פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
סימן מב
ב"ה אוהעל א' פ' אחרי תרו"ם לפ"ק.
שוכ"ט וישע רב לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם כש"ת מו"ה פנחס וו"ב נ"י אבדק"ק נעגרעשד יע"א.
יקרתו מן יום ג' שבוע העבר בא לידי, (א) מ"ש מעכ"ת נ"י לפרש דברי התוס' פסחים ע"ב דעקירה בטעות פלוגתא הוא בתכלת משום דהו"א אף למ"ד דעקיר' בטעו' הוי עקירה היינו רק היכי דכשר הקרבן אבל בפסח דפסול י"ל דלכ"ע בטעות לא הוי עקירה וע"כ דייקו בתוס' דגם בפסח איכא פלוגתא לדברי מעכ"ת נ"י דיש חילוק ביניהם מה הקשו בגמ' בהתכלת מכהנים שפגלו וכו' שוגגין פטורין, האי שוגגין ה"ד וכו' על האי דכבשי עצרת, והא בפגול הקרבן פסול ואף למ"ד דהוי עקירה הקושיא כמו כן מפגול, ויודע אני דמעכ"ת נ"י ישוב דבאמת כיונו לזה התוס' דהכא דשם מקו' הגמ' משמע דאין חילוק מ"מ הי' להגמ' לפרש ככה אלא ודאי דמצד הסברא אין חילוק, דאין דנין בעקירה אלא על מה שהי' אם נעקר השם שהי' עליו אבל לא על מה שחשב עכשיו, (ב) ומ"ש מעכ"ת נ"י לחדש סברא מכח תמיהתו על דברי הרשב"א שבתוס'. דאף דעקירה בטעות בשאר זבחים לא הוי עקירה וכשר, בפסח פסול משום דעכ"פ בחשב לתמידים או למוספים הוי שלא למנוייו, ודל עקירה מהכא מ"מ שלא למנוייו איכא, לדידי אין נראה לי שום חילוק בזה דאם עקירה בטעות לא הוי עקירה. גם עקירה בטעות ממנוייו לא הוי עקירה ולמנוייו מקרי, גם י"ל דאם חשב לתמידים ומוספים דזהו לדבר המותר שכ' בתוס', אף אי נסכים לדברי מעכ"ת נ"י דלענין זה מהני מחשבתו, ג"כ אינו נפסל דהדין מפורש למנוייו ושלא למנויו כשר, ובחשב לקרבן ציבור הוי כאלו חשב לכל ישראל והמנויין בכלל, וע"ז יש להשיב דהוי שלא לאוכליו דתמיד ומוסף אינם לאכילה, אבל נ"ל דזה לא מקרי שלא לאוכליו כיון דשחט לשם מי שראוי לאכול, אף דלפי מחשבת השוחט לא יוכל הנמנה לאכול, ובגמ' פסחים ס"א תיר כיצד שלא לאוכליו לשום חולה ולשום זקן וכו' והגע עצמך אם כיון לאיש ראוי לאכול וכסבור שהוא חולה ואינו חולה לפי הגמ' לאוכליו מקרי וכ"כ הכא. (ג) ומה שתמה על קו' הרשב"א במה שכ' בתוס' הא אפילו מוקמי' כולה בטועה ע"כ ר"י לדבריו דר"א קאמר דלדידיה רישא אפילו שינה לדבר המותר חייב כיון דכא עשה מצוה וכו' ותמה מעכ"ת נ"י כיון דאנן בשיטת דעקירה בטעות לא הוי עקירה קיימי' א"כ עשה מצוה וכ"כ הרמב"ם דפסח ששחטו ש"ש הזבח כשר, וזה הביא את מעכ"ת נ"י לסברתו, ולדידי אין תמוה על התוס' דכוונתם דהגמ' בס"ד סברו דאיירי בטועה ועקירה בטעות הוי עקירה, וע"ז תי' דאיירי בעוקר, וסיפא בטועה וע"ז הקשו ולישני לי', וע"ז הקשו בתוס' גם אי נימא דאיירי בטועה וכס"ד דעקירה בטעות הוי עקירה לר"י גם לדבר המותר חייב דלא עשה מצוה, ומש"כ דלדידיה רישא וכו' הכוונה אם נאמר דאיירי בטועה והוי עקירה. ומש"כ בתוך דבריו ובאמת בהי' עולה וטעה לשלמים ודאי שאסור לאוכלו. אף שלא מצאתי הדבר מפורש וכו'. תמה אנכי הלא זה מה שאמרו בהתכלת פגול בשוגג דמ"ש חטאת מעולה ואף דעולה אינה לאכילה מ"מ שייך בה פגול כדאיתא ברמב"ם פי"ג מפהמ"ק ומה בחישב אכילת מזבח או אכילת אדם שלא בזמנו.
(ד) ועל קו' מעכ"ת על רש"י יבמות דף ל"ג ע"א דשבת לענין עבודה לא הוי איסור מוסיף משום דכהנים לא מתסרי ע"ש והקשה מעכ"ת נ"י דגם לכהנים עבודה בקרבן יחיד נאסרה, והשבתי דממנ"פ אם באמר דיש מצוה בעבודת קרבן יחיד בשבת אף דנדחה מקמי שבת לא שייך חיוב, כעין מה שתי' בשם הריב"א חולין קמ"א ואף דשבת ל"ת שיש בה מיתה מ"מ כיון דחזינן דמצות עבודה דחי שבת אף בעבודת יחיד דלא דחי בעבר ועבד י"ל דאין כאן חיוב. ואם נאמר דאין מצוה כלל בהקרבת קרבן יחיד בשבת א"כ לא מקרי עבודה ול"ש לומר דאתוסף איסור לגבי עבודה, ומעכ"ת נ"י רוצה להוכיח דשם עבודה עליו מהא דאם עבר וזרק הורצה ועלה לשם חובה ואפ"ה חייב חטאת, כדאיתא ברמב"ם פ"ב משגגות, לדעתי אין זה הוכחה, דשפיר י"ל דאינו מצוה ואינו בכלל עבודה, וראיה ע"ז דשחיטה כשירה בזר ולגבי זר ודאי לא מקרי עבודה ולא נאמר לא בגמ' ולא ברמב"ם מי השוחט, וגם בזר השוחט דינו כך, דבעבר וזרק הכהן דעלה לשם חובה, רק היכי דאמרה תורה דעבודה, דחי שבת מקרי עבודה והיכי דליכא מצוה ליכא עבודה ודמי בזה כהן לזר ומאת מעכ"ת נ"י הסליחה על קצת איחור תשובתי כי האמנם טרדותי רבו וגם מה שכתבתי מבלי עיון היטב בהסוגיא הדוש"ת. אלעזר לעוו בהגאון מוהר"ר ירמי' זללה"ה.