פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
טומאה דחויה בציבור
בפסחים דף ע"ז ע"א אי' סברוה דלכ"ע טומאה דחויה בציבור ובעי ציץ לרצות ודכ"ע הציץ אינו מרצה על אכילות וכו' אציע בזה א' הקשו בתוס' מאי אולמא דר"ש טפי מר"י, אדרבה ר"ש ור"י הלכה כר"י ע"ש, ב) הרמב"ם פ"א מפסהמ"ק פסק דדם קדשים אינו מקבל טומאה דכתיב על הארץ תשפכנו כמים. דם הנשפך כמים הוא דנחשב כמים לקבל טומאה אבל דם קדשים דאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה ובכ"מ כתב דנלמד מהא דר"י חולין ולעיל כ"ב מניין לדם קדשים שאינו מכשיר וכו' וכמו דאינו מכשיר כן אינו מקבל טומאה, ובפ"א מטומאת אוכלין כתב בפירוש כן וע"ש בראב"ד ובכ"מ, והקשה הכ"מ ממתני' לקמן הנזיר והפסח הציץ מרצה על הדם וכו' הרי דמקבל טומאה ובעי ציץ לרצות, ועיין בלח"מ שהשיג על הכ"מ דבפסחים (ט"ז) אמרי' ככה על הא דמשקה בית המטבחיים שכן דכן על הברייתא על מה הציץ מרצה על הדם וכו' ותירץ בגמרא מדרבנן, ועיין בצ"ק זבחים דהכ"מ הקשה משו"ה ממתני' משום דבפסח הנפ"מ לפטור מפסח שני ואי הטומאה מדרבנן ומדאורייתא אינו מקבל טומאה פטור מפסח שני דאין מביאין חולין בעזרה ולא בעי ציץ לרצות, ובצל"ח תירץ דעל הדם הכוונה דנטמא הבשר דהציץ מרצה לזרוק הדם, ולא הועיל בתירוצו דעיין ברש"י מנחות (כ"ה), הביא הת"כ דהציץ מרצה על הדם דכתיב כי הדם הוא הנפש יכפר וכתיב ונרצה לו לכפר עליו אין לי אלא דם טהור דם טמא מנ"ל כתיב לרצון וכו' ע"ש הרי מפורש דהריצוי על דם טמא ודם מקבל טומאה, ג) והיותר קשה על הגמ' דילן דלהס"ד דאין הציץ מרצה על אכילות ולא על העולין אין נפקותא בריצוי הציץ רק על טומאת הדם וכן בסוף המסקנא נטמא או נפסל או שיצא חוץ לקלעים לא יזרוק ואם זרק הורצה ומסיק דביחיד אבל בציבור גם לכתחלה יזרוק וגם ביחיד דלכתחלה לבד הוי מדרבנן ובציבור או כפרש"י משום דהותר או כפי' התוס' דהציץ מרצה על לכתחלה, והנה ביוצא דפסול לא שייך ריצוי הציץ כמ"ש התוס' פסחים (ל"ד) ומשנה מפורשת בזבחים סוף פ"ח הציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא וכן איתא בגמרא זבחים (פ"ט ע"ב וצ' ע"א) פלוגתת ר"א ור"ע ור"י ור"ל ביצא לחוץ ונזרק ר"י אמר כשר ור"ל אמר פסול והלכה כר"י וכן לר"ע הזריקה מועלת ועיין מתני' מעילה (דף ו') דכן הוא בקדשי קדשים ובקדשים קלים ועיין ברמב"ם פ"ד מביאת המקדש ובכ"מ שם ועיין בתוס' מנחות (דף י"ב) דלר' יהושע אף ביצא כולו הדין כן. דהיכי דאיכא כזית בשר או חלב בלא"ה כר' יהושע יזרוק לכתחלה, והטעם בגמ' מנחות (דף י"ב) משום דאיתא בעיני' ודבר אחר גרם לו ולא דמי לחסרון ע"ש, וא"כ בנטמא אף בלי ציץ היכי דנטמא בשר וחלב למה יגרע מיוצא דפסול כמו בנטמא, ובנטמא ג"כ בעיני' ודבר אחר גרם לו וכמו ביוצא כן בנטמא זריקת דם מכשירתו, ולא בעי ציץ ומה דאיתא בברייתא הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב היינו דמרצה על עון הטומאה. אבל לענין הכשר קרבן שיצא יד"ח הזריקה מכשרתו, ורק היכי דנטמא הדם דנין על הזריקה שאין הזריקה זריקה משום הטומאה וע"כ בעי ציץ לרצויי, ולענין לכתחלה בציבור שם גם להתוס' שייך ציץ לרצות, וכן איתא בגמ' מעילה (דף ז), ביצא הדם לא מהני הזריקה ולכ"ע פסול ע"ש, וכן בנטמא, ולפ"ז מדאורייתא הנ"מ בריצוי הציץ רק על טומאת הדם וא"כ יקשה להרמב"ם דדם קדשים אינו מקבל טומאה מאי קאמרי' טומאה דחויה בציבור ולר"י הותרה, ולר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח והא דם קדשים אינו טמא.
ד) ויותר קשה דאיתא בחולין (דף ל"ה) לר"ש דדם שחיטה אינו מכשיר ולרמב"ם היכי דאינו מכשיר אינו מקבל טומאה א"כ מאי קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח והא דם שחיטה אינו מקבל טומאה, ויותר קשה דעיין לעיל י"ז בכלים פסולים ובקרקע כשרים לר"ש ואמר רב פפא ל"ש אלא מים ורביעית ופרש"י משום דרביעית מים מטהר מחטין אינו מקבל טומאה, אבל בדם טמא והא לר"ש דם שחיטה אינו מקבל טומאה, ואין לחלק בין יוצא אף דנפסל מקרי בעיני' משום דפסק הרמב"ם האימורין שיצא והכניס מקטירן אבל בנטמא לא ע"ש דהראב"ד חולק ע"ז דאין מקטירן וגם להרמב"ם הלא אחת או הבשר או החלב די להכשיר הזריקה וא"כ אי טמא הבשר והאימורין טהורים או להיפך די א"כ אם נטמאו האימורים או אבוד ושרוף והבשר יצא דנשאר באיסורו לאכול א"כ גם שם כמו בנטמא ואפ"ה מקרי בעיני', ה) הרמב"ם פ"ד מביאת המקדש פסק עודהו על מצחו מרצה כר"י והכ"מ הביא קו' מהר"י קורקוס דהרמב"ם ס"ל לקמן טומאה דחויה בציבור וא"כ קיימא קי' ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח ע"ש.
והנראה לענ"ד דלעיל (מ"ו) במתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וכו' ובגמ' כר"א אית לי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה ולר"י לי"ל הואיל ובסוף הסוגיא פרש"י דלא גרסינן הואיל ואי בעי מיתשל דלא אמרינן דהוי שלו משום דאי בעי מייתי לי' לרשותו, כמו דאמרי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ולא אמרינן הואיל ואי בעי פריק עי"ש, ועיין בר"ן דמחלק באי בעי פריק הוי מחוסר ממון. ולרש"י לא ס"ל חילוק זה, וצריך ביאור למה לרש"י לא אמרינן הואיל אי מייתי לי' לרשותו וכן למה לא נאמר הואיל ואי בעי פריק, ונראה להסביר דעיין בר"ן נדרים (דף נ"ה ע"ב) דבשעה חדא א"א שיהי' דבר אחד ברשות שני בעלים דאי דמר לאו דמר ע"ש וכן הכא דהקדש הוי ודאי ברשות גבוה דא"א לומר שאינו ברשותם מה נאמר שיהי' של הבעלים דאי בעי פריק כיון דודאי של הקדש א"א לומר שיהי' גם שלהם דאי דמר לאו דמר וכן בתרומה דודאי של כהנים א"א לומר שיהי' שלו דאי בעי מייתי ברשותי' ע"י שאלה דאי דמר לאו דמר, וכ"ז אי דנין שיהי' משום ההואיל שלו והוא עתה של אחר, אבל אי דנין על הדבר אי חזי או לא. שפיר אמרינן משום ההואיל אי בעי מיתשל דחזי כיון דאין אנו מוציאין מרשות שהוא שלהם וכמו דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחין חזי לי' השתא נמי חזי לי' דאין בידו כלל, כ"ש דנימא הואיל אי בעי מיתשל דחזי לי' דיש בידו לשאול, ונראה דאף לר"י דלי"ל הואיל וכל חדא וחדא חזי' לי' בהואיל אי בעי מיתשל מודה דחזי לי' דהרי פסקינן כרבה בהואיל אי מקלעי לי' אורחים דחזי לי' מכ"ש באי בעי מיתשל דבידו לשאול, (עיין בגמ' שם די"ל ר' יהושע כרבה ס"ל) ומעתה בקרבנות דאפשר בשאלה א"כ כל דם חזי לשפיכה משום דאי בעי מיתשל עלה ועיין מכות (דף כ"ב) ביש חורש תלם א' וכו' ובגמ' והאיכא שבועה שלא אחרוש ותי' מידי דאיתא בשאלה לא קתני והא מוקדשין דאיתא בשאלה וקחשוב בבכור, ובריטב"א דאפשר הא לאוקמא בבא ליד גזבר דליתא בשאלה ע"ש, והנה בתרומה ג"כ מחלקינן דבבא ליד כהן ליתא בשאלה, ועי' ברא"ש הביא בשם ר"א ממיץ דגם בבא ליד כהן לבעלים איתא בשאלה ע"ש, ועיין בתוס' כריתות (דף י"ג) דכל זמן שלא נזרק הדם כהלכתו איתא בשאלה ע"ש. וזה נגד הריטב"א דגם לאחר שחיטה עד שיזרק הדם כהלכתו יכול לשאול ולפי"ז איך נימא דם קדשים אינו מקבל טומאה והא כ"ז שלא נזרק איתא בשאלה וראוי לשפוך כמים משום הואיל דע"י ראוי לשפוך כמים.
ויש לומר דמתלי תלי וקאי אי יזרוק ולאחר הזריקה ליתא בשאלה אמרינן דלמפרע הוי דם קדשים שאינו ראוי לשפוך כמים ואינו מקבל טומאה. (וכעין דאמרינן ריש ביצה נשחטה הובררה דלאכילה עומדת וכו') אבל זה לא סגי דלהתוס' בעי' זריקה כהלכתו. וכיון דקודם זריקה ראוי לשפוך מקבל טומאה גם בזרק הוי הזריקה שלא כהלכתו ולזה מהני הציץ דמרצה והוי הזריקה כהלכתו ולמפרע אינו ראוי לשפוך כמים אינו מקבל טומאה ומתורץ קו' הכ"מ על הרמב"ם דהא דאין דם קדשים מקבל טומאה משום ריצוי הציץ וא"כ בעי' הריצוי ציץ.
אבל יש לעיין בזה אם זה מקרי איתא בשאלה דאם ישאל יהי' למפרע חשב"ע, למאן דס"ל לעיל כ"ב חשב"ע לאו דאורייתא ועי' ברמב"ם פט"ז מה' מאכלות אסורות ובה' שחיטה פ"ג ועיין במ"ל שם פ"ב ה' שחיטה דלעייל חולין בעזרה הוי רק מדרבנן והלח"מ צידד דגם לשחוט בעזרה דרבנן ע"ש א"כ איתא בשאלה, ואף למאן דס"ל חשנב"ע דאורייתא י"ל כיון דבשעת שחיטה הי' קדשים וע"י השאלה אח"כ נעשו חולין למפרע לא קעביד איסורא ודמי למ"ד מנחות מ"ח דפריק להו וחולין ממילא קא הוי ע"ש ואף דאפשר לחלק בפריק הי' עד הפדיון קודש אבל בשאלה חכם עוקר נדר מעיקרו ולמפרע קעביד איסורא י"ל דמסתמא אין הבעלים שוחטים רק המומחים ואם ישאל לא קעביד איסורא דהוי אי אפשר ולא קמכוין ולענין מעייל בעזרה הוי דרבנן כמ"ש המ"ל.
אך ביוה"כ יש לעיין דעיין ברמב"ם הלכות עבודת יוה"כ דתמידין ומוספין בבגדי זהב רק בעבודות המיוחדות ליוה"כ היינו בפר ושני שעירים והקטרה היו בבגדי לבן, א"כ באינן מיוחדות ליוה"כ הי' הציץ על הכה"ג רק בפר וכו' דהי' בבגדי לבן לא הי' הציץ על מצחו והנה הפר הי' משל כה"ג ואיתא בשאלה, ואין לומר כדאיתא יומא (דף כ"ח) שאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקרי' לגבי אחיו הכהנים וכיון דזכו אחיו הכהנים ליתא בשאלה. זה אינו דהא דאפקרי' רחמנא משום שיתכפרו בו והכפרה אם הוא קרבן אבל בשאלה דחכם עוקר נדר מעיקרו, מעיקרו לא הי' קרבן ולא אפקרי' רחמנא, אבל עיין ברמב"ם שם ובה' ביאת המקדש דבביאה ריקנית חייב מיתה ונאמר בזאת יבוא אהרן בפר וכו' ועיי' ביומא כ' דמו של פר מקרי פר כדר"א אנו בקרנות קמעייל, ואם יהי' נשאל עליו קודם הזריקה ביאתו ריקנית וחייב מיתה משו"ה ודאי לא ישאל על פרו וכיון דלא שייך הואיל אי בעי מיתשל אינו ראוי לשפוך כמים ואינו מקבל טומאה ושפיר פסק הרמב"ם באין עודהו על מצחו דמכפר ואין קושי' מכה"ג ביוה"כ, דביוה"כ אף דהוי פרו ליתא בשאלה ואינו ראוי לשפוך כמים ואינו מקבל טומאה ומתורץ קו' הר"י קורקוס שהביא הכ"מ. ואין להקשות א"כ מה קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דעי' תוס' חולין (דף ל"ה) לר"ש אף דאין היקש למחצה ההכשר אינו תלוי בשפיכה, לדידי' דם קדשים מכשיר ומקבל טומאה לכך קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח. אבל לפי"ז יותר קשה דהא לר"ש כל דם שחיטה אינו מכשיר וא"כ אינו מקבל טומאה ומה קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח, וכן יש סתירה לדבריו לעיל י"ז כמש"ל.
ויש לומר דנ"ל לפרש טעם הרמב"ם דאינו מקבל טומאה והא בגמ' אמרו רק דאינו מכשיר. דעיין בפי"א מה' תרומות דבש של תמרים וכו' ר"א מטמא ור"י חוץ מז' משקין טהורים ובירושלמי הובא בר"ש שם אמר ר' נתן גם ר"א לא פליג וס"ל דלא מטמא אבל בנתן מים כ"ש לר"א מטמא ולר"י אזלי' בתר הרוב ע"ש ונראה לפרש הירושלמי דז' משקין המכשירין, כיון דמכשירין אחרים כ"ש דמכשירין את עצמן, ע"כ מקבלין טומאה, אבל חוץ מז' משקין, כגון מי פירות ודם לא עדיפא מאוכלין דמקבלין טומאה, אבל רק בהוכשר לקבל טומאה, ועל כן בנפל כ"ש מים ס"ל לר"א דהוכשרו ולכן מקבלין טומאה ולר"י אזלינן בתר הרוב דמיעוט כמאן דליתא דמי וכ"ז במשקין אבל באוכלי' דהמשקין ניכר עליהן בתחלת נפילה לא בטל ומכשיר, וכן סברת הרמב"ם דם קדשים דאינו מכשיר כ"ז שלא הוכשר אינו מקבל טומאה, ואין לומר דחיבת הקודש מכשיר דזה רק מדרבנן, והנה לר"ש איתא שם בחולין דשחיטה מכשירתו א"כ יהי' דם קדשים מקבל טומאה, ז"א דרש"י פי' שם (דף ל"ג) הטעם מגו דשריא הך שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משוי' לי' נמי אוכלי' לגבי טומאה ע"ש, וכעין זה מצינו לר"י ביצה (דף ו') אפרוח שנולד ביו"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופרש"י מגו דאתקין להא אתקן להא ע"ש וי"ל דבחולין מגו דמתיר הבשר ג"כ מכשיר אבל לענין הדם. אינו מתיר הדם, דדם בכרת, ומשום דם מן החי עי' סנהדרין נ"ט וברש"י בד"ה לרבנן ההוא דלרבנן ליכא איסור חי בדם והלכה כרבנן (הגה"ה ולכאו' נראה להיפך מגמ' חולין דף ס"ט מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי וכו' ואי אמרינן דם נעכר ונעשה חלב הרי דהדם אסור משום מן החי זה אינו דעיין בכורות ו' ע"ב אמר דם נעכר ונעשה חלב ושרי ואמרינן למ"ד משום דאבריו מתפרקין מהדדי וכו' ואח"כ אמרו חלב לאו כאבר מן החי דמי מזה נראה דאי לא אמרינן דם נעכר הוי כאבר מן החי וכמו דאמרינן בחלב דהוי כאבר מן החי כן בחלב אבל אי אמרינן דם נעכר ונעשה חלב לאו כאבר מן החי ובחולין ס"ט על כרחך למ"ד דאין דם נעכר וכו' אבל מה הטעם נימא בדם כמו בחלב דהוי כאבר מן החי נלע"ד כיון דהדם הוא הנפש הכל בכלל הלאו דלא תאכלו דם וליכא לאו אחר,) וגם עיין ברמב"ם פ"ה ממאכלות אסורות בחלב מן החי חייב שתים ובפ"ו בדם הקזה כ' חייב כרת ולא הזכיר דחייב משום דם מן החי וא"כ אין השחיטה מתיר הדם ע"כ אינו מכשירו ולפיכך ס"ל לר"ש דדם השחיטה איננו מכשיר ואינו מקבל טומאה ברמב"ם, וכ"ז בדם חולין אבל בדם קדשים, השחיטה מתיר הדם למזבח לזריקה גם כן מכשירתו ומקבל טומאה, ולפי"ז לר"ש להיפך כמו לדידן, לדידן דם חולין מקבל טומאה ודם קדשים אינו מקבל טומאה, ולר"ש דם חולין אינו מקבל טומאה ודם קדשים מקבל טומאה. ולפי"ז אין סתירה בדברי ר"ש דלעיל י"ז איירי בדם קדשים מקבל טומאה, ובחולין איירי בדם חולין, ושפיר קאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח דדם קדשים לדידי' מקבל טומאה ובעי ציץ לרצות, והנה לדידן קיי"ל אין השחיטה מכשרת, א"כ דם קדשים אינו מקבל טומאה ושפיר פסק הרמב"ם כר"י באין עודהו על מצחו אינו מכפר וליכא קו' דכה"ג ביוה"כ יוכיח. ומתורץ הקושי' על הרמב"ם דרק לר"ש הקו' כה"ג ביוה"כ יוכיח כיון דשחיטה מכשרתו, ולפי"ז לדידן אין צורך בתירץ דר' יודא הנח לטומאה שהותרה בציבור, דבלא"ה אינו קושי' מכה"ג ביוה"כ, דלדידן אין שחיטה מכשרת ע"כ סברוה דר"י רק אליבא דר"ש לשיטתו השיב כך, ואינו מבורר דס"ל לר"י דטומאה הותרה בציבור ולכך סברוה דכ"ע טומאה דחויה בציבור דלא מצינו בבירור רק לר"ש דדחויה בציבור ומתו' קושי' התוס', אף דר' יודא באמת ס"ל הותרה בציבור מ"מ בס"ד סברוה דלא נשמע דלדידי' ס"ל כן ורק אליבא דר"ש השיב כן – עוד הקשו בתוס' תימא לר"י דבשמעתין משמע דטומאה דחוי' בציבור רק ע"י ריצוי ציץ. ואמאי הא טומאה דגברי דדחוי' בציבור אעפ"י שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדתנן בפרקין (דף פ' ע"ב).
ונראה ליישב דבמתני' איתא חמשה דברים באים בטומאה וכו' ובגמ' למעוטי חגיגת ט"ו דסד"א כיון דקרבן ציבור הוא וקבוע לי' מועד תדחי טומאה קמ"ל כיון דאית לי' תשלומין כל ז' לא דחי שבת ומדשבת לא דחי, לא דחי טומאה כך גירסת רש"י אבר בתוס' לא גרסי לי' משום דקשי' להו חדא דלעיל ד' ע' ילפינן מוחגותם אותו וכו' דלא דחי שבת. ב' דגם פסח אית לי' תשלומין בפסח שני ודחי טומאה ג' דבטומאת בעלים איכא למ"ד כיון דלא חזי' בראשון ליתא בתשלומין ע"ש ובצל"ח דיותר יש להקשות בטומאת מת ביום א' דטמא ז' ודאי ל"ש תשלומין ע"ש, וי"ל גם לפי גירסת רש"י הכוונה כמו לעיל ע' דילפינן מוחגותם אותו וכו' דלא דחי שבת, דיש לדקדק א' מה זה שאמרו בתשלומין כל ז', והלא די באמרם דאיתא בתשלומין, וראי' מהתוס' דס"ל פסח איתא בתשלומין משום פסח שני דהוי רק יום א', ב' קשה מה דאמרו לא דחי שבת ומדשבת לא דחי לא דחי טומאה למה לא אמרו בפשיטות כיון דאיתא בתשלומין לא דחי טומאה, ולפום רהטא אפשר לומר כפי קו' התוס' דטומאה כיון דלא חזי ליתא בתשלומין לפיכך אין לומר דלא דחי טומאה דליתא בתשלומין משא"כ שבת דחזי רק ארי' הוא דרביע עלה, משו"ה אמרו לא דחי שבת ומדשבת לא דחי וכו' אבל זה אינו דמשום זה הו"ל לומר דשאני טומאה וכקו' התוס' דיש לחלק ביניהם משום ה"ט, ג' מה דאמרו מדשבת לא דחי לא דחי טומאה דמנלן דטומאה שוה לשבת דהרי בעי' לעיל (ס"ו) גז"ש במועדו במועדו ללמוד פסח דדוחה שבת מתמיד ואם נאמר היכי דלא דחי שבת לא דחי טומאה למה בעי' הגז"ש, תפ"ל מדדחי טומאה דחי שבת דאי לא דחי שבת האיך דחי טומאה, וע"כ מסברא אפשר דדחי טומאה ולא דחי שבת, ודוחק לומר אחרי דגמרינן מגז"ש אמרי' דשוה טומאה לשבת.
ונראה לי כפמ"ד חגיגה (דף ט') ותנא מייתי לי' מהכא וחגותם יכול שיהא חוגג והולך וכו' אלא לתשלומין. יו"ט האחרון מנ"ל מדכתיב בחודש השביעי וכו' וא"כ השבעת ימים רק לסוכות. ובסוכות אין אלא ז' ימים ואין ז' ימים בלא שבת וע"כ דפשטי' דקרא דחגיגה דוחה שבת וא"כ נלמד להיפך מקרא ממה שלמדו לעיל ע', וי"ל דכך כוונת הגמ' לעיל ע' כיון דנלמד מריבוי דבחודש השביעי תחוגו וכו' דיו"ט האחרון בכלל התשלומין למה אמר קרא שבעת ימים דצריכין אח"כ ריבוי דבחודש ז' ליו"ט האחרון לימא קרא שמונת ימים ול"צ לריבוי וע"כ דבא ללמד דלא דחי שבת, ועכ"פ דבר פשיט אם לא הי' הלימוד ליו"ט האחרון ע"י הריבוי הו"א שבעת ימים לסוכות לבד ולסוכות ז' ימים ואין ז' ימים בלי שבת וע"כ דדחי שבת אבל כיון דיו"ט האחרון ג"כ בתשלומין משו"ה ידעינן משבעת ימים דלא דחי שבת.
ויש לדקדק על לשון הגמ' דאיתא בתשלומין כל ז' והא איירי בפסח דאינו אלא ז' ימים ואין ז' ימים בלא שבת וא"כ ליתא אלא ששה כיון דלא דחי שבת, וי"ל חדא דעתה רצונינו ללמוד מדאיתא בתשלומי' ל"ד שבת וטרם למדנו זה איכא ז', ב' דכוונת הגמ' לז' ימים שהם בתשלומין ביום שראוי להביא בו דאינו שבת, אבל זה יקשה דתשלומין שייך על הימים שלאחרי יום הראשון, דיום הא' אינו תשלומין אלא עיקר החיוב וכן אמרו לקמן ובחגיגה ט' כולן תשלומין לא', וא' אינו בכלל תשלומין וכיון דפסח אינו אלא ז' התשלומין רק ו', וי"ל כפירש"י חגיגת ט"ו לאו דוקא דה"ה שבועות וסוכות ועי' רש"י ריש חגיגה ורמב"ם פ"א מחגיגה דדין החגיגה נכתב בקרא רק בסוכות ועי' חגיגה י"ז ברש"י מה חג המצות ז' דהכתוב נאמר בסוכות וה"ה לפסח דאיתא ז' ימים. ע"ש ע"כ נכלל גם סוכות דהעיקר אשר ממנו נלמד החגיגה בדבריהם, ולסוכות שמונה ימים ויש שבעה לתשלומין. והנה כפמש"כ הא דלא גמרינן מוחגותם אותו שבעת ימים דד"ש משום דאיכא הריבוי ליו"ט האחרון וכיון דאיכא ריבוי ליו"ט האחרון משו"ה נלמד מז' ימים דל"ד שבת וזה שאמרו כיון דאיתא בתשלומין כל ז', דייקא כל ז'. וגם יו"ט האחרון בכלל התשלומין מוכח דלא דחי שבת מהכתוב דוחגותם וכו' ולפי"ז כוונת הגמ' הכא כמו לעיל ע' רק דהכא מפרש יותר ומתורץ קו' התוס'.
ואחרי דנפרש הגמ' הכא דע"י דיו"ט האחרון. ג"כ לתשלומין מוכח מקרא דלא דחי שבת. א"כ בלי הלימוד מהקרא דוחגותם וכו' הו"א כיון דקרבן ציבור וקבוע לי' מועד דדחי שבת וטומאה וכמו שהוקשו לעיל ע' הא ודאי קרבן ציבור הוא, אין לתרץ משום דאיתא בתשלומין לא דחי טומאה דאנן לא נחתינן לכך דמה דאיתא בתשלומין יגרע כחו. דודאי קרבן ציבור הוא וקבוע לי' מועד אבל אחרי דנדע דמוכח מהקרא דלא דחי שבת י"ל ג"כ דלא דחי טומאה. והטעם דזה ברור אף דס"ל השתא דזה מקרי קבוע לי' מועד או משום דקבוע לעיקר מצוה ביום א' או משום דזה מקרי קביעות מועד משום דאינו ראוי להביא רק באלה הז' ימים מ"מ בעינן שיהי' ודאי ראוי להביא ביום א' או באלה הימים החגיגה, אבל אם פעם אי אפשר ופעם אפשר זה לא מקרי קבוע לי' מועד דקביעת זמן צריך שיהי' בכל פעם קבוע ומעתה בטרם דנדע מקרא דל"ד שבת הוי בכל פעם קבוע לי' מועד וע"כ דחי טומאה, אבל אחרי דגמרי' משבעת ימים דל"ד שבת א"כ אפשר שיהי' חל בשבת ולא דחי לא מקרי קבוע לי' מועד לגבי טומאה וע"כ גם טומאה לא דחי וזה שאמרו מדשבת לא דחי לא דחי טומאה, ואין להקשות א"כ למה בעינן הגז"ש דפסח דוחה שבת, תפ"ל אי שבת לא דחי האיך דחי טומאה דהרי אין זמנו קבוע אי לא דחי שבת י"ל דשאני פסח דבפירוש אמר קרא איש איש, איש נדחה ואין ציבור נדחים (ובזה יש ליישב קו' התוס' ס"ו ע"ב) משא"כ אם היינו אומרים דמסברא שוים.
והנה מדהקשו התוס' ככה ע"כ דלא ס"ל לפרש הגמ' כיון דאיתא בתשלומין וכו' מוכח דלא דחי שבת אלא כך מפרשי משום דאיתא בתשלומין הוא הטעם דלא תדחי טומאה, יקשה קו', ונ"ל גם לפי פירושם דיש לעיין בכוונת הגמ' דאיתא בתשלומין לא דחי אי הטעם משום דאפשר לקיים מצות חגיגה בלי דיחוי שבת משו"ה לא דחי או הטעם משום כיון דאיתא בתשלומין אין זמנה קבוע והיכי דאין זמן קבוע לא דחי, הטעם הא' משום דאפשר בלי דחויה תלוי בפלוגתת התוס' רמב"ן ורשב"א דעיין בתוס' יבמות ה' ובשבת תוס' כ"ד דהא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דאפשר להמתין עד הערב וכן בכיסוי הדם דאפשר להמתין עד הערב, ועיין בתוס' מ"ו ע"ב ד"ה אחרישה אבל ברשב"א הביא בשם הרמב"ן דהא דאמרי' היכי דאפשר לקיים שניהם לא דחי רק באפשר לקיים מיד כמו בסדין בציצית אבל להמתין לא מקרי אפשר לקיים שניהם ודחי דאינו למצוה אלא זמנו בשעתו ע"ש. א"כ אי אמרי' דדחי שבת הא דאפשר בתשלומין אח"כ לא מקרי אפשר לקיים שניהם והול"ל דדחי שבת ואין לחלק בין דחיית עשה לל"ת, להכא דהוי לדחות שבת דחמירי גם איכא עשה ול"ת דכיון דהתורה אמרה דקרבן ציבור דחי אין לחלק בזה. ויותר י"ל דעיין ברמב"ם פ"ב מה' שבת, שבת דחוי' וכו' וכתב הכ"מ דתלוי באם נאמר טומאה הותרה בציבור או דחויה ע"ש אבל בגמ' יומא מ"ו אמרינן שבת הותרה ועי' בדברי ירמי' לאאמ"ו הגאון ז"ל הביא ראי' מהרא"ש סוף יומא בשם מהר"ם ב"ב גבי מאכילין אותו קל קל תחלה דשבת הותרה ועיין יומא ז' אי אמרי' הותרה לא מהדרינן אטהרה אף מיד ודאי אין לומר הטעם דחויה בתשלומין משום דאפשר בלי דחויה ועי' תוס' שם שכתבו דפסח גרע משאר קרבנות ציבור כיון דאינו קרבן ציבור אלא משום דאתי בכנופיא ומהדרינן אטהרה היינו רק בו ביום מיד ועכ"פ לא גרע מהודחה וא"כ אין להמתין עד למחר, וע"כ לפי הרמב"ן ורשב"א צריכין לפרש הגמ' דהכא לפי טעם הב' דאיתא בתשלומין משום דאין זמנו קבוע ולפיכך לא דחי ועיין ברמב"ם פ"א מה' חגיגה כ' וז"ל "כיון דאיתא בתשלומין לא דחי משום דאין זמנה קבוע כקרבנות ציבור" ועיין גמ' יומא נ' דחגיגה מקרי אין זמנה קבוע משום דאיתא בתשלומין, והנה קבוע זמן מקרי רק אה בעצם קבוע זמנו ולא ע"י מקרה כמו תמיד וקרבנות המועדים וכן הוא בפסח דקבוע זמנו ביום י"ד וכן האיתא בתשלומין אם הוא בעצם כמו בחגיגה דכך נאמרה שיהי' הז' ימים לתשלומין אבל לא מה שבא ע"י מקרה, והנה פסח בעצם אין לו תשלומין דזמנו קבוע דעי' בדף צ"ג לרבי פסח שני רגל בפ"ע והזיד בראשון בכרת ובתוס' חגיגה לו' דהלכה כרבי מחבירו א"כ אין לו תשלומין רק בנטמא וזה ע"י מקרה ואינו בגדר איתא בתשלומין והוי זמנו קבוע ומתורץ קו' הב' של התוס' וכן בנטמא לתאדס"ב לא חזי דלא חזי בכולהו הליתא בתשלומין וקביעות זמן ע"י מקרה זה לא מקרי קבוע זמנה דבלי מקרה הטומאה אין זמנה קבוע ואיתא בתשלומין ומתורץ קו' הג' של התוס' וכ"ז לרמב"ן ורשב"א אבל לתוס' לשיטתם י"ל הגמ' משום דאפשר בלא דחי' יקשה קושייתם
ויש לתרץ גם קו' הא' של התוס' ואומר דהתוס' לשיטתם אין התחלה לקושייתם, ואציע הקדמה אחת הדין חגיגה מבואר ברש"י ריש חגיגה וברמב"ם פ"א מחגיגה דנלמד מסוכות מכל הרגלים. גם אי' ברמב"ם דמצוה אחת לחוג בג' רגלים. א"כ מצות החגיגה נמשכה בג' רגלים והכל מצוה אחת ע"כ אין לחלק בין חגיגת פסח ושבועות וחגיגת סוכות ואם בסוכות אין זמנה קבוע ממילא אין שם זמן קבוע על החגיגה הפסח ושבועות. כיון דאינו בכל פעם זמנה קבוע.
בלח"מ פ"א מה' חגיגה הקשה דהכא אמרי' משום דאיתא בתשלומין ליה זמנה קבוע ול"ד, ובביצה אמרו ב"ש עולת ראי' אינו מביא משום דאין זמנה קבוע דתנן עבר ולא חג בראשון חוגג וכו' ועי' ברש"י חגיגה י"ז ובתוס' בשם הירושלמי דלב"ש גם חגיגה אינו מביא ביו"ט וצ"ע לפרש הגמ' ביצה י"ט ע"א ע"ש, א"ל ב"ה אף זו זמנה קבוע דתנן עבר הרגל וכו' ואנן קיי"ל כב"ה, וא"כ מקרי זמנה קבוע ע"ש ועי' תוס' לעיל ע' ע"ב. עוד יש להקשות וקו' זו מצאתי באו"ח על פסחים מנלן מוחגותם אותו ז' ימים דחגיגה אינה דוחה שבת דלמא לא בא הקרא אלא ללמד דאינה דוחה שבת שבתוך המועד, דקרא ברוב שנים איירי כדאי' לעיל ע' דחל יום א' בחול ובתוך המועד אינה דוחה משום דהוי רק לתשלומין אבל ביום א' דהוי עיקר מצותו דחי, ותירץ לזה בעי בגמ' הטעם דאיתא בתשלומין ומשו"ה אין לחלק בין יום א' לשאר הימים ומתורץ בזה קו' התוס' ע"ש ודבריו נפלאו בעיני דמאי קסבר בהקושיא ע"כ סבר דעיקר מצותו בכחו לדחות שבת וא"כ מאי תירץ דאיתא בתשלומין והא עיקר מצותו ליתא בתשלומין דבשאר הימים ליכא עיקר מצוה ואדרבה יקשה נימא משום דעיקר מצותה רק ביום א' הוי קבוע זמנה לענין עיקר המצוה.
והנה הא דנימא עיקר מצותו ביום א' תלוי בפלוגתת ר"י ור' אושיעא שם לר"י דכולן תשלומין לא' פירש"י דהכתוב עשאו עיקר ע"ש ולר"א דתשלומין זה לזה פרש"י דיום הנראה הוי לדידי' העיקר והחיוב תלוי בי' ע"ש וא"כ לר"א אין לחלק בין יום א' לשאר הימים שנאמר משום בזה לדחות שבת, ויש לעי' בהא דעיקר מצותה אם הוא בגדר מצוה גמורה, די"ל כיון דכתיב וחגותם אותו ועי' ברש"י חגיגה ז' דעיקר מצותו ביום ראשון דאותו יום ראשון במשמע. א"כ אמרה תורה בפירוש מצוה לחוג ביום א' ועי' ברמב"ם פ"א מחגיגה. חגיגה האמורה בתורה שיקריב שלמים ביום הראשון ע"ש נראה דהוי מצוה שיהי' חוגג ביום הא' או דנאמר דיש לפרש הקרא שעושהו עיקר שיתחייב ע"י החגיגה ובאם לא חזי בא' לא חזי בכולהו, ונראה דהוי מצוה דעיין תוס' לעיל ע' דגם בהקדיש ושחט לשם חגיגה בעיו"ט לא יצא ידי חגיגה כיון דאינה באה מן החולין סברא הוא שיקריב החגיגה בשעת חגיגה ע"ש כן הסברא הכא כיון דחיוב החגיגה תלוי ביום הא' סברא שיקריב ביום הא' וא"כ הוי מצוה, ואף דהוי מצוה כיון דאמרה התורה ז' ימים לתשלומין דמי לשאר מצות בקדשים דאמרי' למצוה ולא לעכב ואף דלא קעביד המצוה ביום הא' אינו מעכב ויש לו לקיים החגיגה בשאר ימים. ובזה יהי' מובן אם לא חזי בא' לא חזי בכולהו כמו דאמרינן בשאר מצות היכי דהוי למצוה ולא לעכב דבעינן ראוי לקיים המצוה כמו גבי בלילה וסמיכה ואם אינו ראוי לבילה מעכב כן הכא היכי דחזי אינו מעכב ויש לו תשלומין ובלא חזי מעכב וליתא בתשלומין.
ויש לעיין במצוה שלא לעכב אם יש בכחה לדחות ויש להביא ראי' דלרש"י הוי פלוגתא דתנאי ולהתוס' לכ"ע דחי עיין עירובין ק' בפלוגתת ר"א ור"י במתן א' שנתערב במתן ד' לר"א יתננה במתן ד' פרש"י דמצות מתן ד' דוחה לאו דבל תוסיף ולר"י ינתן במתן א' פרש"י כיון דבדיעבד מתן ד' שנתן במתן א' כיפר היכי דאי אפשר עבדינן במתן א' ע"ש ועי' בזבחים ל"ז ע"ב הטעם דמתן ד' שנתן במתן א' כיפר משום דהוי מצוה ולא לעכב וא"כ לרש"י תלוי בפלוגתא לר"א מצוה שלא לעכב דחי, ולר"י מצוה שלא לעכב לא דחי ולהתוס' שם שהקשו לר"י למה לא דחי ותירצו משום דע"י פשיעתו בא דחי' הלאו ע"ש ס"ל דמצוה שלא לעכב גם לר"י דחי רק דהכא בלא דחי משום דהדחי' בא ע"י פשיעתו וא"כ להתוס' לכ"ע קשה קו' זו דלמא וחגותם וכו' בא שלא לדחות שבת בתוך המועד אבל ביום א' דהוי עיקר מצוה דחי דהוי לענין מצוה זו זמנה קבוע ואין לחלק דרק לדחוי לאו אמרי דדחי אבל לא שבת דבקרבן ציבור אין חילוק וכמש"ל.
ויש לומר לרשב"א סוכה מ"ו לגבי שמ"ע רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב והרעיש לענין מה הוי רגל בפ"ע ופירש לבסוף לענין לא חזי בראשון דאמרי' לא חזי בכולהו בחיגר ביום א' אבל בשמ"ע מביא החגיגה דהוי רגל לחייב בחגיגה אף דאם חגג בא' אינו מביא החגיגה בש"ע, מ"מ היכי דלא הביא חייב משום רגל בפ"ע ומהני לתשלומין ע"ש וא"כ לפמ"ש דהמצוה משום דיום א' מחייבו הסברא דהמצוה להביא ביום המחייבו לגבי שיע דג"כ אותו יום מחייבו אין חילוק במצוה אם מביא ביום א' או בש"ע, וא"כ שפיר איתא בתשלומין בש"ע וזה שדייקו בגמ' משום דאיתא בתשלומין כל ז' דהיינו גם בש"ע משו"ה מקרי אינו זמנו קבוע וא"כ בעי' תרווייהו הקרא דוחגותם וכו' שבא לדחות שבת, ובל מקרא לחוד היינו אומרי' רק שבת בתוך המועד לא ידחה משא"כ ביום א' דהוי מצום בפ"ע דאין לו תשלומין דחי ע"ז אמרי' דאיתא בתשלומין כל ז' היינו ש"ע א"כ גם למצוה זו יש תשלומין ואין זמנו קבוע לא דחי שבת ומתורץ קו' התוס' ואין להקשות דא"כ בפסח ושבועות דל"ש רגל בפ"ע תדחה שבת דכמ"ש כל החגיגות מצוה אחת ואם ימצא באיזה חג בכל פעם דאין זמנו קבוע לא מקרי זמנו קבוע, ועי' תוס' ע' כ"ב תימא לרשב"א דבעי לכל א' קרא ותירץ דוחגותם כתיב בסוף בכלל קרבנות מועדות וכיון דוחגותם כתיב בסוכות ואי"ל תשלומין ע"כ דאינו בכלל מועדות וקרבנות דלא דחי פסח ושבועות.
וכ"ז אחרי דידעינן דחגיגה דחי יו"ט א"כ יש ליום א' תשלומין בש"ע אבל לב"ש דגם יו"ט לא דחי א"כ למצוה זו דיביא ביום המחייבו ליתא בתשלומין דאי אפשר בשום פעם יום א' וש"ע בלי יו"ט ואם נאמר דלא דחי ליתא בתשלומין וא"כ זמנה קבוע וז"ש ב"ה אף זו זמנה קבוע, ואין להקשות אם נאמר דדחי הרי זמנה אין קבוע, ז"א דצריכים לומר מעיקרא דדחי וע"כ דדחי ומיושב קו' הלח"מ ומה שאמרו ב"ה דתנן עבר הרגל וכו' אינו חייב וכו' משום דאי הי' שייך חגיגה גם לאחר הרגל לא היינו אומרים דמצוה בזמן המחייבו כמו דאין מחלקין בין יו"ט לאחר יו"ט כן אין חילוק בין זמן מחייבו לזמן שאינו מחייבו. עוד יש לתרץ קו' הלח"מ דרש"י פי' אף זו זמנה קבוע דיש לחוש שמא יפשע או יאנס ולא יביא ע"ש וכן בדף י"ט שם פרש"י שמא יאנס ולא יקרבנה לפי"ז החשש שמא יאנס משויהו לזמנו קבוע מיד ביום א', והנה בחגיגה יש לדון א' משום המצוה לחוג. ב' משום דהוי קרבן וחיוב עליו להביא משום בל תאחר ועיין בר"ה ה' דאיכא פלוגתא דתנאי אי בסוכות לחוד עובר בבל תאחר או בג' רגלים ובקרבן דעובר זמנו ודאי איכא בית מיד, ויש חילוק ביניהם דמשום המצוה אין לומר דיהי' זמנו קבוע משום החשש שמא יאנס דעיין בפנ"י ר"ה דמחלק דבמצות עשה אם יאנס לא עבר על עשה אבל בבל תאחר אם יאנס עובר למפרע בב"ת ע"ש ובצל"ח ביצה מסכים להפנ"י, ויובן בזה דברי ב"ה דהביא ראי' מסיפא עבר וכו' אינו חייב באחריותה ולא סגי להו ברישא דחוגג וכו' עד יו"ט האחרון אבל אח"כ תו לא הוי מצוה דמשום המצוה לחוד החשש שלא יעשה המצוה לא מקרי זמנו קבוע, ולפי"ז יש חילוק בין שבת ליו"ט בשבת איכא עשה ול"ת, ביו"ט אמרי' מתוך שהותרה וכו' וקרא דלכם אתא למעט גבוה דהוי רק איסור עשה ועי' תוס' ביצה י"ב דלא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא א"כ ליכא עשה דשבתון, והנה ודאי לא עדיף החשש שמא יעבור על בל תאחר מאם איכא לפנינו הבל תאחר וגם באיכא לפנינו הלאו דבל תאחר אמרי' עשה דתשבות דוחה הלאו וא"כ משום העשה אין לחוש שמא יעבור על בל תאחר וא"כ אין זמנו קבוע אבל ביו"ט דליכא עשה לדחות החשש בל תאחר משויהו זמנו קבוע ומתורץ קו' הלח"מ. ולפי"ז יהי' מובן פלוגתת ב"ש וב"ה לב"ש די"ל מתוך שהותרה וכו' גם ביו"ט איכא עשה דשבתון לדחות הבית ע"כ החשש דב"ת לא משויהו זמנו קבוע ולב"ה דאי"ל מתוך שהותרה וכו' ליכא עשה ביו"ט לדחות הבית ע"כ הוי זמנו קבוע.
ועוד יש להקשות להתוס' עירובין דאם ע"י פשיעתו בא דחי' הלאו לא דחי מנ"ל מוחגותם אותו שבעת ימים דאין חגיגה דוחה שבת דלמא הקרא ממעט רק שבת בתוך המועד דקרא איירי ברוב שנים דיו"ט א' בחול כיון דדחי' בא ע"י פשיעתו. אבל בחל יו"ט א' בשבת דאינו בא ע"י פשיעתו דחי, ואפשר לומר דחזי' בקרבן ציבור אין הפשיעה חסרון שנאמר ע"י אינו דוחה דהרי דחי טומאה ובטומאה הדחי' בא ע"י פשיעה, אבל תי' זה אינו מספיק דעיין יומא ז' הקשה בתוס' שם אמר רבא זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ובזבחים ל"ג אמרי אביי ורבא טומאה דחוי' ע"ש וי"ל דעיין בדברי ירמי' לאאמ"ו הגאון זלה"ה פ"ב מה' שבת תמצא דבר שכליי לחלק בין היכי דיש לומר הותרה והיכי די"ל הודחה, במקום דשייך הדיחוי כמו בעשה לל"ת אמרי' הודחה דסגי בדיחוי ולית לן קרא לומר דהותרה אבל במקום דל"ש דיחוי כמו בשבת דאיכא עשה ול"ת ואם אמרה תורה שיקיים עשה המבטל העשה ול"ת ע"כ דהותרה ע"ש. גם מחלק בטומאה כיון דביחיד לא דחי ע"כ דבציבור הותרה למאן דס"ל הותרה. והנה בטומאה לפי המסקנא כמ"ש התוס' (ע"ח) בטומאת בשר אין חילוק מדאורייתא בין יחיד לציבור י"ל הודחה, ומעתה יש לחלק בין טומאת דם אימורין ובשר דהוי רק בלאו ושייך בי' דיחוי מהעשה דקרבן י"כ הודחה, אבל בטומאת גברי דטומאת הגוף עשה דוישלחו וכו' לא שייך דיחוי וע"כ דהותרה ומיושב קו' התוס' דבטומאת גברי ליכא ריצוי ציץ כמ"ש בטומאת הגוף הותרה ולא בעי ריצוי ציץ (ומתורץ קו' התוס' ביומא ז' בד"ה מכלל דבטומאת גברי הותרה ולא בעי ריצוי ציץ, משא"כ ביוה"כ דאיירי בטומאת דם בשר וכו' הודחה ובעי ציץ ושפיר אמר כה"ג ביוה"כ יוכיח) אבל יש להקשות דלקמן פ' אמרי' גם בטומאת גברי דדחוי' ע"ש י"ל כיון דרוב הציבור טמאים ואמרי' יעשה בטומאה דאין קרבן ציבור חלוק ממילא יטמא הדם אימורי' והבשר שהם בלאו ובהם ל"ש הותרה דסגי בדיחוי לבד ע"כ אמרי' גם בטומאת גברי הודחה, ומעתה בטומאת גברי ממנ"פ על טומאת הדם אימורי' והבשר על ידם יש ריצוי ציץ ועל טומאת הגוף דגברי הרי הותרה ומתורץ קושי' התוס'.
והנה לרבא ס"ל בזבחים צ"ז אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, וא"כ אין סברת דיחוי גם בטומאת בשר דהוי, רק בלאו משום דהוי ל"ת שבמקדש דלא דחי וע"כ דהותרה משו"ה ס"ל לרבא זאת אומרת טומאה הותרה בציבור דלרבא אין לומר דבטומאת גברי דחוי' משום טומאת בשר ואימורים דהו רק בלאו דגם הם הותרו דהוי ל"ת שבמקדש ויש קצת עיון בהא דל"ת שבמקדש אם אמרינן גם בקדשים חוץ למקדש דלא דחי לפי פשטות הלשון שאמר ל"ת שבמקדש ולא אמר ל"ת בקדשים נשמע דרק ל"ת שבמקדש לא דחי, וכן יש לעיין בהא דל"ת שבמקדש אם הלאו שייך בחוץ למקדש ואירע אותו הלאו במקדש אם זה מקרי ל"ת שבמקדש. ויש להביא ראי' דאין זה ל"ת שבמקדש מפלוגתא דר"א ור"י במתן ד' שנתערב במתן א' לר"א ס"ל ינתן במתן ד' ולפירש"י דעשה דוחה ל"ת דבל תוסיף ומה דלר"י לא דחי הטעם לרש"י משום דבמתן א' כיפר ולהתוס' משום דהדחיה בא ע"י פשיעתו, והלא הוי ל"ת שבמקדש דמתן דמים במקדש. וע"כ דאין זה ב"ת שבמקדש משום דהלאו הוי בל תוסיף ובל תוסיף שייך גם בחוץ למקדש רק אירע דגם במקדש איכא הלאו זה לא נקרא ל"ת שבמקדש וא"כ מקשה דרבא הביא ראי' לדבריו מועצם לא תשברו בו ניתי עשה ולדחי ל"ת ע"ש והא לאו דשבירת עצם גם בחוץ למקדש ואין לתרץ דשאני בל תוסיף דשייך גם במצות אבל שבירת עצם לא שייך רק בקדשים בפסח כבר כתבתי דרבא לא אמר ל"ת בקדשים רק ל"ת שבמקדש.
ויש לומר היכי דהל"ת אי אפשר התחלתו רק במקדש נקרא ל"ת שבמקדש אף דאח"כ שייך הל"ת גם בחוץ למקדש ועי' פסחים פ"ד וברמב"ם הק"פ דקיי"ל כחכמים דגם מבעוד יום יש משום שבירת עצם וכן לאחר כמה ימים ע"ש ודאי גם רבא כחכמים אף דשם אמר רבא משום הפסד קדשים משמע דמבעוד יום ליכא משום שבירת עצם שם אליבא דר' דס"ל דרק בשעת אכילה עובר, גם י"ל דזה אביי קאמר לי' והביא דברי רבא לתרץ למה לא נקליי' בגומרתא, והן השחיטה והפשטתו ולקיחת האימורים הוי בעזרה, וכיון דמבעוד יום עובר על שבירת עצם אי אפשר להתהוות התחלת הלאו אלא במקדש מקרי ל"ת שבמקדש, ואולי הלאו דלא תשברו רק משום מקדש ותו לא נפקע הלאו גם בחוץ למקדש אבל בפסח דנאכלין בכל העיר אפשר שנטמא בשר חוץ למקדש יש שייכות להלאו כל בשר אשר יגע וכו' להתהוות גם בחוץ למקדש לא מקרי ל"ת שבמקדש וכיון דיש חשש טומאת בשר דהוי רק בלאו הודחה קאמר רבא בפסח הודחה ומתורץ קו' התוס' ביומא שם ולפי"ז יהי' חילוק בין טומאת בשר במקדש הותרה ובין טומאת בשר בקדשים חוץ למקדש דרק הודחה ויש לעיין בזה כיון דהוי רק לאו אחד.
עוד י"ל קו' התוס' כאן דדברי הגמ' כאן צריכים ביאור סברוה דלכ"ע טומאה דחויה בציבור ובעי ציץ לרצות דכמ"ש התוס' דאי ליכא ציץ לרצות לא דחי וכ"נ ממשמעות הגמ' א"כ מה זו הדחיה, אם בכח קרבן ציבור לדחות למה בעי ציץ לדחות. ואי בלא ציץ לא דחי אין לומר דחויה הוא בציבור ולמה נשתנה משאר דחיות כמו בעשה לל"ת, וכן דוחה שבת ובשבת לא מהני ציץ, וי"ל כמ"ש התוס' עירובין ק' אם הדחיה בא ע"י פשיעתו אינו דוחה ודבריהם צריכין ביאור דכמו דפשע לדחות הלאו דבל תוסיף במתן ד' כן פשע בלא יקיים העשה דמתן ד' ואם אמרינן דעשה עדיף לקיים מל"ת אכתי ידחה העשה לל"ת, ויש לפרש לפי דברי הרמב"ן עה"ת דהא דעשה דוחה ל"ת לא משום דעשה חמור אדרבה הל"ת חמור מעשה אבל חשובה בעיני השי"ת הקיום המצוה ע"כ דוחה, ונראה הא דחשוב קיום מצוה רק באין גורם הקיום עבירה וכיון דהוא גורם הדחיה גורם מעשה העבירה ג"כ וזה אינו חשוב לפני המקום יתב"ש והדרינן לכללא דל"ת חמור ואינו דוחה ודמי קצת למצוה הב"ע רק דשם המצוה באה ע"י עבירה וליכא מצוה כלל משא"כ הכא דאינה נעשית ע"י העבירה רק דנעשית עמה עבירה איכא מצוה אבל אינה חשובה לדחוי', והנה אם נאמר דדחוי' הא בציבור הוא כמו בשאר דחיות כמו דחי' עשה ללאו ובדחי' עשה ללאו אם הדחי' ע"י פשיעתו לא דחי כך נאמר הכא וא"כ איך שייך דחי' דטומאה בא ע"י פשיעתו. וי"ל כיון דהציץ מרצה על העבירה מסלק הפשיעה וע"כ דחי וא"כ צריכין לתרווייהו צריכין לדחוי' הוא בציבור דיש בכחו לדחות אבל איכא פשיעה לזה צריכין ציץ לרצות וליכא פשיעה ודחי – וכ"ז בטומאת דם אימורים ובשר מקרי ע"י פשיעה דאפשר הי' לשמור מן הטומאה וכולם בכלל חיוב לשמור אבל בטומאת גברי אף דהוא פושע לטומאה מ"מ שיהי' דוחה הטומאה בעי' שנטמאו רוב הציבור ואף דכולם פושעי' לטומאה, מ"מ כל יחיד אינו פושע לדחות הטומאה דמה דהוא פושע לטומאה אינו פושע לדחויה דאם שאר הציבור טהורים נעשה ע"י טהורי' דוקא דטומאת יחיד אינה נדחית וא"כ אינו גורם בטומאתו דחיית לאו ומה דשאר טמאים על כל יחיד ויחיד ליכא פשיעה לדחות דאינו פושע רק על עצמו וטומאת אחרים לגבי דידי' ונס גמור. וא"כ בטומאת גברי לא שייך פשיעה ושפיר הודחה בלא ציץ לרצות, ומיושב קושי' התוס' כאן ולפי"ז קו' במ"ע דלמא וחגותם וכו' בא למעט שבת תוך המועד דהוי פשיעה משא"כ בחל שבת ביום א' דאינו פושע, ואי משום דבציבור בטומאה אין מזקת הפשיעה כמ"ש שם הטעם דע"י הציץ נסתלק הפשיעה אבל לגבי שבת ל"ש לומר כן.
ויש לומר כיון דהקרא קאי ברוב השנים כדאיתא בגמ' ויום א' בחול א"כ הדחי' שבת אינו בא ע"י פשיעתו דאפשר בתשלומין אחר השבת ואם אנן נאמר דידחה לאו משוה פשיעתו הי' ע"כ אין לחלק בין שבת לשבת ובזה מתורץ מש"ל ביו"ט אם נאמר ביום א' דחי א"כ גם בש"ע דחי ואיתא בתשלומין, וכמ"ש ניחא דבש"ע הוי הדחיה ע"י פשיעתו דא"א בענין אחר אלא בדחי' וע"כ דליתא בתשלומין, אבל יש להקשות דנראה דא' מן התנאים לדחות שבת הוא שיהי' קרבן ציבור וכן איתא בגמרא לעיל ע' הא ודאי קרבן ציבור וכן הכא סד"א דקרבן ציבור הוא והא דחגיגה מקרי קרבן ציבור משום דבא בכנופיא, וכנופיא דמשויהו לקרבן ציבור היינו רוב הציבור דוקא, וראי' לזה דפסח שני מקרי קרבן יחיד ביומא כ' ופסח שני גם בהרבה טמאים אם רק א' מכריע הרוב כדאיתא בגמ' ע"ח, ובחגיגה עיקר מצותה ביום א' וכדאיתא ברמב"ם חגיגה האמורה בתורה וכו' ביום הראשון א"כ מסתמא רוב הציבור מביאין ביום א' והנשארים שלא הביאו אף דיש תשלומין בימים שלאחריו מ"מ מיעוט הוי ולא נקרא כנופיא ולא הוי קרבן ציבור רק ביום א' וא"כ דלמא קרא דוחגותם וכו' בא למעט שבת בתוך המועד דלא הוי קרבן ציבור. אבל ביום א' דהוי קרבן ציבור דחי ואין לומר כיון דביום א' הוי קרבן ציבור לחגיגה הדין דקרבן ציבור אף בשאר ימים דעיין תוס' יומא נ"א הקשו מנ"ל מתמיד לפסח דדחי שבת דלמא רק בתמיד דהוא בשביל כל ישראל אבל בפסח דאפשר דרובן זבין ומצורעין ויחידי' עושים הפסח לא דחי שבת ותי' דילפי' מתמיד דלא יתבטל הקרבן וכן בפסח ע"ש. אבל הכא בחגיגה דכבר הביא ביום א' הרוב לא תתבטל החגיגה ע"כ לא דחי שבת בתוך המועד, וי"ל דתלוי בפלוגתת ת"ק ור"מ בתמורה י"ד דיש בקרבן ציבור וכו' ור"מ וכו' וא"כ לרבנן תלוי הדיחוי בקרבן ציבור אבל לר"מ תלוי בזמנו קבוע וא"כ הא דר' אלעאי משום ר"י בר ספרא דמתרץ קו' הגמ' הא ודאי קרבן ציבור משום וחגותם וכו' מכאן שחגיגה אינו דוחה שבת ס"ל כר"מ דהלכתא כוותי' ושפיר גם ביום א' בחל בשבת אינו דחי דאינו תלוי באם הוי קרבן ציבור אלא בזמנו קבוע והא דאין זמנו קבוע משום דאי"ל תשלומין, וכן הכא כוונת הגמ' דסד"א כיון דקרבן ציבור וכו' דחי קמל"ן מתני' דהלכה כר"מ דתלוי בזמנו קבוע משום דאיתא בתשלומין ומתורץ קו' התוס' דהגמרא כאן כמו הגמ' דלעיל.
הגה"ה משכ"ל דהטעם דלא דחי בלי ציץ בטומאה דהוי עשה דפשיעה וכתבתי דבטומאת גברי לא שייך פשיעה מתורץ קושי' התוס' לקמן ע"ט בד"ה אלא, מאי אפי' דקתני כיון דנטמאו גברי מחמת הסכין נטמאו כלי שרת ע"ש ולפמ"ש מתורץ דבכהנים ליכא פשיעה ובכלי שרת שנטמאו לבד הוי פשיעה ואשמעינן שפיר רבותא דאף בכלי שרת שנטמאו דוחה והטעם דאיכא ציץ ומתורץ ג"כ קושי' התוס' יומא ז' כמו בטומאת גברי לא בעי ציץ כן בכה"ג ביוה"כ דליכא ציץ ע"ש. שאני ביוה"כ דאיירי בטומאת קרבן דהוי פשיעה ולכך בעי' ציץ ובליכא ציץ לא מרצי.
הגה"ה משכ"ל דשמע"צ הוי תשלומין לעיקר המצוה ביום א' לא מקרי משו"ה זמנו קבוע ולכך לא דחי שבת ק' דהא אי יום א' בשבת גם ש"ע בשבת, ז"א קושי' דמ"מ לא מקרי זמנו קבוע כיון דאפשר ביום אחר, ועיין תוס' דף ע"ז ע"ב ד"ה שאין, שכתבו כדתנן במעילה בפרק חטאת העוף (דף ט') צריך להיות כדאיתא זבחים (דף פ"ו) היינו בעצמות העולה שפירשו קודם זריקה דהזריקה מתירתן ועיין ברמב"ם פ"ב דמעילה הי"ב.