פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
משיכה
בב"מ דף מ"ז אמר ר"י ד"ת מ"ק ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ובתוס' הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם וכו', ותי' אי משיכה לבדה לא תקנה יאמר הלוקח נשרפו וכו' ע"ש, מתירץ הריב"ן נראה דס"ל דגם משיכה לרשותו בכלל קנין משיכה ואי לאו התקנה לר"י, ולר"ל אי לאו דמפורשת מה"ת לא הי' קני, וזה יהי' נראה סתירה לדברי הגמ' בכורות (דף י"ג) דפריך שם ואימא מעכו"ם כלל וכלל לא ופרש"י עד שתבוא לרשותו של ישראל לא קני ע"ש מזה דבבא לרשות הקונה מצד הסברא הוי קנין ולא צריך קרא, וי"ל דבבכורות כיון דאמרינן כלל וכלל לא, וליכא שום קנין מה"ת, אז מצד הסברא דמשיכה לרשותו הוי קנין, דע"כ צריך שיהי' איזה קנין בכחו להביא דבר מרשות לרשות, אבל הכא כיון דמה"ת מעות קונות והרי דאמרה תורה קנין, י"ל דבשאר גווני אין לקנות וגם משיכה לרשותו לא מהני, גם י"ל כיון דאיכא קנין מעות כמו דאמרי' דדעתיה אמנהגא כן דעת בני אדם לקנין התורה ולא סמכו אדעתייהו לקנות אלא במעות שהוא מה"ת, ומשום זה גם משיכה לרשותו אינו מסברא עוד לקנות:
ובזה י"ל קו' הקצה"ח סי' ק"צ על הרמב"ן דס"ל אף במתנה ומציאה אף דלא שייך קנין מעות לא מהני משיכה אלא קנין חליפין אגב וחצירו, והקשה דגם חצירו אמאי קני, כיון דגם חצירו משום ידו או מתורת שליחות, והיכי דליכא ידו ממש ליכא משום שליחות, ואם משיכה אינו קנין ליכא למימר חצירו משום ידו ע"ש, ולפמ"ש לק"מ דכיון דליכא קנין מעות במציאה ובמתנה, אף דמשיכה לא קני, מ"מ הכנסה לרשותו מהני מצד הסברא כדאיתא ברש"י בבכורות הנ"ל, ואף דהיכי דאיכא קנין מעות לא הוי הכנסה לרשותו קנין מצד הסברא כמ"ש, מ"מ במתנה ובמציאה דליכא קנין מעות הסברא דמהני הכנסה לרשותו, וזה בקנין חצר.
וקושית הריב"ן יש לתרץ להדיעות דס"ל דגם במכר מלוה לא קני, א"כ אם נצטרך לתרווייהו משיכה ומעות, ואם יתן מעות ואח"כ ימשוך, ובעוד שלא משך לא קני, א"כ המעות הלואה אצלו, דאין לומר דהוי פקדון דעיין ברי"ף וברוב ראשונים סברי כיון דאיכא מי שפרע והלוקח סובר דלא יחזור מותר לאשתמושי בהמעות ואף בבעיניה הוי להוצאה ע"ש, וא"כ כשמשך אח"כ אמאי מהני קנין מעות והא הוי מלוה, ואף למדס"ל בבעיניה מלוה ברשות בעלים לחזרה. הכא דהוי במי שפרע אינו לחזרה ואם הריב"ן ס"ל כדיעה זו, ע"כ דמשיכה קדים ואח"כ נתן המעות, אבל לפירושו דאיירי במשיכה לרשות הלוקח, האיך מהני אח"כ הקנין מעות והא אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, ואין לומר כסברת הרא"ש בפסחים דרשות הנפקד הוי רשות המפקיד, וגם ברשות הלוקח ברשות המוכר קיימא וע"כ יכול להקנות, זה אינו דרק במפקיד הסברא כן כיון דדעת הנפקד לתת לו רשותו, אבל בלוקח דדעתו לקנות למה יתן רשותו למוכר א"כ הוי אינו ברשותו, ולפ"ז אם נצטרך שניהם גם בשניהם לא קני, ורק משיכה לבד אי תקנו קני.
עיין בתוס' דגם לר"ש דמוכר יכול לחזור ולא לוקח בנפסד לגמרי כמו בשריפה גם הלוקח יכול לחזור ע"ש, וזה צריך ביאור, דאם הוי קנין לגבי הלוקח למה בהפסד לגמרי חוזר הא דידי' אתניס, ועיין בשיטה מקובצת שהקשו הראשונים, לר"ש דאם המוכר יכול לחזור, א"כ לא הוי קנין ולמה הלוקח אינו יכול לחזור, ואם הוי קנין ללוקח גם למוכר הוי קנין ע"ש מ"ש בשם מהר"ר פרץ ז"ל, והנראה דגם רש"י ס"ל דחכמים הפקיעו קנין מעות, רק דס"ל דיש לדון בקנין מעות על ב' דברים הא' אם המטלטלים קנויים ע"י המעות, הב' אם המוכר והלוקח התחייבו א"ע ונעשים מחוייבים לקיים דבריהם ע"י המעות, וזה הוי חיוב הגוף ולא קנין החפץ, וס"ל לר"ש אף דהפקיעו חכמים קנין מעות, די בהתקנה אם הפקיעו קנין גוף המטלטלין, אבל חיוב גופו שנתחייבו ע"י מעות לא הפקיעו, ואם במוכר הפקיעו גם חיובו ויכול לחזור היינו משום דלחייב באונס שריפה, והנה מובן בזה דאם נרצה לחלק בין קנין מצד המוכר ובין קנין מצד הלוקח. ודאי קשה קושייתם דאם הוי קנין לאחד הוי קנין לשני, דהוי רק חד קנין, אבל אם נדון על התחייבות גופם שפיר י"ל, דבאחד נפקע חיוב גופו ולא בהשני ומשו"ה מוכר יכול לחזור ולא הלוקח דבמוכר הפקיעו גם חיוב גופו משום תקנת הלוקח, והלוקח נשאר בחיוב גופו ליקח הנמכר, ולפ"ז מה שהלוקח אינו יכול לחזור, אין הכוונה שגוף החפץ נקנה לו ורק שהוא מחויב לקנות החפץ כשויו שנתפשרו ע"י מעות, וכ"ז אי הוי בעין מחויב ללוקחו אבל באיתניס דליתא אמרינן אף דגופו מחויב לקיים מעשיו וללוקחם, אבל כיון דאינם במה מקיים דבריו או מעשיו, ולכך שפיר איתניס למוכר ומובנים דברי התוס'.
עיין בשיטה מקובצת הביא בשם תשובת הר"י מגא"ש הלוי בקנה במעות דבר שאינו ברשותו ובאם אין לזה יש כזה אם עובר במי שפרע כיון דאין בכח המעות לחול לקנין והשיב אף היכי דליכא קנין מעות שייך מי שפרע, והראי' ממתני' אבל אמרו וכו' דלר"ל מעות אינן קונות ואפ"ה עובר, והביא הר"ן דסבר דמעות קונות קנין גמור, והקשה קו' שאין לו תירוץ דאם בדבר שברשותו לא הוי קנין מכ"ש בדבר שאינו ברשותו ע"ש. והנראה פשוט דס"ל לר"ן. כיון דמדינא מעות קונות ואף באינו ברשותו כיון דיצא השער חל הקנין, ובכה"ג שפיר עדיף מברשותו, דבדבר שברשותו יש לחוש שיאמר נשרפו חיטך בעליה, ובאינו ברשותו ליכא החשש אוקמי' אדאורייתא, בסי' קצ"ח כתב הב"י והרמ"א בהתנו שיהיו מעות קונות מהני, והש"ך השיג דאי אפשר להתנות נגד תקנת חכמים, ואין בכחו להתנות על אינו קנין שיהי' קנין ע"ש, ובקצה"ח הביא ראי' להב"י והרמ"א מבכורות דעכו"ם מקבל לדון בדיני ישראל, ואי משיכה בישראל קני גם בעכו"ם קני, ולמה יכול לקבל עליו ולעשות אינו קנין קנין, אלא ע"כ כיון דמצינו בכה"ג קנין בישראל יכול העכו"ם להתנות שיקנה בו, וכן להיפך יכול הישראל להתנות שיקנה בקנין עכו"ם, ולענ"ד אף דאינו יכול להתנות שיקנה בקנין שאינו קנין. אבל ע"ז יכול להתנות על קנין שלא יהי' קנין והראי' מכסף בשדה ע"מ שיכתבו לו השטר וכן להיפך דמהני תנאו, דבידו שלא לקנות, וכיון דיכול להתנות שלא יהי' קנין. לדעת התוס' והרבה ראשונים היכי דליכא קנין מעות מהני משיכה. ולמאן דמשיכה קונה, היכי דליכא משיכה מהני קנין מעות. וא"כ בהתנה שלא יקנה בו משיכה, אין משיכה, והיכי דאין משיכה ממילא מעות קונות, וי"ל דזה סברת הב"י והרמ"א דמהני תנאו, וכוונתם אף דלא מהני תנאי להשוות אינו קנין, קנין, מ"מ מהני תנאו לבטל קנין שהוא קנין מדאורייתא, וממילא מהני קנין שרוצה בו, והש"ך שהשיג ס"ל כיון דלא התנה שלא יהני בו קנין משיכה. אף דהתנה שיהני קנין מעות, מ"מ בזה לא ביטל ממנו קנין משיכה. וע"כ מעות אינן קונות דתנאו להשוות אינו קנין קנין, וזה לא מהני, אבל בההיא דבכורות בעכו"ם שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, הרי דביטל מעליו קנין שלו וזה בכחו, דמי יכריחו לקנות, וכיון דביטל קנין שלו, אין כאן אלא קנין דישראל, והיכי דליכא קנין מעות מהני המשיכה ומתו' קו' הקצה"ח.