פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
טבול יום ומחוסר כפורים
בפסחים דף צ' איתא אמר רב יהודה אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אציע איזה קושיות בהסוגיא, א) עיין בצל"ח שדקדק למה אמר רב זורקין פשיטא דאם אין זורקין למה שוחטין, וי"ל דאיידי דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמר זורקין על טבול יום ומחוסר כפורים. אבל זה יותר קשה למה אמר אין זורקין דודאי אם אין שוחטין אין זורקין, וי"ל לפי הס"ד דטעמא דרב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום שמא יפשע ויבא הפסח לידי פסול. יש נפ"מ באם עבר ושחט אפשר דבדיעבד זורקין דאם אין זורקין יש לחוש יותר שיבוא הפסח לידי פסול, דקיי"ל שעות מונין לקדשים וכן פסק הרמב"ם פ"א ממעשה הקרבנות הי"ג, וכן לזריקה ע"ש ואם יהי' הפסח בשחיטה בן שנה אי אפשר שישהה בזריקה שעה אחת דא"כ יהי' נפסל דהוא יותר מבן שנה. ואם נאמר אין זורקין ויפשע שעה אחת דלא יזרוק ודאי "הי' נפסל ואם נאמר זורקין אפשר שיטהר עד קודם הערב שמש, וכמו דאמרינן אין ממעטין באכילת קדשים משום שמא יבוא לידי נותר, כך נאמר דאין ממעטין בזמן הכשר הפסח שלא יבוא לידי פסול, וא"כ נאמר דלא גזרו, וצריך לאשמועינן אין זורקין והטעם דהחשש שמא פשע ג"כ משום דאם יפשע ולא יטהר א"ע יהי' נזרק דם פסול ע"ג המזבח למפרע, ואין לומר דזה פשיטא אם אמרו אין שוחטין דאין זורקין ממה דאיתא בגמ' זבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי, דהתם קאמר למאן דס"ל בע"ח נדחים ע"ש, ואנן אליבא דרב קיימינן דאית רבי' אין בע"ח נדחין כדאיתא ביומא (דף ס"ב), אבל גם אי נימא כיון דאמרו אין שוחטין עשו חיזוק לדבריהם ואין זורקין. יש נפ"מ בשחט בעת טהרתו, דהשחיטה בהיתר, ואחר השחיטה נטמא דבזה י"ל דלא גזרו מהטעם שכתבתי ואשמועינן דאין זורקין ומהטעם שכתבתי, אבל זה ניחא בס"ד דטעמא דרב משום שמא יפשע אבל למסקנא דלרב מדאו' לא חזי יקשה למה אמר אין זורקין.
ב) יש לדקדק במה דאמר לרב מדאו' לא חזי, דאם שוחט וזורק חזי, ואם אין שו"ז לא חזי, וכיון דאמר רב אין שו"ז ומתחלה סברו דהטעם שמא יפשע ומדרבנן הול"ל לרב אין שו"ז מדאורייתא, ואם שינוי לשונם ואמרו לא חזי נראה דנתנו טעם למה אמר אין שוחטין וזורקין, וצריכין להסביר מה הטעם, כיון דהי' ראוי לאכול הפסח לערב, ג) במ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' ק"פ בטמא מת שחל ז' שלו בער"פ אעפ"י שטבל והוזה עליו וכו' אין שוחטין עליו. כבר השיגו הראב"ד, דטמא שרץ למדין מטמא מת, וגם בטמא שרץ היל"ל אין שוחטין וזורקין על טבול יום. ואם טמא מת חמור מנלן למילף טמא שרץ מטמא מת, ד) פסק הרמב"ם בשוגג ואונס והזיד בשני חייב כרת, ובטמא ובדרך רחוקה והזיד בשני פטור מכרת, והאי טמא איירי בטמא לנפש הכתוב בתורה דהוא טמא מת שהנזיר מגלח עליו, כדמוכח מדבריו בפ"ו שהבאתי וע"ז הקשה הברכת הזבח, איך נפרש דברי רב אשי דיקא נמי וכו' שוגג ואונס בני כרת נינהו, והא להרמב"ם איירי בהזיד בשני ומאי מקשה שוגג ואונס בני כרת נינהו, וקו' זו ג"כ בלח"מ שם, ה) פסק הרמב"ם במחוסרי כפרה רק במסרו קרבנותיהם לב"ד שוחטין וזורקין עליהם דאל"כ חיישינן שמא יפשעו והקשה בצל"ח דהחשש שמא יפשע רק בס"ד אבל במסקנא לא נשמע דרב חושש לשמא יפשע, ו) פסק הרמב"ם כפי' הכ"מ כל שאינו יכול לכנוס בשעת השחיטה כעולא, היינו באינו יכול לכנוס בתחלת זמן שחיטה, וזה צריך ביאור, ז) קשה לרשב"א בסוכה כ"ה דגם לריה"ג דנושאי ארונו של יוסף היו וכו' ולר"ע דמ"ו היו, איירי בהוזו דחל ז' שלהם בע"פ א"כ למה אמרו ממאי דהכי הוא ופרש"י דלמא מיירי בטמא שאינו ראוי לערב ס"ל כדר' יצחק טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ, למה אמר דסבירא לי' כדר"י אם גם לריה"ג ור"ע איירי שחל ז' שלהם בע"פ, וברשב"א מתרץ דכן דרך התלמודא לומר כמאן דאמר בפירוש וכ"כ הר"י מגא"ש, ח) גם על הרמב"ם יש לדקדק דכתב בפ"ו טמא מת "שחל ז' שלו" בע"פ אעפ"י שטבל והוזה עליו וכו' למה אמר שחל ז' שלו והלא די באמרו טמא מת בערב מסח אעפ"י שטבל והוזה עליו וכו' כיון דאמר שטבל והוזה עליו, ע"כ דאיירי בהזאה דביום הז' דאל"כ ל"ש טבילה, ולא איירי מקודם לז' ומזה נראה דרצונו לומר דרק בכה"ג, אבל בחל ז' שלו מקודם והוזה וטבל בע"פ אינו בכלל זה, ומצינו דפסק בחל ז' שלו בי"ג שהוא שבת דאין מזין עליו בשבת ומזין עליו בי"ד ואין שוחטין עליו כמו שבארנו ע"ש א"כ גם בחל מקודם היום ז' שלו כיון דלא טיהר עצמו עד ער"פ אין שוחטין עליו.
ויש לעיין בטעמא דפלוגתא דרב ועולא דהפנים מאירות הקשה על האיבעי' דגמ' אי כהנים שלוחי דידן נינהו איך נכרים מביאין קרבנותיהם והא נכרי לאו בני שליחות נינהו. והובא קו' זו במקנה ריש האיש מקדש, ויותר קשה לרש"י קידושין שם מנלן דמהני שליחות בשחיטת קדשים ע"ש א"כ איך טמא וערל משלחין קרבנותי' הא לא מצי עבדי ומלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח. ותירץ דבכל קרבנות ל"צ הבעלים לשחוט ולא בעי' שליחות רק בפסח, דכתיב ושחטו וכו' עיי"ש ובפנ"י ג"כ כתב כזה, אבל נשמע מדבריו יותר שכתב דבכל קרבן דמופרש ועומד לא בעינן שחיטת בעלים ולא שליחותם וגם בפסח כן, רק כיון דנמנין ומשכו ידיהן עד שישחט צריכין שיהי' מעשה השליח כמעשה הבעלים שלא יהי' יכולין למשוך ממנו ע"ש, ולפ"ז לא בעינן שליחות גם בפסח. על עבודת השחיטה שנאמר דהוי כאילו שחטו הבעלים בעצמם, רק כאילו נשחט עליהם היינו שזכו בקרבן זה בעד אחר השחיטה ולא יכולין לחזור, וי"ל דבזה פליגי רב ועולא, רב ס"ל דבעינן שחיטה בבעלים בפסח או שליחותם, וכיון דטמא שרץ לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. לכן אין שוחטין וזורקין, ועולא ס"ל כסברת הפנ"י דגם בפסח לא בעינן שחיטת בעלים ולא שליחותם רק שלא יהי' יכולין למשוך ממנו וע"כ שו"ז.
והנה מה דשייך בי' שליחות הוא בשחיטה לבד דכשרה בזר כדאיתא ברשב"א קידושין כ"ג, אבל מזריקה ואילך דמצות כהונה לבד ל"ש שליחות וא"כ בשחט בטהרה ואח"כ נטמא דדנין על הזריקה דבזה לא בעי' שליחות הבעלים א"כ יש לומר דזורקין וע"כ צריך לאשמועינן דאין זורקין אבל מה הטעם דאין זורקין משום דחיישינן לשמא יפשע, ומעתה הא דאמרינן לרב מדאו' לא חזי הוא לענין דאין שוחטין, כיון דבעי' בפסח שליחות ולא מצי משוי שליח, ודי זה לתרץ למה מטמאין אחד בשרץ, אבל האין זורקין קיימא משום שמא פשע כמו בהס"ד, וא"כ מדאמר רב אין זורקין מוכח דס"ל שמא פשע גם למסקנא, ושפיר פסק הרמב"ם במחוסר כפורים דצריך שימסור קרבנותיו לב"ד שמא יפשעו – ואם נאמר דאיכא טעם אחר למה אמר רב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ יהי' לפום רהטא ראי' להרמב"ם דבטמא מת גם בטבול יום אין שוחטין וזורקין דאיתא בריש חולין האי סכין ארוכה בטמא במוקדשים דאטמי במאי אי דאטמי במת בחלל חרב וכו' אלא דאטמי בשרץ ואיבעית אימא דאטמי במת ושחט בקרומית של קנה ע"ש ובתוס' שם ובזבחים (דף מ"ז) למאן דבעי לשחיטה כלי שרת. אין כ"ש של עץ א"א בקרומית של קנה. וא"כ יש חילוק בטמא מת א"א שישחוט בסכין ארוכה, הוי לא מצי עביד ולא מצי משוי שליח ובפסח בעי' שליחות, ולפיכך אין שוחטין וזורקין עליו, ובטמא שרץ דאפשר בסכין ארוכה הוי מצי עביד ויש שליחות שו"ז, וא"כ איך נלמד טמא שרץ מטמא מת אבל כמ"ש הרמב"ם בה' אבות הטומאה דטבול יום דטמא מת הוי שני, ושני אינו מטמא כלי, מצי עביד דאפשר לו לשחוט בסכין ארוכה. וע"כ דהלימוד בטמא שרץ דאין שו"ז משום דבטמא מת גם בטבול יום אין שו"ז וא"כ מוכח כהרמב"ם דבטמא מת בטבול יום אין שו"ז, ואחר שאמרתי דבר זה מצאתיו בעטרת חכמים להגאון מהור"ר ברוך פרענקל ז"ל וברוך שכוונתי לדעת הגדול.
אבל אין לתירץ זה עמידה. א') עיין בתוס' ע"ט שהקשו ישחטו בסכין ארוכה או יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ ותירצו דאין פנאי לכל הפסחים ע"ש והכא דאיירי ביחיד יש פנאי, א"כ גם בטמא מת אפשר בסכין ארוכה כמו בטמא שרץ אם יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ וא"כ גם הוא מצי עביד:
ב') נראה הא דאפשר בסכין ארוכה לא מקרי מצי עביד עיין בגמ' נזיר (דף י"ב) כל מלתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח, וכתבו בתוס' דאשה לא מצי משוי שליח לחברתה בעודו קמח שתלוש ותטול חלה משום דלא מצי עבדה השתא ורצו לומר דתעשה שליח מההיא דאומר אדם פירות אלו יהי' תרומה על פירות המחוברין לכשיתלשו דבידן לתלוש וכן הכא אפשר שתלוש ותגלגל עיסה בביתה ולעשותו חלה על עיסה שביד חברתה, וסתרו זה מההיא דיבמות אומר אדם לסופר כתוב גט לארוסתי לכשאגרשנה, ואמרו ביבמה מהו ומסקי לפי' התוס' דלא הוי גנו והא בידו ליבמה בע"כ הרי אף דבידו מקרי לא מצי עביד השתא ע"ש, וכן הכא דמסתמא שוחטין בעזרה בסכין שאינה ארוכה כמ"ש התוס' דאין פנאי לכל הפסחים. וא"כ אף דבידו לשחוט בסכין ארוכה, כיון דעתה אינו נשחט בסכין ארוכה לא מקרי מצי עביד השתא. ג') נראה דהא דאמרינן ריש חולין במוקדשין בסכין ארוכה הוא בשאר מוקדשין אבל לא בפסח, דפליגי בי ר"ש ס"ל הללו עושין לעצמן וכו' ור"י ס"ל אין קרבן ציבור חלוק, וגם לר"ש נראה דרק בציבור דאי אפשר בענין אחר דאל"כ לא יעשו אלא בטומאה דאין ציבור נדחה לפסח שני, אבל ביחיד דנדחה לשני י"ל דמודה לר"י דאין קרבן ציבור חלוק, והאי אין קרבן ציבור חלוק גם בשחיטה, והסברא דשם ניכר ביותר הציבור חלוק דכולן בעזרה, משא"כ באכילה דנאכלין בכל העיר לא ניכר כ"כ החלוק, ואם נאמר ישחט בסכין ארוכה וצריך להזהר מנגיעה הוי חלוק, וע"כ כ"ש לשחוט בסכין ארוכה בקרבן פסח, והעולה מזה דזה לא מקרי מצי עביד, וא"כ בטמא שרץ כמו בטמא מת לא מצי עביד ולא מצי משוי שליח ולכך אין שוחטין וזורקין.
ואף אי נימא כסברת הפנ"י דגם בפסח לא בעי' דעבודת השחיטה בבעלים ולא בעי' שליחות והשליחות לבד שיהי' זוכים בשבילם בשעת השחיטה שלא יהי' יכולין למשוך ממנו וא"כ י"ל דשו"ז, יש לתת ג"כ טעם למה אין שו"ז דיש להעיר החילוק בלשון התורה, בפסח כתיב ויעשה, ועשה, ובשאר קרבנות יקריב תקריבו, והחילוק דבהקרבה תרתי משמע, המעשה עבודה בקרבן, וגם מה שמקריב מחוץ לעזרה, אבל בעשי' רק המעשה העבודה, ואם מזריקה ואילך מצות כהונה לבד, כונת העשי' בשחיטה. וא"כ משמע דהשחיטה תהי' בבעלים או ע"י שליחות. ואף דמצינו גם בשאר קרבנות ויצא ועשה וכו' היינו בכהן דהוא באמת עושה העבודה, אבל י"ל דהוי למצוה ולא לעכב כיון דאינה מצוה מיוחדת אלא ממשמעות, כמו דמצינו בלולה בשמן ואם לא בלל כשר אבל שם בעי' ראוי לבילה, דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת, וכן הכא בעי' ראוי לשחיטה היינו לעשי' וא"כ בטמא שרץ דלא ראוי לעשי' מעכבת, ולכך אין שו"ז, ובזה נבין ביותר הפלוגתא דרב ועולא, דרב ס"ל כיון דאינו ראוי לשחיטה מעכבת וע"כ אין שו"ז, ועולא ס"ל דהוי ראוי דבידו לטבול, רב ס"ל דבידו לא מהני דמחוסר מעשה טבילה, ועולא ס"ל דמחוסר טבילה אינו סותר הבידו לטבול כמ"ש התוס' צ"ד בד"ה לר"י בדרך רחוקה דחסר ביאה, הוי רק ביאה בעלמא ע"ש וכן ס"ל לעולא כיון דמקוה לפניו אין זה מחוסר מעשה לסתור הבידו. ועיי' תוס' סוכה (דף ל"ג) דיש חילוק בין בידו ובידו ע"ש, וא"כ הוי ראוי ושו"ז, ורב ס"ל דחיישי' שמא פשע, וע"כ דפשיעה שכיח דאי לא שכיח במלתא דלא שכיח לא גזרו רבנן וכיון דפשיעה או שכחה שכיח הוי כאין מקוה לפניו ומחוסר מעשה גדול ואינו ראוי ולכך אין שו"ז, וזה דאמרו בגמ' מתחלה ס"ד משום דשמא פשע מדרבנן אין שו"ז. ובמסקנא דמדאו' אין שו"ז ומשום שמא פשע כמ"ש, וזה שאמרו לא חזי, כיון דחיישינן לשמא פשע לא הוי בידו ואינו ראוי, ומעתה גם במסקנא דמדאו' לא חזי הטעם משום שמא פשע ושפיר פסק הרמב"ם במחוסר כפורים צריך שימסרו לב"ד שמא יפשעו ומתורץ קו' הצל"ח.
ואין להקשות כיון דהטעם דאין שו"ז משום דלא מצי עביד ואי אפשר השליחות או להפנ"י משום דאינו ראוי לשחיטה, א"כ גם בטבול יום חייב כרת על ביאת המקדש עיין ברמב"ם בה' ביאת המקדש פי"ג הי"ד, וא"כ לא מצי עביד ואינו ראוי למה שו"ז, די"ל כמ"ש הרשב"א חולין י"ד לענין שחיטה בשבת דמשום איסור שבת אינו מוקצה דאיסור ארי' דרביע עלה ע"ש וכן לעיל ס"ט לר"א דאינו מזה לא מקרי לשלא לאוכליו דגברא חזי תקוני דלא מתקן, וכן הכא מצי עביד וראוי לשחיטה רק דיעבור על איסור, וארי' דאיסור הוא דרביע עליו, משא"כ בטמא שרץ דמטמא הבשר בנגיעה לא מצי עביד ואינו ראוי.
ומעתה הא דאמרינן אין שוחטין וזורקין מדאו', והנה להראב"ד הטמאי נפש בתורה, באו סמוך להערב שמש, ולהרמב"ם באו אחר חצות שהי' להם עוד שהות ליטהר ולשחוט ולזרוק, ועכ"פ באו אחר חצות ושם נודעו דאין שו"ז עליהם, א"כ יקשה גם בטבלו למה שו"ז והא לר"י יש דיחוי מעיקרא ובע"ח נדחין וכיון דבעודם טמאים נדחה הקרבן פסח גם לאחר שטבלו כבר נדחה ז"א דאנן אליבא דרב קיימינן ולי' ס"ל אין בע"ח נדחין, אבל גם לרב ע"כ דהכא ס"ל דיחוי, דעיין בתוס' (דף צ"ו) כתבו בדיחוי בידים גם לרב הוי דיחוי בבע"ח והקשה מבהמה של שני שותפין והקדיש חציו דלר"י הוי דיחוי אבל לרב לא הוי דיחוי, והא הוי דיחוי בידים ותי' כיון דבדרך הקדש דחו כה לא הוי כ"כ דיחוי בידים, וע"ז הקשו בלח"מ בצל"ח ובשעה"מ ובטהרת הקודש ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו תרעה וכו' ויקשה לרב דס"ל דבע"ח אינם נדחין וכי פליג אמתני' ותירץ דרב מודה בדיחוי בידים והא שם הוי בדרך הקדש, וא"כ כמ"ש התוס' לרב לא הוי דיחוי ואיך מפרש המתני', ותירצו כולם בסגנון אחד, במפריש נקבה לפסחו הוי דיחוי לעולם דלעולם אינה ראוי לפסח, אבל בשותפות יש אפשרות דיקנה חצי האחר, אבל לשון התוס' אינו סובל זה דהם אמרו רק דבדרך הקדש קדחו פי' וכו' והשעה"מ אינו נראה לו כותי' זה, וכתב ולא זכיתי להבין החילוק ביניהם ע"ש.
ונראה לפרש דברי התוס' ולהסר הקושי' מעליהם וצריכי' להקדים, א') הפי' בדרך הקדש, היינו הדרך שמקדישים, והוא או דאין כאן אופן אחר, א"כ זו הדרך להקדש, או שיש ב' אופנים, א') ישר וקל, וא') עקב וקשה, אז הדרך הישר והקל הוא הדרך הקדש, ב') סברת התוס' דעת המקדיש ודאי לקרב להקדש ולא לדחותו אם לא שיש הוכחה שיכוין לדחות, ובלי כוונה לדחות אף דמעשה כך שדוחה, לא הוי כ"כ דיחוי בידים, דדמי לדיחוי ממילא, כיון דלא כיון לדיחוי, אך אם יש ב' דרכים לפניו טוב ורע ובירר להקדיש בדרך רעה, הוכחה שמכוין לדחות. ומה שמקדיש משום דרוצה שדמיו אחרי המכירה יהיו להקדש ומעתה בב' שותפין והקדיש חציו אין לו דרך אחרת להקדיש, כי החציו האחר אינו שלו ומה יעשה אם לא יקדיש יהי' חולין, ורצונו להקדיש ולקרב להקדש, ע"כ דאין כוונתו לדחותו ולא הוי כ"כ דיחוי בידים דרק המעשה הוי מעשה דיחוי בלי כונה לדחות, אבל במפריש נקבה לפסחו דאי"ל ב' דרכים לפניו, להקדיש לשלמים והוא דרך הטובה דנקבה ראוי לשלמים, ולהקדיש לפסח והוא הדרך אינה טובה כי אינה ראוי לפסח, וכיון דלא בדרך הטובה שהוא דרך ההקדש הקדושה אלא לפסח, ראי' דכונתו לדיחוי ומה שמקדיש משום דרוצה דדמיו יפלו לשלמים, א"כ במפריש לפסחו הקדישו שלא בדרך הקדש, הוי דיחוי בידים. ומעתה הכא דעומד בפסחו אחר חצות. אף בטבל אח"כ הוי דיחוי מה תאמר לרב בע"ח אינם נדחים, והא הי' אפשר לו לטבול ולהפריש אח"כ ואפשר ההקדש בלי דיחוי, א"כ במה שמפרישו קודם שטבל עשה הוא בידים הדיחוי, כיון דאפשר לו בלי דיחוי כלל, ובדיחוי בידים מודה רב דהוי דיחוי דהא שלא בדרך הקדש דחי לי', וא"כ גם אחר שטבל הוי נדחה ופסול, אבל אי משום הא לא קשי' אף דהקרבן באמת נדחה גם אחר שטבל, מ"מ יטבול ויפריש קרבן פסח אחר.
אבל נראה דאי אפשר לו להפריש גם קרבן אחר – דיש לפנינו ב' מיני דיחוי, א') דיחוי קרבן הפסח כמ"ש, ב' דיחוי מצות קרבן הפסח דאיתא בסנהדרין (דף מ"ז) הרוגי ב"ד לא מתאבלין עליהם וכו' וכיון דאקבר הו"ל כפרה לאבלו וכו' רב אשי אמר אימת קמתחלי אבילות משיסתם הגולל כפרה אימת קא הוי אדחזי צערא דקברא פורתא כיון דאדחי אדחי, ובהרא"ש מי שמתו. רבינו יוד נעשה אונן בשבת למו"ש אבל בלא הבדלה, אמרו התלמידים נבדיל לפניך א"ל אונן לא יענה אונן למחר אחר הקבורה אכל ולא הבדיל אמרו למה אינו מבדיל א"ל כיון דאדחי אדחי כמו דאמרינן בחגר שנתפשט ברגל דאדחי ומהר"ם מנירענבערג חולק עליו ואמר דמבדיל, והרא"ש מסכים לרבינו יודא ע"ש ובסוף מ"ק קטן שהגדיל תוך ז' כתב מהר"ם אומר דישלים ז' משום דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כסוי הדם לרב פפא והרא"ש חולק וס"ל כיון דאדחי אדחי ומחלק בין המצוה נדחה ובין דיחוי הגוף, היכי דנדחה המצוה כיון דהאדם לא נדחה בעת שנראה למצוה מקיים המצוה אבל אם האדם נדחה מהמצוה, המצוה נדחית ע"ש, ולדידי נראה עוד לחלק, דלא אמר ר' פפא אין דיחוי במצות, ובסוכה ל"ג דהוי איבעי' דלא אפשטא, ג"כ לא אמרו אין דיחוי במצות רק אמר ר' פפא אין דיחוי אצל מצות וכן בסוכה אי' אין דיחוי אצל מצות, והחילוק דודאי מצוה עדיפא מקרבן שאינו חובה וכבר אמר שמואל הע"ה הנה שמוע מזבח טוב וכו' אבל דם לולב והדס הרי המה מצות, המצוה הכסוי והנטילה והמה רק ראוים לעשות ע"י המצוה, וזה סברת רב פפא כיון דהמה בעצמם אינם מצוה אין לדמותם לקרבן דאי"ל קדושה בגופי' ובסוכה מבעי' לי' כיון דראוי' לעשות ע"י מצוה, אבל המצוה עצמה עדיפא מקרבן שאינו חובה והוי דיחוי והכא דייני' דיחוי לענין המצוה עצמה.
ועיין ביו"ד סימן שמ"א לענין הבדלה פסק כמהר"ם דחייב בהבדלה, ולענין אבילות בסי' שצ"ז פסק כרבינו יודא דאדחי מאבילות. ובטו"ז מתרץ וכן בנה"כ דבהבדלה הזמן עד יום ג' אחר השבת ל"ש דיחוי, אבל באבילות הטעם דעיקר אבילות בשעת חימום ע"ש, אבל זה לתרץ פסקי השו"ע, אבל רבינו יודא והרא"ש ס"ל אף דזמן מצות הבדלה ג' ימים אחר השבת, מכיון דנדחה בתחלת הזמן במו"ש נדחה. וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כר"י ורא"ש וכיון דטמא שרץ בתחלת זמן שחיטה אין שו"ז נדחה בתחלה וגם אי טבל נדחה, וא"כ גם בטבול יום אין שו"ז אבל לפ"ז גם בטמא שרץ בטבול יום נדחה ולמה שו"ז עליו – וי"ל דיש חילוק בין טמא מת לטמא שרץ. דעיין ברש"י סנהדרין שם הקשה למה בהרוגי ב"ד אמרי' כיון דאדחי אדחי ובמת תוך הרגל אמרינן ישלים אחר הרגל, ותי' כיון דנוהג בו עסקי רבים דמנחמים באים לא הוי דיחוי לגמרי לא הוי דיחוי ע"ש. ומזה אם נשאר קצת מהמצוה דלא נדחה לא הוי דיחוי, ואף דשם המצוה אבילות על המת והניחום להאברים דהוי מצוה אחרת מ"מ כיון דהוי מענין אחד מקרי קצת ממצות אבילות מכ"ש היכי דנשאר קצת מהמצוה עצמה דלא הוי דיחוי.
ועתה נחזי אנן הרמב"ם פסק בטמא (היינו טמא מת שמגלח על נזרו, כמו שמוכח שם בפי' המשניות דקאי על טמא ודרך רחוקה המפורש בתורה) וד"ר פטורי' מכרת בהזיד בפסח שני ושוגג ואונס, (וכן טמא שרץ הוי כאונס) בהזיד בפסח שני חייבי' בכרת. והטעם דטמא וד"ר דפטורים מכרת כמ"ש משום דכרת רק על פסח ראשון וכיון דנפטרו מפסח ראשון על השני לא נאמר כרת, ושוגג ואונס, וכן צ"ל בטמא שרץ בהזיד בשני חייבי' כרת משום דכתיב וחדל לעשות וכו', והנה כיון דעל פסח שני לא נאמר כרת למה אונס וטמא שרץ חייבי' כרת והלא כרת לא נאמר רק בפסח ראשון, וע"כ דנשאר אצלם מצות פסח ראשון, ועכ"פ לענין זה נשאר מהמצות פסח ראשון לחייבם כרת בהזידו בפסח שני וא"כ לא נדחו לגמרי ולא הוי דיחוי, ולכך בטבל שו"ז, אבל בטמא מת דנפטר מכרת בהזיד בפסח שני ע"כ דלא נשאר מאומה ממצות פסח ראשון אצלו ונדחה לגמרי ע"כ יש דיחוי, וכיון דנדחה נדחה, ושפיר פסק הרמב"ם לחלק בין טמא מת לטמא שרץ לענין טבול יום. אבל כ"ז באם נאמר אין שו"ז על טמא שרץ נדחה בתחלה משום טמא שרץ. ולכך נדחה בטמא מת אף בטבל אח"כ, אבל אי שו"ז על טמא שרץ ליכא משום דיחוי כלל, וא"כ שפיר נלמד אין שו"ז בטמא שרץ מטמא מת ומתורץ קושי' הראב"ד.
אבל כ"ז לתרץ האי דמטמאי נפש בתורה להרמב"ם דבאו אחר חצות אחר התחלת זמן מצות שחיטה, אבל אפשר שיטהרו קודם חצות ולא יבואו לידי דיחוי כלל, ואין לומר דבכה"ג מודה הרמב"ם ששו"ז עליו, ז"א דפסק בחל ז' שלו בי"ג והוא שבת דאין מזין עליו ולמחר מזין ואין שוחטין עליו. וכתב אף דנדחה פסח שהוא בכרת, וכיון דאפשר לטהר קודם חצות ואם נאמר דבכה"ג שו"ז עליו, אין ראי' דהזאה אינו דוחה שבת, דשאני הכא דאפשר לקיים מצות פסח וע"כ דהרמב"ם אינו מחלק בכך.
וי"ל דגם בטהרו עצמם קודם חצות איבא דיחוי, דיש לעיין, דודאי קודם מצות שחיטת הפסח, המצוה להביא קרבן פסח היינו להפריש או להיות נמנה עליו דהוי בכלל הפרשה, ואף דאפשר בדיבור קודם השחיטה, או אפשר דהוי אומדנא בהביאו לעזרה דהוי כהפרשה, מ"מ בעי' שיהי' הפרשה קודם השחיטה, וכן איתא בזבחים י"ב אימת אפרשינהו ע"ש, ופשוט דאם נפטר מהמצוה להביא קרבן פסח, או להפריש קרבן פסח, דאין תו עליו מצות שחיטה ואכילה, והנה בכל מצות הקבועות להם זמן, מוגבל להם זמן. וכן הכא מצות שחיטת הפסח מחצות ואילך. מצות אכילה בלילה, דמתי יתחיל זמן למצות הפרשת קרבן פסח, הדעת נוטה דאז הזמן בעת שאפשר הפרשה גמורה לפסח. ואימתי הזמן ההיא זה תלוי בפלוגתא דתנאים במתני' זבחים (דף י"א ע"ב) פסח ששחטו בי"ד בשחרית ר"י מכשיר ובן בתירה פוסל, ובגמ' ר"א ס"ל דבן בתירא מכשיר בשחטו בשחרית לשמו, וא"כ זמן שחיטת הפסח מתחיל מיד בשחרית, אבל ר"י ס"ל דבן בתירא פוסל והטעם הואיל ומקצתו ראוי, וברש"י שם לפיכך כל היום זמנו, ומעתה לר"י דבשחטו שלא לשמו עד חצות מכשיר, א"א הפרשה גמורה לפסח קודם חצות, דהא בידו לשנותו לשחטו לשם שלמים, א"כ לדידי' מתחיל זמן מצות הפסח ג"כ מחצות ואילך, אבל לבן בתירא דפוסל אפשר הפרשה גמורה לפסח משחרית ואילך דא"א לשנותו דאם ישחטנה לשם שלמים פסול א"כ מתחיל זמן מצות הפסח משחרית, הרמב"ם פט"ו מפהמ"ק פוסק כבן בתירא ע"ש ובגמ' שס מגדף בה ר' אבהו אימת אפרשינהו וכו' הוי דיחוי וכו' תהא לאחר חצות, אביי אמר אין מחוסר זמן לבו ביום, ר"פ אמר אפי' מאורתא ללילה לאו מחוסר זמן, הרמב"ם פוסק כאביי, ודלא כר"פ, א"כ זמן הפרשה הוא משחרית י"ד ואילך, וקודם לכן הוי דיחוי, ואף דרש"י כתב שם דרק לר"י הוי דיחוי דאי"ל בע"ח נדחים, רש"י פי' כן לפי קו' ר' אבהו דאין באפשרות הפרשה בלי דיחוי וע"כ לרב לא הוי דיחוי, אבל למסקנא דאפשר אחר חצות. ולאביי כל היום, בהפריש מקודם זה הוי דיחוי כיון דאפשר לו להפריש בלי חשש דיחוי, הוי דיחוי בידים ושלא כדרך הקדש כמ"ש, וגם כרב הוי דיחוי, (ועיין חולין דף מ"א ע"ב שאני פסח הואיל והפרשתו כל השנה, ועיין ברש"י שפי' ולהניחו עד זמנו, ולרמב"ם דלילה מחוסר זמן, ודלא הביא בה' בכורות הדין דנכנס בליל ח' לדיר להתעשר ע"ש ובכ"מ, א"כ איך יפרנס בו דאי"ל דיחוי בבע"ח המתניתן דחולין ולדידי גם לרב יקשה וצ"ע, ולולא פרש"י שם יש ליישב דבכל ימות השנה הוי שלמים, ואפשר דרש"י פי' כן לרב אושעיא דס"ל דב"ב מכשיר לפסח, ובחולין אליבא דר' אושעיא ודו"ק) ואף דהפרשה משחרית ואילך, פסק הרמב"ם פי"א מפרה דטבילה אחר הזאה, וההזאה אחר שתנץ החמה ע"ש, וא"כ אי אפשר שלא יהי' בטומאתו זמן מה אחרי שהתחלה מצות הפרשה, אבל מה יזיק זה כיון דאפשר לו בטומאתו בהפריש קרבן פסח, דלא מצינו בשום מקום שהטמא אינו מפריש ובזמן השחיטה כבר יהי' טהור דאפשר לו ליטהר קודם חצות. ונברר דיש כאן דיחוי, בריש מי שהי' פליגי ר"נ ס"ל בד"ר בשחטו וזרקו עליו הורצה דמיחס הוא דחס רחמנא וכו' ור"ש ס"ל לא הורצה דרחמנא דחי' כטמא. ונראה דפלוגתתם הוא כך ר"נ ס"ל דהטמא וד"ר פטרה הכתוב מעונש לבד וכיון דאיכא עליו המצוה בשחטו וזרקו עליו הורצה וכן פירש מיחס הוא דחס וכו' ולר"ש ס"ל דהתורה פטרהו מהמצוה לפיכך ס"ל לא הורצה וכו' אבל מה טעמא דר"ש דאמר דהתורה פטרתו מהמצוה, וגם אי התורה פטרתו למה נאמר דנדחה מהמצוה, זה רצונינו לבאר.
בסוכה דף כ"ה איתא עוסק במצוה פטור ממצות וכו' מהתם נפקא ויהי' אנשים וכו' ריה"ג אומר וכו' ר"ע אומר וכו' ר' יצחק אמר טמאי מת מצוה שחל ז' שלהם בע"פ וכו' פרש"י דס"ל אין שו"ז אעפ"י שתתעכב ע"י טומאה זו אכילת פסחיהם אלמא מצוה קלה וכו' ע"ש, לפי פירושו יקשה דלא דמי כלל לעוסק במצוה וכו' דעוסק במצוה פירושו דעוסק בה, ופטור ממצוה פירושו דאפשר להיות המצוה רק דפטור ממנה, והכא אינו עוסק עוד במצוה, דהמצוה לטמאים כבר עברו, ואין באפשרות לקיים מצות קרבן פסח דהרי טמא ול"ש לומר דפטור ממנה, רק בהתחלת מעשה מצוה יש לדון אם יקיימה כיון דע"י תעכב מצוה חמורה וזה שייך לענין אין מעבירין על המצות.
ויש לומר כמו דאמרי' לרבינו יודא והרא"ש בהבדלה אף דזמנה ג' ימים אחר השבת, מ"מ בנדחה בתחלת הזמן במו"ש נדחה לגמרי, כן הכא בנדחה בתחלת זמן המצות הפרשה אף דאפשר לו להפריש אח"כ מ"מ כיון דאדחי אדחי, אבל מה הדיחוי במצות הפרשה, וי"ל כיון דעוסק במצוה פטור ממצוה נפטר בתחלת זמן מצות הפרשה, אבל במה עוסק במצוה איכא הכא, דמצות הטומאה כבר עברה, וי"ל בהקדם א') שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה פרש"י אפי' בשעת חנייתן, ובהר"ן אף דאפשר לקיים המצוה האחרת פטור משום דעוסק במלאכת שמים פטרתו התורה מהמצות, כרב חסדא ורבה בר ר"ה עיילו לשבתא דרגלא לבי ריש גלותא גנו ארחתי' דסורא אמרו שלוחי מצוה אנן ע"ש, ב') מתני' מי שמתו קברו את המת וחזרו אם יכולין לגמור עד שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. והקשה בשיטה מקובצת כיון דקברו עבר המצוה, למה לא יקראו שמע דכיון דעוסק במצות ק"ש פטור ממצות ניחום בשורה. ותירץ כיון דשניהם לכבוד החיים והמתים מקרי הקבורה אתחלתא דמצוה והניחום סוף המצוה ע"ש, והנה ניחום מצוה על אחרים לנחם אבלים, והקבורה מצוה על האבלים לקבור, וכל אחת מצוה בפ"ע, מ"מ כיון דלהם סיבה אחת ומישך שייכי להדדי מקרי מצוה אחת, ומצוה ראשונה ההתחלה ומצוה אחרונה סופה, וכן הכא, במצוה לטמא למת מצוה, המצוה לטמאות מושכת אחריה לטהר מטומאה, וא"כ המצוה לטמאות וטהרה מטומאה הוי דבר אחד, אבל מה מצוה יש בטהרה מטומאה אף דהרמב"ם מונה אותו במנין המצות כתב דלא הוי מצוה דיכול שלא לטהר עצמו רק אם רוצה לטהר עצמו אינו אפשר רק ע"י טבילה במקוה ודין זה נמנה למצות במנין המצות ע"ש בס' המצות שלו, אבל בער"פ דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, לרמב"ן עה"ת הוי מדרבנן ובנבלתם לא תגעו הוי אסמכתא, אבל הרמב"ם פט"ז מטומאת וכלין כתב דהוי מדאורייתא ועיין במהרש"ל ביצה י"ח דהחיוב לטהר עצמו סמוך קודם כניסת הרגל, א"כ בחל ז' שלהם בער"פ המצוה לטמאות מושכת אחרי' המצוה לטהר עצמו קודם כניסת הרגל, והוי כמצוה אחת ואתחלתא דמצוה לטמאות במת מצוה וסוף המצוה לטהר עצמו, א"כ בעוד לא אפשר לו לטהר עצמו מקרי עוסק במצוה, ולפיכך פטור מהבאת קרבן. עד לאחר טבילת הזאה ושתנץ החמה והיינו ממצות הפרשה וכיון דנפטר נפטר לגמרי וזה פירש דעוסק במצוה וכו' מהתם נפקא – ואין להקשות א"כ מה קאמרו התם לאו זמן חיובא, כמ"ש מצות הפרשה בזמן חיובא עיין ברש"י פי' או זמן חיובא, כשנטמאו עדיין לא בא זמן אכילת פסח ע"ש וכא הזכיר שחיטת פסח. כוונתו דעיקר מצוה אכילת פסח וזה חיובו לאחר זמן, ומתורץ בפרש"י קו' התוס' שם לרבא דהא והא לאחר מצות וכו' א"כ מטא זמן חיובא ע"ש ולפרש"י מתורץ דעיקר המצוה האכילה לאחר זמן.
ועוד יש לפרש, מנלן דאם נפטר מהמצוה דהוי דיחוי ג"כ, ושאני בהבדלה באבל, דאם נפטר מהמצוה נדחה משום דזה נגד כבודו של מת כדמוכח שם. אבל הכא למה יהי' נדחה, וי"ל דעיין בתשובת רמ"ע מפאנו סי' ק"ב כתב דעוסק במצוה פטור ממצוה לא מקרי אינו מצווה ועושה כי מצווה רק דבר אחר גרם לו לפטור ע"ש ובמהרי"ט ח"ב סי' ט"ו הובא בח"צ סי' א' להיפך שכתב אונן אינו חולץ כיון דאונן פטור ממצות לא יקיים מצות חליצה, וזה נגד סברת רמ"ע מפאנו, וברשב"א סוכה שם ג"כ כתב להיפך מרמ"ע מפאנו, דהקשה למה צריך לאשמועינן דעוסק במצוה פטור וכו' פשיטא כיון דעוסק במצוה מאי אולמא האי מצוה מהאי מצוה ותירץ דאם רוצה להניח מצוה שעוסק בה ולעסוק במצוה אחרת אינו רשאי, דהמצוה אחרת כיון דפטור ממנו הוי רשות. ואינו רשאי לעשות הרשות לבטל המצוה שעסוק בה דהוא מצוה מדאורייתא ע"ש ואף דמצינו נשים סומכות רשות. וכן לולב ושופר וכיו"ב דלנשים רשות וגם מברכין עליהם מ"מ היכי דמבטל ע"י מצוה אסור, ומעתה הכא אם יקיים הפסח כיון דנפטר הוי רשות ואינו בפסח שני יבטל עי"ז מצוה דאורייתא בפסח שני, וזה אינו רשאי ולכך הפטור עושה הדיחוי, וזה דחי' בטמא, ולפ"ז ע"י הפטור נדחה בתחלת זמן מצות הפרשה וכיון דנדחה נדחה לגמרי וזהו סברת הרמב"ם דטבול יום דטמא מת אין שו"ז, משא"כ בטמא שרץ דליכא משום עוסק במצוה, רק בעת שהוא טמא אין שו"ז כמש"ל או משום דבעי' שליחות דלא מצי עביד או משום דאינו ראוי למעשה היינו לשחיטה.
והנה אף להר"ן ביכול לקיים מצוה האחרת דפטור משום דעסוק במצוה היינו באם אי אפשר בקיים המצוה דעסוק בה עד איזה זמן, אבל ביכול לקיים המצוה דעסוק בה וכא מקיימה לא מקרי עוד עוסק במצוה אף דלא קיימה עדיין, דאיך נאמר דהוא עוסק במצוה, אם בידו לקיימה ולא קיימה. ומעתה יש חילוק נכון אם חל ז' שלו בער"פ, דלא הי' אפשר לטהר עצמו קודם לזה, דמושך המצוה לטמאים המצוה לטהר קודם הרגל, ולא הי' אפשר לו לטהר קודם לזה מקרי עוסק במצוה דהכל כמצוה אחת, אבל בנושאי ארונו של יוסף, או במ"ו. כיון דבשעה שטמאו עצמם לא הי' מושכת המצוה לטהר בערב הרגל דהי' אפשר לטהר קודם לזה, לא הי' הטומאה מושכת אחריה רק טהרה מטומאה וזה אינה מצוה, ואם נתעצלו וטהרו עצמם בערב פסח הוי מצוה אחרת ולא מקרי עוסק במצוה, ולכך דייקו רק מדר' יצחק דעוסק במצוה פטור ממצוה, (ור"י לשיטתו דהוא דאמר בר"ה ט"ז חייב לטהר וכו') ומעתה מה דטבול יום דמת אין שו"ז משום דעוסק במצוה וכו' נפטר ממצות הפרשת הפסח בתחלת זמן הפרשה, וכיון דנפטר נדחה באותו זמן ונדחה לגמרי, וא"כ ע"כ רק מדר' יצחק שמעינן כך דרק לדידי' מוכח דהוי עוסק במצוה, וא"כ מובן שפיר מה שאמרו ממאי דהכי הוא ס"ל כר' יצחק, דרק מדר' יצחק נשמע אין שו"ז, ומתורץ קו' הרשב"א. (ואין לדחות מש"כ, כמו דאמרי אין מחוסר זמן לבו ביום, כן נאמר למצוה בו ביום אין דיחוי, מחוסר זמן אינו מחוסר מעשה).
ובזה מובן מה שדייק הרמב"ם טמא שחל ז' שלו' בי"ד וכו' אעפ"י שטבל והוזה עליו וכו' דרק בחל ז' שלו בער"פ, אבל בחל ז' שלו קודם אף דטיהר עצמו בער"פ אינו עוסק במצוה לא בפטור ולא נדחה ושו"ז כמו על טמא שרץ, אף היכי דהמצוה לטמאות, כיון דאפשר לו לטהר קודם ער"פ וכמ"ש, אבל צ"ע במ"ש בביאת המקדש בפ"ב וז"ל "אבל טמא מת אין מקריבין עליו שום קרבן" עיין במרכבת המשנה פ"ד ה"ו דפי' דהרמב"ם איירי בששי שלו ובקרבן לאכילה, ונראה דכוונת הרמב"ם דאין מקריבין עליו משום דיבוא לידי נותר, אבל בשחט וזרק הורצה, והנה בדרך רחוקה דנפטר, כיון דנפטר נדחה, לפיכך ס"ל לר"ש לא הורצה וכיון דבתחלת זמן שחיטה הוא בד"ר ע"כ נפטר ונדחה בתחלת זמן שחיטה ולא הורצה א"כ גם בבא אח"כ נדחה אצלו מצות קרבן פסח שפיר פסק הרמב"ם דבד"ר בתחלת זמן שחיטה לא הורצה גם אח"כ.
ועיין בתוס' דדרך רחוקה וטמא לנפש הוי היקש, א"כ אם רק נפטר מעונש בט"מ גם בד"ר הוי נפטר מעונש כבד, ואם נפטר מהמצוה גם בד"ר נפטר מהמצוה, והנה לר"ש דס"ל בד"ר לא הורצה ע"כ דנפטר לגמרי מהמצוה ונדחה. א"כ נפקע ממנו המצוה דפסח ראשון לגמרי ולפיכך פטור מכרת גם בהזיד בפסח שני, דכרת לא נאמר רק בפסח ראשון, ומצוה דפסח ראשון נפקע ממנו. והרמב"ם פסק כר"ש בשחטו וזרקו עליו לא הורצה וא"כ נפקע לגמרי המצוה דפ"ר אצלו, ולכך פסק בטמא מת ובד"ר בהזיד בפסח שני פטור מכרת. אבל ר"נ דס"ל הורצה ע"כ דלא נפקע ממנו המצוה דפסח ראשון ע"כ דחייב בהזיד בפסח שני, וא"כ אי אפשר לו לפרש המתני' דאלו פטורין מכרת על הזיד בפסח שני, וצריך לפרש דקאי כרת על פסח ראשון, ור"א דהקשה לר"נ היינו לר"נ לשיטתו א"כ שפיר אמר לר"נ דיקא נמי וכו' שוגג ואונס בני כרת נינהו, ומתורץ קו' הלח"מ וברכת הזבח.
אבל לפ"ז הקו' במ"ע מנלן למילף טמא שרץ מטמא מת, דשאני טמא מת דאיכא מצוה לטמאות ויש בו משום העוסק במצוה פטור מן המצוה משא"כ בטמא שרץ דליכא מצוה בהטמאו וי"ל דהאי דינא דבן בתירא דאם שחט בי"ד בשחרית שלא לשמו דפסול הטעם כדאיתא בגמ' הואיל דמקצתו ראוי, וי"ל דזה דוקא בטהורים אבל בטמאים י"ל דבן בתירא מודה לר"י דמכשיר. וטעמא דיש להבין למה נאמר דחצי היום נגרר אחר הזמן דראוי לשחיטה. איך מצינו כזה, אף דמצינו לר"י לעיל (פ"א) בשומרת יום ובזבה דמקצת היום ככולו היינו מקצת דתחלת היום, וכן באבילות מקצת דתחלת היום ככולו אבל לא להיפך דתחלה תהי' נגררת אחר לאחריה ועיין בתוס' פ"א ובנדה ע"ו ובתוס' שם, וי"ל כיון דזמן שחיטה מחצות ואילך ולרב מחצה על מחצה כרוב לכך בגרר אחר הרוב, אבל עיין בחולין דגם לרב לא הוי מע"מ כרוב רק לענין שלא יהי' נדחית דהוי כציבור דלא הוי יחידים ע"ש. אבל י"ל כמו דאיכא רוב בכמות יש רוב באיכות. וכיון דמחצה לאחריו הוי זמן מצות שחיטת הפסח רוב באיכות וא"כ הוי רוב לגבי מחצה שלפניו ונגרר אחר רוב שלאחרי' וזה פי' הואיל ומקצתו ראוי, אבל כ"ז בטהורים כיון דזמן שחיטה מחצות אף דשחטו זמן הרבה אח"ז, מ"מ הרשות בידם לשחוט מיד אחר חצות אבל בטמאים כיון דאין שו"ז על טמא שרץ בעוד לא טבלו כיון דלא מצי עביד או משום דאינו ראוי כמש"ל א"כ אף דהוי המקצת שיכולין לשחוט רוב באיכות נגד כל סיום שלפניו, מ"מ איכא רוב הכמות נגדו ואינו כרוב ואינו נגרר לזמן שלאחריו, ואף דאם שחט שלא לשמו מיד אחר חצות פסול משום דהוי זמן שחיטה, אבל לענין שיהי' נגרר המחצה שלפניו, לא מהני האיכות דלאחריו דלדידי' המחצה אינו באיכות, דמה שפוסל אינה מעלה לאיכות רק ההכשר לעשות המצוה, וכיון דאינו נגרר אחריו, כשר בשחטו שלא לשמו בשחרית, וא"כ ל"ש בטמא הפרשה גמורה קודם חצות דאפשר לשנותו לשחטו לשם שלמים, והתחלת זמן מצוה הפרשה רק מחצות ואילך, א"כ ל"ש לפטרו דלא נדחה בתחלתו, אבל מ"מ ממנ"פ טבול יום דטמא מת אין שו"ז, אי טיהר עצמו קודם חצות הוי עוסק במצוה, וגם המצוה הפרשה מיד בתחלת היום ונפטר ונדחה, ואי לא טיהר עצמו אף דיכול לטהר עצמו, עד אחר חצות דליכא מצות הפרשה בשחרית וגם ליכא משום עוסק במצוה כמ"ש. דהרי אינו עוסק דהי' בידו ואינו עושה, מ"מ אין שו"ז משום דהוי לא מצי עביד, או משום שאינו ראוי, וא"כ מטהר עצמו קודם חצות דאין שו"ז משום דעוסק במצות פטור מן המצות, ומטהר עצמו אחר חצות אין שו"ז משום דאין שו"ז על טמא שרץ כמ"ש משום דלא מצי עביד, או דאינו ראוי, וא"כ תרווייהו אשמעינן, מטהר עצמו קודם חצות נשמע העוסק במצוה פטור מן המצוה, ומטהר עצמו אחר חצות נשמע אין שו"ז על טמא שרץ, ומדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ע"כ בשום אופן לא יכלו, וטהרו קודם או לאחר חצות וא"כ נשמע מתרווייהו עוסק במצוה פוטר, ואין שו"ז על טמא שרץ.
ואין להקשות לפמש"ל דזמן מצות הפרשה מתחיל משחרית י"ד א"כ למה אמרי' במית קודם חצות דפטור מפסק כמה לא נאמר כמו דאמרי' במית לאחר חצות כיון דחל מצות הפרשת פסח עליו קודם האנינות, חל עליו מצות הפרשה, זה אינו דמ"מ במית קודם חצות וחל עליו אנינות פטור ממצות שחיטה דמתחלת בחצות, וכיון דאי אפסר אין מצוה עליו להפריש.
מה שכתבתי לעיל לפרש הכא דעוסק במצוה פטור ממצוה מהתם נפקא משום דמצוה לטמאות מושך אחריו המצוה לטהר עצמו ברגל דהוי כמצוה אחת, י"ל דגם כוונת רש"י בפירושו כן הוא, די"ל דרש"י כיון לומר ב' דברים א') לעוסק במצוה פטור ממצוה וכו' ב') במה שכתב ואעפ"י שטומאה זו תעכב ע"י אכילת פסחיהן אלמא מצוה הקלה הבאה לידך אל תחמיצנה מלתא אחריתי, אבל מלת ואלמא אינו מדויק כ"כ, רציתי לפרש בס"ד הפלוגתא דרב ועולא רב חייש לשמא פשע ועולא לא חייש, משום דלרב בע"ח אינם נדחין ואם יטבול כשר הקרבן לכך חייש ויטבול, אבל עולא דהוא תלמידו דר"י דס"ל בע"ח נדחין ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי, אם יגזרו לשמא פשע נדחה הקרבן לכך לא חייש. אבל כמ"ש הכא גם לרב יש דיחוי אי אפשר לומר כן.
מה שכתבתי לעיל לפרש הרמב"ם דטמא ודרך רחוקה אף בהזיד בשני פטור מכרת, דכוונתו טמא מת, אבל טמא שרץ ושאר הטמאים בכלל אונס ושוגג וחייבים בהזידו בפ"ש, טעמי דהרמב"ם קאי על מה שנאמר בקרא, וכמו שמחלק לענין טבול יום בפ"ו אף כי למדין מהריבוי דאיש איש שאר טמאים. הי' די באמרו איש איש כי יהי' טמא, וא"כ טמא בנפש ודרך רחוקה למה נאמר אלא לפטרו מכרת, ומה דבעי' הריבוי דאיש איש לשאר טמאים דאי לאו הריבוי הו"א דרק טמא לנפש יעשה פסח שני. ושאר הטמאים אינם עושים כלל, לכך צריך הריבוי, אבל ממה שנאמר לנפש ע"כ לרבות דנפטר מפסח ראשון וכן ד"ר, ועי' בצל"ח דיש סברא לשאר טמאים לדחותם מפסח שני יותר משוגג אונס ומזיד, משום דלא חזי בראשון וכסברת התוס' התירץ שתירצתי על הרמב"ם מה דמקשה רב אשי שוגג ואונס בני כרת נינהו. מצאתי כעין זה במרכבת המשנה אחרי שכתבתי תירוצי.