אור ברסלב
פקודת אלעזר אין קרבן ציבור חלוק

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

אין קרבן ציבור חלוק

טומאה דחויה בציבור

בפסחים דף ע"ט. איתא ת"ר הרי שהי' ישראל טמאים וכהנים וכ"ש טהורים או ישראל טהורים וכהנים וכ"ש טמאים או אפי' ישראל וכהנים טהורים וכ"ש טמאים יעשו בטומאה שאין ק"צ חלוק, ובתוס' הקשו לרב חסדא דאיירי בסכין שנטמא טומאת המת ומעיקרא מתעביד בטומאת הגוף א"כ נטמאו כ"ש היינו נטמאו כהנים ע"ש, ובהגהות על הש"ס הקשה על קו' התוס' לפמ"ש התוס' לקמן דאפשר בסכין ארוכה ובפשוטי כלי עץ ובהבאת סכינים, ואפ"ה דוחה טומאה משום דאין פנאי ככל הפסחים. א"כ שפיר אשמועינן רבותא בכ"ש דבכהנים א"א בלי טומאת הגוף בזריקה, אבל בכ"ש אפשר בסכין ארוכה וכיו"ב ואפ"ה דוחה משום דאין פנאי וכו' ע"ש, ולדידי אין זה קו' דפשיטא כמו דאמרי' באיכא סכין ארוכה ואפשר להביא סכינים אחרים טהורים דדוחה משום דאין פנאי, כן באיכא מיעוט כהנים טהורים דוחה הטומאה משום דאין פנאי, ואם איתא דבא לאשמועינן היתירא דאין פנאי הי' די באמרו נטמאו כהנים או רובם, וכלי שרת מיותר ושפיר הקשו בתוס'.

אבל נלע"ד לתרץ קו' התוס' באופן אחר, דהא דאין ק"צ חלוק כללא הוא להקל ולהחמיר להקל בפסחים בנטמאו מע"מ וכן בנטמא השבט. וכן להחמיר בנטמא אחת מן החלות ואחד מן הסדרים ששניהם יוצאים לבית השריפה כדאיתא שם, וזה רק לר"י, אבל חכמים פליגי עלה בנטמא א' מן החלות ומן הסדרין ובבזיכין דהטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, וכן בפסחים פליגי עלה ר"ש ורב דהללו לעצמן והללו לעצמן, הרמב"ם פסק כחכמים דהטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, וכן בפסחים הללו לעצמן והללו לעצמן, ולפי"ז יש לעיין הא דלכ"ע בנטמא הרוב גם המיעוט טהורים יעשו בטומאה, מה טעם בזה, והכתוב דאיש איש וכו' איש נדחה ואין ציבור נדחו, לא נשמע רק דהציבור לא נדחי' ועושים בטומאה, אבל הא דגם המיעוט טהורים יעשו בטומאה לא נשמע מהקרא, ואין לנו רק מ"ש בברייתא דהרי ישראל טמאים וכו' דאין ציבור חלוק, וזה סברת ר"י ורבנן ר"ש ורב פליגי עליו וקיי"ל כחכמים, וא"כ למה המיעוט טהורים יעשו בטומאה, ולחלק דרק במע"מ אמרו חכמים דיש חלוק, אבל לא במיעוט נגד הרוב. מה טעם לחלק בזה.

ובפשיטות י"ל כמ"ש רש"י לקמן בטעמא דאין ק"צ חלוק משום דגנאי הדבר דמוכחא מלתא שנזהרים אלו מאלו ע"ש, והן הסברא דגנאי ע"כ צ"ל גם בחלק מקרבן שנטמא. היינו בנטמא א' מן החלות מן הסדרים, ומן הבזיכין, דג"כ גנאי לחלק ק"צ שנעשה בטומאה, וי"ל דרבנן דפליגי עלה דר"י במע"מ או בשבט שנטמא דדמי למע"מ, כן בנטמא חלק מקרבן ציבור, דאף דהי' לנו לדחות הטומאה, משום הגנאי לציבור או לקרבן ציבור מ"מ איכא כנגדו טעם שלא לדחות משום שבח לציבור הטהורים, ולחלק ק"צ הטהור, ומשו"ה הללו עושין לעצמן וכו' אבל בנטמא הרוב, יהי' הגנאי לציבור, והשבח רק ליחידים, חיישי' לגנאי הציבור ולפיכך אינו חלוק גם לחכמים דפליגי על ר"י.

אבל על הסברא דגנאי יש לעיין, דעיין במהרש"א כתב דהוי סברא דרבנן, והנה כללא בידן דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום עשה, והאיך נימא משום גנאי דהוי סברא מדרבנן לעשות הטהורים בטומאה ולעבור בקום עשה. ועל רש"י אין קושי', דשם איירי במטמאין אחד מהם בשרץ, דאין איסור לטמאותו, רק דיש לדון אם שלא לטמאותו והללו לעצמן וכו' או לטמאותו והכל יעשו בטומאה, ע"ז שפיר אמרי' מטמאין משום גנאי שיהי' חלוק, כי אנן בהא נחתי' ובהא סלקי' אי רוב טמאים הכל יעשו בטומאה, אבל עתה על הא גופא אנו דנין למה במיעוט טהורים יעשו בטומאה אי הטעם משום גנאי מדרבנן האיך מתנים לעקור דבר מן התורה בקום עשה, ואין לומר משום דטומאה הותרה בציבור ובלא"ה הי' לנו להתיר להטהורים שיעשו בטומאה, רק מדרבנן מחמירין, ועל זה אמרי' גנאי. ואמרו חכמים שלא להחמיר, ז"א חדא דרק ר"י ס"ל הותרה, ב') דגם בהותרה הותרה רק לטמאים אבל לא לטהורים. ול"ד למה דאיתא ביומא ו' לר"נ הותרה בציבור ול"צ לאהדורי אכהנים טהורים עי"ש, דשם שאני דהכהנים לפנינו טמאים ודמי לנטמא הציבור כמו שהוא עתה לפנינו, ואם נאמר הותרה ל"צ לאהדורי אטהרה אבל בפסח דאיכא טהורים להם לא הותרה כלל ולא הודחה.

והנה אפשר לתרץ לפמ"ד שם נ"א ובפסחים (דף צ"ה) פלוגתת חכמים ור"י בפסח שני שנטמא אי דחי טומאה לר"י ס"ל דדחי משום דחזרה התורה עליו לעשותו בטהרה זכה עושה בטהרה לא זכה יעשנו בטומאה ע"ש נראה מזה דס"ל לר"י דגם ליחידים בקבוע פי' זמן דוחה הטומאה, רק משום דאפשר בטהרה בפסח שני לא דחי. אבל אם א"א דחי, ואין להקשות ע"ז מברייתא דמיעוט טמאי מת ורוב זבים דאין עושים לא את הראשון ולא את השני, דודאי הברייתא דלא כר"י, וא"כ לר"י י"ל דבאמת אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה רק בשב ואל תעשה, וע"כ אמרו שלא לעשות בטהרה וזה בכחם דהוי שב ואל תעשה, ואם לא יעשו בטהרה לא יעשו כלל דהא טהורים לא נדחו לפסח שני, וכיון דלא יעשו כלל כמש"כ גם ביחידים דוחה הטומאה וממילא יעשו בטומאה אבל זה לר"י אבל לחכמים ס"ל דלא דחי טומאה בפסח שני, ואולי י"ל גם לחכמים דהא דפליגי החכמים היינו בטמאים דמעיקרא גברא לא חזי, ולא הטילה התורה עליו חייב רק פסח שני, אבל בנידן דידן במיעוט טהורים דחזי והחיוב עליהם לעשות פסח גם החכמים מודו דדחי, וכן הברייתא דלקמן במיעוט טמאי מת דאין עושין לא את הראשון ולא את השני בטמאים דלא חזי, ולפ"ז מתורץ הקושי' גם לחכמים אבל בכל זה אינו די, דרש"י פירוש יעשו בטומאה אם ירצו. וא"כ יש בידם לעשות ג"כ בטהרה וע"כ לא אמרו חכמים שלא לעשות. וא"כ אם יעשו בטומאה הוי עקירה בקום עשה וצ"ע.

על כן נראה לי הא דאין קרבן ציבור חלוק הוא כלל בפ"ע ומדאו'. וכדאיתא במנחות שם לימוד ערוך בפי ר' יודא אין קרבן ציבור חלוק, ועיין ברש"י פי' ששנאה מרבותיו ונראה דהי' קבלה מרבותיו, ויש על זה לחקור דאמרו כ"פ אם קבלה נקבל ולמה פליגי רבנן על ר"י, ואולי ששנאה מרבותיו. אינו בכלל קבלה, ובפי' המשניות להרמב"ם פי' שאינו סומך לכתוב ולא מצא הקש עיי"ש נראה דלא היתה קבלה ממש בידו לפי שאינו סומך לכתוב ומדויק בזה הלשון לימוד ערוך בפי ר"י, דהיינו שהי' רק בפי, ולא לכתוב אותו, ואנחנו נחזיק בפי' רש"י ששנאה מרבותיו ונאמר דהוי קבלה בידו, ומה דפליגי רבנן ולא אמרו נקבל יש לתרץ, אבל יקשה ע"ז אם הוא כללא מדאו' דאין ק"צ חלוק למה לי' לרש"י הטעם משום דגנאי הדבר, וי"ל כדאי' יו"ד סי' שכ"ו גבי חלה בשנים שמקפידים לא הוי צירוף לענין חלה. כן י"ל להיפך אם אינם מקפידים אין חלוק, והנה מה לנו אם הללו עושים בטומאה והללו עושי' בטהרה, כיון דאינם מקפידים הוי צירוף וליכא חלוק ע"ז פי' רש"י דגנאי הדבר דמוכחא וכו', בודאי יש קפידא וע"כ חלוק, ולפ"ז הטעם הדחי' משום דאין ק"צ חלוק הוי מדאו', רק צריכין לסברת הגנאי שנאמר שהוא חלוק וי"ל דרבנן מודו לר"י דאין ק"צ חלוק, רק דבזה פליגי, דרבנן ס"ל רק בעיקר מצות הקרבן אמרי' אין ק"צ חלוק, ויש חילוק בין שאר קרבן ציבור לקרבן פסח, בחלות ובסדרין באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה. ובפסח נאכל בטומאה לפי שפסח עיקרו לאכילה, ומעתה בחלות ובסדרים דעיקר מצוה ההבאה ותנופה, אין אנו חוששין אם חלוק באכילתו ולפי' ס"ל הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו. אף דאיירי לפני הזריקה התנופה היתה מקודם, וכן בבזיכין, עיקר המצוה לחם הפנים והבזיכין רק מתנאי המצוה. ולפי' יש חילק, אבל בפסח דעיקרו לאכילה מודו דאין ק"צ חלוק, ואין להקשות דגם בחלות וסדרים אם נטמא מתחלת ההבאה, ואי אפשר להביא אחרים ג"כ אמרינן דדחי, וא"כ נאמר שם אין ק"צ חלוק י"ל לפמ"ש הא דחלוק תלוי באם יש גנאי, וי"ל דרק זה מקרי גנאי, אם החלוק משום קיום המצוה בעיקר המצוה דהיינו ההבאה אבל מה דמחלקים בחלות וסדרים, היינו משום שיהי' הטהור ראוי לאכילה, אין החילוק משום ההבאה, ע"כ אין גנאי לההבאה משא"כ בפסח העיקר מצוה באכילה, ויש גנאי לקיים מצוה דאכילה ולפי' כ"ע מודו דאינו חלוק.

ועתה יש לעיין אם רבנן מודו בפסח דאין ק"צ חלוק. למה פליגי על ר"י במחצה ע"מ או בשבט שנטמא דהללו וכו', וי"ל דהלימוד ערוך כך הוא אין ק"צ חלוק א"כ צריך להיות מתחלה ציבור וק"צ ואח"כ אמרי' דאין חלוק, ועיין שם ביומא ובפסחים דפסח הוי קרבן יחיד רק משום דאתי בכנופי' מקרי ק"צ, ויש לחקור כמה יהי' הכנופי' שיהי' הנקרא ציבור, ונראה דמדמי לשאר ק"צ בשאר ק"צ הקרבן בא בשביל כל ישראל, כן הוא בפסח כנופי' כל ישראל רק דכללא בידן רובא ככולו וא"כ כנופי' הרוב מקרי ציבור ואם מחצה טמאים דהללו עושין לעצמן וכו' א"כ ליכא רוב בכנופי' ליכא ציבור וליכא ק"צ. שפיר אמרי' חלוק, ולפי' ס"ל הללו עושין לעצמן וכו', ואין להקשות ע"ז הרי מחצה ושבט ע"כ דמקרי ציבור דאל"כ היו נדחין לפסח שני, ואי מקרי לענין זה ציבור, גם לענין קרבן הוי קרבן ציבור, י"ל דלכאורה יש להקשות על רב דאמר הללו עושין לעצמן וכו' משום דמע"מ כרוב והטהורים מקרי רוב ועושין בטהרה. וכן המחצה טמאים מקרי רוב ולא נדחין, הלא הוא נגד סוגיא הגמ' חולין ל"ז תרי רובא בחד מנא וליכא. אבל באמת אין זו קו', דלא דמי לתנור. שאנו דנין בפ"א על ב' חציין מקרי תרי רובא בחד מנא, אבל בשחיטה כדאיתא שם דאנן דנין רק על הכשר השחיטה אנו דנין רק על מחצה השחוט מקרי חד רובא בחד מנא, כן הכא אנו דנין על ב' דברים א' על המחצה טמאים אם נדחין אמרי' דמקרי רוב והוי ציבור, כי אין דנין עתה על המחצה טהורים דבלא"ה אינן נדחין, וכאשר דנין על מעשה הקרבן, אנו דנין על הטהורים לבד אם יעשו בטומאה, דהטמאים בלא"ה עושין בטומאה ואין דנין עליהם, אמרי' דהוי רוב ועושין בטהרה ולפיכך הללו עושין לעצמן וכו' ודמי לענין בבאו לשאול בב"א או בזא"ז, וכ"ז כשאנו דנין על האנשים אי מקרי ציבור, הוי בכל ציבור רק חד רובא בחד מנא אבל כשאנו דנין על הקרבן אי מקרי ק"צ, מה דנקרא ק"צ היינו משום כנופי' כל הקרבנות, ואם נאמר הללו עושין לעצמן וכו', אין לומר על המחצה דהוי ק"צ, דא"כ גם המחצה אחרת ק"צ, ותרי רובא בחד מנא ליכא ולפי' לא מקרי ק"צ, ואי לא מקרי ק"צ יש חלוק:

ועתה יש עלינו לפרש למה לר"י במע"מ ובנטמא שבט אמרי' אין חלוק למה יהי' נקרא ק"צ, וי"ל דתלוי באם נאמר הודחה או הותרה דודאי כמו בהודחה כן בהותרה, הותרה רק לטמאים ולא לטהורים וכמש"כ לעיל, אבל החילוק באם נאמר הודחה דבקושי התירו ודאי גם על הטמאים החיוב להזהר שלא יתערבו בין הטהורים. ולא אתי לידי כנופי' כיון דהוי כמע"מ אבל אם נאמר הותרה, אין על הטמאים להזדהר שלא יטמאו הטהורים דלהם הותרה. ואף דהחיוב על הטהורים להזהר מ"מ על הטמאים אין חיוב, וגם לא שייך לפני עור משום דאם יטמאו הטהורים הותר להם וא"כ אתי לידי כגופי' והוי ציבור וק"צ והנה לר"י ס"ל הותרה ולפי' ס"ל גם במע"מ דמקרי ק"צ דאתי לידי כנופי' ואין חלוק אבל לרבנן ס"ל הודחה א"כ גם על הטמאים החיוב להזהר ולא אתי לידי כנופי' ולא הוי ק"צ ולפי' הללו עושין וכו', ומדויק בזה הכפל לשון הללו וכו', והול"ל הטהורים עושין לעצמן ולכאורה מיותר דלא בא אלא לאשמועינן דהטהורים יעשו לעצמן, והללו וכו' אבל לפמש"כ ניחא, דאם הטמאים אינן מחויבים לעשות לעצמן גם הטהורים הי' עושין בטומאה דהוי ק"צ ואין חלוק, ורק משום דגם הטמאים מחויבים לעשות לעצמן לפי' לא הוי ק"צ וע"כ כפל הלשון הללו עושין וכו' והללו וכו'.

ויש עוד להסביר יותר דתלוי באם נאמר הודחה או הותרה, דעיין בתוס' מנחות ט"ו הקשו למה אמר ר"י בנטמא שבט משום אין ק"צ חלוק והא ס"ל הותרה ותי' דשאני פסחים דלאכילה לפי' צריך לאין ק"צ חלוק ע"ש ודבריהם צריכין ביאור, הקו' צריכה ביאור, דאף דנימא הותרה, לא הותרה אלא לטמאים, ותי' ג"כ קשה, דאם לפי דבריהם היכי דהותרה גם לטהורים הותרה, מה תי' פסח דלאכילה, והא בפסח גם לאכילה הותרה, ונראה לי לפרש דבריהם דיש חילוק בין מזבח לאכילת אדם לענין הותרה, דלמזבח כיון דבאים עליו בב"א בטומאה ובטהרה, ואם נימא הותרה ע"כ דאין לחלק בין היתר להיתר, כיון דהותר למזבח טומאה זו הותרה לו גם אחרת בטומאת, אבל בפסחים דלאכילה לגבי טהורים ליכא טומאה כלל. למה נאמר דהותרה לגבייהו, ולפ"ז י"ל אם בשעה אחת הי' הקרבן אחד בלי פירוד וחילוק, בזה אמרי' אין חלוק, אבל אם מתחלה לא הי' באחדות ולא הי' ק"צ מעיקרא אמרי' חלוק, והנה הזריקה באה בתחלה כי הי' מתרת הבשר באכילה, והזריקה על גבי המזבח. ולפמש"כ במזבח כיון דאמרי' הותרה אין נפקותא במה דאחת בטומאה אם גם האחרת בטומאה דעכ"פ מקבל זריקת דם בטומאה ומה לי היתר זה או היתר אחר, א"כ גבי מזבח לא הי' חלוק מקרי ק"צ וממילא גם לאכילה עושין בטומאה דאין חלוק, אבל אי אמרי' הודחה דבקושי התירו גם על המזבח יש חלוק דהטמא בטומאתו והטהור בטהרתו מעולם לא הוי ק"צ אמרי' חלוק, לר"י דס"ל הותרה הוי ק"צ כרבנן דס"ל הודחה לא הוי ק"צ – אבל מה שיש להקשות על התוס' דמחלקין בין פסח דלאכילה שאני לפיכך צריך ר"י כההי' דאין ק"צ חלוק מה תנו לההי' דנטמא אחד מן הבזיכין דיעשו בטומאה משום דאין ק"צ חלוק, ולמה לי' לר"י האי טעמא והא ס"ל הותרה. ובזיכין לא הוי לאכילה. ולמה לא הקשו התוס' מיד מהאי דבזיבין רק מפסח.

ונראה לתרץ דעיין במנחות (דף מ') בסדין בציצית דחיישי' לקלא אילן והקשו ולא יהא אלא לבן ותי' דאפשר במינן וכדר"ל כ"מ דאפשר לקיים שניהם וכו' והקשו בתוס' והא אמרינן לעיל פשתן פוטר בשל צמר ותי' היכי דאיכא תכלת כיון דתכלת פוטר בשל פשתן גם פשתן פוטר בשל צמר ועוד תי' דהא דכלאים הותר לגבי ציצית והא דאפשר לקיים שניהם הוי רק מדרבנן ע"ש, ומעתה לפי תי' הא' של התוס' באפשר לקיים שניהם לא דחי מדאורייתא, ולפי תי' הב' דלא דחי הוי מדרבנן ע"ש והנה לענין אפשר לקיים שניהם נראה שאין חילוק בין הודחה להותרה, דודאי גם לתי' הא' של התוס' ס"ל דכלאים בציצית הותרה כדאיתא בגמ' יומא ו' שאני מצורע דהותר לצרעתו משא"כ גבי טמאי מת ועיי"ש בפרש"י משום דהתורה ציותה מתחלה לכנוס בהן ידו ע"כ דהותרה, וכן גבי ציצית דהתורה ציותה מתחלה גדילים וכו' ובגד כלאים שעטנז וכו', ומזה אף דהותרה היכי דאפשר לקיים שניהם לא הותר, וכן י"ל לענין הותרה בציבור היכי דאפשר בלא היתר לא הותרה, ואין להקשות דר"נ ס"ל ביומא שם דלא מהדרינן אטהורים, נימא אפשר לקיים שניהם י"ל דבשעה חדא לא אפשר לקיים ולא מטרחי' ציבורא לאהדורי, וטרחא דציבורא מקרי לא אפשר משא"כ ביחיד לגבי ציצית, ולפ"ז י"ל לר"י כיון דהציץ מרצה אפשר בכל שעה בהיתר ציץ דמרצה הוי בגדר אפשר לקיים שניהם, לא אמרי' הודחה ולא הותרה, א"כ בבזיכין הציץ מרצה לא שייך לומר הותרה, כיון דאפשר בריצוי הציץ, ורק בפסח דאטומאת גברי לא מרצה הציץ שייך הותרה ולפי' הקשו התוס' אבל בבזיכין דהציץ מרצה ל"ש הותרה והציץ אינו מרצה אלא על הטמא וצ"ל אין ק"צ חלוק, ואין לדחות אף דבהותרה ג"כ אמרי' אפשר לקיים שניהם, ריצוי הציץ לא מקרי אפשר לקיים שניהם דעדיף הותרה מריצוי הציץ דבריצוי הציץ מכפר, ובהותרה ליכא נדנוד עבירה דהותרה די"ל כיון דחלק טהור לגבי' ודאי אפשר לקיים שניהם דאפשר שיעשנו בטהרה, ואי משום חלק הטמא האיכא ציץ וא"כ לא אמרי' הותרה וצריכין לאין ק"צ חלוק.

ובזה יש ליישב קו' התוס' על הגמ' טומאה דחוי' בציבור ובעי ציץ לרצות והא בפסח בטומאת גברי לא מהני הציץ דאינו מרצה על טומאת הגוף ולמה באי' בטומאה, כאן לא תי' ע"ז כלום אבל במנחות תי' היכי דליכא ציץ לא בעי ציץ ע"ש וכן ביומא ז' הקשו התוס' בהיפך דבטומאת גברי אף דליכא ציץ לא בעי ציץ כיון דליכא ציץ ומה קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח ע"ש, ונראה לבאר דלכאורה קשה למה בעי ציץ שיהי' דוחה, למה יגרע משבת דנדחה ועל שבת לא מהני ציץ וכן בכל עשה דוחה ל"ת כן נאמר בטומאה כיון דדוחה את הטומאה, ולפמ"ש נכון דכאן א"א לומר דעבודה דחי טומאה כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י ציץ, וא"כ הדחוי' מצד הציץ וזה שאמרו דחוי' הוא בציבור ובעי ציץ לרצות, אבל בהותרה לא מקרי אפשר לקיים שניהם ע"י ריצוי ציץ דהותרה עדיף מריצוי הציץ וכמ"ש רק בחלק טהור כמו בבזיכין אבל הכא דכל הבשר טמא אמרי' הותרה ועדיף מהיתר ציץ אבל בהודחה ודאי ע"י ריצוי ציץ מקרי אפשר לקיים שניהם, וכ"ז היכי דאיכא ציץ, אבל אי ליכא ציץ שפיר עבודה דוחה טומאה, ואפשר שזה כוונת התוס' היכי דליכא ציץ לא בעי ציץ אבל יקשה מאי קמקשו בגמ' ודכ"ע אין הציץ מרצה על אכילות וכו' ויקשה מעומר ושתי הלחם למה באים בטומאה, והא לפמש"כ וכן כמש"כ התוס' היכי דליכא ציץ לא בעי' ציץ וצ"ע.

ויש ליישב קו' התוס' באופן אחר דודאי טומאה לא גרע משבת לענין דחוי' דכמו בשבת ובשאר עשה דוחה ל"ת לא בעי ציץ כן בטומאה, אבל החילוק דבשבת ובשאר עשה דוחה ל"ת. המצוה בפני עצמו מצוה טובה ונגדה עבירה אמרי' מצוה דוחה העבירה, אבל בטומאה יש ב' דברים לגריעותא, א' דאסור להקריב בטומאה. ב' דגם בדל ממנו הלאו סברא לפסול הטמא כמו שאר פיסולין יוצא ונעבד וי"ב משום והקריבהו נא לפחתיך א"כ החסרון בקרבן בהמצוה גופא בזה אין סברא דדחי דהמצוה אינו טובה כמו שאר מצות, לזה בעי' ציץ לרצות דמכפר על עון הטומאה, והוי כאלו אין חסרון בקרבן בהמצוה גופא, וע"כ שפיר עבודה דחי טומאה כמו בשאר דחיות, וכ"ז בנטמא חלקי הקרבן הדם הבשר והאימורין אבל בנטמאו גברי, אין החסרון בהקרבן, שפיר דחי ולא בעי ציץ, ואין להקשות כיון דגברא טמא נטמא הבשר, אין זו קו' דעל טומאת בשר הציץ מרצה וטומאת גברי אין החסרון בקרבן לדידהו דחי בלא ציץ כיון דאין החסרון בקרבן, ועיין בסוגי' טומאה דחוי' בציבור כתבתי עוד תי' אחר על מה דבעי' ציץ לרצויי משום דהיכי דדם ובשר ואימורין טמאים הוי עשה דפשיעה ובגברי לא שייך פשיעה ע"כ לא בעי' ציץ לרצות ע"ש ובזה מתורץ גם כן קו' התוס' דנטמאו כלי שרת בטומאת מת היינו נטמאו הכהנים ולפמש"כ היכי דנטמאו כהנים ליכא פשיעה ובנטמאו כ"ש הוי פשיעה וע"כ המתני' צריך לאשמועי' נטמאו כהנים הקשו בתוס' והא יכולין לזהר שלא יגעו ע"ש, ובהגהות על הש"ס תירץ דכיון דכהנים זרקו הדם ע"כ דמתעביד בטומאת הגוף ע"ש, וי"ל דתלוי באם אמרי' כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא כדאיפשטא האיבעי' בגמ' רק בשחיטה דכשרה בזר כתב הרשב"א ז"ל דהוי שלוחי דידן א"כ בזריקה לא יעברו רק הכהנים ושפיר הקשו בתוס' דיזהרו שלא יגעו בבשר ולא יעברו ישראל הרוב על הטומאה ואפשר לומר כיון דבההיא קרבן ע"כ עוברין על טומאת הגוף ע"כ דאדחי הטומאה, אבל עיין במל"מ פי"ז מפהמ"ק דמסופק בנטמא חלה אחת מהסדרים או חלק מהתחלה ע"ש ובתוס' מנחות י"ד, ונראה לדידן דהטהור בטהרתו וכו' גם בחלק שנטמא הדין כן א"כ אף דיהי' נטמא הדם או האימורין מ"מ יעשה בטהרתו וקמה קו' התוס' ועיין בברוך טעם שהעלה היכי דהוי שליח למצוה וגם לעבירה אמרי' כיון דהוי שליח למצוה הוי שליח גם לעבירה,

בפסחים דף ע"ט במתני' נטמא קהל וכו' או שהיו כהנים טמאים יעשו בטומאה, ובתוס' הקשו והא אפשר להזהר שלא יגעו בבשר ותירצו כל היכי דאשתראי אימורין אשתרי בשר ע"ש. ובהגהות על הש"ס הקשה על התוס' דאף אם יזהרו מליגע בבשר הא גברא אטמאו והזריקה בטומאה ע"ש, ונראה דלא קשה מידי דעיין במהרש"א דאפשר ליזהר ושלא יגעו בבשר משום דשחיטה כשרה בזר, והנה לר' חסדא היכי דאיכא טומאת בשר בטומאת שרץ לא יעשו בטומאת גברא דבכרת משום דטומאה דחוי' בציבור, כן י"ל להיפך ג"כ אם נעשה בטומאת הגוף דבכרת היכי דאפשר בטהרת בשר אסור לעשות בטומאת בשר, דטומאת בשר הוי לאו אחרינא ומה לי איסור כרת או איסור לאו, כיון דבקושי מתירים ע"י דיחוי, האיסור לאו דטומאת בשר דאפשר שלא יגעו למה תהי' נדחית, ובמתני' דאי' יעשו בטומאה ע"כ דבא להתיר גם טומאת בשר, דאל"כ למה אמרו בנטמאו כהנים יעשו בטומאה הי' די לומר יעשו ואנן ידעינן דנעשה הפסח בטומאת הגוף באימורין כמש"כ התוס' או בזריקת דם וע"כ מדאמרו יעשו בטומאה באו לומר גם בטומאת בשר וע"ז הקשו התוס' שפיר לשיטת ר"ח דדחוי' הוא בציבור יש לנו להזהר שלא יגעו.

והנה מרש"י נראה דרוצה לתרץ קו' התוס' שפירש יעשו בטומאה ואפי' טמאים יחידים דהא פסח דטהורים גופא בטומאה אתי משום כהנים. ולכאורה צריך ביאור דבריו, דאם נתיר מיעוט טהורים לעשות בטומאה ברוב טמאים מכש"כ דנתיר מיעוט טמאים בשביל טהורים ולמה לא פירש הרבותא דיעשו בטומאה דהטהורים יעשו בטומאה, אבל הכוונה פשוטה, במיעוט טהורים, טהורים אינם נדחים לפסח שני וע"כ דיעשו בראשון, וע"כ נגררו בתר הרוב טמאים, אבל בטמאים יחידים. דאפשר להם לדחות לפסח שני הו"א דיעשו בשני בטהרה, וע"כ בא לאשמועינן דיעשו בטומאה, וא"כ ע"כ דאינו מיותר על נטמאו הכהנים מפות בטומאה, דאי לא אמר בטומאה הו"א דיעשו הטהורים, אף שהפסח ע"כ בא בטומאה, אבל לא הטמאים, וא"כ ליתא לקושי' התוס' דאפשר ליזהר שלא יגעו בבשר, דאפשר דבאמת צריכין להזהר ומתני' אשמועינן דגם טמאים יחידים יעשו הפסח בטומאה אם נטמאו הכהנים, ומדמתרץ רש"י תירץ אחר מתירץ התוס' נראה דלא ניח"ל לרש"י בתירץ התוס' דכל היכי דאשתרי טומאת אימורין אשתרי טומאת בשר דשוין הם ע"ש, וצ"ע הלא דברי רבא הם לקמן צ"ו, ולמה לא ניחא לי' לרש"י תי' התוס' ונ"ל דיש לדקדק חדא מאי אמרו קסבר ר"ח טומאה דחוי' הוא בציבור, והא גם אי אמרי' הותרה, מאן יימר משום דהתורה התירה טומאת בשר, התירה ג"כ טומאת הגוף דהי' לאו אחרת ובכרת, ב') מאי יפרש ר"ח בהקישא דרבא כל היכי דלא קרינן בי' וכו' ג') ביומא ו' איכא פלוגתא ר"נ אמר טומאה הותרה בציבור, ור"ש דחוי' הוא בציבור, למה לא הביאו ג"כ הכא וכן אמר ר' ששת, וי"ל דעיין בתוס' יומא שם ע"ב דיש חילוק בין ק"צ לפסח דהוי קרבן יחיד, רק משום דאתי בכנופי' מקרי ק"צ ובזה תירץ סתירת דברי רבא דס"ל דחוי' הוא בציבור ושם אמר זאת אומרת הותרה בציבור, דבק"צ באמת הותרה ורק בפסח דחוי' לבד ע"ש, ושפיר לא הביאו הכא וכן אמר ר"ש, דר"ח י"ל דס"ל רק בפסח דחוי' ור"ש ס"ל דחוי' גם בק"צ, והנה לפי' התוס' הללו לרבא דחוי' הוא בפסח, וא"כ יש להקשות על דרשא דרבא. וכן יש להקשות על דרשא דכל היכי דאשתרי בשר אשתרי אימורין, וכן להיפך במש"כ התוס' היכי דאשתרי אימורין אשתרי בשר, כיון דדחוי' ובקושי התירו למה נתיר גם טומאת הגוף, וכן למה נתיר בבשר ואימורין חדא בשביל חבירו, ואין לתרץ דע"כ איכא הקישא דקרא, הקישא דקרא אתי לק"צ דהותרה, ולא לפסח היכי דרק הודחה. ויש לתרץ דאיתא שם ביומא סברת רבא דבהודחה יותר הסברא לומר מדאדחי להא אדחי נמי להא, ומה שיש לומר בהותרה, א"כ שפיר שייך הקישא גם לפסח, דלענין חומר האיסור בטומאת הגוף יותר מטומאת בשר מהני הקישא דלא חלקו התורה דהרי הכללא כל היכי דלא קרינן וכו' ואי משום דהוי ב' לאווי', וס"ל דחוי' הוא בציבור, לרבא אדרבה כיון דדחוי' אמרי' יותר מדאדחי להא אדחי נמי להא ולרב חסדא י"ל דס"ל להגמ' דשם דלא אמרינן כן בהודחה רק בהותרה והקרא בא להתיר רק בהותרה בק"צ ולא בפסח, ומובנים שפיר דברי פלוגתת ר"ח ורבא, ושפיר לרבא אמרי' כל היכי דאשתרי וכו' משום דס"ל מדאדחי להא וכו' משא"כ לרב חסדא. וא"כ לר"ח לא סגי בתירץ התות', ורש"י רוצה לתרץ ג"כ אליבא דר"ח.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה