אור ברסלב
פקודת אלעזר סוגיא דהזמנה מילתא.

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

סוגיא דהזמנה מילתא.

בסוגיא דמצות צריכות כונה.

בסנהדרין דף מ"ז ע"ב פליגי בזה אביי ורבא, מ"ט דאביי גמר שם שם מע"ע וכו' ורבא גמר שם שם מעכו"ם וכו' ואביי מ"ט לא גמר מע"ע א"ל משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי ע"ע דהיא גופא קדושה ע"כ, ולכאו' צריכין להבין הטעם מפני מה לא גמר רבא מע"ע למי שהיא גופא קדושה דמ"מ איזה סברא שייך כאן לומר יותר דהזמנה יהנו מבמשמשין ואפשר ליתן טעם ולחלק בין ע"ע למשמשין, די"ל דאפי' לרבא דס"ל הזל"מ מ"מ אם התחיל לעשות המעשה ולא גמרו ודאי מהני וא"כ הכא בע"ע דירידתה לנחל איתן ג"כ שייך להמצוה דכתיב והורידו זקני העיר ההיא לנחל וכו' הרי דזה שייך לעיקר המצוה ובלא"ה ודאי ל"י ידי מצות ע"ע וא"כ הוי כאלו התחיל מעשה ערופה אלא שלא נגמר ובזה אפי' רבא מודה דזה ל"ה בכלל הזמנה אלא תחלת המעשה וכ"ע מודו בזה, אבל במשמשין ע"כ ליכא גונא דאיירי כשהתחיל לעשות בה מעשה דא"כ ודאי הוי כאלו נעשה כולו דמאי חילוק יש בין מקצת מעשה לכל המעשה וא"כ ל"ה הז' ול"מ היא וז"ש רבא לאפוקי ע"ע שהיא גופא קדושה פי' שירידתה לנחל איתן היא גופא קדושה היא והיא גופא היא בכלל המצוה ולפי' מודה רבא בזה וליכא למילף מהתם זה סברת רבא לע"ד.

ולפ"ז מיושב מה שהק' בט"א מגילה כ"ו ע"ב אהא דא"ר האי בי כנישתא חלופי וזבוני שרי אוגורי ומשכוני אסור מיני בקדושתה קאי לבני נמי וכו' אוזפינהו אסור והנ"מ בעתיקא אבל בחדתא לי"ל בה וכו' אפי' למ"ד וכו', אבל הכא כנוי לאריג דמי עכ"ל, והק' ע"ז דמשמע דבמה שאמר אפי' למ"ד הז"מ הנ"מ וכו' אבל הכא כטוי לאריג אף אי נימא בכה"ג דהוי אריג עצמו תלי' בפלוגתא דאביי ורבא והא לפ"מ דאמר רבא עצמו בע"ע לפי שהוא גופא קדושה אסור וא"כ הכא בהכנ"ס ג"כ הוי גופא קדושה ובזה לדבריו ג"כ מודה ונראה כסותר דבריו ע"ש, אמנם לפמ"ש הפי' וטעם בדברי רבא הכא דמה שאמר דע"ע היא גופה קדושה לפי שהתחיל המעשה מצוה לק"מ דלא תליא כלל בהזמנה ובאמת אם היא גופא קדושה ג"כ ס"ל דהזמנה ל"מ הוא והתם צריכין לומר בסברת הזמנה אי מילתא הוא לי' כן לפמ"ש ומובן מעצמו, אולם לפ"ז יש להבין לאביי דהא בודאי יש חילוק אם התחיל המעשה או כשהזמין אבל לפ"ז י"ל הגמ' דאמרי' לקמן ולאביי אי אזמניה אע"ג דלא צר בי' אבל צר בי' אי אזמניה אין אי לא אזמני' לא ולכאורה ק' מנ"ל להגמ' דס"ל לאביי כן אבל לפמ"ש יק' למה השוה אביי הזמנה דהכא לע"ע, אמנם דאפשר לתרץ דלפי דס"ל צר בי' ולא אזמניה ל"מ וא"כ צריכין להזמנה דבלא"ה לאו כלום הוא ולפ"ז הזמנה שייך למעשה וא"כ י"ל דהוי כתחילת המעשה ולפי' אסור ולפ"ז עיקר הסברא דס"ל לאביי הז"מ הוא משום דצר בי' ולא אזמניה ל"מ ושפיר אמרי' בגמ' אליבא דאביי כן וא"כ לפ"ז י"ל שפיר מה דהשוה לע"ע דגם הכא י"ל סברא הזאת אמנם רבא לא ס"ל לי' דתיהוי הזמנה כתחילת המעשה, ולפמ"ש מדויק לשון הגמ' דאמר אביי האורג וכו' אסור הז"מ ורבא וכו' לאו מילתא ל"ל אמר בגמ' אביי אמר מהני ורבא אמר ל"מ אמנם לפמ"ש ניחא דעיקר הפלוגתא הוא אי הוי כתחילת המעשה או לא ולפיכך אמר "מילתא הוא" פי' שהוא מהמעשה והוי כאלו כרכו בו וכאלו גמר את המעשה דאין חילוק בין מקצת מעשה לכל המעשה, ולפ"ז מיושב מה שהק' בתוס' למה לא אמרי' בגמ' כבכ"ד מ"ט ל"א כאביי ע"ש אבל לפמ"ש דלשון שאמר אביי מילתא רוצה בו לומר מפני מה דמהני כמבואר לק"מ דע"ז לא היה להגמ' להקשות דכבר אמר הטעם אבל מקשי' מפני מה לא גמר מע"ע ותי' דהתם באמת הוי כתחילת המעשה.

שם אביי מ"ט לא גמר מעכו"ם א"ל מידי דאורחי' ממידי דאורחא גמרי' לאפוקי עכו"ם דלאו אורחי' ופרש"י שדרך היהודים לעשות כן אבל עכו"ם אסורה לעבוד אף לב"נ הילכך לא מיתסרי תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עכו"ם עכ"ל לפי' זה משמע דמה דס"ל לאביי הז"מ למי דהוי גמירת דעת ודיבור לחוד מהני דהא בכל קנינים הטעם דצריכי' קנין משום דבדיבור לחוד לא גמר ומקני, ולפי' אמרי' חוץ ממגדף ומגרש ומקדש דבדיבור לחוד מהני לפי דהוי ודאי גמירת דעת וא"כ לפ"ז י"ל דס"ל לאביי דאם עשה מעשה אריגה אסור דודאי הוי גמירת דעת וממילא נקרא שם המת עליו ואסור אבל עכו"ם דהוי להיפך די"ל דיחזור בו דאיסורא קעביד ול"ה גמירת דעת ולפיכך לא גמר מיני', ונראה שזהו כוונת רש"י, ולפ"ז יש חילוק בין אם עביד מצוה או דבר רשות דאם עביד דבר רשות צריך לעשות מעשה דנאמר דהוי הזמנה אבל בעביד דבר מצוה א"צ מעשה כלל וא"כ באורג בגד למת אחר שאינו קרוב ועשיר דליכא מצוה צריכין לעשות מעשה דנאמר דהוי הזמנה וג"כ י"ל דאפי' בשארו הקרוב לו צריכין ג"כ למעשה דכיון דיש לתלות בצערו עשה זה אבל בד"מ א"צ למעשה דודאי הוי גמר דעת והוי כמו בצדקה דדיבור לחוד מהני ואינו יכול לחזור בו דודאי גמר דעתו, וא"כ לפ"ז מיושב מה שהק' בתוס' מההיא דנתנו לספר דנתינה לחוד מהני דמשמע דל"ב מעשה ע"ש בד"ה נתנו אבל לפמ"ש ניחא דהכא הוי לד"מ ודיבור לחוד מהני וג"כ לא ק' קו' מההיא דמזרקין בו כלים דלא הוי מעשה ואפ"ה הוי הזמנה דהנה עי' ברש"י בד"ה מזרקין שכ' זורקין וכו' ומתכוונין לאסור את כל ממונם עליו עכ"ל וא"כ לפי' רש"י הנ"ל לק"מ דהכא ה"ט לפי דהו' כמסלק את עצמו מהן ובזה היה לנו לומר דדיבור לחוד מהני.

מתוס' ד"ה משמשין הק' ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרי' בהעור והרוטב ד"ת עור אדם טהור וכו' ע"ש ואפשר ליישב ולומר דעורו של מת גרע מתכריכין דהא לכ"ע צריכין בצר בי' הזמנה מקודם לכן וא"כ הכא אמרי' דלמת לי"ל כלום וא"כ עורו לאו דילי' הוא וא"כ י"ל דצריכין הזמנה לזה ולא אזמניה וא"ל דהא בע"כ עורו עליו ז"א דהא אם מת בקבר טהור ג"כ לא נאמר דאסור לפי שממילא המת בקברו. אלא דיש להקשות דהא דצריכין אזמניה דבלא"ה אינו נקרא שם המת עליו והכא בעורו ודאי נקרא שם המת ולמה יהא מותר, אמנם לזה י"ל כיון דאם נאמר דמותר כל א' ואי יכול ליטול עורו מעליו וא"כ לא נקרא שם המת עליו דהרי יכול ליטול מעורו ולאו שלו הוא, ולפיכך מותר אבל י"ל לפ"מ דמסקי' דמדרבנן אסור י"ל כיון דלחכמים אסרו ממילא אסור מדאורייתא דכיון דהחמירו חכמים וא"כ אינו יכול ליטלו מעליו וא"כ נקרא שם המת עליו ואסור מדאו'.

בגמ' שם ת"ש נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה הבמ"ע דרמא בי' מת וכו' אמר רפרם ב"פ אר"ח אם הי' מכירו חולצו ומותר ע"כ, ולע"ד ק' להבין הגמ' הלז דהטעם דאמר ר"ח דצר בי' ולא אזמניה ל"מ, פרש"י דאקראי בעלמא הוא ע"ש וא"כ הכא כיון דהוסיף בה דימוס אחד ומעשה ודאי הוי הזמנה וממילא לאו אקראי בעלמא הוא כיון דעשה בכונה וא"כ מ"ש דימוס זה או דימוס אחר דמ"מ לאו אקראי הוא, אמנם לפמ"ש דטעם דהז"מ לפי דהוי גמירת דעת ובמעשה מוכח דהוי גמירת דעת ניחא די"ל הכא ליכא ראי' דגמר דעתו על שאר אבנים דממעשה הוספת הדימוס ליכא הוכחה כיון דמכירו וי"ל בכל עת ליטלו הימנו ליכא הוכחה דבשביל מת גמר דעתו כ"כ כיון דברירה בידו ליטלו הימנו בכל עת שירצה וא"כ יש נפ"מ באם אינו מכירו אינו אסורה מצד ספק אלא מצד ודאי.

שם ת"ש קבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה וכו' ה"ה אע"ג דלא הטיל ולאפוקי מדרשב"ג דאמר אין לנפל תפיסת הקבר קמ"ל. ופרש"י וקבר חדש דקאמר כשחצבו לאדם חי או סתם לכשיצטרך והאי דקאמר הטיל משום דבעי לאשמועינן דנפל תופס קברו לאוסרו אע"ג שפינהו ע"כ, וד' רש"י זו ק' להבין וג"כ המהרש"ל הקשה עמ"ש רש"י "כשחצבו לאדם יז. וכו' אע"ג שפינהו דאסור והא לעיל אמרי' נפש שבנאו כשה חי ברמא בי' מת מותר כשפינהו דהוי כצר בי' ולא אזמני', ואפשר ליישב ולומר חילוק בין רבא לאביי דלכאורה י"ל אליבי' בקבר למה בעי' כלל הזמנה דודאי אזמני' דקבר עומד לכך אמנם דהכא כיון דחצבו לשם אדם ידוע וא"כ אינו עומד להכי כיון דרוצה שיקבר זה בו אולם י"ל כשחצבו לשם מי קבר בו לזה האדם שחצב בעבורו ל"ה בכלל הזמנה דהא בהזמנה דעלמא צריכין ליתן טעם למה לא נחוש שמא חזר בו דס"ל לאביי דהז"מ ואליבא דרבא מהני הזמנה אם צר בי' אלא די"ל בשביל מצוה ודאי לא יחזור בו ז"ד במת אבל כשחצבו לאדם חי דליכא מצוה כלל ולא ראוי לו עתה ודאי יחזור וא"כ לפ"ז הקו' במ"ע נאמר אם הטיל מת אחר בקבר זה יהא אסור דודאי הזמין כיון דעומד לכך אמנם ז"ד אליבא דאביי דס"ל הז"מ וליכא חשש שמא יחזור בו ג"כ י"ל דבקבר ודאי הזמין אבל לרבא דלא ס"ל הז"מ הרי דס"ל דמעתה לאחר ודאי יחזור מכ"ש שיש לומר דלא יתן ולא הוי הזמנה כלל ולפי' מותר אבל לאביי אסור בכה"ג וא"כ דלעיל דאיירי דרמא בי' מת ז"ד אליבא דרבא אבל לאביי באמת אסור והכא איירי אליבא דאביי ולפיכך אסור ול"ק על רש"י.

ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו וכו', גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו והק' בתוס' תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד וכו' ע"ש, ולע"ד אפשר לתרץ דלכאו' יש לעיין הטעם למה אמרי' לאביי דלי"ל טווי לאריג רש"י פי' וז"ל אפי' אביי נמי לא קאמר אלא באורג דאריג חזי למת אבל טווי פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה ע"כ ולכאו' יש להבין פרש"י דכי מפני שאינו ראוי למת עתה לא יהיה הזמנה דמ"מ לאחר זמן יהיה ראוי לו וא"ל דלא יגרע מבכרכו בו דג"כ מותר דזה ג"כ ק' למה יהא מותר כיון דראוי לאחר זמן, אמנם אפשר לומר טעם בזה לפמ"ש לעיל טעם דס"ל לאביי הז"מ הוא דלכאו' ל"ד לעגלה ערופה וכתבתי לפי שס"ל דצר בי' ולא אזמני' לאו כלום הוא וא"כ צריכין להזמנה דבלא"ה לאו כלום הוא וחסרון למעשה הוא וא"כ י"ל דהזמנה הוי כתחילת המעשה וא"כ לפ"ז י"ל בטווי לאריגה שאין צורך בהזמנת הטווי למת דיכול להזמין אח"כ בשעת אריגה וא"כ לא התחיל המעשה עתה בשעת הטוויה ובזה אפי' אביי מודה וזהו סברת רש"י כיון דלא חזי אח"כ למת וא"כ י"ל שעות להזמין אח"כ וא"כ הזמנת הטוויה קודם לכן אינו צורך למעשה וממילא ל"ה כהתחלת המעשה דאינו חסרון למעשה אם לא יהיה הזמנה זו, וכ"ז הוא אם איירי באדם אחד שרוצה לעשות בשביל המת וי"ל שעות להזמין אח"כ אבל בגבו מעות לשם המת ע"כ צריכין להזמנה זו דבלא"ה לאו כלום הוא ולי"ל מעות כלל וא"כ צריכין להזמנה זו ובלא"ה באמת יש חסרון למעשה וא"כ הוי כתחלת המעשה ומהני לסברת אביי ולפ"ז מיושב קו' התוס' מהכא לטווי לאריגה דלעיל דלפמ"ש אינו דמיון כלל להתם.

העולה ג"כ מדברינו בפי' דברי אביי ורבא הוא דלאביי צ"ל לפמ"ש דהז"מ היא משום דהוי כתחילת המעשה אמנם צריכין לומר דאינו נקרא הזמנה אלא היכא די"ל דגמר דעתו ולפי מה שנקבע עתה בלבו בודאי לא יחזור ומה שהוא חוזר הוא משום שאח"כ מתחרט. אמנם בשעה שאמר כן הוא בקביעות ואב"ס שלא יחזור לפ"מ שעלה בדעתו עתה וזהו היא הזמנה ובלא"ה לאו כלום הוא אמנם לרבא י"ל מב' צדדים דלא ס"ל כאביי הא' משום דלא ס"ל דהזמנה הוי כתחילת המעשה הב' י"ל דלא ס"ל דהוי גמירת דעת כולי האי, והנפ"מ באלו הב' צדדים הוא אם אזמניה ואח"כ צר בי' דלסברא ראשונה דס"ל דל"ה כתחילת המעשה אינו אסורה עליו עתה אלא משעת הצריה ולא אמרי' דלמפרע אסורה עליו דבתחילתו לאו כלום הוא אמנם לסברא השניה דרבא מחולק על אביי משום דס"ל דל"ה גמירת דעת כ"כ אמנם י"ל אי הוי גמירת דעת היה לנו לומר דהז"מ דהוי כתחילת המעשה י"ל דאם אזמניה ואח"כ צר בי' אסורה עליו למפרע דהוברר הדבר שנגמר בדעתו בשעת הזמנה לעשות כן דהרי גמר הדבר ובודאי נקבע בלבו בשעת הזמנה כ"כ שלא ידוע ממנה וא"כ י"ל דאסורה למפרע דהוי כתחילת המעשה ואם נאמר כן מיושב קו' הר"ן שהק' אמאי מצריכים שיהא עיבוד לשמה ומה מהני לסברת רבא דס"ל דהזל"מ דהא מ"מ בשעת עיבוד לאו קדושה כלל דל"מ הוא עש"ה, אמנם לפי דברינו דעיקר סברתו הוא משום דל"ה גמירת דעת בהזמנו וא"כ כשצר בי' א"כ הוברר למפרע דבגמירת דעת נעשה וא"כ מתחילתו קדוש ומהני העיבוד לשמה דאם יכתוב אח"כ הספר מוכח דלמפרע בשעת העיבוד קדוש הוי ומיושב קו' הר"ן.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה