פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
השוחט מתוך הטבעת
בחולין דף י"ח ע"א במתני' השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשירה ר' יוסי ב"ר יהודא אומר מלא החוט ע"פ רובה, ויש לעיין לר"פ לקמן דף ל' ע"ב דבעיא בהחליד מיעוט סימנים (ופרש"י במיעוט האחרון.) תיקו (ופרש"י ולחומרא וגבי הגרמה נמי וכו' ע"ש) ולפ"ז מאי בעיא ר"פ והא פלוגתא דריב"י ורבנן הוא דלפרש"י אין חילוק בין החליד להגרים, והנה ללישנא בתרא בגמ' דר"ה אמר רב אסי מוקי פלוגתייהו בהגרים שליש ושחט ב' שלישים, מובן האיבעיא דר"פ היינו בהגרים בסוף. אבל ללישנא קמא דפלוגתייהו בהגרים בסוף יקשה מא קמבעיא לי' לר"פ, וצ"ל דר"פ פירש המתני' כל"ב דר"ה אמר ר"א, אבל צריך לומר דר"פ פליג אר"ה אמר אסי גם בלישנא בתרא בהא דאמר אבל שחט ב' שלישים והגרים שליש ד"ה כשירה דלר"פ מבעיא קמבעיא לי', אבל ממנ"פ יקשה אי פליגי במתני' בהגרים שליש ושחט ב' שלישים א"כ ע"כ מדלא פליגי בשחט ב' שלישים ס"ל דכשירה, ואי פליגי בשחט ב' והגרים ג' ודאי קשה לר"פ, וצ"ל דלר"פ מבעיא לי' במאי פליגי אי בשליש קמא או בשליש בתרא, וצ"ל ג"כ דפליג אדרב ושמואל דפסקו הלכה כריב"י, דלר"פ צ"ל דגם בזה מסופק דהלכה כמאן. אבל תימה דלא נזכר בגמ' דר"פ פליג אדרב ושמואל ואר"ה אר"א, ורש"י שם כתב מספקא לן אי ס"ל כרבנן טרופאי וכו' ע"ש נראה באמת דמצד ספק הלכה כמאן מבעיא לי' לר"פ, ואין להקשות למה מבעיא לי' בהחליד ולא בהגרמה דהוא מקור הספק דלא ידעינן דהלכה כמאן, יש לומר דנקט לרבותא החליד דבהגרמ' הוי שלא במקום שחיטה י"ל דהוי כמחתך ברגל אבל בהחליד י"ל דגרע אשמועינן דגם בזה מסופק אי אסור או לא, ולפ"ז לקולא הוי החליד רבותא ולחומרא הוי הגרמה רבותא, גם י"ל דר"פ מבעיא לי' בהחליד לריב"י דמקיל בהגרמה דלמא שאני הגרמה דקיל וכמ"ש דהוי כמחתך ביד או ברגל, ורש"י שכתב וגבי הגרמה נמי וכו' מדעת עצמו כ"כ כיון דאנן מסופקים דהלכה כמאן אין חילוק בין החליד להגרים, וא"כ בעיא דר"פ אינו ענין לשקלא וטריא דהכא – גם יש לעיין ללישנא קמא רב יוסף וללישנא בתרא ר"ח ס"ל דרובו של אחד כמוהו ריב"י הוא, א"כ למה אשמועינן מתני' פלוגתתם בשוחט מתוך הטבעת והלא פלוגתתם בכל שחיטת הרוב הוא וצ"ל לדידהו דאשמועינן רבותא דאף בשחט כולו והגרים פליגי, ולדידן דאמרי' רובא בשחיטה כשר ורק בהגרים בסוף משום דהוי כולא חדא שחיטה פליגי, א"כ בהגרים לא שחט כלל וא"כ הוי סברתם הפוכה, וי"ל דלקמן פליגי ר"י אמר רב ור"ה אר"א אי נפקא חיותא במקום שחיטה עדיף או רובא בשחיטה עדיף וי"ל לר"ה אמר ר"א, לרב יוסף ולר"ח, וי"ל הא דס"ל לרבנן דבעינן כולו ולא רובו, היינו לענין חיותא אבל לענין מצות השחיטה במקום השחיטה די ברובו אשמועינן מתני' דגם במעשה השחיטה בעי' הכל במקום שחיטה, דע"כ צריך לשחוט הכל וכיון דצריך לשחוט הכל הוי כולא חדא שחיטה.
בגמרא כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל א"ל לאו מאתרי' דרב ושמואל את, א"ל וכו' וקשה כי מה פריך והא מאתרי' דרב ושמואל את דהפי' בקושיא זו ע"כ רק משום כללא דחכם שאסור אין חבירו רשאי להתיר כדאיתא בסנהדרין ל"א ובבכורות, והובא שם לחלק בין טעה בשיקול הדעת לטעה בדבר משנה דבהא' אינו חוזר ובהב' חוזר וטעה בשיקול הדעת היינו כמו דאמרי' שם היכי דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. אבל באתמר הלכתא חוזר ומעתה קשה דהא אתמר הלכתא כאן כרחב"א דמשיפוי כובע ולמטה כשרה א"כ לדידן הוי במקום השחיטה ומאי קושי' על ר"ז והא בכה"ג לא אמרי' חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. ולפום ריהטא יש לתרץ דבאותו שעה דפסקו רב ושמואל על מוגרמת דפסולה עוד לא אתמר הלכתא כרחב"א א"כ לא הוי טעות ובכה"ג ל"ה בגדר חכם שטעה בדבר משנה דחוזר וע"כ פריך הגמ' שפיר לר"ז והא חכם שאסר וכו', אבל לענ"ד ז"א דכד דייקינן שפיר בסברא לחלק בין טעה בשיקול הדעת לטעה בד"מ כדאיתא בחו"מ סי' כ"ה ובש"ך שם בשיקול הדעת כיון דלא נפסק ההלכתא יכול לומר קים לי כהאי, או קי"ל בעצמי [ועיין בקצה"ח שהביא קו' עצומה בשם בעה"ע בשם רב גדול קדמון אחד ע"ש] משא"כ בטעה בד"מ ל"ש לומר קי"ל כהאי ע"ש, ורב העיון בש"ך ובקצה"ח באיסורא דלא שייך סברת הקי"ל רק בממון. ונראה מדבריהם דהטעם משום דשויא אנפשי' חד"א דשייך ג"כ באיסור אכן לענ"ד צריך להבין דגם בטעה בד"מ לכאורה הו"ל לומר כן אף דהמה חילקו ביניהם, ולעד"נ דאין לחלק ביניהם דהסברא דשאחד"א לחוד לא סגי ואומר דהוי כקי"ל דשייך בממון ומעתה מובן הדבר, דזה הכלל דחכם שאסר וכו' זה ג"כ סברא בפ"ע נכונה משום כבודו של חכם ובממון דשייך הסברת קי"ל, המוחזק אומר קי"ל כהאי ובאיסור כאן דשייך שאחד"א אמר מצד החיוב כבודו של חכם דאמרי' חכם שאסר אין אחר רשאי להתיר כל אחד מחויב לומר קי"ל כהאי, ועי"כ הוי שאחד"א. וכ"ז בטעה בשיקול הדעת אבל בטעה בדבר משנה דלא שייך לומר קי"ל ג"כ ל"ש לומר שאחד"א כי מה דוחקי' להשוות ע"ע לאיסור כנלע"ד ולפי הנ"ל אין לחלק בין טעה בד"מ בשעת הפסק או דנודע אח"כ דהוי נגד דבר משנה, דמ"מ מפני מה נאסרו באתרי' דרב אם מפני חכם שאסר וכו' דלפמ"ש הטעם דהוכרחו לומר קי"ל כרב ושמואל, אבל עתה דאמרינן הלכתא כרחב"א דמשיפוי כובע וכו' ל"ש הסברא דקי"ל וגם מאליו נפל הסברא דשאחד"א והוי כטעה בד"מ דחוזר ולפ"ז יקשה מה קושי' לר"ז דשפיר הוי אכל אף באתרי' דרב מדינא ואף דבאתרי' דרב לא אכלו באמת ל"ה רק חומרא, וזהו בכלל קושי' הב' דהגמ', ודוחק לומר דבימי ר"ז עדן לא אתמר הלכתא דהרי רש"י פי' על הא דהעיד רחב"א על מוגרמת דכשירה וז"ל בתוה"ד והכי הלכתא דכל עדות הלכתא הוא ע"ש ועכצ"ל לרש"י רב ושמואל לא שמיע להו או דלא ס"ל ההיא ברייתא. אכן לר"ז שפיר י"ל דס"ל כההיא ברייתא וא"כ אתמר הלכתא לפרש"י הנ"ל וקושיתי בתוקפה.
ואולם הש"ך שם סברא אחרת אית לי' בטעמא דבשיקול הדעת אינו חוזר משום דאין החכם יכול לחזור ובטעה בדבר משנה כיון דגלוי' הטעות יכול לחזור ע"ש וי"ל הכא דבההיא שעתא דרב ושמואל הוי קיימו ל"ה עדיין דבר משנה דעדן לא נפסק הדין והמה אין בידם לחזור אבל זה א"א לומר כלל דודאי אלו הוי קיימו עתה הי' מוכרחים לחזור מדבריהם כיון דאיפסק ההלכתא כרחב"א אנ"ס דהוי חזרו מדעתם אלו הוי קיימי וא"כ למה ישתנה עתה כיון דאינם בחיים ופשוט, [הג"ה בסברא דמיעוטא כמאן דליתא דמי בסנהדרין כיון דהוכרחו לחזור מדבריהם דאל"כ הוי כזקן ממרא והוי כאלו הסכים עמהם, וכ"כ הכא יש לנטוע סברא זו] וצ"ע לענ"ד ולא ראיתי לאחד נתעורר ע"ז.
בתוס' ד"ה דלמא תימא דלא משני רובו של אחד כמוהו היינו וושט ומאי אחד המיוחד שבסימנין כראב"א לקמן פ"ב דף כ"ח ושמא דרבנן דריב"י פליגי גם בוושט כמו בקנה ע"כ, והנה תי' התוס' צ"ב דהקושי' הי' נימא דמתני' דהתם כרבנן ומה אהני בתי', דקשה נימא להיפך דלא פליגי בזה, ונלענ"ד לתרץ עיקר ולומר דנהפוך הוא לפי דראב"א ס"ל וושט ולא קנה מזה מוכח דבקנה צ"כ רובא של אחד כמוהו, ואציע מקודם מה שאמרתי להסביר הפלוגתא דר"ה אר"א, ור"ח אליבא דפלוגתא דריב"י ורבנן, ואומר דעל ב' מיני רוב יש לדון א' אשר הוא על הטבע כמו בנידן דידן אם נשים חק דאם ישחט ב' הסימנים בכולם הוי הבהמה כמתה ונפקא חיותה בכולו, וע"ז אמרי' דג"כ בשחט רובם הוי ככולו לענין זה וג"כ ברוב הסימנין כ"כ נפקא חיותי'. ב' לענין גזה"כ דנצטוה משה על שחיטת ב' סי' בבהמה וא' בעוף אם נפרש בכ"ד בכוונת התורה דהרוב ככולו וכך נצטוה, או דאמרי' דהתו' אמרה בסתם ב' סימני' וכו' ואנן לפי דקיי"ל רובו ככולו אמרי' כ"כ הכא דמ"ש והשחיטה ברובו כמו בכולו, והנפ"מ דאם נימא דהרוב ככולו כי בטבע חד הוא דכמו בכל הב' הוי כמתה כ"כ ברובם א"כ בשחט הרוב הוי אח"כ כאלו חתך ביד וברגל ומחתך בבשר בעלמא הוא מצד הסברא, וי"ל דבזה פליגי ר"ה אר"א, ור"ח. דלר"ה אר"א כיון דנשחט הרוב בהגרמה שחוטה לא הוי דל"ה רובא בשחוטה או במקום שחוטה וגם לא מהני שחיטת שליש האחרון דכבר נשחט הרוב ול"ש לחלק בין מקום שחיטה או לא לענין זה ול"מ אח"ז דהוי כשחט ביד וברגל כקושיתי וס"ל דהגרמה הוי ג"כ בהטבע רובו ככולו והוי כמתה בהגיעו רוב הסימנין ולכן ס"ל דבכה"ג כ"ע ס"ל דפסולה. אבל ר"ח ס"ל דשייך שחיטה גם אח"כ רק בשחט שחיטה מעליא ברובא אז ל"מ אח"ז דהוי מחתך בבשר בעלמא אח"כ אבל לא בהגרים כמ"ש ורבנן ס"ל דנפקא חיותא וכו' כסברת ר"ה אר"א אליבא דכ"ע וכמ"ש. והעולה מזה דריב"י ס"ל רובו ככולו לענין מצות השחיטה ובפי' התורה כך הוא. אבל בטבע לא כן הוא ומשו"ה ס"ל בהגרים שליש כשר דלפי הטבע מהני השחיטה ומדינא נעשה השחיטה דאינו מזיק מה שנעשה אחר הרוב כמבואר, ולרבנן ס"ל תרתי רובו ככולו ומשו"ה פסולה דכיון שהגיע לשליש הב' כבר הוי כמתה וההגרמה אינה מצטרפת וגם השליש האחרון לא מהני להו כיון דגם לזה ס"ל רובו ככולו.
והנה בההיא דראב"א לקמן כ"ח וושט ולא קנה ומה אחד המיוחד שבסימנים ע"ש פרש"י דהא בנקב במשהו מיטרפא ואלו קנה עד שיפסוק רובא דחצי קנה פגום כשירה ע"ש ולכאורה אין זה ביאור דמה בכך דמ"מ אחרי כי נפגם הקנה בחצי נדונא כאלו נבראת ככה אבל לענ"ד נראה כוונת רש"י דבשחיטה יש ב' דברים בהכשר הבהמה כי ע"י מעשה שחוטה כשירה ויש לדון על הנעשה ב', כי תהי' מכח גברא דאיתא לעיל נפל סכין וכו' פסולה דבעינן וזבחת כמ"ש הרא"ש ובעי' כח גברא וצריך להיות מעשה שחיטה זו להעשות ע"י פעולות איש דוקא וכמו דצריך המעשה שחיטה מצ"ע להיות כדינה כ"כ צריך המעשה הזאת להיות נעשית ע"י מעשה איש ככל אופנו, והא דחצי קנה פגום דבהוסיף כ"ש כשירה וחזינן דאם נפגמה החצי שלא במקום השחיטה דמיטרף א"כ אמאי מהני אף בחצי קנה פגום אף במקום שחיטה דהא נחשבת לחלק מהשחיטה ואנן בעי' וזבחת דיהי' נעשית מכח גברא ולא מאליו [ומעתה אף דאיננה פגום מ"מ כיון דעד החצי אם חדל מלגמרו איננה נחשבת מהשחיטה רק מחצי ולהלאה] וא"כ י"ל דזהו סברת ראב"א דסי' א' היינו הוושט ולא הקנה דבוושט כיון דבניקב כ"ש טריפה א"כ השחיטה נחשבת מתחילתו ועד סופו וכל מעשה ההכשר בא ע"י גברא, אבל בקנה כיון דחצי קנה פגום כשר, ואף דאינה מעכב בשחיטה מ"מ כפי הנראה מגמ' דילן נחשבא ומצטרפת למעשה השחיטה וזו אינה באה ע"י גברא משו"ה ס"ל דבקנה ל"מ ואף דנפיק חיותא ע"י מעשה הכשר אבל הוי כאלו נעשה מאליו ואין להקשות א"כ בבהמה ג"כ נימא הכי ונימא דע"כ גזרה התורה בכך, ז"א די"ל דלענין שחיטה לענין מעשה הגברא סי' א' סגי והב' למען נפיק חיותא בהכשר וגם א"צ לזה, וגם אפשר דליתא מדינא דצריך גברא בכולא רק הפשוט כיון דבב' סימנים כא הגברא ברובא לכן סגי [דרובא ככולו] ושפיר מובן סברת ראב"א בוושט ולא בקנה, אולם לפמ"ד בגמ' לקמן בפלוגתא דמע"מ אי הוי כרוב ומסיק רבא דלענין שחיטה הוי כרוב דכך הראה קב"ה למשה ע"ש א"כ יש שייכות לשחיטה גם בקנה ממחצה ואילך עד סופו וממנ"פ מותרת דמצד המעשה נעשה בהכשר בתוספת כ"ש ומצד כח גברא ג"כ איכא.
אבל זה תלוי בב' הסברות שכתבתי אי נימא רובא ככולו רק לענין דין התורה בשחיטה דאמרי' דרוב הוי ככל השחיטה אז שייך לומר כן. אבל אם נימא בתרתי אמרי' רובו ככולו דאף לענין זה דהוי באמת כאלו שחט כולו ובטבע הושם חק זה א"כ מיד כי הוסיף כ"ש הוי אח"כ כאלו חתך ביד וברגל כמ"ש, א"כ איך שייך שחיטה לענין כח גברא דבהחצי הראשון נעשה מאליו ואחרי הרוב ל"מ מעשיו וא"כ שפיר יעלה דעת ראב"א דבקנה ל"ש הכשר שחיטה בסי' אחד, ואפשר דבזה פליגי התם האמוראים] – וכ"ז אי אמרי' כפמ"ש רובו ככולו לכ"ד אבל, בלא"ה יקשה באמת לראב"א למה לא מתיר בקנה ג"כ הלא באפשרות לשחוט מן המחצה ואילך ועד סופו נחשבת לשחיטה כיון דלא אמרי' לכל ענין רובו ככולו ל"ה כמתה ולענין שחיטה מע"מ כרוב. אלא ע"כ צריך לומר דראב"א ס"ל לכל ענין דרובו ככולו וא"כ מתורץ היטב קושית התוס' דמההיא דראב"א דאמר וושט ולא קנה מוכח מזה ההיפך דגם בקנה צריכין לומר רובו ככולו דאי לאו הא לא קיימא הא דראב"א בוושט ולא קנה ומובן.
הקשיתי לפרש אליבא דרב ושמואל דלא שייך שחיטה כשירה רק או בטבעת הגדולה או בין טבעת לטבעת, והקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל א"כ האיך נכשיר השחיטה וכי יוכל לכוין ככה והלא ברוב פעמים לא יכול ליזהר, ותירצו דאנן קיימא לן כר' חנינא בן אטיגנוס דמשיפוי כובע ולמטה כשירה, ולרב ושמואל באמת הם לא אכלו בלעדי בדיקה ע"ש וק' לי הגמ' דלעיל דף ט' ע"א דאיתא שם ואמר ר' יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים וכו' לא בדיק מאי ר"א בן אטיגנוס אומר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא, וכתבו בתוס' ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שחיט שפיר ע"ש, והנה כאן דברי שמואל והוא לשיטתו דבשאר טבעות ליכא מקום שחיטה וקו' הראשונים ז"ל כמ"ש דרוב פעמים מקלקל הוא, וע"כ צ"ל דהבדיקה מד"ת ויקשה תיהוי נבילה, וצ"ע, ואמרתי לתרץ כי דקדקתי במה דאיתא שם אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא וכו' לכאורה הלשון מיותר דהול"ל רק תנינא. אבל לפי"ז יהי' מדויק היטב וזאת כוונת ר"י כי לדברי שמואל פשיטא דצריך בדיקה לראות אם שחט במקום השחיטה כמבואר, אבל לדידן דקיימא לן כר' חנינא בן אטיגנוס דמשיפוי כובע וכו' אפשר לומר דלא בעי' בדיקה דרוב פעמים שחיט שפיר וע"ז אמר אף "אנן" נמי תנינא היינו דאף לדידן צריך לבדוק וטעמא דלמא לא גמר השחיטה, וע"ז אמר בדק מאי וקאי אדברי ר"י.
[הכתבי יד מסוגיא הלזה הם הי' ישן נושן כי כתבו אא"ז זצללה"ה עוד בימי בתורתו והי' הרבה תיבת חסרים מחמת רקבון הנייר ואנכי תקנתי כפי השגתי].