אור ברסלב
פקודת אלעזר עד אחד נאמן באיסורין

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

עד אחד נאמן באיסורין

תנאי כפול

בקידושין דף ס"ו ע"א איתא אמר אביי אמר לי' ע"א אכלת חלב והוא שותק נאמן ופרש"י וכשר הקרבן וכו', והנה העיקר אשר נגד נאמנות העד הוא החזקה קמייתא והפסד הבעלים ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ובפנ"י, ועדות העד באכלת חלב הוא, חדא לחייב הבעלים שנית להתיר לכהנים להקריבו, כי חטאת איננה בא בנדבה, ולא סגי שיקדישו בעלים ע"כ צריכין לנאמנות העד ויקשה דאם נאמין נגד החזקת פטור והפסד הבעלים לחייבם קרבן כ"ש דנאמן לגבי הכשר הקרבה ולמה פירש רש"י וכשר הקרבן, אבל מצד אחר בקל נאמין העד לחייב הבעלים משום דהוא שותק משא"כ לגבי הכהנים לא שייך השתיקה ומשו"ה רבותא יותר בהכשר הקרבה ולכן פרש"י "וכשר הקרבן" – אבל יש לעיין בכל חייב' חטאות איך מקריבין הכהנים על פיהם והא אין כאן רק עדות הבעלים, ושם י"ל כיון דהביאו הקרבן והפסידו לנפשם ודאי אמת אתם ועדיף מסברא דמתוך שנאמן להפסיד לעצמו וכו' דכאן אינם מפסידין לאחרים רק לעצמם, וגם הא אין אדם חוטא ולא לו והנה לפירש התוס' דשתיקה הוי כהימניה ועיין בפנ"י החזיק בזאת הסברא, וא"כ הכא אף דהשתיקה מהני לבעלים דהימניה אבל לכהנים איך יאמינו ואין כאן רק עד אחד והבעלים דמפסידין מהם אין ראי' דהם האמינוהו, לכן שפיר הוי רבותא דכשר הקרבן, ואפשר דצריך להגמ' דאי לאו דקי"ל בנפשי' לא הוי מעייל חולין לעזרה. ויש להכהנים ראי' מהבאת הבעלים ומשו"ה נאמן – ועיין בתוס' כריתות דף י"ב הקשו והא אין ממשכנין על חטאות ותירצו היכי דמכחיש ממשכנים ע"ש, וא"כ היכי דשותק וי"ל דהודאה הוא אין ממשכנין וא"כ מאי נפ"מ לאביי דהוא שותק נאמן, דאם מביא אח"כ מעצמו הקרבן פשיטא דמהימן וגם אין ממשכנין אותו אם איננו מביא כיון דשתק, ואם הנפ"מ לענין הכשר הקרבן שפיר דאיירי היכי דאמר דמביא מכח העדאת העד ולא מחמת ידיעתו ושם בעינן נאמנות לגבי כהנים. ואפשר לומר לרש"י דנאמן משום דשתיקתו הודאה גמורה, וא"כ מאי נפ"מ בדינא דאביי, דבהודאה אין ממשכנין ואם יביא יביא כמו שאר חייבי חטאות, וע"כ דנאמנתו לא משום החיוב רק משום ההכשר, והא אשמעינן היכי דמביא מכח עדות העד אמרי' דקי"ל ובהודאה משו"ה הכהנים מקריבים.

אבל יקשה כמ"ש היכי דשתק אין ממשכנין אותו א"כ למה צריכין חכמים לומר מזיד הייתי היכי דמשוי נפשי' רשיעא, וגם הוא במגו דאי בעי טעון. נימא מגו דאי בעי שתק דהוי אנ"ס להאמינו וכאן השתיקה סגי כיון דלא ממשכנין לו, ונ"ל דהתוס' הקשו דהא הוי מגו במקום עדים ותירצו בתוס' ישנים בפי' דאי בעי אמר מזיד הייתי, פי' דאין עדות העדים נגמרה ע"ש ולפ"ז י"ל כיון דלא גמרו הוי כשאר עד אחד, דלא הוי הגדה ולא מקרי עדות וממילא מהני הכחשתו, זה סברת המדס"ל משום אם ירצה לומר מזיד הייתי ומאן דס"ל משום דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים, הטעם דס"ל כיון דלכפרה קאתי הוי רק לגבי עצמו והנראה דסברת משום דאין ממשכנין אבל אם ממשכנין א"כ החיוב עלינו מצד ההקדש ל"ש לגבי עצמו, והנה היכי דמכחיש ממשכני' וממילא ל"ש לגבי עצמו וצ"ל דבזה פליגי מדס"ל משום דלגבי עצמו נאמן ס"ל דאף בכה"ג אין ממשכני', אבל הסברא למה אין ממשכנין נ"ל, כיון דמצי אמר מזיד אני משו"ה אין אנו יכולין לכופו, וא"כ מצד דאי מצי אמר מזיד אני עי"כ הוי רק לגבי עצמו וממילא מהימן ואין כאן יתור במתני' דמצי אמר מזיד אני, משא"כ אם לא נאמר המגו דמצי אמר מזיד אני הוי ממשכנין, ול"ש לומר דהוי לגבי עצמו ואינו נאמן במגו נגד עדים כקו' התוס', אבל עוד צריכין להבין מה אשמעינן אביי – [חסר].

הנה הא דעד אחד נאמן באיסורין באינו בידו גמר ר' אלעזר משום ר"י מכה"ג ביום הכפורים דנאמן לומר פגלתיה כדאיתא בגמ' גיטין (דף נ"ד ע"ב) ע"ש. בס' מוצל מאש הקשה למה לא הביאו ראי' דע"א נאמן באיסורין מנדה דכתיב וספרה לה, בס' טיב גיטין הקשה מנלן מפגול דע"א נאמן באיסורין דלמא שאני התם דאתחזק איסורא דכ"כ דלא זריק הבשר מיתסר באכילה ואם אמר שפגול בא הותר מעולם, ותלוי הדבר באם אומרי' מחזיקין מאיסור לאיסור עש"ה, בפנ"י מוכיח מגמ' דהכא דפיגול היינו בדיבור דוקא דאם נאמר דמחשבה בלא דיבור סגי א"כ אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכה"ג ביוה"כ אמאי לא יליף מכל עבודת דמהימן לומר שפגול במחשבה ותו הקשה ע"ז מפ' ג' דזבחים דאר"י מנין למחשב בקדשים שלוקה וכו' ומקשה הש"ס הא לאו שאין בו מעשה הוא ואי ס"ד דל"ה פגול אלא בדיבור אמאי קרו לי' לאשאב"מ הא קיי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה והניח בקושיא, ולענד"נ דאם נאמר דמחשבה לחוד פוסלת בלא הדיבור, ופיגול בדיבור בכה"ג ודאי י"ל דפטורי דהאיסור נעשה ע"י המחשבה והדיבור אינו צורך לה, וא"כ הוי כאין בו מעשה כלל, וא"כ י"ל אף דאין פגול בלא דיבור אפ"ה פטור, דהרי חזינן דהתורה קראו מחשבה, והעיקר תלוי במחשבתו ואף דאינו כי אם ע"י דיבור דמי לההיא דסנהדרין ס"ה דאר"י מגדף פטור הואיל וישנו בלב, ופרש"י דאינו חייב רק ע"י מחשבתו ועל מחשבה אין לוקין עש"ה, ואף דמגדף בלא דיבור ודאי פטור אפ"ה לא אמרינן כיון דצריך לדיבור הוי מעשה וחייב, ואמרי' להיפך על חלק העבירה שנעשה במחשבה פטור וממילא ל"ש מלקות כלל וכן הכא כיון דבלא המחשבה ליכא איסור ואף דצריך הדיבור פטור משום חלק המחשבה ומתורץ קו' הפנ"י, (אבל לפ"ז יש לעיין בכל מלאכת שבת דבעינן מלאכת מחשבת, וא"כ צריך צירוף מחשבתו למלאכה והא על חלק המחשבה אין לחייבו ושוב לא ילקה גם על המלאכה כמו בפגול ומגדף, ויש לחלק בין היכי דהמחשבה בגדר הלאו ובין היכי דרק מתנאי הלאו, במגדף או הכא בפגול הוא השם האיסור והוא מגדרו דבלעדי המחשבה ליכא איסור כלל, וא"כ האיסור לא הוי במעשה רק במחשבה, אבל האיסור של שבת הוא מלאכה וזו הוי מעשה גמורה. ומתנאו שיחשב לה ג"כ, אבל בהאיסור דלא תעשה כל מלאכה לא נאמר דהמחשבה צורך למלאכה).

אבל יקשה עדיין קושית הפנ"י דלעיל הקשה הרשב"א מ"ש פרה שהכניסה לרבקה וכו' מפגול דהוי ג"כ במחשבה ותירץ דמשום דמפגל בשעת שחיטה דעביד מעשה ע"ש ועיין בש"ך סי' כ"ה דמשום האי סברא הוי פגול בדיבור היזק בידים ולא גרמי ע"ש וא"כ מ"ש בהיזק דבעינן ג"כ מעשה דהמחשבה הוי רק גרמא ואפ"ה כיון דבשעת שחיטה חישב חשוב מעשה כ"כ נאמר ככה לענין איסור כיון דפגול בשעת שחיטה אף במחשבה לחוד הוי מעשה, ויש לחלק דבמזיק סגי אם רק קצת מעשה איכא, דמה החילוק בין אם ההיזק בא ע"י מעשה במקצת או בכולו. אבל באיסורי לענין מלקות בעינן דומיא דלא תחסום שבכל הלאו יעבור במעשה וחלק המחשבה לעולם לא תהי' מעשה – אבל מה שיש להקשות הוא לפמ"ש התוס' שם בסנהדרין דרק באיתעביד בדיבוריה מעשה הוי מעשה, א"כ הדיבור אינו כלום כמו המחשבה ואם בדיבור מהני מה דאיתעביד בו מעשה כן הוא במחשבה וא"כ הכא דנעשה פגול ע"י המחשבה נימא דהוי המחשבה מעשה ויהא חייב מלקות, וי"ל דתלוי בהא דיש להסתפק מה הוא הלאו דפגול, אם המחשבה לפ"ע שמחשב שלא כדין בקדשים, ועי"כ גם הקרבן מפסיל, או דהלאו הוא משום דמפסיל הקרבן במחשבה שלא נעשה כראוי, ואם נאמר דהאיסור רק משום המחשבה א"כ לא נעשית ע"י מחשבתו מעשה רק דממילא מפסיל הקרבן, אבל אם האיסור משום פיסול הקרבן א"כ אתעביד ע"י מחשבתו מעשה – והנה מהרמב"ם פ' ט"ז מפהמ"ק שכתב ובכלל לאו זה וכו' נראה דמה דמפסיד הוי ג"כ לאו, וא"כ יסתור דברי עצמו למה אין לוקין על מחשבתו, ומעתה תלוי החיוב בלאו דפגול אי הקרבן נפסל או לא, ומעתה אי אינו נאמן א"כ הבשר לא נפסל אף דחישב פגול ואפ"ה אין בו מלקות, והנה שם בסנהדרין איתא מה לעדים שכן ישנו בקול, ופי' רש"י שם דצריכין להשמיע דבריהם לב"ד עיי"ש וכן דישנם בראיי' ע"ש ומעתה אף דשמענא דפגול, מ"מ לפמ"ש אי לאו דשמענא לא הי' נאמן לא הי' פיסול קרבן, ולא עבר על הלאו אף דחישב באמת כיון דהקרבן כשר א"כ הלאו נגמר ע"י מה שאנחנו שומעין ודמי לדהתם שכן ישנו בקול א"כ דשמעיניה דפגול ג"כ פטור ומתורץ קו' הפנ"י, אבל נשאר הקושיא דאם ע"א נאמן הוי מעשה מעשה ע"י מחשבה גרידא וא"כ ליחייב, עיין בנדרים (דף ל"ה) דאי שליחא דידן מצי אמר לתקוני וכו' ותירץ שאני הכא דכתיב וכו' ולפי זה העיקר תלוי אם יש מעשה אדם אוסר, ולפמ"ש תלוי המעשה אם הבשר נפסל, וא"כ נימא דאינו נאמן וליכא מעשה וליכא פגול כלל, אכן הרא"ש כתב דנאמן מצד בעלים. והכונה כיון דבידו לפגל הוי כבעלים ע"ז, ומעתה נימא להיפך דאינו נאמן וא"כ אין בידו לפגל כיון דאינו יכול לאסור רק במעשה. [חסר]

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה