פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
פתח פתוח
בכתובות דף גו' ע"א איתא אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו וברש"י אעפ"י שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוויה עליה חד"א אבל להפסידה כתובתה לא מהימן וכוונת רש"י נעלמה במ"ש אעפ"י שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיו דנראה כמיותר. והנלענ"ד דרש"י נמשך על שלמעלה דאיירי במשפחת דורקטי או באבדה ממנו המפה ע"ש. דדבר ידוע דעבידי לגלויי מסייע לנאמנות העד בכמה דוכתי ובפרט בודאי ובעבידי לגלויי מיד דהרבה סוברים דמדאו' נאמן. ולפ"ז אם נאמר דראיית דמים ראיה ברורה דלא זינתה [ובזה דיעות שונות יש עיין ברא"ה ובשמק"ו דהרבה ראשונים ס"ל דאין ראי' מראיית דמים לסתור כיון דנותנין לבתולה ד' לילות] א"כ ודאי עבידי לגלויי ומיד, דבידה להראות דמים, וכיון דבידה לסתור דבריו, טענתו פ"פ מצאתי ודאי אמת הוא אף בלי הסברא דשאחד"א, ולזה כתב רש"י אעפ"י שאין הדבר יכול להתברר אלא ע"פ אפ"ה נאמן דשאחד"א, אמנם יש לדקדק, דיש לחלק במשפחת דורקטי ודאי אינו יכול להתברר אלא ע"פ. אבל במפה אף דבאבדה אין כאן בירור עוד, אבל קודם דאבדה הי' בירור. ולפ"ז יהי' חילוק בין טענתו פ"פ מצאתי קודם דידע דאבדה המפה דנאמן מצד עד ובין טען לאחר דידע דאבדה, דאז רק מצד שאחד"א נאמן. וי"ל בטען באופן דאפשר לסתור טענתו פ"פ ע"י ראיית דם במפה נאמן אף להפסידה כתובתה כיון דאין הנאמנת מצד שאחד"א אלא מצד עדות. והנה רש"י פירש לאוסרה עליו אבל לא להפסידה כתובתה ולכך צריך לפרש "אעפ"י שאין הדבר יכול להתברר אלא ע"פ" ורק בכה"ג הנאמנות רק לאוסרה ולא להפסידה כתובתה – גם יש לעיין לפמ"ד בכמה דוכתי בטענה על קיום התנאי דאמרי' קיימא לתנאיך וחות לדינא, א"כ גם כאן נאמר דנאמן להפסידה, דאיהו דאפסדה אנפשה דהי' לה להזהר שלא תאבד המפה, וי"ל דרש"י נזהר מקו' זו ולפיכך דקדק בלשונו שכ' ואבדה "ממנו" המפה דבידה לא הי' מעולם המפה רק בידו ואם אבדה ממנו ההפסד לו ועיין במל"מ פ"ט מה"א שהביא בשם הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' א' דשאחד"א אף אם נגד עדים נאמן והשיג המריב"ל והעלה דאין מי שחולק על סברת הרשב"א ע"ש, ולפום ריהטא י"ל דרש"י ס"ל היפך דעת הרשב"א וע"כ כתב ואעפ"י שאין הדבר יכול להתברר אלא ע"פ, דאם הי' יכול להתברר לא מהני שאחד"א לאוסרה עליו נגד הבירור, ולפ"ז רש"י היפך דעת הרשב"א, אבל לפמ"ש להסביר דברי רש"י י"ל דס"ל כהרשב"א ואיירי בלא הי' בידה המפה מעולם, וליכא עבידי לגלויי וכמ"ש דלכך מדייק רש"י לומר ממנו' ורק משום שאחד"א אסורה עליו.
פתח פתוח מצאתי פרש"י וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי וכו' ע"ש ובהפלא"ה הקשה דבדורקטי שייך טענת מוכת עץ דלהתוס' ה"ט דלא הוי מ"ע ספק משום דהיא היתה טוענת כיון דאין גנאי בכך, ואף דחבוטי מיחבטן היתה מראה לאמה כדאיתא לקמן ל"ו, ורק בסומא החשש חבטא כיון דאינה רואה, ובדורקטי דמי ממש לסומא כיון דאין לה דמים ע"ש, והנה התוס' בקושיתם סברי דהוי ס"ס בצירוף הס' מ"ע ע"ש, ונראה לתרץ קו' התוס' דמלשון הגמרא דהיתה מראה לאמה נראה דהחשש חבטא רק בקטנותה. והסברא נותנת דבקטנה לבד שייך חבוטי מיחבטן כיון דאין לה דעת אבל בגדולה דאית לה דעת נזהרת שלא ליחבט ובגדולה בודאי מ"ע לא שכיח. ולפ"ז הספק מ"ע לפי' התוס' שייך רק היכי דנתקדשה בהיותה קטנה, או בהיותה גדולה ונעשית מ"ע בקטנותה, ובפ"פ אם נימא משום דרוסת איש זה החשש שייך ג"כ בגדלותה, וא"כ נימא מצד חזקת הגוף דודאי דרוסת איש היא ולא מ"ע דמצד מ"ע צריכין לומר דנשתנית גופה מקטנותה ומצד דרוסת איש יוכל להיות השינוי בעת גדלותה ומתורץ קו' ההפלא"ה, וגם קו' התוס' מתורצת דמ"ע לא הוי ספק משום דחזקת הגוף מכריע דדרוסת איש היא, אבל לכאו' יש לסתור דברי אלה, דמתוס' מוכח דחזקת הגוף לא מהני נגד ס"ס דהתוס' כתבו דאוקמי' אחזקת הגוף רק באיכא ס' אחד לבד, דאל"כ בכל אשת ישראל וביותר מג' שנים ויום אחד נימא דליכא ס"ס דספק תחתיו כמאן דליתא מצד חזקת הגוף. וע"כ דחזקת הגוף לא מכריע במקום דאיכא ס"ס, אבל י"ל דלא דמי דהתם הב' ספיקות כולם אם האשה נבעלת בבעילת היתר או באיסור, אם תחתיו באיסור ואם אינה תחתיו בהיתר, אם ברצון באיסור ואם באונס בהיתר לכן לא מהני חזקת הגוף נגד הב' ספיקות להתיר, אבל הכא הספק מוכת עץ הוא הספק אם יש בעילה כלל, והספק אונס או ספק תחתיו גוזר דיש דרוסת איש רק ספק אם בהיתר או באיסור. אין הב' ספיקות שוות, ואם החזקת הגוף מכריע דליכא מוכת עץ הספק השני אינו מחזק את הספק הא'. אדרבה הס' הב' אומר דהוי דרוסת איש ודמי לס' אחד בגוף וס' א' בתערובות דל"ה ס"ס, כיון דע"י חזקת הגוף מוחזקת לנבעלת, והן לקו' התוס' יש שייכות בקדשה, בקדשה וגם כנסה בקטנותה, אבל בגדולה ובאשת כהן כהאיב"א הב'. וכן לענין קו' ההפלא"ה דאיירי בגדולה מתורץ על נכון.
והנה הא דנאמן לאוסרה עליו אליבא דר"א וכפרש"י לגבי נפשיה מהימן לשוויה אנפשי' חד"א ע"ש. עיין ברא"ש הביא בשם הר"י דמיירי במכחישתו אבל במודית דפ"פ מצא רק שנאנסתי אינה אסורה. דבו"ש ברי עדיף והרא"ש הקשה דלר"ג לקמן י"ב ל"מ ברי להוציא ממון רק בהצטרף המגו והכא ל"ש מגו ע"ש, והנה לכאורה יקשה דבגמרא נקטו בפשיטות דבאשת כהן או בפחותה מג' שנים ויום אחד דהוי רק ס' אחד אסורה ולר"א גופא הביאו בגמ' דאין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה או בעדים או בפ"פ דהוי כעדים כיון דידע בודאי שזינתה וזה גם לפי המסקנא דלאסור אותה בעינן דבר ברור וודאי, היינו עדים או קינוי וסתירה או פ"פ דלגבי עצמו הוי ודאי וברור, ומשום דשווי' אנפשי' חד"א נאמן הוי לדידי' ודאי, אבל היכא דליכא ס' אינו תחתיו או אונס, א"כ גם לדידי' ליכא ודאי איסור ולמה תיאסר בטענת פ"פ, ואפשר לומר דהא דבעי' ודאי היינו באם הס' אם זינתה, אבל בודאי זינתה והס' אי הזנות אוסרה או לא בכה"ג לא בעינן ודאי וגם מצד הס' אסורה, ובטענת פ"פ מצד שווי' אנפשי' חד"א ודאי זינתה. ולפיכך בס' אחד אסורה, אבל לפ"ז יקשה מצד חשש מוכת עץ לא תיאסר כיון דאיכא ס' אי זינתה כלל וא"כ גם לדידי' ליכא ודאי איסור ובליכא ודאי אין איסור ע"י דבריו דלפי הס"ד יעוין בתוס' הו"א גם בראה הזנות לא תיאסר ובמסקנא גם ידיעתו לבד סגי לאוסרה עליו אבל מ"מ צריך להיות ודאי ואם איכא ס' ליכא ודאי, ולא דמי לקינוי וסתירה, ואף דהתוס' כתבו מוכת עץ לא שכיח דהיתה מראה לאמה, זה הוי רק בגדר רוב ואנן בעינן ודאי דוקא לאוסרה כדר"א דאין אשה נאסרת וכו' וכמ"ש גם במסקנא ס"ל בזה כבס"ד, רק דבמסקנא סגי אם איכא ודאי לדידי', ואפשר דהיכא דליכא ריעותא כלל בזה בעינן ודאי איסור דוקא אבל באיכא ריעותא גם בס' אסורה, ובפ"פ איכא ריעותא כיון דלזה הוי ודאי לדידי' דהוי פ"פ ומ"ע לא שכיח והוי עכ"פ הפ"פ ריעותא לחוש לזנות.
ונראה לי דהא דבעינן דבר ברור וודאי לאוסרה הוא מצד דהוי דבר שבערוה דאינו בפחות משנים. והן דבר שבערוה יש לחלקו לשנים. א' להיתר, ב' לאיסור. להיתר להתיר אשה לבעלה או לשוק, והב' לאסור אשה על בעלה, ויש להקשות דלענין לאסור לכאו' הדעת נותנת דיותר נחמיר בדבר שבערוה וגם בס' נאסור משום דדבר שבערוה חמור איסוריה ולמה נחליט דאין דבר שבערוה פחות משנים ובעינן ודאי דוקא. לכן נראה דהיינו טעמא דבעי' דבר ברור דוקא משום דהוי להוציא מבעלה דמי להוצאת ממון מיד הבעלים דבעינן ודאי להוציא. ובזה יש להסביר ג"כ טעם דשאחד"א נאמן דאם הטעם דבכחו לקבל ע"ע איסור בזה ל"ש לומר "נאמן" דאינו תלוי בנאמנות רק בכחו לקבל ע"ע איסור, ובזה מובן כיון דבדעתו וברצונו לשוויה ע"ע חד"א, אין זה בגדר הוצאה אשה מרשות בעלה, דאדרבה הבעל רצונו להוציאה מרשותו, וכיון דליכא הוצאה מרשות הבעל, באמת קיימא דבערוה חמיר איסוריה וגם מצד ספק אסורה, וגם ע"א נאמן, וזה שאמרו נאמן לאוסרה עליו, וכ"ז היכי דחזינן דהבעל ברצונו להוציאה, אבל היכי דהבעל רק מצד חשש האיסור שחשש בא, אין ראיה מדבריו דבדעתו להוציאה רק עשה ככה לפי דעתו מצד הדין, ומצד הדין בעינן ודאי ודבר ברור לאסור ולהוציא אשה מבעלה, ולפ"ז אם נאמר דאינו נאמן מצד הדין, ע"כ מצד הדין אמרי' דמשקר, ואם משקר הרי דברצונו להוציאה. וכיון דברצונו להוציאה בערוה דחמיר איסוריה גם ע"א נאמן ונאמן לאוסרה עליו, אבל אם נאמר דהגיד ככה משום דצריך להגיד מכה אין ראיה דברצונו להוציאה ע"כ בעינן דבר ברור, ולפ"ז במכחישתו דלפי דבריה הוא משקר וכיון דמשקר ברצונו להוציאה, אין כאן הוצאת אשה מבעלה ועל האיסור אדרבה חמור איסורי' נאמן לאוסרה עליו אבל במודית ע"כ צ"ל ככה ואין ראיה דדעתו להוציאה ודנין ע"כ להוציא אשה מבעלה וע"ז בעינן דבר ברור דוקא ואינו נאמן וזה י"ל בסברת תר"י, אבל לקמן י"ב גבי משארסתני נאנסתי י"ל דאיירי בטענת דמים דאין צריכין לסמוך על עדותו, בכה"ג צריך מגו דדברי דידה לחוד לא סגי, ובזה מובנים דברי התוס' שהקשו והא היא בחזקת כשירה לכהונה ע"ש ולא הקשו דהיא בחזקת היתר לבעלה, דלפמ"ש היכי דשאחד"א לא דנין על הוצאה מרשותו, וא"כ איך תכריע חזקת היתר לבעלה, כיון דבלא"ה הבעל רצונו לאסור ע"ע. אבל היכי דנפסלה לכהונה כפ"ד התוס' רי"ד בקידושין הוי פסול הגוף דבר שבערוה [וגם בלא"ה עכ"פ חזקה מקרי] משו"ה הקשו והא בחזקת כשירה לכהונה.
בתוס' הקשו דהוי ס"ס ספק אונס וס' כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא ע"ש, הרמב"ם פ"ג מאישות פסק דנאסרה על בעלה והה"מ הקשה מיבמות ל"ג סוף פ' ד"א בהחליפו נשותיהן דאמרי בגמ' בקטנה במזיד פתוי קטנה אונס הוא ע"ש וכן לא חיישינן שמא תתפתה משום דפתוי קטנה אונס הוא ע"ש הקו' הב' לא קשה די"ל דפתוי קטנה ס' אונס ומשו"ה לא חיישינן לשמא תתפתה אבל שם דף כ"ד בהחליפו נשותיהן דאיירי בנבעלה קשה וכל הראשונים עמדו על הרמב"ם בזה, גם נראה סתי' בדברי הרמב"ם דפ"ב מסוטה כתב קטנה בת מיאון אין לה רצון ליאסר על בעלה ע"ש, ואם כוונתו כיון דבת מיאון אינה כאשה ליאסר לא היל"ל אין לה רצון וכו' – עיין בפנ"י בפתיחתו דמקשה לרש"י גיטין דף ס"ד דקטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה מקבלת גיטה מפ' בן סורר ס"ט דבת שבע בציר משית הוי האיך תי' בגמ' גט כריתות כותב לאשתו ותי' דכפי מה דמסקינן שם לא כדורות ראשונים וכו' י"ל דבציר משית הגיעה לעונת הפעוטות ע"ש, והנה הפנ"י כתב בלשון אולי י"ל, ולענ"ד הסברא נכונה כי מדרגת הפעוטות תלויה אם דעתה צלולה, וכאשר אמרינן בקטנה פעוטה דעתה צלולה אף דהתורה לא חילקה בין קטנה לקטנה מ"מ לענין מו"מ תלויה באי"ל דעת להבין וסגי בפעוטות כך באם בדורות הראשונים הי' חזק מזגן ודאי גם ההבנה הי' קודם בזמן וזה כוונת הפנ"י, אבל זה יקשה אף דלענין מקח וממכר ולענין קבלת גיטה דתלוי בדעת והבנה בת שבע הגיעה קודם שית לפעוטות, אבל לענין איסור ועונש ודאי לא חילקה התורה בין קטנה לקטנה, דדיברה התורה מאיש ואשה. ואין קטנה בכלל א"כ אם נאמר פתוי קטנה אונס הוא גם פעוטה בכלל דאין חילוק באיסור ועונשין בין קטנה לקטנה, וא"כ למה גם ברצון נאסור בת שבע נאמר פתוי קטנה אונס הוא, ומזה לכאו' ראיה להרמב"ם דקטנה נאסרת על בעלה.
ונלע"ד לומר לדברי המהרי"ק דס"ל דגם באומר מותר אסורה לבעלה משום דמעלה מעל באישה כתיב, יש לחלק בין דנין על איסור זנות ועונשין ובין דנין על איסור לבעל, דלענין איסור ועונש ודאי אין חילוק בין קטנה לקטנה, ובקטנה גזרה התורה ואמרה דהכל אונס הוא, אבל לענין מעילה באישה בזה דמי למו"מ כיון דאית בה דעת אמרי' דעכ"פ מעלה באישה. והנה באיסור זנות נאסרה מצד ב' טעמים מצד האיסור שעברה, ומצד מעילה בבעלה מצד האיסור שעברה אמרי' לא חלקה התורה בין קטנה לקטנה, ודנין הפתוי לאונס, אבל מצד מעילה בבעלה נאסרה ואמרי' דהוי פתוי ולא אונס, וזה סברת הרמב"ם דקטנה נאסרת על בעלה ביש לה דעת, כמו לענין מו"מ, אבל שם ביבמות איירי בהחליפו נשותיהן במזיד, וא"כ ממנ"פ מצד האיסור זנות דנין אותה לקטנה שאינה בת איסור. וא"כ אתה בא לאוסרה רק מצד מעילה באישה ושם ל"ש מעילה באישה, כיון דבמזיד בעלה נעשית, ובזה מובנים דברי הרמב"ם בסוטה פ"ב קטנה בת מיאון אין לה רצון ליאסר על בעלה. דממנ"פ אם דנין אותו רצון לרצון גמור הוי מיאון בעצמו, וע"כ דלא הוי רצון גמור, ואם כן לא הוי מעילה באישה דאי הוי מעילה באישה הוי מיאון, ואי לא הוי מעילה באשה, ורק מצד האיסור שעשתה תיאסר [ואף דהוי איסור מדרבנן] מצד האיסור אין חילוק בין קטנה לקטנה.
בגמרא א"כ למה לא אסרוה אבע"א אונס הוי ואבע"א כל היוצא למלחמת בית דוד וכו' ועיין במהרש"ל שהקשה לפי מסקנת הגמ' איך נפרש דברי ר"א אין האשה נאסרת וכו' ממעשה שהי' הלא שם הטעם משום דאונס הוי או משום דגט כריתות וכו', ועיין במהרש"א שפי' דלפי המסקנא גרסינן כדמעיקרא וכמעשה שהי', ושם בדוד משום דאונס הוי, וא"כ אינו מדויק וכמעשה שהי', דאדרבה שם מותרת היתה וצ"ב וכמעשה שהי' אאין אשה נאסרת קאי, עיין בב"ש סי' י"א דמסופק באונס ולבועל ברצון אם נאסרת לו וכתב דתלוי בתי' ראשון דאונס הוי נראה דגם לדידי' ברצון מותרת, ולתי' הב' דגט כריתות וכו' אם לגבי' ברצון אסורה ועיין בבית מאיר שחולק עליו, ועיין בתוס' סוף ד' אחין וברא"ש פ' הבא על יבמתו וכן בתוס' שבת פ' במה בהמה ס"ל דאם לבעל מותרת אף דהוי בבועל ברצון מותרת גם לבועל, ועיין בב"ש וכן במל"מ ראי' מירושלמי דברצון בבועל אף דאנוסה אסורה לבועל ולפ"ז יהי' הירושלמי נגד הבבלי, והנה מצד הסברא נראה דגם באונס אם לגבי הבועל ברצון אסורה לבועל דכבר הסכים הח"מ והב"ש באונס בכהן אסורה לבועל ע"ש, ומגמ' סנהדרין מ"א מוכח להדיא דגם לבועל נאסרת, ואף דאין נפ"מ לבעל כלל, ולפ"ז מוכרחים לומר אף דאיסור להבועל תלוי באיסור להבעל כוונת התורה, דרק שם אסורה לבועל אם עבר איסור כזה שהוא בכחו לאסור על הבעל, ואף דבכה"ג אין נפ"מ לבעל מ"מ בכח האיסור לאסור על בעל אם לא הי' בועל ראשון, וכן נאמר בכל בועל ברצון לאונסה, בכח איסורו לאסור על בעל אלו הוי כהן – גם י"ל דהירושלמי אינו פליג אגמ' דילן ואי משום דאמרי' התם אונס הוי מזה לא קשה וא"כ שפיר יש לפסוק כהירושלמי דגם באונס אם לגבי הבועל ברצון אסורה לבועל, והנה לכאו' קשה לפי המסקנא דבעדים וכן בפ"פ אסורה א"כ מה חידש לן ר"א במה שאמר אין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה, והלא מבואר כן בתורה דבערוה בעינן דבר ברור וגם קינוי וסתירה דאסרי' ברור בתורה.
ונראה לי לפמ"ש שהביא המל"מ בפ' א' מסוטה באם הקינוי וסתירה באחד והעד הטומאה על אחר הביא תשובת הרשב"א דמצטרפים לאוסרה, והרשב"א שם מיירי בהעיד החשוד בעצמו ומשום דאמרי' פלגינן דיבוריה וע"כ עדותו על אחר והקינוי הסתירה על החשוד ע"ש, וי"ל דזה חידש לן ר"א אין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה ממעשה שהי' פי' דאין אשה נאסרת ע"י עד הטומאה אלא ע"י קינוי וסתירה זו דהסתירה ועדות הטומאה על אדם אחד דוקא, וזה מוכח ממעשה שהי' דעיין ברש"י שפי' למה לא אסרוה משום דהרבה ידעו בדבר, ועיין בתוס' שהקשו והא לא שימש בפניהם ותי' דדוד הי' יודע ע"ש ונ"ל דרשי' כהתוס' ס"ל דהרבה ידעו בדבר אף דלא שימש בפניהם מ"מ הוי רגלים לדבר ודמי לקינוי וסתירה. ודוד הי' ידע הוא הוי עד ואלו העד בפני ב"ד בצירוף עדותו היתה נאסרת, אכן דוד לא הי' נאמן על עצמו משום דאין אדם משים עצמו רשע וע"כ דפלגינן דיבוריה וא"כ העדות על אחר והרגלים לדבר דהרבה ידעו על דוד, ואם מצטרפין למה לא אסרוה על דוד וע"כ דאין מצטרפין וא"כ ממעשה שהי' מוכח דאין אשה נאסרת וכו' וכמ"ש דבעינן דהרגלים לדבר או קינוי וסתירה וגם עד הטומאה יהי' על אחד דוקא.
אבל לפי מה דאיתא בקידושין ס"ו גבי האי סמיא אי מהימנת לי' זול אפקא, ובלי ספק הי' אוריה מאמין לדוד וא"כ אלו העיד דוד היתה נאסרת על אורי' ואכתי תקשה למה לא אסרוה, וי"ל דבאמת הי' באונס רק לגבי' הוי ברצון וכפמ"ש נאסרת גם בכה"ג לבועל משום דלכהן נאסרת וכפמ"ש אלו הוי כהן היתה נאסרת עשה דבר שבכחו לאסור על הבעל, אבל מדינא גם אלו הי' בעלה כהן היתה מותרת דאין דוד נאמן דהוי רק עד אחד, רק בצירוף רגלים לדבר ורגלים לדבר על אדם אחר משום דפלגינן דיבוריה רק משום דאוריה הי' מאמין לדוד. אבל מדינא אינו מחויב להאמין, וא"כ עתה דאין דנין על אוריה רק אלו הי' אחר כהן ועל אותו האחר שאינו ידוע לנו מי יימר דהי' מאמין ומדינא אין צריך להאמין ע"כ אין באפשרות איסור על הבעל ע"כ גם על דוד מותרת, וזה דאמר אין אשה נאסרת וכו' ממעשה שהי' אבל לפי המסקנא דפ"פ כעדים, א"כ על עצמו נאמן נאמר ג"כ דהי' מאמין לדוד ובכחו להאמין דמצי לשאחד"א כדקיימי' פ"פ כעדים דמי, ע"ז תי' בגמ' אונס הוי, א"כ מותרת על הבעל ואי משום דאי הוי כהן הי' אסורה כבר כתבתי דמי יימר דהי' מאמין ואינו מחויב להאמין וא"כ יש לדון רק אם מצד הדין אסורה בצירוף הרגלים לדבר דהרבה הי' יודעים, וצירוף אינו מועיל משום דהרגלים לדבר על אחר ועד על אחר, ושפיר קאמר ר"א אין אשה וכו' ממעשה שהי' ומתו' הקו' על הירושלמי, ושפיר י"ל דגם לפי הגמ' דילן כפסק הירושלמי.
עיין ברש"י במתני' שאם יש לו טענת בתולים ישכים לב"ד וכו' שמא יתפייס ותתקרר דעתו עליו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו, ונאסרה עליו כדילפינן מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבוא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ע"ש, והקשה בתוס' לרש"י האיך מביא אביי ראי' דקים לי' בפ"פ דלמא כפרש"י שע"י יתברר הדבר ע"ש. והנלע"ד לפמ"ד בס' בית מאיר סי' קט"ו שמביא בשם הגאון מהר"י אחיו של הטו"ז דבפ"פ אין ב"ד כופין להוציא דאין ב"ד כופין רק על מה שנתברר להם ע"פ עדים או שאר ראייות אבל מה שנאסרת ע"פ עצמו אע"ג דאסורה לו אין ב"ד כופין להוציא עיי"ש, ובס' שערי תורה ח"א לאאזמו"ר הגאון ז"ל השיג ע"ז כיון דשאחד"א לפנינו אם מצד דנאמן או מצד דקיבל עליו מ"מ כבר אסור לו מן הדין וב"ד מחויבין להוציא והביא ראיה מהריטב"א ע"ש, וכ"ז היכי דכבר אמר פ"פ מצאתי שאחד"א, אבל לחוש אולי ימצא פ"פ ולתקן ע"ז שיבוא לב"ד קודם שתתקרר דעתו בעוד לא נודע לפני ב"ד טענתו, הב"ד אין יודעין מאיסורו, י"ל כסברת הגאון מהר"י דאין ב"ד כופין ע"מ שלא נתברר להם. וגם לפי דעת אאזמו"ר הגאון בעל שער"ת רק כיון דכבר אמר ושאחד"א. הב"ד ידעו מאיסור, הוי כאלו נתברר להם, אבל לתקן ע"ז למה להם לחוש שאם יתקרר דעתו ולא יודע תדבר א"כ אין על הב"ד חיוב לכופו וכ"ש שלא לתקן תקנה, אבל י"ל כיון דבאמת מצא פ"פ א"כ ודאי זינתה יש לחוש שמא ידעו עדים מהזנות ויבואו אח"כ לפני ב"ד נמצא דלמפרע עביד איסורא נודע אח"כ לב"ד ע"כ חשו ותיקנו שישכים לב"ד ועי"כ יתברר הדבר ויבואו עדים מיד. וכ"ז אם נאמר דקים לי' בפ"פ, אבל אי לא קי"ל למה נחוש כלל, וא"כ צריכין לתרווייהו, דנאמר קי"ל בפ"פ, ויש ודאי זנות וכיון דיש ודאי זנות חשו שיתברר הדבר אחר זמן וע"כ אמרו ישכים לב"ד שיתברר הדבר מיד, ומובנים דברי רש"י ומתו' קו' התוס'.
תוס' בד"ה ולמיתב משמע אי הי' בא לב"ד הי' נאמן להפסיד כתובתה אעפ"י שלאוסרה עליו לא הי' נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפ"פ ואוקמי' בחזקת היתר אבל מ"מ כתובתה מפסידה וכו' ע"ש ומזה נראה דהתוס' ס"ל דאי אינו נאמן לאוסרה הוא משום חזקת היתר, אבל לא מטעם ס"ס, ויקשה למה לא תהא מותרת מצד ס"ס ס' קי"ל וספיקא דהגמ', ועיין במהרש"א, ונראה בטעמא דאין ס"ס מועיל להתירה אם ס' אחד הוא ס' קי"ל בפ"פ, דהא חזינן דשאחד"א נאמן וגם נגד עדים כמ"ש הרשב"א הבאתיו לעיל, ואם טוען פ"פ בטענתו אומר דקי"ל, ואף דאנן ס"ל דהוי ספיקא אי קי"ל, כיון דטוען פ"פ מצאתי טוען קי"ל ונאמן בטענתו מצד שאחד"א. והס' קי"ל אינו בגדר ס' מצד טענתו, רק די"ל כיון דנאמן גם להפסידה כתובתה אין הוכחה מטענתו שטוען כך לאוסרה עליו מצד ודאי, רק מכח ספק דגם אצלו הוי ס' ומה דטוען ככה כיון דלהפסיד כתובתה די בס', אבל מאן לוכח איך כוונתו בטענתו, וי"ל כיון דאי"ל חזקת היתר אמרי' דאינו בקי ותלוי טענתו מצד הס' ולהפסיד כתובתה, ולפ"ז הא דס"ל להתוס' דלאוסרה עליו אינו נאמן הוא משום דנאמן להפסיד כתובתה אבל אי נאמר דאינו נאמן להפסיד כתובתה הוי טענתו פ"פ טענה ודאית דאל"כ למה יטעון והא מוקמי' לה אחזקתה ונאמן קי"ל מצד שאחד"א, ובזה מובנים דברי רש"י נאמן לאוסרה עליו אבל לא להפסיד כתובתה, ולפ"ז יש חילוק בין לאוסרה עליו דשאחד"א, ס' קי"ל לא הוי ס', ובין להפסיד כתובתה הוי ס' קי"ל ס' גמר ואם נאמר לאוסרה עליו נאמן ע"כ דאינו נאמן להפסיד כתובתה. ואי נאמן להפסיד כתובתה אינו נאמן לאוסרה עליו.
אבל מה שיש לעיין הוא לפי הס"ד בתוס' דלהפסיד כתובתה נאמן ולא לאוסרה, א"כ למה תפסיד כל כתובתה דודאי מה שתפסיד ע"י הזנות אינו משום מעשה עבירה שלה, רק משום דאוסרת עצמה על בעלה ואם נאמר דאינו אסורה עליו למה תפסיד כתובתה, וי"ל כמ"ש הריטב"א דמדייק בלשון ר"א דאמר נאמן לאוסרה עליו ולא אמר על עצמו, וכתב דמזה נלמד דב"ד מוציאין אותה ממנו ע"ש, ולפ"ז י"ל בטוען להפסידה כתובתה משום דספק לי', וחזקת היתר וס"ס אינו מועיל לה לכתובתה. ע"כ דחושש לספק כזה דאל"כ למה מפסידה, י"ל דעל עצמו חושש גם לאיסורא וממילא בדין תפסיד כתובתה דמ"מ הצד שנאמר שתפסיד כתובתה מהחשש זנות הוא הגורמת לאסור אסור על עצמו, ואנן רק דנין אי נאמן לאוסרה עליו להוציאה בב"ד, וע"ז בעינן טענת ודאי מצד שאחד"א – והנה התוס' הקשו למה לא מהני הס"ס שלא להפסיד כתובתה ע"ש והנראה דלכאו' יקשה על הגמ' דלעיל ואמאי ס"ס הוא וכו', לפירש הר"י דאיירי במכחישתו למה לא נאמר כדינא דרבא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וכיון דאמרה שלא זינתה הרי לא זינתה באינו תחתיו, וגם לא באונס, וכיון דנאמן בטענתו פ"פ, ליכא כאן ס"ס, וצריך לומר דשאני דינא דרבא דאדם נאמן לחובתו בממון, אבל כאן דנין לאוסרה עליו באיסור לא מהני הודאתה, ואין לומר משום שאחד"א, דהיא לא שווי' נפשה חד"א, רק דנין על איסור מצדו והיא אינה נאמנת בהודאתה לאסור עליו, וכ"ז באם נאמן לאוסרה. אבל באם נאמן להפסידה כתובתה אין כאן ס"ס, כיון דנאמן בטענתו פ"פ הספק תחתיו וכו' וספק אונס וכו' כמאן דליתא כיון דמכחישתו ובממון נאמנים בהודאה מתוך כפירה.
עיין בהפלא"ה שהקשה להש"ך סי' פ"ב וכ"כ בפנ"י כאן, דברי ושמא עם מגו ברי עדיף מראי' אביי דבס"ד אי למיתב לה וכו' אמרי' דלא קי"ל. וא"כ טענתו שמא, וטענתה ברי ואית לה מגו דמ"ע וכו' וא"כ היא נאמנת ע"ש. ונ"ל בטעמא דברי ושמא עם מגו ברי עדיף. משום דידוע סברת המהר"י באסאן הובא בכנה"ג בספיקא דדינא שהקשה והא כל ספק ממון גם ספק גזל ותי' דגם להאחר שכנגדו הוי ספק גזל. והקשה בתומים א"כ מה הטעם למאן דס"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף והא השמא הוי ספק גזל משא"כ להברי, ועיין בשער"ת דבכה"ג לא אמר המהר"י באסאן סברתו, דכיון דאיכא חזקת ממון וגם באיסור אמרי' ככה דבספק מוקמי' אחזקת היתר, ובודאי הדעת נותנת כיון דבספק מוקמי' אחזקת ממון ליכא ספק להשמא המוחזק דאין צריך להאמין לבע"ד שכנגדו לברי שלו דאומר אמת, ובזה יש להסביר היכי דאיכא מגו דבמגו אמרי' דאמר אמת, רק דלא מהני כנגד חזקת מריה היכי דהוי ברי ושמא דלהשנא הוי ס' גזל רק דמוקמינן אחזקה ואמרי' דאינו מחויב להאמין לשכנגדו אבל באית לי' מגו גם המוחזק צריך להאמין, ובדידי' ליכא טענה דהמגו לא מהני במקום חזקה כיון דהסברא נותנת דמאמין לי' דאמר אמת א"כ מחויב לשלם מצד ס' איסור גזל, וזה הסברא דמגו וברי ושמא מהני, והנה בטענת פ"פ הוא ודאי אצלו קי"ל דפ"פ, דאל"ה לא הי' טוען ככת רק דאנן אמרינן דאינו בקי משום דסתם אינן בקיאין, והוי הס' לנו בבקיאתו, בכה"ג לא מהני המגו דמגו במקום חזקת ממון לא מהני, רק בשמא משום דהוי אצלו ס' גזל וצריך להאמין כמו שאנו מאמינים למגו ע"כ צריך לתת לו הממון, אבל באם אצלו קים לי' בפ"פ ודאי אינו מאמין לו ואם לנו הס' אם קים לי', אצלנו המגו לא מהני במקום חזקה, ואצלו דהמגו אינו במקום חזקה כיון שמאמינו הכא דאין מאמין לו משום דאצלו הוי קי"ל לא מהני המגו בצירוף מה שאצלנו טענתו טענת שמא.
עיין בתוס' שכתבו ביהודה בטוענת בתולה אני נאמנת במגו דהי' טוענת בא עלי וכבר הקשה המהרש"א דהתוס' סותרים את עצמם דלקמן הקשו תהי' נאמנת במגו דמוכת עץ וכו' ותי' דהוי מגו להוציא וא"כ ביהודה אמאי נאמנת ובפנ"י הקשה ג"כ אם נאמנת במגו ביהודה גם בגליל תהי' נאמנת בטענת בא עלי במגו דבתולה אני ע"ש, ועיין בהפלא"ה שתי' דהא דלא אמרי' מגו להוציא, רק באם צריכין לדיבורא אבל היכא דסגי בשותקת גם להוציא מהני ביהודה א"צ לדיבורה ושותקת סגי ולכך מהני המגו משא"כ בגליל בעינן טענתה וכן בטענת דמים כמ"ש התוס' לקמן, ולי נראה עוד לתרץ דעיין בחו"מ סי' פ"ב היכי דאיכא שטר אמרי' מגו להוציא והכא איכא כתובה, גם יש פוסקים דכתובה מקרי מוחזק, ועיין בב"ש אה"ע סי' ס"ח שהקשה האיך מדמין ברי דאשה לכתובתה לברי ושמא דמלוה על פה ותי' דמיד דטען פ"פ כיון דאיכא חזקה דא"א טורח וכו' איתרע חזקת השטר כתובה ע"ש, ונראה לי כפמ"ש הרמב"ן והרשב"א דבכ"ד אמרי' קיים לתנאיך וחות לדינא א"כ היא צריכה לברר שקיימה תנאה, ובזה י"ל היכי דכבר ברור דחל פעם אחת חיוב כתובה הכתובה כשטר גמור, אבל בתחלת הטענה דפ"פ אמרי' להיפך קיים תכנאיך וכו' אין לה דין שטר, והנה ביהודה כיון דאין לו טענת בתולים מיד כשנכנסה לחופה ברור לנו החיוב כתובה כיון דאין לו טענת בתולים, ואף דטעון אח"כ וע"י טענתה בתולה אני בא לכלל ספק לא הוי מגו להוציא דשטר מסייע לה ומהני המגו משא"כ בגליל וכמ"ש התוס' לקמן.
ועיין בתוס' תי' דלא מהני מגו משום דהוי מגו במקום חזקה ואף דאיבעיא לן בב"ב י"ל דחזקה דא"א טורח וכו' עדיפא ועיין בפנ"י שהקשה אדרבה שאר חזקות מהני מדאו' וחזקה דאאט"ב רק מדרבנן, עוד תי' בתוס' דהוי מגו להוציא. ועיין ברשב"א שכתב כיון דאאט"ב וכו' הוי ברי וברי לא אמרו מגו להוציא, ודבריו צריכין ביאור, והנראה מדבריו דגם לקמן לא מהני מגו רק בברי ושמא, וכיון דאאט"ב וכו' ודאי מדייק וקי"ל בפ"פ הוי טענתו טענת ברי ובברי וברי לא מהני מגו וכן מצאתי כתוב בהחיבור של אאמו"ר הגאון ז"ל עמ"ס כתובות דמצד חזקה דא"א טורח וכו' מדייק היטב וקים לי' ע"ש, ועיין ברי"ף וברא"ש דדעת הגאון דבתוספת כתובה דחיובו על ידי עצמו והוי החיוב מדאו' אינו נאמן משום דרק בכתובה דתיקנו הם האמינוהו ע"ש וכן כתב במרדכי דכיון דדנין ההלכה כרשב"ג דכתובה דאורייתא לא מהני החזקה דא"א טורח וכו' – והנראה בפי' הגמ' דאם ר"נ לסברת רבא אמר למלתיה כך כוונתו חכמים תיקנו להם וכו' פירושו אם הי' הכתובה דאו' אין חשש שכ"א יטעון טענת בתולין, דהתורה אמרה הדין והחיוב כמו בכל איסורין וחייבי' אף דאפשר לאדם לעבור על ציווי התורה, מ"מ ציותה התורה עליו לחייבו, רק אם הכתובה תקנת דרבנן ע"ז יקשה אם לא יועילו בתקנתם למה תיקנו, ולזה אמר חכמים תיקנו וכו' וא"כ הקו' מה הועילו וכו' ע"ז השיב דאפ"ה הם האמינוהו וטעמא משום דא"א טורח וכו' ולפ"ז החזקה טובה מדאו' ור"נ אשמועינן דשפיר האמינוהו, ומה שאמר הם האמינוהו רבותא הוא. דהם האמינוהו ולא חיישינן לתקלת התקנה משום החזקה, גם י"ל דר"נ ורבא פליגי ר"נ ס"ל הם האמינוהו מדרבנן, וע"ז הקשו בגמ' א"כ מה הועילו וכו' וע"ז אמר רבא דלא אמרי' הם האמינוהו, רק מדאו' נאמן משום חזקה דא"א וכו' ולפ"ז גם בתוספת כתובה נאמן, וגם אי נפסוק כרשב"ג נאמן, וזה פי' התוס' דחזקה דהכא עדיפא משום דהוי חזקה מדאו' וכו' ועדיפא משאר חזקות כי סברתו נכונה, והנה מה דלא אמרי' מגו להוציא ע"כ דאין המגו גרוע ע"י כך רק דלא מהני כ"כ להוציא ממון מחזקה, אבל מ"מ הדעת נותנת להאמינו, וי"ל אם הם האמינוהו רק מדרבנן היכי דאיכא מגו והדעת נותנת דהיא אומרת אמת למה לנו ולחכמים להחזיקו ולומר שהיא נאמנת להוציא, ודאי בכה"ג אוקמא אדאו' והיא נאמנת, אבל אם נאמר חזקה דא"א טורח וכו' וכמ"ש דהוי חזקה מדאו' א"כ שפיר הוי מגו להוציא. ובזה יש לפרש דברי הרשב"א, דאי לאו הסברא דאא"ט וכו' הטעם דנאמן משום דהם האמינוהו ובאי"ל מגו אדרבה הסברא דהאמינו לה ולכך בעינן תרווייהו החזקה דא"א טורח וכו' ומגו להוציא לא אמרינן.
בגמ' ולמאי אי למיתב לה כתובה עיין בתוס' משמע דלהפסידה כתובתה הי' נאמן אף דלאוסרה עליו אינו נאמן דשמא אינו בקי בפתח פתוח וכו' ע"ש ועיין בר"ן שהביא דאם נאמן בפתח פתוח להפסידה אין עליו שום שבועה, והנה הא דאינו נאמן לאוסרה עליו, קיימא בפלוגתא דר"י ור"א לקמן י"ב בכנסה בעולה בחזקת בתולה, אי אמרינן דקידושיה חלין ויש לה מנה, א"כ לר"י גם הכא הוי נשואין רק מנה יש לה והוא הפסידה במנה, ולפ"ז יש לעיין אם הוא בא לאוסרה אף דאינו נאמן מ"מ כוונתו להפסידה כל כתובתה אבל אנן מדינא חייבינן לי' במנה ואמרי' דמותרת היא עליו, א"כ לפי דעת הש"ך חו"מ סי' ע"ה ופ"ז אף בלי הודאה מתוך טענתו, רק חיוב ב"ד מכח טענתו היכי דהוא חושב כי פטור הוא. והב"ד מצד דינא מחייבין אותו הוי מודה במקצת ע"ש, א"כ הכא דלדעתו בא להפסידה כתובתה לגמרי, ואנן מחייבין לי' במנה אם היא מכחישתו ואומרת בתולה אני, היא אומרת דמשקר, א"כ מחויב הוא שבועה דאו' לפי דברי הש"ך, ולפ"ז יהי' מזה ראיה לדעת הסמ"ע שם ע"ש, ואם נאמר דלא קי"ל והוי אצלו ספק, י"ל דאינו משקר רק משום דלא קי"ל חשב כי פתחה פתוח, וא"כ י"ל דאמר אמת דבזה היא אינה מכחישתו. רק דאנן אמרי' דהוי לן ספק, וגם הוא לא בא לאוסרה, וא"כ לא בא להפסידה רק המנה והטענה אינה על המנה שמחויב מן הדין, א"כ הוי על המנה שניה כופר הכל, וא"כ קי"ל גרע מלא קי"ל, דבקי"ל איכא שבועה ובלא קי"ל נאמן, (ועיין ברא"ש ריש האשה שנתארמלה היכי דתקינו לגבות ממטלטלי ליכא משום כפירת שיעבוד קרקעות ע"ש, ובלא"ה יש לחלק הכא דל"ש שיעבוד קרקעות. משום דהטענה על עיקר החיוב בשעת נשואין).
עיין בתוס' דיותר נאמן להפסיד כתובה משום דבס"ס אינה מוציאה ממון, אבל לענין לאוסרה בהס"ס מותרת, והקשו למה מפסידה באשת כהן ע"ש, ובאשת ישראל נלע"ד דודאי מפסדת דספק תחתיו ג"כ מפסידה דמ"מ בעולה היתה וא"כ יש לאוקמא ככה גם דברי ריא"ש דאומר נאמן להפסידה כתובתה דאיכא ספק קי"ל וספק תחתיו דלענין אישות מותרת, ולענין כתובה ליכא רק ספק קי"ל דספק תחתיו ל"מ לחייבו המנה שניה, ולפ"ז יקשה למ"ל לרש"י לומר משום חזקה דא"א טורח בסעודה ומפסידה, וע"כ צ"ל דס"ל דר"י אמר שמואל גם לאוסרה נאמן ס"ל, ולפמ"ש אינו מוכרח, די"ל דאנו מסופקים אם בא לאוסרה ומשקר דיודע דפתחה סתום ובא להפסידה מכל הכתובה, או דבא מחמת דלא קי"ל וא"כ לא בא להפסידה רק מנה זו שדנין עליו ולענין שבועה גם במסופקים חייב כיון דשבועה רמי' התורה עליו כדי לברר טענתו ולכן גם בס' חיוב שבועה מחויב, ואזמו"ר בש"ת ח"ר דיבר מזה הרבה וכן הוא בש"ך ועל כן פי' רש"י דאיכא חזקה דא"א טורח בסעודה וכו' אמרי' ודאי לא קי"ל ולפיכך פטור מכתובה.
בגמ' חכמים תיקנו להם לבנות ישראל וכו' וכו' הם האמינוהו, שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן א"ר חזקה א"א טורח וכו' ונראה דנאמנותו משום דהם האמינוהו, ולא משום חזקה דא"א וכו', רק החזקה מהני כי היכי דיועילו חכמים בתקנתן. ורש"י פי' אבל אי כתיבה דאו' אינו נאמן, והרי"ף הביא בשם הגאון דבתוספת כתובה אינו נאמן דהוי מצד חיוב עצמו והוי דאו' ע"ש, והנה סברת ר"נ אמר שמואל יש להבין דלמה לא יהי' נאמן גם בדאו' והוא טוען ברי ומוחזק, ועיין בפנ"י ובק"א שם, ונלע"ד דלמאן דס"ל כתובה דאו' למדו ממוהר הבתולות דאיתא בגמ' הכא והנה בכל קנס דמפתה ואנוסה יש לחקור באם הוא טוען פ"פ מצאתי האיך נחייבו קנס, ואם נאמר היכי דטוען פטור, א"כ כל אונס ומפתה יוכל לטעון, ואם יוכל לטעון גם יש לעיין אם איננו בגדר מודה בקנס כיון דאיננו טוען ככה, וע"כ צ"ל דכך גזירת התורה בכל אונס ומפתה אף דטוען ככה חייב כיון דהיא בחזקת בתולה ומה דאינו נאמן גם זה מדין קנס, וא"כ כתובה דגמרי' משם י"ל דג"כ התורה חייבתה ככה אם היא רק בחזקת בתולה, ולכן אינו נאמן, משא"כ בכתובה דרבנן או שאר ממון דאו' היכי דטוען ברי י"ל דבאמת פטור, ודינו ככל שאר כופר הכל ומבמ"ק ולפ"ז אין הוכחה מגמ' זה לדברי הגאון.
אתמר אר"נ א"ש משום רשב"א חכמים תיקנו להם וכו' והם האמינוהו וכו' א"כ מאי הועילו וכו' אמר רבא חזקה א"א טורח וכו' עיין ברי"ף דתוספת כתובה דהוי דאו' אינו נאמן ועיין במרדכי להפוסקי' הלכה כרשב"ג דכתובה דאו' אינו נאמן, והנה בפי' הגמ' יש להסתפק אי ר"נ ס"ל האי דרבא או דרבא פליג אר"נ, די"ל דרבא פליג אר"נ, דר"נ ס"ל חכמים תיקנו להם וכו' והם האמינוהו, וע"ז מקשה בגמ' א"כ מאי הועילו וכו' ותי' רבא דנאמן מצד חזקה וכו' והכוונה דאי נימא דנאמן מדאו' אף דלא הועילה התורה דאפשר דטוען טענת בתולים, מ"מ התורה הטילה עליו חיוב כמו שאר חיוב, ואם מכחיש בשאר חיוב ממון דהוא מחויב ונפטר בכפירתו. משום זה לא נאמר דאינו חייב, ורבא ס"ל אף דכתובה דאו' נאמן משום חזקה וכו' או דס"ל דאין לחוש משום החזקה דא"א טורח וכו' שיטעון בשקר והועילו חכמים בתקנתן, ועכ"פ לא ס"ל הטעם דהם האמינוהו, או די"ל דר"נ ס"ל האי דרבא והכל בכלל דברי ר"נ, דאי הוי אמרי' כתובה דאו' כמ"ש אין קושיא אי נאמן להפסידה כתובתה, דאף דנאמן אין קושיא למה אמרה תורה כתובה, אבל אי נימא חכמים תיקנו וכו' ויהי' נאמן הקושי' מה הועילו וכו' וע"ז אמר אמר דהם האמינוהו פי' אפ"ה הם האמינוהו, פי' אפ"ה הם האמינוהו וכדרבא משום חזקה וכו' ולכל הב' פירושים י"ל דמצד חזקה דא"א טורח נאמן מדאו' אף דנאמר כתובה דאו', ואף לענין תוספת כתובה, ובזה מובנים גם דברי התוס' לעיל שמא חזקה דהכא עדיפא ע"ש.
עיין בר"ן הביא קושית הרמב"ן למה בעי' הם האמינוהו ול"ל החזקה דא"א טורח וכו' תיפוק לי' דהבעל נאמן דעליה להביא ראיה דאמרי' לה קיים תנאיך וחות לדינא ע"ש, ונ"ל דהתוס' לעיל הקשו למה נאמן להפסידה כתובתה והא הוי ס"ס ספק קי"ל וכו' ותי' דספק אונס לא מהני דאימור קודם שנתאנסה נאנסה ע"ש ובפנ"י הטעם דאם נוכל לומר ספק קודם שנתארסה נאנסה גם להבעל ס"ס למעליותא ע"ש, ונראה ברור דס"ס סגי לומר דקיימה תנאה כיון דאנן סמכינן אס"ס כ"ש דגם לדידי' הוי בירור קיום תנאי, וכ"ש להתוס' דס"ס מהני נגד חזקת ממון, ולפ"ז אין קושי' דאנן אמרי' קיים כלתנאיך וכו' כיון דאיכא ס"ס קיימה תנאה. ובזה אין לסתור בדברי התוס' די"ל קודם שנתארסה נאנסה דלא צריכין כלל לס' אונס, רק לספק תחתיו וכו' ספק קי"ל אי הוי כלל בעולה, ואת"ל נבעלה שמא תחתיו דגם אי ניחוש שמא ברצון תחתיו. דגם ברצון תחתיו אינו סותר קיום תנאה דע"כ היתה בתולה וע"ז חייב א"ע, רק דבאם זינתה ברצון הפסידה א"ע אבל על התנאי ראשון הוי קיום וע"כ דבא לפטור עצמו מחיוב שכבר קיימה תנאה וע"ז בעי' טעמא למה נאמן.
בדף י"א ע"א איתא אר"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, מדרש"י דמגעו ביין כשר ע"ש, נראה דהוי רק מדרבנן וכן פי' בתוס' דזכין מדרבנן, אמר ר"י הגדילו יכולין למחות, והקשו בגמ' עלה ממתני' ואזלה ואכלה בגיותה ותי' לכי גדלה, ובלא מיחתה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות ופרש"י בד"ה יכולין למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים וכו' ואין לנו לעונשן בב"ד אף כשידינו תקופה ואם קידש א"צ גט וכו' ע"ש האי ואין לנו לעונשן כשידינו תקופה נראה מיותר כיון דאמר אח"כ גם בקידש א"צ גט, ובד"ה שוב אינה יכולה למחות פרש"י ואם מיחתה הרי היא כישראלית מומרת ליענש בכל עונשי ב"ד ע"ש, והנראה דרש"י ס"ל אליבא דר"י ואם ר"י לא פליג אר"ה אליבא דתרווייהו דהא דזכין לו שלא בפניו וזכות הוא לו, כמו דאיתא בגמ' בקטן דלא טעים טעם איסור אבל לא בגדול, והנה אף דלא טעים טעם איסור, מ"מ מאן לימא היכי דיגדול דלא יהי' ניח"ל בהפקירא. ולמפרע ליכא לי' זכות ולכן ס"ל דיכול למחות, וע"י דיכול למחות זכות גמור הוא לו, דבקטנותו כ"ש בהפקירא ניח"ל ובגדלותו יכול למחות, ולפ"ז י"ל פרש"י אף כשידינו תקופה אין לעונשן בב"ד דאף דנימא דזה רק מדרבנן הול"ל לעונשן בב"ד אבל זה לא נוכל דא"כ לא הי' זכות למפרע, והנה אם יכולין למחות הקשו בגמ' האיך לתנו כפה כתובה, ואם נאמר דזכין רק מדרבנן יקשה אם ימחה או אפילו לא ימחה כלל, מ"מ אינה ישראלית. דלא דמי לקדושי קטנה שהשיאה אחיה ואמה דאמרי' כיון דלא מיאנה שעה אחת שוב אינה יכולה למאן דגדלה קדושיה עמה. שם שאני דהמעות בידה לפקדון, ובאותו כסף קידושין נקנית לו בגדלותה. א"כ הכא אם הטבילה לא מהני מדאו' א"כ לא נעשית גיורת במה דלא מיחתה אח"כ, דחסרה טבילה. וא"כ אף דלא מיחתה שעה אחת יכולה אח"כ למחות, כיון דאינה רק מדרבנן, ועל זה פרש"י שוב אינה יכולה למחות "ליענש בכל עונשי ב"ד דזה הוי כישראלית כיון דמדרבנן מהני וידינו תקופה, וא"כ קשה למה יתנו לה כתובה כיון דבאמת יכולה למחות גם אח"כ, ועל זה הסברא כיון דיכולין לעונשה בודאי לא תמחה ואין להקשות כיון דאינה יכולה למחות אין כאן זכות למפרע, ז"א כיון דהי' בידה למחות בשעה בראשונה. ובזה יעלה הפירוש בגמ' לפרש"י על נכון.
בדף י"ב איתא אתמר מנה לי בידך והלה אומר א"י ר"ה ור"י אמרו חייב ר"נ ור"י אמרו פטור ר"ה ור"י אמרו חייב ברי ושמא ברי עדיף ר"נ ור"י אמרו פטור אוקי ממון בחזקת מריה, ובתוס' הקשו דלרב יודא גופיה אמר בפ' הפרה בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא דהמע"ה ע"ש, ונראה דיש להסביר ג"כ פלוגתתם דמ"ס ברי עדיף ומ"ס אוקי ממון בחזקת מריה דאין סתירה בסברותיהם כפי פשטות לשונם, וי"ל דזה סברת פלוגתתם, דיש לדון על טענותיהם בב' אנפי, א' אם הנתבע מחויב היינו אם יש חיוב הגוף עליו לשלם, ב' אם ממון התביעה שייך להתובע או להנתבע, אם דנין על חיוב גופו, ע"ז י"ל דלא אלים חזקת מריה. דעל חיוב גופו ל"ש חזקת מריה דע"ז אנו דנין אם הבעלים בחיוב או לא, ואף דגם לענין חיוב יש חזקה אי גברא בחזקת חיוב או בחזקת פטור כמו דאמרינן גבי ספק בירך בהמ"ז וכן בסוף חולין בגר שנתגייר וכו' ע"ש מ"מ האי חזקה לא אלים כ"כ כמו חזקת ממון דבחזקת ממון איכא גם חזקת תפיסה והוא עיקר החזקה, ועל חזקת תפיסה אם דנין על חיוב גופו ל"ש חזקה זו, אבל אם דנין על ממון התביעה ואם משועבדים נכסיו, ע"ז אלים חזקת ממון דהוי לבעלים גם חזקת תפיסה, וי"ל דבזה פליגי ר"ה ור"י סברי דתחלת הדין דנין על חיוב גופו וע"ז לא אלים החזקה דחסר חזקת תפיסה ובזה מהני הברי וכיון דחל חיוב ממילא חייב, ור"נ ור"י ס"ל דסוף סוף הדין שדנין על ממון התביעה וע"ז הוי חזקה אלימא ואוקמי' ממונא בחזקת מריה, וכ"ז בטענת מנה לי בידך, אבל בניזק אומר ברי וכו' כההיא דפ' הפרה דאיירי בחצי נזק דאינו משתלם אלא מגופיה, א"כ אין אנו דנין על חיוב גופו רק על ממון השור הניגח גם לר"י ור"ה אמרו המע"ה ומתורץ קושית התוס' – ובזה יש ג"כ לתרץ קו' הפנ"י שהקשה ל"ל באבידה סימנים בטביעת עין לחוד תסגי דהוי ברי ושמא, ולפמ"ש ל"ק דשאני אבידה אף דמחויב בהשבה, החיוב השבה בא לו ע"י שנאמר הם המה הבעלים, ודנין מתחלה על האבידה בעצמו, ומוסכם דמוצא אבידה הוא מוחזק בעד בעל האבידה והוי כמונחת האבידה בחזקת בעל האבידה, לא מהני ברי דידי' כיון דאין דנין על חיוב גופו אלא על הממון למי הוא.