודאי לגוביינא שקליה, וא"ל דלמה לו המשכון כיון דיש לו ממה לגבות ע"ז י"ל כמ"ש הרא"ש ריש בבא קמא דמטלטלין קרוב יותר למעות מקרקע.

והנה מש"ל דבב' הטעמים שכר מצוה ותפיס לי' אהלואה נעשה ש"ש, יקשה למה נאמר במלוה צריך למשכון דלא הוי ש"ש:

ולפמ"ש י"ל באמת לר"י מה"ט הוי ש"ש וכאשר תי' קו' התוס' ולרבה י"ל כאשר אכתוב, ונראה פירש חדש בדברי הגמ' דמצות השבת אבידה מהתורה כי תראה וכו' נדחים והתעלמת וכו' מזה נראה כי זה מהשבת אבידה כל דבר אשר הבעלים איננו בצדו ואינם יכולי' לשומרו מחויב כל איש מצד המצוה לשומרו וזה בכלל השבת אבידה. והנה לפ"ז בכל שומר י"ל כיון דהבעלים אינם אצלו נימא דיהי' שומר מצד חיוב התורה דהשבת אבידה וממילא הוי ש"ש. אבל ז"א חדא דיש להבעלים לקחת ממנו ועוד דבאמת נשמר הוא מצד הבעלים כי הם עשאו להשומר שישמור ושמירתו עבורם, אבל במשכון כיון דהבעלים אינם יכולים לקחת ממנו וגם לשומרו אין בידם וגם המלוה אינו מחויב מצד שליחות הבעלים לשומרו, ע"כ יש כאן חיוב שמירה מצד התורה מצד השבת אבידה. וא"כ מלוה על המשכון הוי ממש משיב אבידה בשמירתו, ובזה מתו' קו' היש"ש דאם במשיב אבידה שעבדיה התורה כ"כ הכא, וממילא הוי ש"ש מצד שכר המצוה ומתו' ג"כ קו' הראב"ד, ובזה מובן בתחלה סברינן דבדר"י קמיפלגי משום שכר הלואה, ואח"כ אמרי' דבמשיב אבידה ממש פליגי כיון דצריך למשכון], וי"ל ג"כ סברת ר"ח למה בעבור שצריך למשכון היכי דירא להפסיד לא הוי ש"ש כי כפמ"ש הטעם דע"כ מחויב שמירה מצד מצות השבת אבידה דבלעדי המצוה אין לו להחפץ שומרי' אבל היכי דירא להפסיד ממילא ישמור להנאתו כי לא יפסיד ולא הוצרכה התורה להטיל עליו שמירה ואין השמירה מצד המצוה. ועל מה שעשה מצוה לא הוי ש"ש כקו' הראב"ד, לכן אף דנימא כר"י הכא לא הוי מצוה כלל בהשמירת המשכון ובכל זמן שהמשכון בידו דבלאו הכי צריך לשומרו כי היכי דלא יפסיד.

בתוס' בד"ה ד"ה אבדו מעותיו תי' לרש"י למה לא אמרו דמתני' איירי בשטר דבכה"ג ר"י לא הוי פליג אתרווייהו והקשו בשמ"ק ובמהרש"א לדבריהם יקשה כי המה פירשו דבשטר ד"ה אבדו מעותיו משום דהוי שלא בשעת הלואתו ג"כ יקשה דאם נוקים למתני' בשלא בשעת הלואתו האיך פליג ר"י אתרווייהו ע"ש. ונראה לענ"ד לתרץ דעיין תוס' לעיל דף מ' דהקשו מ"ש באומן דהוי שומר שכר משום דתפיס לי' אאגריה ובשוכר בא אמרי' ככה, ויעיין בגמ' דאמרי איפוך ר"י ס"ל דלא הוי ש"ש, ותי' דבכל שוכר ע"כ צריך המשכיר לתתו ברשות השוכר ע"ש ודבריהם צריכין ביאור למה לא נאמר באמת בכל שוכר דהוי שומר שכר והכי קאיירי בהאי דינא, ומש"כ כיון דאם נתנו לאחר ג"כ הי' שכר אצלו, וכן נאמר בכל ש"ש, אם לאחר הוא נותנו לשמרה צריך שכר, ואף שיש לומר דהאחר הי' משמרו בחנם מ"מ הסברא דחוקה, ונראה לפרש, דאף דהיכי דקיבל שכר, לא הוי ש"ש רק כמ"ש היכי דבאה לו מצד הבעלים וכן נמי י"ל היכי דלבעלים לא הוי כסף ולהנפקד הוי כסף אם זה מקרי שכר דליהוי עלה ש"ש, (ודמיון לזה נסתפק המל"מ באישות לענין כסף קידושין באם לדידיה לא הוי כסף ולדידה הוי כסף ע"ש), ונראה די"ל דלא הוי כסף וביותר כמ"ש הר"ן לעיל, וי"ל דזהו סברת ר"י כיון דבשוכר כל היכי דהוי משכיר הי' ההכרח אתו לתתו להשוכר ע"כ לדידי' לא הוי כסף ואף דלהשוכר הוי כסף ושכר דתפיס לי' אשכרו מ"מ להמשכיר לא מקרי כסף ואין לחייבו להיות ש"ש וזה פי' דברי התוס' לענ"ד, ולפ"ז יש לחלק בשעת הלואתו דהוי כש"ש אם נאמר דלגוביינא קיימא, והוי כאלו הלוה נתן לו שכרו דלא כל הלוה מעות יתן משכון הוי ש"ש אבל שלא בשעת הלואתו אין השכר מגיע להמלוה מיד הלוה דגם בלי רצונו וגם לכל אדם אם לא ישלם יגבהו הב"ד, אצל הלוה לא מקרי כסף ואינו נקרא שכר. ע"כ הכא ע"כ ר"י פליג אתרווייהו סיון דחזינן דבשוכר פליג ומ"ש הכא והיוצא לנו מזה דלר"י נהפוך הוא דבשעת הלואתו הוי יותר ש"ש משלא בשעת הלואתו.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה