אור ברסלב
פקודת אלעזר סימן קסא

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

סימן קסא

סימן קס

ב"ה אוהעל ד' תצוה תרל"ז לפ"ק.

שוכ"ט וישע רב לכבוד ידידי הרבני המופלג חו"ש איש צדיק וישר הנגיד ושוע כש"ת מו"ה פנחס שווארץ נ"י בישוב קושמיץ יע"א.

יקרת מכתבו הגיעני הי' לי כשמחת לבב בראותי כי יהגה בתורת אאמ"ו הגאון זצוק"ל, והאמנם כי אשמח מאוד בשאלות ובהשגות על דברי קדשו דאאמ"ו הגאון זצוק"ל, על כי מעיינים בהם, ועל כי אקוה להסירם וישארו דבריו אמתיים הטבעו על אדני האמת והחכמה לתועלת גדול לרואי בהם. אשר השיג מע"כ נ"י במ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בחלק ראשון ה' עכו"ם פ"ד ובאמת לא מצינו יד העדים וכו' רק בנסקלים משום חומר העונש וכו' ע"ש, ותמה ע"ז דברמב"ם פי"ג מסנהדרין ה"ז כתב וז"ל מי שנגמר דינו וכו' אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים וכו' וכן בפי"ד ה"ח מי שעמד על נפשו וכו' הורגין אותו עדיו בכל מיתה וכו' מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור וכו' ע"ש מזה מוכח דבכל מיתות בעינן יד העדים בראשונה עכ"ל. והאמנם כי הי' יכול להקשות ככה מהגמ' דסנהדרין דף מ"ה ע"ב בברח ותי' בגמ' בעדיו הראשונים. ושם מיירי בשאר מיתות. אבל משם וגם מהרמב"ם לק"מ, ובראשונה נדייק בלשון הרמב"ם דלכאו' יפלא במה שאמר לפיכך אם נקטעה וכו' כי בהלכה זו מדבר במי שעמד על נפשו ולא יכלו לאסרו דיכולין להמיתו בכל מיתה, וזה נלמד מרוצח וגואל הדם ומהכתוב מות יומת וכמ"ש הלח"מ שם דע"ז לא הוי שני כתובים הבאים כאחד ע"ש. והא דנקטעה יד העדים פטור נלמד מהכתוב יד העדים תהי' בו בראשונה, ומאי לפיכך, ואין לתרץ דהאי לפיכך קאי עמ"ש "ואין רשות להעם להמיתו" בלבד והוא דבר בפ"ע ז"א, חדא דנהפוך הוא דהא דאין רשות להעם להמיתו היינו משום דכתיב יד העדים וכו' ומזה היכי דנקטעה פטור ומשו"ה אין רשות להעם להמיתו. ועוד דבתחלת ההלכה מדבר על מי שעמד על נפשו וכו' וכן בסוף ההלכה מדבר ברוצח עוד הפעם אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וכו' מזה נראה דההיא לפיכך קאי על כל דבריו ע"ש.

ויש לעיין בההיא דיד העדים וכו' דמחלקין בגמ' שם בין גידמון מעיקרא לנקטעה אח"כ, אם נקטעה אחר עדותם וקודם גמר דין אם הוי כמו מעיקרא או כאח"כ והן לענין גמר דין עיין בתוס' שבועות כ' בד"ה שאם רצו דהגדת עדים לא הוי גמר דין רק בגמר דין מב"ד, ועיין בסנהדרין דף י"ט ע"ב דנראה להיפך, והאמנם כי מתוס' שבועות שם בע"ב בד"ה הכל מודים נראה דהגדת עדים הוי כגמר דין, אבל ע"ז י"ל דזה רק לענין עדים לבד. והנראה כי גם מ"ש תוס' בסנהדרין רק לענין עמידת עדים אבל לשאר מילי הגמר דין רק הפסק ב"ד. ועיין בשו"ע חו"מ סי' י"ז דגמר דין זה זכאי וזה חייב ע"ש, וא"כ גם לאחר הגדתן אם נקטעו י"ל דהוי כמו גידמון מעיקרא, אבל מגמ' דף מ"ה ע"ב שם מוכח בהדיא דרק גידמון קודם ההגדה בעינן ושם נאמר א"ה גידמון מעיקרא מפסלי, דלשון מפסלי נראה דקאי על ההגדה, וממ"ש רש"י שם דל"ל למנקט נקטעה ע"ש. ואם נאמר דיש חילוק בין נקטעו לאחר הגדת עדים לנקטעו אחר פסק ב"ד ע"כ צריך למתני נקטעה, וע"כ מוכח דבעינן גידמון קודם הגדת עדותן.

והנה בהא דבעינן קרא כדכתיב כלומר דמצוה יד העדים תהי' בראשונה הוי לעכב, עיין כתובות מ"ד ע"א הקשו בתוס' מ"א דפתח בית אב דהוי למצוה ונקטעה דהוי לעכב ותי' שם דבנערה כתיב ומתה ע"ש, אבל מתוס' סנהדרין מ"ה שם דמחלקין בין בהן וכו' דשם כתיב תהי' ע"ש יתו' קו' התוס' בכתובות דג"כ י"ל ככה ביד העדים כתיב ג"כ תהי' אף דיש לחלק קצת, ומזה למידין מיד העדים תהי' בראשונה, חדא דהוי למצוה ומחתהי' למדין דהוי לעכב, והנה מה דהוי למצוה בלבד ל"ש לחלק בין סקילה דחמיר עונשו, לשאר חייבי מיתות, אבל במה דהוי לעכב דבעינן דוקא יד העדים הנלמד מתהי' בזה שייך סברת אאמ"ו הגאון ז"ל דרק בנסקלין דחמיר עונשו – וגם צריך להסביר הגמ' דממות יומת ילפינן דממיתין בכל מיתה וכמ"ש הרמב"ם דאם אינם יכולים לאסרו למיתה הכתיבה וכו' דנין בכל מיתה, דלכאו' זה יקשה והא בידינו תקיפה איירי, וכי לא אפשר להמיתו במיתה הכתיבה, ישלחו אחריו חיל וגבורים וי"ב. ונראה דזהו סברת הגמ' כיון דמצוה היא דיד העדים בראשונה, ובעדים שייך לומר דלא יוכלו להמיתו במיתה הכתיבה וכמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל אולי לא יהי' בכחם ע"ש ומשום המצוה דיד העדים ממיתין אותו בכל מיתה, ולפמ"ש המצוה דיד העדים ילפינן מנסקלין. רק דתהי' לעכב זה לא ילפינן דשם שאני דחמיר עונשו. אבל לדעתי י"ל אף דבשאר מיתות יד העדים איננו לעכב זה רק קודם גמר דין רצוני לומר קודם שפסקו הב"ד הדין אבל לאחר גמר דין ע"כ דצריכין לפסוק דהעדים ימותו אותו משום המצות, ואין רשות לשאר העם להמיתו א"כ כל גמר דין הוי הפסק לחיוב מעדים ולפטור משאר העם. ואם נקטעה אח"כ יד העדים ממילא פטור מהכל, דעדים אינן יכולים. ומשאר העם נפטר, אבל זה רק אחר גמר דין, אבל בנקטעה אחר הגדת עדותן בנסקלין דהוי לעכב פטור, ובשאר חייבי מיתות דהוי למצוה בלבד חייב דע"כ הב"ד צריכין לפסוק דימותו אותו שאר העם כיון דאינו לעכב. ובזה מדוייקים היטב דברי הרמב"ם דאיירי בנגמר דינו ועמד על נפשו עדיו ממיתין אותו וכו' דלפמ"ש היינו טעמא דממיתין אותו בכל מיתה משום דעדיו יהי' בראשונה ואין רשות לשאר העם להמיתו לפיכך נקטעה יד העדים פטור וכמ"ש כיון דכבר נפטר משאר העם דאיירי בנגמר הדין משו"ה פטור בנקטעה, אבל בנקטעה אחר הגדת עדותן קודם גמר דין מזה לא נאמר לא בגמ' ולא ברמב"ם דבשאר חייבי מיתות בעינן יד העדים ולעכב, וגם בנקטועה חייב ודברי אאמ"ו הגאון זצוק"ל כנים צדקו יחדיו וכד דייקינן בדברי אאמ"ו הגאון ז"ל במ"ש "ובאמת" וכו' נראה דכיון לכך אך דבפשיטות נראה דאין חילוק בין נסקלין לשאר חייבי מיתות. אבל באמת חלוקין הם, וכן במ"ש בסוף דילמא אין בכחם להמיתו בהרג סייף וחק ע"ש מזה יש להבין כוונתו כמ"ש.

ומה שהקשה מע"כ נ"י עמ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל לתרץ קו' הפ"ח למה בעינן ב' עדים במסית יהי' די בע"א ובמוסת ותי' אאמ"ו הגאון ז"ל דאם בעינן עדות שאי"ל ולפמ"ש דבהכחשה והזמה יחד לא הוי הזמה גם כן באם יהי' המוסת העד לא הוי הזמה ע"כ והקשה ממ"ש הרמב"ם בפ"ה ה"ב, באם הסית לשנים הן עדיו ע"ש וגם שם אם נזומו השנים יהי' הכחשה בגוף ההסתה, זה לק"מ דבאם המוסתן שנים ועדים האחרים יזימום לא יהי' הכחשה רק על שעת ההסתה ולא על ההסתה עצמה דאפשר דבעת אחר הסית אותם. רק הם הגידו שקר על אותה שעה ומשו"ה מוזמים כמו בכל שאר הזמה דאפשר דהדבר אמת משא"כ באם ע"א מעלמא ומוסת אם ניזום על אותה שעה, על שעה אחרת אין כאן ב' עדים דהעד מעלמא לא יצורף לזה וזה פשוט. ואם הארכתי או קצרתי יסלח לי כי אתמול לעת צהרים הגיע לידי מכתבו היקר ביום שנולד ומת בו מרע"ה, ומעלת כבודו נ"י יודע כי אנכי טרוד בעת כזאת לדרוש ברבים ושאר עסקים וגם יטרדוני תלאות העת בה יבוקרו בני ישראל תחת השבט, ונוסף ע"ז איננו בקו הבריאה, אבל מ"ש לע"ד נכון. הדוש"ת אלעזר לעוו בהגאון מוהר"ר ירמי' זללה"ה.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה