אור ברסלב
פקודת אלעזר מעלין ליוחסין

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

מעלין ליוחסין

העדים שאמרו

בכתובות דף כ"ד ע"ב איתא איבעיא להו מאי להעלות משטרות ליוחסין וכו' עיין ברא"ה [הובא בר"ן] דלתרומה גם בחת"י עצמו נאמן משום דהוי מסלפ"ת, והנה הגמ' מסופק להלן אם מעלין מנשיאת כפים ליוחסין, לתרומה המעלה דעון מיתה. ולנ"כ המעלה דלא מחציף נפשיה בפרהסיא, ועיין לקמן בפרש"י בחילוק מתנות בבבל נראה אף דליכא איסור שייך הסברא דלא מחציף וכו' ומהני, ונראה מזה דעיקר הסברא כיון דעבידא לגלויי לא מחציף וכו' לשקר, ומעתה לפי דעת הרא"ה דחת"י מהני לתרומה דהוי עון מיתה. ואם גם חתומי סהדי ושטרא קלא אי"ל הוי ג"כ הסברא דלא מחציף וכו', אבל זה אינו דהמסל"ת סותר הסברא דלא מחציף וכו' כיון דלפי תומו עשה ל"ש דלא מחציף, ורק בכוונה שייך הסברא דלא מחציף לעשות בפרהסיא אבל עתה כשאר עוד לעיין מאן יימר, דחתום מל"ת, ובאמת דעת הרא"ה צ"ע. והנלע"ד דע"כ צ"ל דמאי דחתם עצמו כהן או דהוי מל"ת ואם לאו, הוי נאמן מצד דלא מחציף, וגם לדעתי הסברא כיון דלא מחציף ודאי הוי מל"ת וממנ"פ נאמן לתרומה.

ועיין בש"ך חו"מ סי' מ"ט ס"ק ט"ו אזיל בשיטת הרמב"ם דעדות העדים בחת"י לא מהני דאמרינן דהעידו על חזקת כהן לבד ולסימן סגי ע"ש ובזה סתר תי' התוס' דבב' יוסף ב"ש מעלין ליוחסין עש"ה ונראה להסביר ד' התוס' אם נימא בפרהסיא מהני להעלות ליוחסין, י"ל דבכל חזקה לכהונה היכי דאתחזק לעלמא לכהן הוי כבפרהסיא וממילא יש להעלותו גם כן ליוחסין, ומאי דפליגי במעלין ולא מעלין רק היכי דאתא עד אחד או מל"ת אינו נאמן רק לתרומה:

וגם אין לחוש דיעלה ליוחסין דאם לא יתחזק לעלמא לכהן לא יעליהו, ואם יתחזק אין לחוש דודאי כהן הוא, ולפ"ז מה דאמרינן אין מעלין מתרומה ליוחסין הוא בלא אתחזק לעלמא רק לב"ד. אבל באתחזק לעלמא נצטרפו עון מיתה:

ולא מחציף וכו', וגם י"ל דתלוי אם מעלין מנ"כ ליוחסין דעדיף הסברא דלא מחציף, ועתה בבעי' דגמ' קודם האיבעיא דנ"כ. ע"כ לא איירי בפרהסיא דאל"כ נפשוט האיבעיא דנ"כ ובהס"ד הוי קיימי' עכ"פ דמכהונה בפרהסיא מעלין ליוחסין ואף דהעידו על חזקת כהן מ"מ מהני ליוחסין כיון דהוין בפרהסיא ומתו' קו' הש"ך על התוס', – ועיין בהפלא"ה שהקשה דסגי דידעינן דליכא כהן אחר יב"ש ואין הוכחה מעדותם שהעידו שהוא כהן ע"ש, והנה עכ"פ צריך להיות דהעדים קראו וידעו שנכתב יב"ש כהן, דאל"כ השטר פסול דהוחזקו שני יב"ש, ואם ידעו שנכתב כהן ולפמ"ש שטר בעדים הוי בפרהסיא א"כ נאמן מצד לא מחציף. רק באין מוחזקים שני יב"ש אמרינן דעדים לא חשו לקרותו כלל. ואף אם קראו י"ל דאין בזה העזה דהוא יחשוב דלא יקראו אותו ועכ"פ אין זה מקרי בפרהסיא אבל בשני יב"ש אמירתו כהן הוי בפרהסיא דצריכין לדעת שנכתב כהן והעדתם כי נכתב כהן משוי לי' לבפרהסיא ונאמן.

אבל יש לעיין דעזרא ונחמיה הניחו הכהנים בחזקתם ומזה רוצים בגמ' להביא ראי' דאין מעלין ומאי ראי' היא זה והא התם הוחזקו לכהנים בלא"ה וגם הכהנים בעצמם לא ידעו יותר מהאחרים רק דעזרא חשש משום דנתערבו בנכרים כדאיתא בעזרא וא"כ אין ראיה במה דנשאו כפם דכיון דחשבו עצמם לכהנים משא"כ בזמן אחר דהחשש רק אם הוא כהן או לא אז שייך הסברא דלא מחציף וא"כ מאי הקשו בגמ' שם וצ"ל דהקו' דחיישינן דלמא אתי להעלות ליוחסין [וכמו דרוצים התוס' ישנים לומר באמת בפשטא דהאיבעי' ע"ש] ומתורץ בזה קו' התוס' למה הורידם עזרא כיון דהוחזקו לנ"כ, ולפמ"ש שם לא הוי נ"כ ראי' כלל, וגם שם עיקר הטעם משום דנשאו נכריות, ואין צורך לתי' התוס' דלא מצאו כתבם המתיחסים ומשום דנקראו בני ברזילי, אבל הסברא כמ"ד לעיל בנתערבו ספיקא חללים דחיישי' לעיסה, וג"כ נתערבו ספיקא חללים בבבל בכל כהנים. כי אין אנו יודעים איזה כהן מיוחס עד שנתברר, וזה הוי הרעותא והנ"כ אין ראי' דכולם נשאו כפם, ול"ש הסברא דלא מחציף, ובזה נסתר ג"כ דברי ההפלא"ה אשר הביא מב"ב מפלוגתא דרשב"ג ורבנן ע"ש – ובזה יש לפרש הגמ' מאי גדולה חזקה וכו' דלפמ"ש נהפוך הוא החזקה החלישה כחה במה דהוי חזקה.

בגמ' לקמן בההיא דאתא לקמי' דר"א ואמר מוחזקני בו שהוא כהן משום דקרא ראשון וכו' והעלהו ר"א לכהונה ע"פ ע"ש, והקשו בתוס' דלא נחשב במתני' דקידושין בהדא דאין בודקין וכו' ע"ש והפלא"ה מתמה על זה, דהא ר"א האמינהו רק לתרומה ולא ליוחסין, וראי' דלא הוי רק ע"א ע"ש. ולפמש"ל לא יקשה דכיון דקרא ראשון הוי בפרהסיא וממילא גם ליוחסין מהני ואם גם נימא דלא העלוהו רק לתרומה היינו במסקנא אבל בס"ד אשר עליו ציינו התוס' בד"ה מעלין דס"ל דמעלין מנ"כ ליוחסין גם מקרא ראשון יש להעלות ליוחסין דמ"ש דבשניהם לא מחציף, וא"ל לחלק דנ"כ גרע משום דבקרא ראשון י"ל דגדול הוא, הא איירי דמכירים דאינו גדול או כדברי הגמ' שקרא אחריו לוי, ולפ"ז יש גם כן לומר דסגי בע"א כיון דהוא בחזקת כהן לעלמא הוי רק גילוי מלתא וכדאיתא בגמ' לעיל ל"ב ב' עדים וסגי בע"א אם אומר דמוחזק לכהונה, משאר ע"א שאמר שהוא יודע שהוא כהן כיון דהכא במוחזק הוי גילוי מלתא בעלמא, ובזה יש לפרש הגמ' לקמן לא עדות הבאה מכח חזקה כחזקה ע"ש והוא לכאו' פשיטא דב' עדים נאמנים לכל דבר למה לא יהי' נאמנים גם לזה והתוס' פירשו ע"ז פירוש אחר ובזה ניחא דיוכל להיות בעדות ע"א, ועדיף מע"א דעלמא כיון דבאה מכח חזקה הוי גילוי מלתא והוי כחזקה ובחזקה היכי דמוחזק לעלמא לפי סברא הנ"ל עדיף מע"א, ולפמ"ש מיושב קו' ההפלא"ה על התוס' דמיירי אליבא דמאן דס"ל דמעלין מנ"כ ליוחסין וע"כ הסברא משום דלא מחציף עדיף להאמינו וגם במוחזק לקרותו ראשון כן הדין וסגי עדות ע"א כמ"ש.

בגמ' נכ"פ איסור עשה ופרש"י כה תברכו וכו' אתם ולא זרים וכו' עיי"ש ועיין בפנ"י ובמ"א סי' קכ"ח שהקשו לר"י בפ' כל כתבי דאינו יודע מה איסור יש בדבר ולפי הגמ' הנ"ל לפרש"י הוי איסור עשה וגם לרב יוסי קשה ע"ש והמ"א תולה זה בפלוגתא דאם נשים סומכות רשות ע"ש, ולפ"ז הגמ' דהכא קיימא, דאין נשים סומכות ולפע"ד דהגמ' דהכא קיימא לכ"ע, ולכאורה יש לעיין כי לפי הנראה מהסוגי' לתרומה נאמן דגם מסיח לפ"ת מהני ואם בתרומה דאו' כיון דלא מחציף מהימן רק העיקר כנראה מהסוגי' הוא משום מעלה דיוחסין, וא"כ למה דייקו להוכיח מזה דאינו זר, דהא גם להשיא לישראל מיוחס הדין ככה, וע"כ החשש משום פסול לא משום זר, ולפ"ז י"ל דבאמת ההוכחה הוא כי אינו פסול, ונגד החשש שמא ישראל כשר הוא סגי הבפרהסיא או החזקה לבה ורק משום, חשש פסול יוחסין מחמירין שמא חלל הוא, ונראה לומר אף דנשים סומכות רשות, הוא רק היכי דצותה התורה לאנשים רשות גם לנשים וכן היכי דצותה תורה לכהנים רשות גם לישראלים, והטעם למאן דס"ל ככה דלא נתמעטו מהמצוה רק דלא נתחייבו, ובידם להיות מאינו מצות ועושה, אבל בחלל אשר הוא פסול, הוא אינו נתמעט מחיוב רק נפסל ל"ש לומר בי' רשות, ולפ"ז פרש"י רק כי המ"ע דנ"ב רק לכהנים ולא לזרים, וממילא הכא דהחשש משום חלל איכא גבי' איסור עשה. אבל בפ' כל כתבי בשבת דאיירי בישראל כשר הוי רשות.

בגמרא עדות הבאה מכח חזקה כחזקה בפרש"י דהוי כאלו ראינוהו אנן וכו' ע"ש ולכאו' זה מקושי הבנה כי למה צריך זאת להשמיענו והא עדים נאמנים לכל דבר ופשיטא דיהי' נאמנים דהוא בחזקת כהונה, וק"ו הוא ומה העדים נאמנים להעיד כי הוא כהן להשיאו אשה כ"ש דיהי' נאמנים להחזיקו מצד מוחזק לכהונה – ונלע"ד לפי הגמ' דלעיל דגדולה חזקה הרי דהסברא נותנת מצד החזקה לא הי' לנו להעלותו לתרומה וכמ"ש התוס' דחיישינן מפני הטועים שמא יעליהו ליוחסים ע"ש רק משום גדולה חזקה, ולפ"ד התוס' הללו בכל כהן לתרומה יש לחוש משום הטועים למאן דס"ל אין מעלין וע"כ ג"כ משום הסברא דגדולה חזקה שא"א להפסידם כמו שפרש"י לעיל, וכ"ז היכי דאיכא החזקה אבל עדים הבאים מכח חזקה אין כאן סברא זו דהרי לפנינו אינן בחזקתן היל"ל דלא מהני וע"ז בא להשמיענו דמהני וזה שפרש"י כאילו ראינוהו אנן וכו' ע"ש – והתוס' פי' הבאה מכח חזקה שקרא אחריו לוי ע"ש כנראה שהתוס' נתכוונו לכך וחילקו בין שאר חזקה לחזקה דהכא דמעלין אותו גם מכח החזקה שלאחריו וגם זה צריך ביאור דמ"ש הרי מ"מ מזה נודע דמוחזק לן לכהן ומה צריך לאשמועינן, והנראה כי סברת התוס' דל"ש כאן הסברא דלא מחציף כיון דבקריאתו י"ל דלמא גדול הוא וכמש"ל רק בקרא אחריו לוי הו"א דאין זה מקרי העזה וזה צריך לאשמועינן.

בגמ' שקרא אחריו לוי ופרש"י אחרי ישראל אין לוי קורא אחריו וזה נתפרדה החבילה, ולפר"י שהביא רש"י (בגיטין) נתפרדה החבילה לוי קורא אחריו פי' שיש שם כהן ובגיטין איירי דאין כהן אחר ע"כ. ונראה דרש"י הוכיח כן מהגמ' דלמה לי' לומר דלמא בחזקת שהוא גדול דלמא איירי שאינם רק ישראלים, וע"כ צריך ישראל לקרות ראשון אף דאיכא גדול וע"כ איירי דאיכא כהן ומשו"ה בעי' שיהי' גדול ופשוט. אבל יש לחקור למה לא יעלה כהן אחרי הגדול דהרי וקדשתו נאמר לכל דבר שבקדושה, ואם גדול קודם לכהן, למה לא יהי' הראשון אחריו ואין לומר דלהיות שני אין קדימה, דהא חזינן דשני קורא לוי וע"כ היא קדימה, ואי משום פגם. הרי איתא בגמ' גיטין שם דכהן אחר כהן הוא פגם ראשון לבד והכא דקרא ישראל גדול אין כאן משום פגם ראשון, ופגם שני ממנ"פ ליכא, משום היוצאין יאמרו דקרא שני על כי הראשון אינו כהן וכדאיתא שם, ואי משום היושבים אם יכירוהו ידעו שהוא גדול, ואם לא יכירוהו יאמרו דטעו בראשון שהוא כהן, ולכך קרא הכהן אחריו, ועיין בגיטין דלמדין דראשון כהן והשני לוי, מפסוק ויתנם וכו', כהנים והלוים ומפסוק ד"ה, ואחר כן מוקדשתו עיי"ש, והנה מוקדשתו ליכא למשמע רק כהן ומהיכן נדע לוי שהוא שני, והנ"ל אף דבמדין מוקדשתו ס"ל לימוד דנכתב לוים אחרי כהנים, וכך פי' מהכתובים נלמוד היכי דזכו כהנים בדבר מצוה וקדושה, החלק השני מגיע ללוים, ומוקדשתו למדין דהכהן זכה לקרות ראשון וממילא נשמע מהכתובים דהשני לוי, ולפ"ז החיוב לכהנים מצד וקדשתו, והוא החיוב לכבד הכהנים בכל דבר והחיוב ללוים הוא מצד כיון דזכו הכהנים, המה השניים אחריהם בע"כ כמו בכל דיני מתנות, ולפ"ז י"ל דהלוים עדיפי מכהנים, דבכהן היכי דמחל על כבודו אינו קורא ראשון, כיון דוקדשתו הציווי לכבד הכהנים, אבל היכי דקרא הכהן החיוב ללוי אינו מוקדשתו רק מהכתובים הנאמרים שם ואינו יכול למחול, ומתורץ בזה הגמ' מוחזקני בזה שהוא לוי ומה ראית שקרא שני, בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול שקרא לפניו כהן ע"כ דיש לדקדק דנימא בכהן דהחיוב לקרותו ראשון ואפ"ה גדול עדיף כ"כ בשני דהחיוב לקרות לוי גדול קודם ומאי ראיה שקרא לפניו כהן ואין לומר משום דלא קרא כהן, דלמא איירי דהכהן נמי גדול הוא, ואין לומר משום דלא קרא הכהן כיון שהוא גדול ב' פעמים גם במקום לוי' והא איכא גם לוי ואין חילוק לענין פגם לוי אם הכהן יקרא ב' פעמים או שיקרא גדול לפניו, ואדרבה בקרא כהן ב' פעמים איכא פגם דוקדשתו כבר נתקיים בקריאה ראשונה, ולפמ"ש ניחא דהכהן יכול למחול משום דהוי מוקדשתו משום כבודו ונגד גדול החיוב למחול, אבל הלוי חיובו מהכתובים הנאמרים שם אינו יכול למחול, והוי ראיה שקרא לפניו כהן דאין גדול עולה אח"כ במקום לוי, ומתורץ בזה קושיתי, דהא דאמרינן דאין פגם לשני בכהן משום דאמרינן דראשון לא הי' כהן ומשו"ה הוצרכו לקרותו וא"כ לכוונתם ע"כ צריך גם הלוי לעלות ואם לא יעלה יהי' פגם ללוי והכא איכא לוי חיישינן לפגמו.

בגמ' ההיא דאתא קמא דר"ל אמר מוחזקני בזה שהוא כהן ומה ראית שקרא ראשון א"ל ראיתיו שחלק על גרנות א"ל ר"א ואם אין שם גורן בטלה כהונה וכו' א"ל ר"י ואם אין שם גורן בטלה חזי' כר"א כישות וכו' ע"ש ובפרש"י אם אין שם זורעי תבואה, ויש להבין דברי הגמ' אם נאמר כדעת רבנן דריב"ל דמחלה לא מסקינן לתרומה, ועכצ"ל דהגמ' דהכא כך ס"ל, דאל"כ למה בחר בחילוק גרנות לבד, והא יש חפה אף שאין זורעין תבואה, ומאי הקשה לפ"ז ר"א לר"ל אף דקרא ראשון ראית שהוא כהן, מאן יימר שהוא ראיה שהוא כהן לתרומה ומה השיב ואם אין שם גורן וכו', דודאי הוי דינא הכי, כיון דלדידן רק חזקת כהונה לבד, להיכי דאתחזק אתחזק, והיכי דאין גורן. אף דאין ריעותא במה שאין אוכל תרומה מ"מ חזקה לתרומה גם כן ליכא, ואין לומר כיון דר' אמי העלה לכהונה מקרא ראשון הרי דגם לתרומה מעלין מס"ת, זה ל"ק די"ל דהא דקרא ראשון בס"ת ראיה, משום דאין קורין לכהן דלית בי' ריעותא כלל, ואם לא הי' מוחזק לתרומה לא היינו קורין אותו לס"ת ראשון, אבל זה רק היכי דאיכא גורן ואינו נוטל תרומה, אבל היכי דליכא גורן ליכא ריעותא י"ל דקרינן לי' ראשון ואינו ראיה ג"כ לתרומה כיון דע"כ אינו מוחזק לזה, ואפשר לומר כיון דאמר ר"ל ראיתיו שחילק וכו', י"ל דהי' שם גורן ואפ"ה שאל אותו ראית וכו' ע"ז יקשה דסגי קריאת ראשון דודאי כהן לתרומה, אבל מדבריו של ר"א ואם אין שם גורן וכו' נראה דחדא הוא דידיה ודר"ל, והנה ר"א ששמע מר"י ע"כ לא על מעשה ההיא שמע מיניה, וי"ל דזה הוא דין בפ"ע כיון דאין שם גורן אינו מוחזק לתרומה בזה יש לדון אם יקרא לס"ת ראשון. כיון דבשאר מקומות יש גורן וקריאת ס"ת ראיה לתרומה. אם יש לחוש לכך שיעלוהו. וי"ל דעל זה קאי דינא דר"י ואם אין שם גורן בטלה כהונה, דיקרא ראשון ואין לחוש לכך. ולשון "בטלה" מדויק, דאף דאינו מוחזק לתרומה, מ"מ לא בטלה על השאר, ולפ"ז תהי' תשובת ר"י ואם אין שם גורן וכו' להחזיק דברי ר"ל, דאם באין גורן באמת בטלה כהונה קריאת ראשון לס"ת ראיה לתרומה אף באין שם גורן, ואם לא בטלה אינו ראיה לתרומה וכמ"ש.

בגמ' רבי ור"ח חד העלה בן ע"פ אביו לכהונה וחד העלה אח ע"פ אחיו ללויה תסתיים וכו' בני זה וכהן הוא וכו' אמר לי' ר"ח אם אתה מאמינו לתרומה תאמינו להשיאו אשה וכו' א"ל אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה וכו' ועיין בתוס' שהקשו מגמ' קידושין ע"ח בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אינו נאמן ובעינן יכיר משום דאין בידו על הנכסים כשהוא גוסס וכ"כ הכא אין בידו לאחר מיתה להאכילו בתרומה ותי' דהכא סברא הוא אם נאמן בחייו נאמן גם לאחר מיתה ע"ש, ודברי התוס' צריכין ביאור, כיון דמצד בידו נאמינו ואם אינו בידו כמו עדותו אמרי' דהעד והוצרך לעדות משום דאין יכול לעשות כמוהו ולא מהני כלל, והנלע"ד לפ"מ דאיתא שם בקידושין דהאומר בני זה בכור נאמן ור"י אומר דנאמן אם גם אמר בני זה בן גרושה ובן חלוצה ועי' שם ברא"ש דהלכה כר"י, ולדעת התוס' יבמות דדבר שבערוה מקרי רק לאסור אבל להתיר לא בעינן ב' עדים וא"כ עדיף להתיר מלאסור. ואם נאמן לומר בני זה בן גרושה אשר לדעת התוס' רי"ד הוי דבר שבערוה משום דהוי פסול הגוף מכ"ש שיהי' נאמן להתיר ולומר זה בני וכהן הוא, אבל יש לומר דהא דנאמן לומר בני זה בן גרושה היכי דידוע דהוא בנו ועיין בהפלא"ה שכתב דלומר בני הוא נאמן מצד יכיר, ול"נ מה שנאמן לומר בני הוא מצד יכיר הוא רק לענין ירושה כיון שנאמן נגד בניו ויורשיו האחרים, נאמן לומר נגדם זה בני, אבל לענין לפוסלו לבן גרושה ודאי אינו נאמן רק היכי דידעינן שהוא בנו. והכא הרי לא ידעינן שהוא בנו ומשו"ה אינו נאמן מצד יכיר ומדויק בזה לשון הגמ' בני זה וכהן הוא, דלא ידעינן שהוא בנו דאל"כ ודאי נאמן, ולפ"ז יהי' הסברא הפוכה נגד דעת התוס' דאם לא ידעינן שהוא בנו איכא מגו ולפמ"ש אם ידעינן שהוא בנו ודאי נאמן רק משום דאמרי' דאינו בנו, ולפ"ז י"ל לרבי ממנ"פ מאמינו לתרומה דאם הוא בנו האב נאמן מצד יכיר ואם אינו בנו הוי עד אחד שאינו קרוב דנאמן לתרומה וע"ז השיב ר"ח דגם להשיאו אשה יהי' נאמן בצירוף אחר דגם שם הממנ"פ אם הוא אב נאמן לבדו, ואם אינו אב הרי כאן ב' עדים ומתורץ בזה קו' האחרונים האיך מצינו בגוני דבעינן ב' עדים דיהי' נאמן צירוף מגו עם עד אחד ולפמ"ש ניחא. אבל הסברא דנאמנת האב מצד יכיר הוא רק מה שנוגע לבניו, ולהשיאו אשה דהוי לעלמא ודאי אינו מועיל נאמנות יכיר, וגם זה י"ל לענין אכילת תרומה, אבל באכילת תרומה יש לחלק, אם דנין על נאמנותו שיהי' מותר לאכילת תרומה זה נוגע רק לבנו וע"ז שייך יכיר, ואם דנין על חילוק גרנות זה הוי לעלמא וא"כ לא שייך שיאכל בתרומה כיון דמתחלה דנין אם יתנו לו או לאו וע"ז הוי לעלמא, אבל כיון שבידו להאכילו בתרומה הוי לענין היתר אכילה רק דבר הנוגע לבנו לבד ומהני עדותו מצד יכיר וזה שאמר שאני מאמינו וכו' שבידו להאכילו בתרומה, ולפ"ז לא הוי הבידו משום סברת מגו רק בעינן הבידו שיהי' נאמן מצד יכיר, ומובן בזה סברת התוס' אף דלאחר מיתה אינו בידו מ"מ אין לומר דלא יהי' נאמן למפרע כמו באומר בני זה בכור לענין ירושה מצד בידו. דשם לא הי' עת אשר הי' נאמן כלל אף דהוי בידו ליתן במתנה אמרי' דשקר ענה משום לאחר מיתה, אבל הכא ע"כ נאמן בחייו משום יכיר כמש"כ ומשו"ה נאמן גם לאחר מיתה, ועיין בהה"מ פ"כ מה' א"ב שהביא הרמב"ן דס"ל דבקדושין דצריכין שיהי' בני' כרוכין אחריו לקדשי הגבול הוא משום דידעינן דהוא אביו משא"כ הכא נאמן יותר מצד מגו ע"ש ולפמ"ש נהפוך הוא ודברי שמרתי המה אליבא דפסק הרמב"ם שם וכתי' התוס' דהכא דליוחסין פי' נשרף עליו, ולפ"ז אח על פי אחיו גרע מבן על פי אביו והנה הא דבידו נאמן נראה משום דהוי כאנן סהדי ועיין בזה בשערי תורה ח"ר לאאזמ"ו ז"ל אבל גם י"ל אם נאמר ג"כ דידוע שלא בראי' לא מהני בממון ובערוה, או דנאמר דבידו לא הוי אנ"ס, מ"מ הסברא דנאמן מצד מגו לבד והא דעדיף בידו משאר מגו הוא לפמש"כ ברשב"א קדושין ס"ה דהעיקר שאין עד אחד נאמן בממון ובערוה משום דהוי חב לאחרינא, והיכי דבידו לעשות החוב במעשיו בלי מניעה לא מגרע החב לאחרינא כיון דבידו לחוב. ומשו"ה בבידו נאמן ולפ"ז בנכסים כשנפלו לו כשהוא גוסס דבהאי נכסים ליכא בידו הוי חב לאחרינא בההיא נכסים ומשו"ה אינו נאמן ובעינן ב' עדים אי לאו הקרא דיכיר אבל הכא לתרומה דעד אחד נאמן רק משום קורבה פסול מהני הבידו, ולא דמי להאי דקידושין.

בגמ' לבתר דקנסינהו עזרא והקשו בתוס' מההיא דר"ג דאמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע והא ר"י לוי הוי, ושם בב"מ הקשו בתוס' למה לא הקנה ר"ג לר"א תרומה גדולה ע"ש, והנה שם בגמ' ב"מ הביא ראיה דחצירו קונה אף שאינו עומד בצד שדהו ותירצו דמשום אגב קרקע ולא קבלה וכו' מ"ש סודר משום דטוה"נ אינה לקנות אגב קרקע נמי, ולא הא מתנות כהונה נתינה כתיב ביה חליפין דמי למקח וממכר אגב קרקע נתינה אלימתא הוא רבא אמר דעת אחרת מקנה אותה שאני, ופירש"י טוה"נ אינה נקנית משום דרק אפקורי מפקיר וכו' ע"ש ויל"ד במה שאמרו אגב קרקע נתינה אלימתא והא תירץ רק שאינו מו"מ ותיבת אלימתא מיותר. ועיין שם בתוס' דמשום חובת ביעור הקנה להם ע"ש והנראה לפמ"ד בהזהב דבמתנה מועטת יש בו משום מחוסרי אמנה והביא בגמ' ראי' מישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי עושה מהן תרומת מעשר על מקום אחר ופרש"י דטוה"נ הוי דבר מועט ע"ש, ולפ"ז מיד שאמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר"י כבר נתון הוא לו בדיבור אבל מ"מ אין לדמותו כאלו היתה ברשותו ומבוער, ולענין זה צריך שיהי' נקנה לו שיהי' בא לרשותו בקנין גמור ולפיכך לא שייך הקנין אגב קרקע דהקנין במעשר בא לפני הקנין קרקע ואינו בב"א, ובההיא שעתא דקנה קרקע אין בכחו להקנות המעשר שיהי' כברשותו כיון שיצא מיד ר"ג וחיובו לתתנם לר"י וזו הוא סברת רש"י דאפקורי מפקיר וכו' ע"ש, והנה אחרי דקנסינהו עזרא ללוים, החיוב שיתן המעשר לכהנים וא"כ לא שייך הסברא דמחוסרי אמנה, דאדרבה החיוב למהדר ביה משום הקנס ואם מקנה מעשר ללוים לא נקנה להם בדיבור רק בקנין גמור, הקנין במעשר ובקרקע באים לפ"ז בב"א ושייך אגב קרקע וז"ש "נתונה אלימתא" דכאן בעינן נתינה גמורה וע"י האגב נעשה נתונה אלימתא ומהני האגב קרקע וגם לרבא דעת אחרת לקנין חצר, וזה דוקא אחר קנסה, ולפ"ז מתורץ קו' התוס' דלפמ"ש נהפוך הוא משום דקנסינהו עזרא משו"ה נתן ר"ג לר"י דהוי לוי, אבל בלעדי הקנס או לכהן לא מהני הקנין, ור"ג רוצה לפטור עצמו מחיוב ביעור ומתורץ ג"כ קו' התוס' למה לא נתן ר"ג ג"כ תרומה גדולה דבתרומה גדולה לא מהני הקנין משום דהוי טובת הנאה שאין לקנות באגב או מצד דעת אחרת מקנה אותו.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה