אור ברסלב
פקודת אלעזר העדים שאמרו

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

העדים שאמרו

פתח פתוח

בכתובות דף י"ח ע"ב במתני' איתא העדים שאמרו וכו' ופרש"י מעידים על חתומתם לקיים את השטר ע"כ, ועיין בשמק"ו שהער על יתור לשון רש"י במ"ש לקיים את השטר, ופירש דאם באו מתחלה לפסול אינם נאמנים באם אח"כ באו עדים או כת"י יוצא ממקום אחר, אבל כאשר באו לקיים השטר ונפסל בב"ד ע"י מגו גם בבאו אח"כ עדים פסול ע"ש. החילוק שכתב נראה קשה כי איך נדע כוונת העדים אי באו לפסול או לקיים, ועכ"פ נראה מהשמק"ו דכאן במתני' השטר פסול לגמרי וכן נראה ממהרש"א בתי' קושיתו על התוס' בד"ה הרי אלו נאמנים ע"ש דפי' דכאן קרעינן לשטרא, ולפענ"ד יש לעיין בזה דאם נחזיק לבעל השטר למוחזק משום דכגבוי דמי, א"כ אם באו עדים להפסידו הוי כמו להוציא ממון דבעינן עדים גמורים. וכאן ע"כ מצד מגו ולא מצד עדים ולמה נאמנים לפוסלו, וע"ז ע"כ צ"ל דכאן לא הוי בעל השטר מוחזק כיון דצריך קיום וקודם קיומו לא הוי כגבוי, אבל זה רק אם היינו דנין לענין ממון החוב להוציא מיד הלוה, הו' אמרי' שפיר מצד חסרון הקיום דלוה הוא המוחזק, אבל לענין לפסול השטר לקרעו לענין זה ודאי המלוה מוחזק, ויקשה דנימא לענין זה הוי כלהוציא דצריך עדים ולמה מהני מגו, לכן נראה מהמתני' דהפה שאסור הוא המה שהתיר מהני גם להוציא דהוי כאנ"ס דעדיף כעדים.

והנה בענין מגו אם בשעת הטענה הוי מגו ולאחר כך נודע דלא הוי מגו לענ"ד תלוי בדעת רש"י לעיל י"ב בפ"ק גבי משארסתני וכו' דאף דאם היתה טוענת מ"ע לא היתה נאמנת, מ"מ לגבי טענתה הוי מגו טוב ע"ש, וה"ה הכא אף דאם באו אח"כ עדים לא הוי מגו, אבל כיון דבשעת הטענה הי' לה לבחור בטענה יותר טובה ס"ל דהוי מגו, ועוד הי' נ"ל להביא ראיה ממודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור אע"ג דהיו ממשמשים ובאים הודאתו הודאה כיון דבשעת הודאה לא הוי עדים וכ"כ לענין מגו, אבל בזה יש לחלק דשם תלוי החיוב בחיוב בב"ד בשעת העמדה בדין משא"כ הכא לענין מגו, אבל מ"מ מגו בכה"ג אף אי נימא דמהני מ"מ לא הוי בגדר אנ"ס. כיון די"ל דמשו"ה טעון כן מיראת העדים שיבואו. וא"כ במתני' אי נימא כהשמק"ו ומהרש"א דבמגו פוסלין השטר לגמרי אף דבאו אח"כ עדים המכירים חת"י, א"כ ליכא אנ"ס די"ל דמשו"ה לא שתקו דבשתקו לא הי' חסר רק קיום אבל לא הי' נפסל השטר וכאשר יקיום חת"י יוציא בזה בדין אבל כאשר יאמרו אנוסים וכו' מצד מגו יפסלו אותו לגמרי וליכא מגו וצ"ע [ועיין בחו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז ובש"ך כתב הטעם דנאמנים לפסול משום דודאי לא ימצא קיום טוב משם מורי הרא"ה כ"ש ואולי משום זה ג"כ חשוב מגו].

ברש"י פסולי עדות היינו קרובים או משחקים בקוביא וכו' ועיין בפנ"י דרש"י כ"כ דלא נימא אאמע"ר ולכן פי' בקרובים ונתרחקו ע"ש וכן בגמ' במחמת ממון חינם נאמנים משום דאאמע"ר פרש"י משום דאדם קרוב אצל עצמו, והנראה מדברי רש"י וכן כתב אאמו"ר הגאון זצ"ל דסברת רש"י כסברת התוס' רי"ד דעל פסול הגוף בעינן ב' עדים וע"ש. ואם משום טעם זה לכאו' יקשה דל"ד לפסול הגוף, דשם הפסול בגוף דלעולם לא יתכשר אבל בפסולי עדות עי' בחו"מ סי' ל"ד בחייבי מלקות שלקו, ובהחזירו ועשה תשובה חזר לכשרותו, וא"כ מעולם לא הוי פסול הגוף, כיון דאמרינן פסולי עדות היינו, וע"כ עתה איננם פסולים וגם היכי שייך כלל פסול הגוף לגבם כיון דבידם להחזיר ולעשות תשובה ול"ד לשאר פסולי הגוף ודבר שבערוה. ואין לומר כיון דאמרו פסולי עדות היינו, וא"כ האי עדות שבאותו השטר ג"כ באיסור הי', ובעד זומם איתא בחו"מ שם דלא מתעשר לעולם ע"ש וא"כ הכא אם נאמר דנאמן ולא אמרינן אאמע"ר, הוי הם לגבי עצמם כמו מוזמים ופסול מצד עדות שקר פסול לעולם וזה ניחא אם המתני' איירי בהכחישו גוף ההלואה אבל בכה"ג יקשה ל"ל למתני' לאוקמא בפסולי עדות וכו' לוקמא באומרי' עדי שקר היינו בהלואה זו, וכה"ג הקשה אאמ"ו הגאון זצ"ל, ואם איירי דלא הכחישו גוף ההלואה, א"כ הקו' ממנ"פ או דנימא דלא הוי רשע בכה"ג כיון דהלואה אמת. וע"כ משום פיסול אחר, וזה איננו פסול הגוף כמ"ש, או דנימא דגם בכה"ג הוי רשע וא"כ יקשה מאי אולמא דקרובים היינו מפסולי עדות היינו, וגם שם ההלואה אמת והם עשו עולה בחתימתן וכמ"ש להלן – אבל י"ל דכאן כיון דאמרי פסולי עדות היינו בלעדי הפסול אחר, ג"כ עדיין לא תקנו העולה ע"י חת"י כיון דיש להוציא בשטר כזה, וזה איננה תשובה מעליתא, אבל אין התי' עולה כהוגן חדא דסוף סוף אינו פסול גמור כיון דאפשר לעשות תשובה ולהחזיר ההפסד ועוד נימא להיפך משום דאאמע"ר ודאי משו"ה נאמנים דפסולי עדים היו ובאו לעשות תשובה ולתקן המעוות ע"י השטר וא"כ נהפוך הוא ע"י אאמע"ר יהי' נאמנים לומר פסולי עדות היינו. ואולי י"ל כיון דהנפ"מ מיום הפסול עד עת כשרותן בשטרות אשר הם חתומים עליהם משום זה הוי פסולים פסול הגוף דפוסלים עצמם על עת למפרע, וצ"ע דמ"מ ל"ד ממש לשאר פסולי הגוף, [ועיין בש"ך סי' מ"ו דמזה העדים נאמנים נגד עדים לפוסלן ומזה נשמע גם כאן].

קרובים היינו, עיין בשמק"ו ובחו"מ סי' מ"ו ובסמ"ע שם דנראה היכי דהגוף הלואה אמת לא מקרי עדות שקר אף דבעולה חתמי וע"כ נראה ככה כאן מגמ' ולדידי צ"ע בזה, דעיין ברמב"ם בפ"י מעדות הביא באם מכיר באחד שהוא רשע אל יעיד עמו אף דהלואה אמת משום שאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס' עיי"ש והקשה הה"מ דבגמ' שבועות גמרינן לה ממדבר שקר תרחק ע"ש ונראה מזה דהוי דרשא גמורה, כיון דהרמב"ם בחר בקרא זה, ועיין בלח"מ שם, ונראה דהרמב"ם מפרש הכתוב ככה. אף דהלואה אמת מ"מ עד חמס מקרי כיון דעדותו אינו עדות בלא"ה וגם זה אסור מצד ואל תשת וכו' ולמד זה מסוף הפסוק "להיות עד חמס" וגם רישא דקרא כמ"ש דע"י עדותו יהי' השני עד וע"ש, וס"ס הכוונה אף דהמעשה הוא אסור מהתורה להחזיק עדות אשר מדאו' איננו עדות, ומ"ש מקרובים היינו, אף דהלואה אמת מ"מ העדות אינו עדות ויהי' זה אסור מדאו' ולמה לא נימא בכה"ג אאמע"ר, כמו בשאר פסולי עדות [ואח"ז מצאתי כי הטו"ז בסי' מ"ו שם הקשה ככה ופי' דקרובים לא עשו איסור משום דידוע שהם קרובים ע"ש]. ועיין בהפלא"ה שהקשה למה לא נימא בפסולי עדות היינו פלגינן דיבורי' ונימא כי ע"ע אינו נאמן אבל נאמן לפסול האחרים וא"כ כולמו יהיו פסולים אחד ע"י אחרים ול"ש אדם קרוב וכו' ע"ש. ולפמ"ש אם נימא דאל תשת ידך עם רשע וכו' הוא דרש גמור ואיסור דאו' א"כ גם בזה אאמע"ר ויתורץ קושיתו. אבל לפ"ז יקשה גם בקרובים היינו נימא ככה כמ"ש, ועוד יקשה בכל אאמע"ר הכא. וכן באנוסים מחמת ממון דלמסקנא אינם נאמנים, אדם אמרינן דעדותם הראשונה ע"י חתימתם בשטר הוי כנחקרה עדותם ואנ"ס. וא"כ עדותם עתה שקר ולפ"ז העדים עתה שקר ענו במה שרוצים לפסול השטר. או להפסיד כל ההלואה, וממנ"פ העדים פסולים, וע"כ צ"ל אף דהעדים פסולים מ"מ השטר כשר כיון דבשעת חתימה היו כשרים, אבל יקשה מגמ' ב"ק ע"ג בהוזמו על הטביחה אם אמרי' תוך כד"ד כדיבור דמי נפסלו למפרע בשעת הגדתם על הגניבה ע"ש כ"כ נימא הכא, כיון דע"כ נפסלו משעה שאמרו פסולים היינו וכו' ואף דאאמע"ר מ"מ בטל הדיבור תוך כד"ד, וגם העדות כתב ידינו בטל ולא הוי קיום וצ"ע.

ויש לחקור לר"ל דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד לפ"מ שנראה בחו"מ סי' ל"ז בתקנת הקהל דעדים הנוגעין נאמנים מצד מנהג ובכ"מ היכי דקבילי עלייהו גם קרובים ופסולים נאמנים דבדבר שבממון מהני קבלה, וכיון שחתמו העדים בשטר וכנחקרה בב"ד דמי, א"כ נמי נימא אע"ג דקרובים או פסולים הי' כיון דחתמו מדעת שניהם א"כ קיבלו עלייהו להיות עדים, ואין לומר כיון דהנפ"מ גם ללקוחות לא מהני קבלתן, ז"א דההיא שעתא עדיין הי' הנכסים ביד הלוה, וברשותם הי' ויכולים לקבל ע"ע, ויש לתרץ, דההיא דחתומי' כמי שנחקרה רק בשטר ואם העדים פסולין זה לא מקרי שטר רק חספא בעלמא. ועל זה יש לעיין אם הי' כת"י של לוה דאיתא בחו"מ סי' ס"ט דהוי שטר לענין להד"מ, וליש אומרים גם לענין טענת פרוע והוי שטר אם על שטר כזה חתומי עדים פסולים י"ל דמהני מצד קבלה, אבל י"ל תירץ אחר כיון דעדים פסולים הם חיישינן דלמא כתבו שלא מדעת שניהם ולכן ל"מ שטר כזה, ולפ"ז יש נפ"מ היכי דבאו עדים ואמרו כי חתמו הראשונים מדעת שניהם ופסולי' הי' בכה"ג תהני עדותם לענין משועבדים, דהתם ע"כ הוי קיבלו עלייהו, ואולי י"ל כיון דבלעדי העדים השניים אם ידעינן דהי' פסולים לא הוי אמרי' דהי' מדעת שניהם ולא הוי שטר, כיון דחיישינן דלא קיבלו עלייהו, ואף דאיכא עדים דנעשו מדעת שניהם, מ"מ זה לא נדע רק מכח העדים ולא מכח השטר, והוי כמלוה בעדים ע"פ.

הרי אלו אינם נאמנים והקשו בתוס' ליהמני במגו דפרוע וע"ז הקשה בפנ"י דהתוס' מוקמא למתני' בטוען מזויף ולא לויתי, וא"כ אם באו עדים ואמרו פרוע הוי כאלו אמר לא לויתי וכאלו לא פרעתי דמי ע"ש, והנה לענין משועבדים ל"מ הודאת ב"ד והכא דבאו לגרוע השטר ונפ"מ למשועבדים וקו' התוס' נכונה, אבל ז"א כיון דאמרו פסולי עדות היינו ובאים גם לפטור הלוה, וא"כ ליכא מגו דבאם יטענו פרוע יחייב הלוה וקו' הפנ"י עצומה, ונ"ל דהא דאמרי' לא לויתי כאומר ל"פ דמי, זה במלוה ע"פ אבל בשטר י"ל דמשו"ה פרע כיון דאיכא שטר, ואף דלא הי' לו לפרוע מ"מ אניס ליכא, והוא באמת לא אמר לא פרעתי, רק דכל לא לויתי הוי אנ"ס דלא פרע, והיכי דאיכא שטר ליכא אנ"ס, די"ל דפרע מחמת השטר ואין לומר כיון דהשטר עוד ביד המלוה למה פרע וגם חזקה שטרך בידי מאי בעי, והוי אנ"ס דלא פרע כיון דאמר לא לויתי, וי"ל כיון דפרע בעדים לא חש לתבוע השטר. ואין לומר למה לא טען הוא דפרע, זה לק"מ די"ל דרוצה לתבוע מהמלוה, כיון דאיכא עדים שפרע והוא אמר לא לוה.

הקשו בתוס' דליהמני מחמת ממון במגו דמחמת נפשות ותי' דאונס נפשות ל"ש ע"ש. ולכאורה דברי התוס' צריכין ביאור דלעיל כתבו דהוי במקום עדים, ורק ברישא בהמה שאסר וכו' דההיא מגו הוי כאני"ס לכן הקשו שם שפיר אבל כאן דהוי מגו בעלמא פשיטא דלא מהני נגד עדים, ונ"ל דהכי פירושא דגם כאן הוי מגו דהפה שאסר וכו' כיון דמיד כשאמרו אנוסים היינו ישתקו ולא יאמרו מחמת ממון, וא"כ הוי מגו דאי בעי שתיק והוי אנ"ס, וא"ל מנא ידעינן באמרו סתם אנוסים היינו דכוונתם מחמת נפשות, י"ל כיון דאמרינן אאמע"ר א"כ ודאי לא משוי נפשייהו רשועי. וכוונתם מחמת נפשות ולכן הקשו בתוס' שפיר וע"ז תי' דאונס נפשות ל"ש וא"כ ליכא אנ"ס וכוונתם דהוי מחמת נפשות ולכן הוי רק מגו פשוטה וזה לא מהני כנ"ל בכוונת דבריהם – ובד"ה אאמע"ר תי' בתוס' דלא אמרי' פלגינן דיבורא משום דאונס נפשות לא שכיח ועוד תי' משום דמיד כשאמרו אנוסים היינו הוי רשעים ע"ש ולכאורה נראה להיפך כמ"ש. וי"ל דכוונת התוס' שם דההיא לא שכיח יש לפרשו חדא דטענה כזאת אינה נוח להם וכמ"ש התוס' לעיל בפ"ק גבי מגו דמוכת עץ וזה לפי תי' הא' דהכא, וגם יש לפרשו כיון דלא שכיח אין להעמיד בדבריהם דכוונו למחמת נפשות וכמ"ש וזה התי' הב' ואינה סתירה כלל לפמ"ש.

התוס' הקשו דנימא פלגינן דיבורא ונאמר אנוסים הי' אבל לא מחמת ממון ע"ש ותי' ע"ז הרבה תי', והנלע"ד דכאן ל"ש כלל פלגינן דיבורא, דסברת פ"ד הוי רק היכי דלכה"פ התחלת הגדתם הוי הגדה נאמנה אם בתורת עדות או בתורת הודאת בע"ד, אבל היכי דהוי רק פטומי מילי בעלמא למה נאמר פ"ד כיון דאין נפ"מ בדיבורם ולא הוי דיבור חשוב, והנה לפמש"ל אף דאיכא מגו דהפה שאסר לא מהימני לפסול השטר, כיון דאם יפסול ע"י דיבורם לגמרי ליכא מגו דאי בעי שתקי דבשתקי אינו נפסל. ורק משמע בתוס' דהמגו מהני רק לבטל הקיום, וא"כ היכי דאמרי אנוסים היינו מחמת ממון אם נימא פ"ד לא הועילו כלל בעדותם שהעידו כתב ידינו הוא זה, ולא הוי הגדה כלל ולכן ל"ש הסברא דפלגינן דיבורא ונכון.

בגמ' בשלמא פסולי עדות דמלוה גופא מידק דייק אלא קטנים מ"ט לא כדר"ל דאר"ל אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול והקשו בתוס' והא בב"ב בעיא היא אי אמרי' מגו במקום חזקה והכא מיפשט פשיטא ע"ש. מדברי רש"י ותוס' נראה דגם בקטנים הטעם משום דמלוה מידק דייק ולשון הגמ' קשה דמשמע דרצונם לומר טעם אחר לקטנים, והנה לפמש"ל דאם חתמו מדעת שניהם ליהוי כקבלו עלייהו ותרצתי ב' תי', א' משום דחיישינן דחתמו שלא מדעתם, הב' משום דלהיות שטר צריכים שיהיו מקודם שני עדים כשרים, והכא לפמ"ש רש"י העידו על הלואה דהוי אמת, וכמ"ש התוס', משום דלר"מ לא בעינן תחלתו בכשרות, לענין מלוה ע"פ עכ"פ יש להאמינם דחתימת השטר מוכיח דקיבלו עלייהו, אלא דהקבלה לא הוי רק על התחלתו, כי לשעת הגדה עדיין לא קיבלו עלייהו ובשעת הגדה הוי כשרים הוי תחלתו וסופו בכשרות, וי"ל דזה סברת ר"מ, אבל בשאר דוכתי בעינן תחילתו וסופו בכשרות, אבל ע"ז יש לומר דקבלה כה"ג לא הוי קבלה מעליא כיון דבשעת חתימה ידע הלוה דלא ראוי להגדה אח"כ, זה ניחא בפסולי עדות אבל בקטנים דאתי' ודאי לכלל הגדה, הוי קבלה והוי תחלתו וסופו בכשרות, ולפ"ז י"ל הסברא דמלוה מידק דייק דליהוי אניס הוי רק היכי דלא יהי' עדים כלל. אבל היכי דנאמנים להשוות מלוה ע"פ ליכא אניס דכמה אנשים מלוים ע"פ. רק הכא הסברא למה כתב שטר, ע"ז י"ל כפמ"ש משום דבלמדי השטר לא יהי' עדים דלא תהי' קבלה, וזה ניחא בקטנים אבל בפסולי עדים ל"ש לומר ככה, ולפיכך לא מהני הטעם דמידק דייק רק בפסולי עדות היינו. ולא בקטנים היינו ואמרי משום דר"ל דאין וכו', אבל מ"מ י"ל להסביר דברי הגמ' דהא דאין העדים הוא חזקה על העדים וכאן בשעת חתימתן קטנים היו.

ונלע"ד לפרש דברי הגמ' על נכון דסברת הגמ' אליבא דר"מ דבעדים לא אמרי' כלל מגו, דנאמנים מצד מגו ע"כ דהי' להם טענה מעולה, או הכא דהשתיקה מעולה מכולם, והנה הגדת העדים מצד אם לא יגיד היכי דהגדתם מועלת יותר, אבל היכי דהשתיקה מועלת יותר נהפוך הוא מצד אם לא יגיד הי' להם לשתוק. ואם נימא כדר"ל דחזקה על העדים וכו' ע"כ דהחזקה על העדים שהם יגידו או יעשו עדותו על אופן היותר מועיל וא"כ גם חזקה זו סותרת סברת המגו דאדרבה אה האמת אתם הי' להם לשתוק כיון דהשתיקה טובה, ואין עולה בשתיקתם דהם ידעו בעצמם דהוי פסולים או קטנים והשטר פסול, ואם יגידו לקיים אולי לא יאמנו בדבריהם שיאמרו פסולי עדות היינו ולפיכך סבר ר"מ מצד חזקה זו ליכא מגו כלל בעדים ולכן גם בקטנים היינו אינם נאמנים ומובנים דברי הגמ' לע"ד ומתו' קו' התוס'. דהכא ליכא מגו נגד חזקה דמצד חזקה זו ליכא מגו כלל, ואם איכא מגו ליכא חזקה ול"ד להאיבעיא דב"ב.

ובמ"ש נסתרו דברי ההפלא"ה שכתב דבקטנים היו כיון דגם הקיום על שעת קטנותם וכדלקמן כ"ח דגם על הקיום בעינן ע"א עמו להעיד מה שראו בקוטנן ע"ש כי דפח"ח ש"י, אבל לפמ"ש כאן בקטנים בקיבלו עלייהו לא הוי תחילתו בפסלות א"כ אין מקום לדבריו, וגם מדבריו משמע דאין הטעם דאינו נאמן מה שראה בקטנותם משום דלא דייק דהא כתב סברתו גם בפסולי עדים היינו דהוי גדולים וכן נראה להדיא מכל דבריו שם ע"ש, וכן מגמ' דחילקו בין נכרי ועבד לקטנים נראה דאין הטעם משום דלא דייקו הקטנים, רק נראה הסברא משום דבעינן שיהי' ראוים להגדה משעת ראי' ולפמ"ש כאן לא שייך זה, ובלעדי זה ע"כ לדברי התוס' לר"מ לא בעינן תחילתו בכשרות ואין מקום לדברי ההפלא"ה כלל, ואולי י"ל דסברתו דהטעם דאינם נאמנים מה שראו בקטנותם משום דהוי מלתא דלא רמיא עלייהו כיון דאינם נאמנים בההיא שעתא ולכן גם בפסולי עדות הסברא ככה ולפ"ז צריכין לחלק בין לא דייק דקטנים ללא דייק דנכרי ועבד וזה סברא דחוקה וצ"ע.

עיין בחו"מ סי' מ"ו באמרו פסולי עדות היו אף דעתה אינם פסולים נאמנים, ועיין בש"ך שם שפי' ג"כ דברי התוס' לקמן דאינם פסולין עתה פי' דהוי קרובים ונתרחקו. אבל אם אמרו שהיו פסולים מקודם נאמנים כמו שנאמנים לומר גזלנין כי באו לפסול גוף העדות ע"ש ואם נאמר ככה, היה להיפך היכי דאמרו על עצמם שהיו פסולים מקודם אף דעתה כשרים מקרי פסול ואינם נאמנים לגבי עצמם מצד אדם קרוב אצל עצמו, ואם אינו נאמן לפסול עצמו בפיסול עדות משום עבירה אשר עתה חזר לכשרותו וכמ"ש גם אאמע"ר מצד פסול הגוף הוא וכמש"ל, א"כ יקשה פרש"י פסולי עדות היינו פי' קרובים היינו או עבדים משוחררים ע"ש. ועבדים היינו ג"כ פוסלים עצמם על לעבר ואם כמ"ש הש"ך דפסול מעבר מהני בעדים לפסול האחרים ה"ה אם אומרים לגבי עצמם אינם נאמנים משום דאדם קרוב וכו' וזהו מקרי פסול הגוף אע"ג דעתה אינם עבדים, ומ"ש עתה באמרו עבדים היינו או פסולי עבירה היינו וצ"ע.

בגמרא כדר"ה דאר"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ופרש"י לוה שהודה בשטר שכתבו והעדים נחתמו על פיו עכ"ל, ולכאורה צ"ע אי איירי בכל גווני דחתמו ע"פ א"כ באמרו אנוסים היינו ע"כ חתמו ע"פ וא"כ לא הוי אנוסים. ואם נימא דגם הוא הי' אנוס ומאונסו אמר להם שיחתמו, עדיין הקו' במ"ע לפמ"ד בב"ב מ"ח ובגיטין גבי סקרקין. היכי דכתב שטר אף בתלויה ויהיב הוי מתנה, ולפמ"ש רש"י לעיל איירי כאן גם בשטר מקח. וכיון דהוי אנוס לכתוב שטר קני מצד אגב אונסיה גמר ומקני. ושפיר חתמו העדים וטענת אנוסים היינו לא הוי טענה, וא"ל דכיון דעדים ידעו הוי כמודעה, דעיין בתוס' לקמן וב"ב מ"ט שהקשו גבי מאן דחתום אאשקלתא וכו' למה עדים אינם נאמנים לומר מודעה וכו' ולמה צריך שטר מודעה קודם אשקלתא דהא העדים שאמרו אנוסים היינו נאמנים ותי' דבאמרו אנוסים היינו לא הוי השטר נחתם כהוגן משא"כ במודעה וכו' ע"ש וכ"כ הכא אם איירי דחתמו ע"פ, כהוגן חתמו ולא מהני באומרם מודעה הי' וצ"ע. [ועיין בר"ן בפי' דניתן לכתוב דהשטר כשר רק דצריך לתת דמים. אבל ז"ש בתלוי' וזבין ומסר מודעה אבל בתלוי' ויהיב ל"ש ככה,] ועוד יש להקשות למה בעינן דוקא שיאמר שחתמו על פיו דקיום הלוה ע"כ מהני מצד הודאת בע"ד א"כ היכא שמודה שמכיר כתב העדים ג"כ הוי קיום מעליא לגבי חתימתם כמו שהעידו עדים ולא בעינן עדים לקיום ולמה צריך דוקא שיודה שנחתמה על פיו.

ונלע"ד דרש"י ג"כ ס"ל כהתוס' לקמן שהקשו ליהמן בפרוע במגו דמזויף ותירצו דירא הלוה וכו' ע"ש וי"ל דבאמת הסברא ככה במודה הלוה שכתבו דא"צ לקיימו משום דלי"ל מגו דירא דיבואו העדים ויקיימו חתימתם ולכן מודה וטוען פרוע, והנה התוס' הקשו לרש"י דבהלוה מודה איתא בב"ב דד"ה הוא, ורק בעדים פליגי כיון דאלומי עדים ע"ש ולענ"ד נ"ל דזה צריך ביאור במה דאמרי' דאלומי עדים לאירועי שטרא. ולכאורה הסברא להיפך. דבעדים בלי המגו אמרי' לעיל דהוי כיון שהגיד וכו' ורק מצד המגו מהני, וא"כ היכי דההיא מגו הוי בלוה, ודאי עדיף דלדידי' ליכא כיון שהגיד וכו' וסברת המגו שוה בתרווייהו ומעלת העדים לא הוי מעלה דאדרבה בלאו המגו אמרי' כיון שהגיד וכו', לכן נראה דסברת הגמ' דעדים אלומי, רק דנימא דהמגו טוב. דלגבי לוה כפמ"ש ליכא מגו דירא מעדים שיבואו שחתמו, אבל בעדים איכא מגו דליכא מי שיכחשם כיון דהמה עדים ויאמרו דלא חתמו או ישתקו, וממילא בטל השטר ולכן לגבייהו הוי מגו משא"כ גבי לוה. ומעתה בגמ' דילן דאמר לוה אנוסים וכו'. דע"כ עדותו נגד העדים גם לגבי לוה הוי מגו טוב דממנ"פ אם ירא מעדים גם בטענה זו הי' לו לירא. אע"כ דאמר אמת, דמ"ש באם אמר לא חתמו מדעתי או מזויף, או אנוסים היו ולכן הוי כמו עדים אלומי ומתו' קו' התוס' על רש"י דכאן גם בלוה אלים, ולפ"ז א"ש בגמ' דב"ב ד"ה מודים במודה הלוה שכתבו ע"כ היכי דליכא מגו, וזה שייך רק במודה שנחתמו העדים על פיו וטוען פרוע דבשאר גוני איכא מגו והיכא דאי"ל מגו באמת בזה פליגי, ושפיר כתב רש"י כאן ועל פיו נחתמו העדים כי זהו פי' על מלתא דר"ה לחוד שאמרן שם בב"ב דד"ה הוא, ובזה הסיר רש"י מעליו קו' התוס', ולפי"ז בגמרא דילן באמת אינו מודה שנחתמו על פיו, דכאן איכא מגו ובזה פליגי ר"מ וחכמים ומתו' קו' הראשונה שהקשיתי והעולה מזה דר"מ וחכמים פליגי היכי דאיכא ללוה מגו מעליא, ומה סברת פלוגתתם. ונלע"ד דבזה פליגי דבעת שאמר הלוה קודם העדים, או העדים קודם הלוה, הוי לכל חד מגו, רק אח"כ כשבאו העדים או הלוה אחרי העדים נראה דלי"ל מגו דהלוה מסלק מגו דעדים והעדים מסלקין מגו דלוה. חכמים ס"ל דאנן דנין לפי שעת הטענה שהי' מגו ור"מ סבר דאם חזינן אח"כ בביטול המגו, ל"מ מה שהי' מגו בשעת הטענה.

בגיטין דף פ"ו איתא אמר ר"א עדי מסירה כרתי אף בשטרות, ובתוס' דף ד' בד"ה דקיי"ל וברא"ש פ"ו הביאו דאביי ס"ל כר"א אף בשטרות, ובהרא"ש שם דר"א ס"ל עדי מסירה כרתי ולא עדי חתימה דלא כהרי"ף ע"ש, ולפ"ז יש לעיין האיך אמרי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו', והא לא הוי כב"ד עד שיהי' שטר כדינו, ובחתימה עוד לא הוי שטר, וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש שם וכנראה ג"כ מדברי התוס' שם דף י' כיון דחתומי עדים בודאי הוי עדי מסירה דחזקה שעשו כהוגן, וכ"ז בשטר שמקויים בעדיו, אבל באמרו פסולים היינו וכו' אם נחוש דהי' פסולים גם לא הוי עדי מסירה, ולי"ל דהוי כחזר והגיד דאם לא מסרו בפני עדים לא הוי הגדה כלל דחתימה בלבד לא מהני, ומאן יימר דהוי הגדתם פעם אחת הגדה ואם נאמר מצד אנ"ס משום זה לא הוי רק תרי ותרי. ובתוס' גיטין דף י' נראה דזהו הוי בשטר קנין אבל בשטר הלואה סגי גם בערכאות ע"ש. וי"ל דעדי מסירה בעינן רק בשטר קנין לעשותו קנין. אבל לפמ"ש רש"י לעיל איירי כאן גם בשטרי מקח, וגם בשטרי הלואה צ"ע אם כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו. א"כ בשעת החתימה לא הוי הגדתם כבב"ד דלא הי' עוד נפ"מ בעדותן דאולי לא יתן הלוה למלוה השטר וע"כ צ"ל כיון דלאביי עדיו בחתומיו זכין, כל שטר הלואה בענין זה שיהי' קנין למפרע הוי שטר קנין. ולענין זה הוי עדותם עדות לומר שיהיו כנחקרה וכו', וא"כ בעינן עדי מסירה. אבל זה לק"מ כיון דהמה זכין בחתימתם המה העדי מסירה ג"כ ונחקרה עדותן, ולפ"ז עדותן הוי כנחקרה רק לענין תוקף השטר כי יזכה המלוה למפרע אם ילוה לו או אם מטי לידיה השטר, אבל על ההלואה בעצמה אין עדותן נחקרה. ומה שמוציאין ע"י השטר משום דמטי לידיה דמלוה, ממילא חייב או משום דאמרינן דבתנאי זה הקנה לו הלוה, או דאמרינן דודאי לא מסר לו השטר אא"כ הלוהו, ויקשה לפ"ז הגמ' בעדים שאמרו אמנה וכו' אי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא וכו' ובס"ד לא ידעינן משום דהעולה לא חתמי, וא"כ על ההלואה גופא לא הוי חוזר ומגיד מעולם, וי"ל דבאמרו שטר אמנה הי' משעת חתימה, ואז הוי חוזרים ומגידים גם לענין קנין זה דזכין בחותמיו, אבל אם אמרו אמנה הי' בשעת נתינת השטר ובהלואה לא הוי עדי מסירה כנחקרה כיון דלא בעינן עדי מסירה, א"כ ליהמנו באומרי' חתמנו השטר כהוגן, ובשעת נתינה ראינו כי נתן לו באמנה ובזה לא הוי חוזרים ומגידים ואפשר לומר כמו דאמרינן בלוה אי לאו דיזוף לא הוי נתן השטר כך בעדי האנ"ס דלוה לא הוי נתן אי לאו דלוה הוי אנ"ס נגד עדותם, וצ"ל דאנ"ס הזה עדיף מעדים אבל מ"מ מה דאמרינן פשיטא קשה דמ"מ צריך זאת להשמיענו, ולפ"ז דהוי אנ"ס דלא מסר הלוה השטר אי לאו דיזוף מניה גם נגד העדים א"כ יקשה מה קאמרי בגמ' להלן עדים אעולה לא חתמו והא ע"כ איירי דבשעת חתימה חתמו אאמנה כמ"ש בגמ' "לא חתמו" דאם נתנו השטר ללוה, ואח"כ מסר הלוה באמנה למלוה ודאי העדים נאמנים, ואם בחתימה הוי אמנה נימא דלא הוי עולה דהעדים יאמרו ודאי לא ימסור הלוה השטר כמ"ש מצד אניס דלא מסר אי לאו דיזוף מניה, [וא"ל כיון דהוי עדים ימסור הלוה השטר ז"א דחייש שמא ילך לב"ד אחר דליכא עדי אמנה ואולי י"ל משום ה"ט גובה בשטר זה דממנ"פ אי הוי אנ"ס ודאי לוה, ואי ליכא אניס א"כ הוי עולה ואעולה לא חתמו.

ועוד יש לחקור לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו, וע"כ מצד זכין לאדם שלא בפניו אייתי' עלה, ויש לדון בשטר אמנה דהוי עולה להמלוה, דהוי איסור א"כ לא הוי זכות, ואין זכין שלא בפניו. ואם איירי בשטר שנמסר מיד דהמלוה בעצמו זכה ניחא. וא"כ ממנ"פ לא מהימני, אי איירי שלא בפניו ל"ש סברת אביי דעדיו בחתימתן זכין ושייך החשש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ושטר מוקדם הוא ויפסול לפי דבריהם ושייך כיון שהגיד וכו' וגם דלא משוי נפשייהו רשיעי, ואי הוי בפניו. א"כ עשו עולה – והנה יש להקשות לפרש"י במתני' דפסולי עדות משחקים בקוביא ע"ש א"כ באיסור דרבנן משוי נפשייהו רשיעי, ועיין בפנ"י ובשמק"ו ולפי רוב הדיעות דדברי קבלה הוי רק דרבנן. א"כ היכא אמרינן בגמ' עדים אעולה לא חתמו ולא מהימני, משום אאמע"ר. ואי איירי שלא בפני המלוה, רק שאמר הלוה כי יחתמו לו שטר שרוצה ביתן באמנה, ניחא לפמ"ש דל"ש עדיו בחתומיו זכין, וא"כ הוי עד הלואה בלי קנין, והוי מוקדם, ועדות שבשטר מוקדם הגדת שקר הוא לענין לקוחות, ומדיוק בזה הגמ' דמייתי האיסור לגבי המלוה. ולא נזכר האיסור בכתוב לגבי העדים אבל כמ"ש אי איכא אף איסור דרבנן לגבי מלוה ל"ש זכין וכו' וממילא הוי לגבי עדים איסור הגדת שקר דאו' לגבי לקוחות, וגם בחתמו לפניו ומסרו לו, יש לעיין ולומר דלא זכה המלוה בקנין השעבוד דהקנין ע"כ רק ע"י השטר, דלא נתן מעות דיקנה ע"י כסף, והשטר ג"כ י"ל אינו מזכה לו, דזהו לא מקרי קנין בשטר כיון דהוי עולה, וצריך בכל עת להחזירו לא קנהו, וע"כ צ"ל גם בזה עדיו בחתומיו זכין, ובאיסור ל"ש שליחות וממילא הוי הגדת שקר דהוי שטר מוקדם. ובגמ' כך הקו' מדרב כהנא דבמלוה הוי עולה, ועי"ז ל"ש זכין בחותמיו והוי הגדת שקר לענין לקוחות דהוי מוקדם.

בתוס' ד"ה במקום שחב לאחרים הקשו והא הוי מגו דאי בעי מחיל ע"ש ובהפלא"ה הקשה דגם למלוה הוי מגו במקום עדים ע"ש ולדידי לק"מ, דכאן לא מצד מגו הקשו בתוס', וקושיתם הך הוא, דלמלוה הוי הודאת בע"ד וכמאה עדים דמי. רק דהוי חב לאחרים. והודאתו לא לעצמו בלבד הוא. וע"ז הקו' דאי בעי מחיל ליה, ואין זה מקרי חב לאחרים דבידו לחוב בדרך אחר עיין בש"ך סי' ס"ו דטענת אמנה וביו"ב הוי מחילה ועדיף מטענת פרוע ע"ש וכתב דמהתוס' דהכא משמע שלא כדברי בזה וההפלא"ה כתב דכאן ל"ש מחילה כיון דאיכא שטר וכמ"ד בחו"מ סי' רמ"ב דבשטר לא מהני מחילה, ולע"ד גם זה אינו קו', דהא דלא מהני מחילה בשטר, רק היכי דביד המלוה לגבות בו. מחילה כזו או דלא הוי מחילה גמורה דסמיך אשטר שבידו. או משום דאמרי' כגבוי, אבל היכי דמכר השטר אין לו בו רק זכות זה למחול. גם בלי קנין מהני, וכן באם אמרי' שעבודא דר"נ החוב בעצמו לגבות המלוה השני גם בזה מהני מחילה ול"ד לסי' רמ"ב.

בגמ' מודעה הי' דברינו א"נ פרש"י דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא, מר בר"א אמר נאמנים פרש"י ניתן לכתוב כדי להציל האונס מאונסו וכו' ע"ש, ובתוס' הקשו אי איירי בכת"י יוצא ממ"א ע"כ אינם נאמנים ואי באין כת"י יוצא ממ"א מ"ט אינם נאמנים ע"ש, ובר"ן דהפלוגתא בין כת"י יוצא ממ"א בין באין כת"י יוצא ממ"א ע"ש, ובעה"מ הביא בפי' ניתן ליכתוב בשם הר"ן דהיו יכולים העדים לכתוב מודעה. ופי' אחר דבאומר כתובי כמאן דכתוב דמי ע"ש, וכן הביא בר"ן הב' פירושים אלו וע"ש שהקשה לפרש"י, והנה מדברי רש"י דלא ניתן ע"פ ומרא לשטרא מוכח דלא מהני מודעה כזו, אף אם נחזיק כי הי' מודעה באמת, וכן נראה לשון הגמי בב"ב מ"ט, הנ"מ על פה דלא אתי על פה ומרא לשטרא אבל בכתב אתי שטרא ומרע לשטרא ע"ש, מזה נראה דאין כח במודעה בע"פ לבטל השטר, ואין הטעם משום נאמנות העדים ומאי דומיון דמודעה לאמנה, דהתם משום נאמנות העדים דנין בי', וכן קשה על הרשב"ם דשם דפי' משום כיון שהגיד וכו' ולמה הוצרך לפרש ככה. כי מלשון הגמ' נראה דאין כח בע"פ לבטל השטר ויש לדון במודעה מתרי אנפי, הא' אי מסירת מודעה בע"פ בשעת הקנין מהני לבטל השטר. הב' אי מהני אם נאמין לעדים האומרים מודעה הי' דברינו כיון דבאים לבטל השטר אשר בלעדי דבריהם הי' השטר בתוקפו ושייך בי' כמו באנוסים היינו, סיון שהגיד וכו' והנה מצד הדין אם הי' אמת דמסר מודעה למה לא מהני כמו בכל תוך כד"ד דיכול לחזור, ונראה דמסירת המודעה היא לאחר כד"ד דודאי אי הי' אנוס לא הי' יכול לבטל בפני המאנס. וגם י"ל אף דהלך לו המאנס בתוך כד"ד לא מהני כאן חזרה. דחזרה תוך כד"ד הוי רק מלוקח למוכר או ממוכר ללוקח. אבל החזרה שלא בפני הלוקח. רק לעדים חזרה כזו לא מהני, וע"כ המודעה הי' קודם הקנין, ולמה לא אתי ע"פ ומרע לשטרא, ונראה הטעם, כיון דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני, ואי לאו דאנוס בלא"ה לא הי' מקני. לכן לא מהני המודעה, כיון דאניס דאח"ז גמר ומקני ובטל המודעה, רק דבשטר כיון דאיכא שטר סמיך אשטרא וקניניה לא הוי קנין. ולפ"ז בכל גוני אין נפ"מ בנאמנתם רק בכח המודעה.

ונראה לפי דעת הר"ן והבעה"מ דכל האומר כתובי ככתוב דמי. א"כ מיד דמסר מודעה הוי ככתוב בשטר, וגם העדים יכולים לכתוב לו שטר א"כ סמיך אעדים כמו אשטרא וגם יש לעיין למה לא נאמר דסמיך אעדים כיון דצריך קיום והם יאמרו אונס הוי, וע"ז י"ל כיון דיכול לקיים ע"י אחרים ויהי' הגדתם אח"ז לאחר כד"ד וכיון שהגיד וכו' לא סמיך רק אשטרא, או אעדים מטעמא דככתוב דמי אבל לע"ד ל"ש כאן לומר דככתוב דמי, כיון דאם לא יכתבו. לא יהי' נאמנים אם הי' מודעה כלל, וממילא לא הוי ככתוב דמי, כיון דאח"ז אם נדע מהשטר קנין לא יכולו להעד ולא לכתוב, ואם נאמר דיהי' נאמנים גם לאחר כד"ד א"כ בכל עת יוכלו לכתוב אז אמרי' כל האומר כתובי ככתוב דמי, וא"כ תלוי הסברא דככתוב דמי בנאמנות העדים ור"נ דס"ל דאינם נאמנים לאחר כד"ד משום הכי לדידי' לא ניתן לכתוב ור"א דס"ל דנאמנים ממילא הוי ניתן לכתוב ובכח מודעה בע"פ לבטל השטר קנין. ולפ"ז רש"י ורשב"ם בפירושם לא סתרו סברא זו. ומתו' קו' התוס' והר"ן, וגם מובנים דברי הגמ'. ועולה מזה, דאם לאחר כד"ד או בכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים, ממילא גם באין כת"י יוצא ממ"א אף דנאמנים לא מהני, ואם בתוכ"ד מהני, ממילא מוכח דס"ל דלאחר כד"ד נאמנים.

בגמ' ת"ר שנים חתומין על השטר ומתו וכו' נלע"ד דקתני בברייתא ומתו לפי דברי מורי הרא"ה ז"ל שהובא בש"ך חו"מ סי' מ"ו, דלא חיישינן לשמא ימצא קיום אחרי דעדי הקיום אמרו כת"י הוא אבל אנוסים וכו'. משום דאי הוי לי' עדים הי' הביאן עכשיו, ולא הביא אותן העדים ע"ש, זה נראה לומר. אם העדים החתומים עצמם הביא, דמאן יימר דימצא עדים אחרים וגם הסברא נותנת דעדים אחרים לא יהי' עדיפי מעדים עצמם החתומים דודאי גם המה יאמרו ככה, אבל כאשר הביא עדי קיום אחרים ואמרו כת"י אבל פסולים היו, ע"ז י"ל דימצא עדים אחרים לקיים כת"י, דכיון דודאי ידעינן דאיכא עדים אותן החתומים. וא"כ גם באין כת"י יוצא ממ"א כמה נאמנים לקרוע שטרא, לכן אמרו ומתו, דהעדים החתומים ליתנייהו ומשו"ה קרעינן לשטרא.

ועיין לקמן בתוס' דשולח אדם כת"י לב"ד ולא הוי מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות והוא דעת ר"ת כיון דראוי להגדה מהני הכתב, ורק באלם דאינו יכול להגיד לא מהני כתבו, וברמב"ם פ"ח מעדות כ' דעדי השטר צריכין לזכור העדות ובלא"ה לא מהני השטר ע"ש, ועיין בנוב"י מה"ק סי' ס"ו דמחלק בכתב כדיבור לענין שבועה ולענין שטר ע"ש דבשבועה חל מיד ובכתב עדים רק כי יבוא לב"ד, והדעת נותנת דלא עדיף הכתב מדיבור דבעי לפני ב"ד, והנה כאשר נראה לפי דעה זו אין חילוק בין שטר לכת"י א"כ גם בשטר מתחיל הגדתם משעה שנראה השטר לב"ד, דהוי כאלו העידו באותו שעה ע"י הכתב, ולפ"ז יקשה במתו דאינן בני הגדה, או היכי דיסתרו העדים עדותן בשטר קודם שנראה השטר לב"ד, דל"ש כיון שהגיד וכו' כיון דלא הגידו מעולם. מהני עדותן לסתור וזה מן התימא, וא"ל דזהו שאמר ר"ל "עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי" דעדותן הוי עדות בכתב כמו בדיבור, רק דלא הוי בב"ד, ובשטר אמרינן דהוי כנחקרה בב"ד, אבל לדעת הרמב"ם דבעינן שיזכרו העדים הרי דלא נגמר עדותן עד שהובא השטר לפני ב"ד, למה במתו העדים מהני שטר לדעת הרמב"ם ז"ל ולא עדיף מאלמים. ובכ"מ ר"ל דדעת הרמב"ם רק בלי צירף עד אחר, כיון דאמנה שבשטר קמסהדי צריכין הזכרון עדות ע"ש, אבל כאשר נראה במ"ש הרמב"ם ומפני טעם זה מקיימינן כל השטרות ואין אנו צריכין להביא וכו', מזה נדע דהזכרון תנאי לקיום עדותן משום דבלא"ה לא הוי בני הגדה וכמ"ש "כחרשים" ויקשה לפ"ז למה במתו העדים והשטר לא הובא מקודם זה בב"ד מהני, וצ"ע.

בתוס' הקשו שיהיו נאמנים במגו דאמרו פסולי עדות עתה ע"ש, ולפ"מ שנראה לעיל הסברא דמלוה מידק דייק הוי בגדר אנן סהדי, וא"כ בשטר שהחתים המלוה עדים אם נימא דפסולים הי' הוי נגד אנן סהדי וע"כ צ"ל דלא הלוה מעולם, וא"כ עדות כזו מכחשת גוף ההלואה והוי עדות מוכחשת ותרי ותרי נינהו, ול"ד להכחשת העדים בע"פ דשייך לפוסלן, דיכול להיות המעשה אמת אבל בשטר כיון דקיבל שטר הוי אנן סהדי דמידק דייק וא"כ לא מהני עדותן לפוסלן, וגם יש לעיין בקו' התוס' כיון דמגו כזו בא על עדות אחרת לפסול העדים ומאן יימר דרוצים לפוסלן אולי באו רק להפסיד לבעל השטר, אבל ע"ז י"כ כיון דמתו העדים שייך מגו, אף דלענין עדים ולענין פסול מחשבינן כאלו חיים מ"מ לענין מגו כיון דמתו שייך מגו.

בגמ' אר"ש זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה וכו' כשם שאין מזימין וכו' א"ל ר"נ אלו הוי קמן ומכחישין להו וכו' דלמא הוי מודו ומהימני, ותימא גדולה היא דבכל עדים נאמר כן דלמה בעינן הזמה בפניהם, כיון דאף דמכחישין לא משגחינן בהו, ודלמא הוי מודו, וכן בכל עדות שבממון ובנפשות, ועיין ברש"י דבכל עדות נפשות וממון בעינן בפניהם כמו והועד בבעליו וכו' ע"ש, והנה בהזמה מצד חלק הנוגע לבע"ד הי"ל לומר דמהני אף שלא בפניהם דע"ז העדים אינם בעלי דברים, רק על חלק הנוגע להם. והוא דנפסלים או דצריכין לשלם והנה מצד שנפסלים יש לעיין אם נאמר דתשובה מהני לחזור לכשרותן, והעיקר משום העונש ממון מלקות או נפשות וכ"נ מלשון רש"י שדייק כדי לעונשן או נפש או ממון' ע"ש, ויש לעיין דלפמ"ש רש"י דגמרינן מוהועד בבעליו, דשם בשור המועד הוי ממון, ולא מיפטר בהודאתו, אבל בזוממין, כיון דאי מודו מיפטר דקנסא הוא וא"כ נימא דיזומו גם שלא בפניהם. דמה שנוגע לבע"ד מהני, ומה שנוגע להם, אין זה מקרי חיוב דאי בעי מודו ומיפטרי ואיך נלמוד והועד בבעליו. ועיין ברש"י מכות דף ה' דגם בנפשות שייך מודה בקנס פטור ע"ש ובתוס' מחולקין שם עליו, אבל יש לומר כיון דבעינן הזמה, בעינן הזמה דיחייב אותם דאל"ה הוי עדים המזימים רק נגד הבע"ד ולא נגד העדים והוי כהכחשה ומה חזית דסמכת אהני וכו', ורק היכי דמחייבי אותם באים נגד העדים מהני עדותן וע"כ צ"ל דזה מקרי חיוב ולכן בעינן שיהי' בפניהם. ושפיר גמרינן מוהועד בבעליו, והשתא דאתינן להכי נוכל לומר דמשום ה"ט בעינן הזמה בפניהם למען יהי' בפניהם ולא תהני הודאתן לפוטרם ויהי' עי"ז העדים המזימים לחייב העדים, משא"כ אם הוזמו שלא בפניהם דשייך הודאה ולא מתחיל חיובם כלל, הוי נגד הבע"ד הזמתן והוי כהכחשה בעלמא, והנה זה רק בהזמה אבל בהכחשה אף דנימא תחלת הזמה, ובצד ההיא שאמרו שקר מחויבים כמו בהזמה מ"מ אנן לא ידעינן האמת אצל מי, ואם מודו בב"ד נגד העדים מיפטרי והודאתם הוי הודאה א"ב אין נפ"מ במה שנאמר שתהי' הכחשה בפניהם, וי"ל דזה סברת ר"נ בהזמה הוי החשש דלמא הוי מודו ומשו"ה בעי' בפניהם אבל בהכחשה אי הוי מודו. העדים המכחישים אינם באים לחייבם כלל גם בפניהם. לכן אין נפ"מ אם העדים הוי בפניהם או לא, [ואף דבמכות מצינו הודאה לפטור בזוממין היכי דהוזמו ולא נגמר הדין מ"מ ההזמה צריך להיות בדרך שנוכל לחייבם].

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה