פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
היזק שאינו ניכר
בדף נ"ב במתני' איתא המטמא והמדמע והמנסך וכו' עיין בפנ"י שהקשה דלוקים למתני' במגע מומר ע"ש וכן בתוס' חולין (מ"א) הקשו ככה עיין שם, ויש לעיין לפמ"ש התוס' ב"ק צ"ט במסכך גפנו וכו' דהוי היזק ניכר דניכר הדבר המזיק וכן הקשו ממטמא דליהוי היזק ניכר בנגע בו שרץ ותי' דאימא לא הוכשרו ע"ש וכוונתם נראה אף דידעי' דהוכשרו מ"מ מי יימר דניח"ל ובעי' כי יותן דומיא דכי יתן ומחשבתו אינה ניכרת, אולי יש לדמות מומר הנודע כמו שרץ המטמא. ומעתה החילוק אם מנסך בכוונתו או בדיבורו לע"ז הוי היזק שאינו ניכר ואם מנסך בנגיעה משום דחז"ל אסרו נגיעת מומר, זה הוי בגדר היזק ניכר כמו בשרץ אף דיש לדחות משום דאינו ניכר ככה שהוא מומר כמו בשרץ מ"מ כיון דנודע שהוא מומר יש לדמותו לזה, ולפ"ז ליכא לאוקמא המתני' בנגיעת מומר דא"כ הוי היזק ניכר ומתני' לר"י שאינו ניכר וכן לחזקי' ג"כ לרבותא היזק שאינו ניכר אתי לאשמועי', ועיי' בתורת גיטין שתמה על דברי התוס' דבכל היזק שאינו ניכר בשעת מעשה ההיזק ניכר וחולק על סברא זו ע"ש, ולע"ד יש לתרץ די"ל כמו שמצינו ברבית וכן בשוחד היכי דמחל לו אינו חייב עד שיתבענו עי' בחו"מ סי' ח' וביו"ד סי' קס"א והנראה דיש לחלק בין חיוב ממון דהלואה ופקדון וכיו"ב דיש בידו ממון חבירו מחויב אף בלי תביעת הבעלים, ובין חיוב שאין בידו ולא בא לידו כלום. ואף דברבית ושוחד בא לידו, מ"מ המחילה משווה כאלו שלו רק דמחויב מצד מצות התורה והוי כחיוב חדש, וא"כ גם בנזקין דלא בא לידו משל בעלים כלום אף דחייבתו התורה ממיטב שדהו וכו' אינו חייב עד שיתבענו, וא"כ בשעת ההיזק הוי ניכר ובההיא שעתא עודנו אינו מחויב, ובשעת התביעה שמחויב אינו ניכר ההיזק ומתורץ בזה קושית התורת גיטין, אבל לפ"ז קיימא קושית הפנ"י והתוס' דגם בנגיעת מומר בשעת התביעה אינו ניכר שנגע המומר, וע"ז יש לתרץ. דאם נוקמא בהגבהה בטרם הניסוך מדאגביה קניא ובשעת ההיזק כמ"ש הוי ניכר רק דאינו מחויב עד שיתבענו וכיון דמחויב מצד גזלן א"צ שיתבענו וממילא הוי היזק ניכר כיון דבשעת ההיזק ניכר ובאותו שעה ג"כ מחויב וממילא לא יכול לומר הרי שלך לפניך, ועי' בקצה"ח סי' שס"ג על דברי החק יעקב בחמץ בתוך הפסח ע"ש והגמ' רוצה לאוקמא אף בהגבהה מקודם דאל"כ איכא גוני דבשוגג חייב היכי דהגביהה ע"מ לגוזלו ובשעת ניסוך הוי שוגג דחשב דהוי שלו ובכה"ג הוי בנגיעה היזק ניכר.
בפירוש המשניות להרמב"ם מפרש המתני' בלא ידע שחייב סקילה דאל"כ קלב"מ ע"ש, וכבר תמהו עליו דבגמ' מוקים לה בדאגבהה וכו' וגם כי חייבי מיתות שוגגין ג"כ פטורין, ונלע"ד דכונת הרמב"ם דשמואל פליג אדרב וכמ"ש התוס' הטעם דס"ל הגבהה צורך ניסוך ע"ש וע"כ דרב לא ס"ל ככה. ועי' בזה ברשב"א דלא ניח"ל דמחולקים בזה, ואפשר דהרמב"ם ס"ל להיפך דכ"ע ס"ל הגבהה צורך ניסוך וקלב"מ, רק היכי דלא התרו בו. מי יימר דכונתו לנסך התחילה משעת ההגבהה דלמא רק בשעה אחרונה בשעה דחזינן דניסך, כמו דמוקמינן כל גברא אחזקתי' עד דנדע שפסול, א"כ יש שהות בתחילת הגבהה דקניא בלא כוונת ניסוך כלל, ומשו"ה חייב דאין הקנין והאיסור באים בב"א, משא"כ בהתרו בו דמיירי דהתרו בו בטרם הגבהה שלא יגביה ומנסך באים בב"א וקלב"מ. וא"כ פי' הרמב"ם מסביר פי' הגמ' ומובן. – והנה המנסך דהכא בפרש"י שכשך ידו לתוכו, ובשכשוך לא בעינן הגבהה. ואם כוונת רש"י כמ"ש המהר"ם שיף משום דיוכל לאוסרה כמ"ש רש"י בחולין בבהמת חבירו רבוצה דל"מ כשהגבי' דקנאו ע"ש אבל התוס' שם מחולקים ע"ז וצ"ל כמ"ש הרמב"ם מה' ע"ז פ' ובהרא"ש ע"ז נ"ט בנכרי אדנא דבהגבהה והורקה הוי ניסוך וכתב שם כמו בהנזקין דמדאגבי' וכו' ושמא דבשכשך סגי שלא בפני ע"ז ובהגבהה והורקה בעי' לפני ע"ז עש"ה, ואם יכול לקבל תשלומין ע"ז במס' ע"ז (נ"ד) נכרי שניסך יינו של חבירו שלא בפני ע"ז אסור ר"י ב"ב וריב"ב יכול לומר לו לאו כ"ב שתיאסר ייני לאונסי ועוד שאין מנסכים אלא בפני ע"ז ומזה ראי' לדברי רבא בנכרי שניסך יינו של ישראל מותר לקבל ממנו דמי היין דמקלי קלא ובתוס' שם הקשו דגם הכא במתני' המנסך חייב במזיד ומ"ש ישראל ומ"ש נכרי וגם מקושי ההבנה הראי' שהביאו בגמ' דמקבלין דמי היין מדרבנן דאסרי וע"ש בפרש"י ובתוס' שנדחקו לתרץ זאת, ובענין ניסוך דבעינן לפני ע"ז רק לריב"ב וריב"ב אבל לחכמים לא בעי לפני ע"ז, ובשאר עבודות כתבו התוס' חולין מ"א לפני ע"ז לאו דוקא דבשאר עבודות לא בעינן לפני ע"ז ע"ש והדבר צריך ביאור מ"ש לחלק בזה בין ניסוך לשאר עבודות, ועיין בתוס' ע"ז מ"ה לר"ת השוחט להר דלא הוי זבחי מתים משום דשוחטו רחוק מן ההר והתוס' הקשו ע"ז ע"ש.
והנראה דלר"ת גם בשאר עבודות בעי' לפני ע"ז ומשו"ה ברחוק מן ההר לא הוי זבחי מתים. וגם יש לחלק לאיזה ע"ז הביא התקרובת אם הוא ע"ז לחמה ולגדא דהר וי"ב די"ל בכל מקום שעובד הוי כעובד לפני ע"ז משו"ה חייב אבל בע"ז הקבועה במקום מיוחד כמו צלם ומסכה והר, אם שחטו שלא בקרוב הוי שלא בפני ע"ז ובזה מתו' קו' התוס' על ר"ת. וגם יש להבין לפ"ז דברי הרא"ש בשכשוך העבודה לכל ע"ז, ומי יימר דלא נתכוין לע"ז אינו קבוע במקומו והוי כלפני ע"ז, אבל בהגבהה והורקה י"ל דדרכו לבד אם איכא ע"ז מיוחד במקומו להוריק לפניו ומשו"ה בעי' לפני ע"ז, והנה להתוס' דמחלקי' בין ניסוך לשאר עבודות צ"ב דניסך דהוי עבודה ילפינן מזורק בפ' ד' מיתות דף ס"ח עי"ש, וא"כ מ"ש זורק ממנסך ואם נאמר דגם בזורק בעי' לפני ע"ז מ"ש שוחט מזורק וע"ז י"ל דבאמת גם בשוחט בעי' לפני ע"ז, אבל כי יש חלוק בזה לר"ל דמחשבין מעבודה לעבודה, אם חישב בשעת השחיטה ע"מ לזרוק דמה לפני ע"ז הכוונה לזרוק הוי כוונה לפסול כיון דחישב לעשותו לפני ע"ז. וא"כ כיון לעבודה גמורה משא"כ בשוחט רצונו רק לעבוד בשחיטה לא הוי עבודה דלא עבד כדרך עבודה כלל, ואין לומר דמ"מ כיון דהשחיטה לא הוי עבודה משום דלא הוי לפני ע"ז מאי מהני הכוונה ע"מ לזרוק לפני ע"ז, דהא דמחשבין לעבודה אחרת היינו בשעת עבודה משא"כ בשחט שלא לפני ע"ז לא הוי עבודה, ז"א דשחיטה הוי עבודה, רק דלא הוי כדרך עבודה משום דלא הוי לפני ע"ז, אבל לענין זה מהני אם כיון לעבודה בדרך העבודה, ולפ"ז בשוחט שייך לאסרו אף שלא בפני ע"ז רק בזורק ומנסך דאין עבודה אחריהם ול"ש לומר דחישב לעבודה לפני ע"ז לא הוי תקרובת, ובזה יש להבין דברי ר"ת כיון דרחוק מן ההר ודאי לא כיון לזרוק דם לפני ההר כי רחוק הוא משו"ה לא הוי זבחי מתים [הגה"ה לכאו' יקשה ע"ז לפמ"ד דלא כריב"ב וגם בניסך לא בעי' לפני ע"ז מ"ש ניסך משאר עבודות דניסך ילפי מזורק, וא"כ גם בשאר עבודות למה בעי' לפני ע"ז, אבל י"ל כמ"ש די"ל דהא דלא בעי' לפני ע"ז היינו משום דרבנן ס"ל דסתם מחשבת כותי לע"ז מאן יימר דלא נתכוין לע"ז שאינו קבוע וא"כ הוי לפני ע"ז אבל הר"ת איירי באמר לשם הר דקבוע בעינן לפני ע"ז דוקא].
ומעתה יש לדון במנסך של חבירו אף דנימא אדם אוסר שאינו שלו. מ"מ היין עוד של הבעלים, ואם בעי' לפני ע"ז דוקא למען יהי' כדרך העבודה מכ"ש באינו שלו דודאי הבעלים לא יניחו יינח שם הוי כאיננו לפני ע"ז ולא תהי' תקרובת ע"ז ולפ"ז האיך שייך איסור דאו' בדבר זה, והנה לפמ"ש הריטב"א שם ע"ז דמדרבנן ודאי גם לריב"ב אסור בנגיעת נכרי וא"כ איכא הפסד היין בלא"ה וצריך לשלומי וחם ישלם דמי היין ממילא היין לנכרי והוי תקרובת והוי לפני ע"ז. ולפ"ז י"ל דבאמת מה"ט אסור לקבל דמי היין מן הנכרי, ולפ"ז אתי' הגמ' כהוגן רבא שרי למשקל דמי חמרא דמקלא קלא. פי' דכבר נאסר לגמרי וכרבנן דאסרו אבל לריב"ב דאמר לא כ"כ שתיאסר וכו' והוי שלא לפני ע"ז ויהי' ע"כ התקרובת רק ע"י התשלומין אסור, וגם מדיוק כי הב' טעמים לריב"ב חדא נינהו דקיי"ל דבמעשה אוסר שאינו שלו אבל הכא דיכול לומר לאו כ"כ שתיאסר וכו' א"כ הוי כאינו לפני ע"ז ואנן בעי' ניסוך לפני ע"ז דוקא וז"ש כ"כ שתיאסר וכו', א"כ הוי שלא בפני ע"ז אף דישנו לפני ע"ז, ועוד דהכא איירי בשלא לפני ע"ז ומדלא קיי"ל כריב"ב, מוכח כרבא דשרי למשקל דמי חמרא, דלרבנן גם שלא בפני ע"ז הוי ניסוך וממילא הוי תקרובת ואוסר שאינו שלו וכבר נאסר ומשו"ה יכול לקבל דמי היין והנה לפמ"ש הרא"ש שהבאתי דהגמ' דהכא איירי בנסכו בהגבהה והורקה וכפמ"ש רק לפני ע"ז א"כ גם לרבנן בעי' לפני ע"ז, ובמנסך שאינו שלו הוי כשלא בפני ע"ז, והנה לרבנן מה דלא בעי' לפני ע"ז י"ל כמש"ל דלמא נתכוין לע"ז שאינו קבוע אבל לריב"ב ס"ל דמסתמא רק לע"ז קבועה נתכוין ובעי' לפני דוקא, או דס"ל כיון דיש ספק לאיזה ע"ז נתכוין אינו מקרי מעשה וכמ"ש ר"ח אם נאמר היזק שאינו ניכר ל"ש היזק כלל דלא הוי מעשה עי' ברא"ש כאן אף דלא קיי"ל כר"ח י"ל דריב"ב ס"ל בכה"ג הוי כליכא מעשה ומובן, והכא בניסוך בהגבהה והורקה דגם לרבנן בעי' לפני ע"ז דוקא ממילא באינו שלו לא תהי' תקרובת ע"ז. וצ"ל כיון דקני' בהגבהה יכול לקבל דמי היין דהחיוב הוא על טרם הניסוך וכמדומה דבטיב גיטין ג"כ מדובר החילו' בין החיו' בשעת ניסוך לשעת הגבהה ע"ש.
ויש לתרץ בזה קושיא שהקשיתי במנסך למה נאמר דהוי היזק שאינו ניכר להרמב"ם דבתקרובת ע"ז עובר משום ולא תביא תועבה אל ביתך ומשום לא ידבק וכו' ע"ש והנה הרשב"א כאן הקשה מעשאו עבד אפותקי גם בשחררו רבו ראשון הוי היזק שאינו ניכר דאינו ניכר השחרור ותירץ דכיון דעבד יוצא לחירות הוי היזק ניכר ע"ש והנה הכא בדאגבהה דקניא ורק דמצי א"ל הרי שלך לפניך א"כ בניסוך דאסור ולא יכול להביא אף לרשותו משום ולא תביא תועבה אל ביתך האיך שייך לומר הרי שלך לפניך, וממילא הוי כאילו נפל לים כיון דגם לרשותו לא יכול להביאו בשלמא במנסך בשכשוך כיון דעכ"פ ברשותו הוא הוי היזק שאינו ניכר אבל בניסך בהגבהה דמתחילה קנאו איך יכול להשיבו ולומר לו הש"ל כיון דלא יכול להביא לרשותו וצ"ע, אבל בזה מתורץ דאנן אמרינן איפכא כיון דהוי אינו שלו לא הוי תקרובת דהוי כשלא לפני ע"ז ובהגבהה בעי' לפני ע"ז דוקא. והטעם דמשלם דמ"מ בנגיעה נאסר וא"כ הכא המתני' גם באמרינן מנסך שמעי' מגב וגם שמעינן דינא דלא פטרו קם לי' בדרבה מינה.
בגמרא חזקיה אמר אחד שוגג וכו' חייב מאי טעמא היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומאי טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו וכו'. ואולי י"ל בטעמא דהאי פטורה דכדי שיודיעו, דע"כ צריך להיות איזה סברא דהיזק שאינו ניכר גרע מהיזק ניכר מדפטר ר"י. ואם למדין נזקין ארבע אבות או יותר, והיזק שאינו ניכר לא נלמוד מנייהו מנלן דהוי היזק, ובזה יהי' הלשון פלוגתתם "שמיה היזק" ולאו שמיה היזק ולא אמרו הוי היזק או לא הוי היזק דפלוגתתם אי הוי בשם היזק האמור בתורה, ועיין בתוס' ר"פ אעפ"י דנזקין מלוה הכתובה בתורה ולא הוי ידעינן חיובא מסברא ע"ש, וי"ל דבזה פליגי חזקי' ור"י דחזקי' ס"ל מ"ש אם ניכר ההיזק בעין הרואה או אם נודע לכל כי איכא היזק הידועה כראי' חשובה וא"כ חדא הוי וחשוב ניכר ולפ"ז י"ל בכל איסור כיון דמצווין להפרישו מאיסור ולהודיע לבעלים ולכל ישראל הרוצה לאכול או להנות ממנו אף דעתה אינו נודע מ"מ סוף הדבר כי יהי' נודע ודומה לפמ"ש הריב"ש לענין איסור בפרהסיא היכי דאיכא עדים ויגידו בב"ד ויפרסם הדבר אח"כ מיד נקרא בפרהסיא, וכ"כ הכא כיון דצריך להודיע לאפרושא מאיסורא חשיב נודע ונודע חשוב כניכר אבל מדרבנן פטור בשוגג משום דחששו שלא יודיעו משום הפסד ממון, הצריך לשלם אמדו דעת בנ"א כלא יודיעו וא"כ לא יהי' נודע, וממילא גם ניכר ליכא ומשו"ה משום חשש איסור פטרוהו מלשלם, אבל במזיד כיון דאודעי' קא מודע לי' חשיב ניכר, אבל לפ"ז צריך לומר במטבע שנפסל כיון דליכא חשש איסור לא חשיב היזק אבל שם מצ"ע נודע שנפסל.
בתוס' הקשו מחכם שטימא את הטהור מה שעשה וכו' והא שוגג פטור לר"י ע"ש, ונראה דלכאורה יקשה איך נחלק בין שוגג למזיד ומה הועילו חכמים בתקנתן יאמר בכל פעם שוגג אני, וצריך לאוקמא בכל פעם בעדים וידעו שהוא מזיד, ונראה דכמו דאמרי' במנחות באמר מן השעורים וכו' דאדם יודע וכו' וכן מחלקין ברוב המפורשים בין דאורייתא המפורש בתורה אמרינן אדם יודע. והנה בהאי דהמטמא וכו' ודאי אדם יודע, ואם ברור שהוא יודע שהוא של חבירו ושהוא שרץ ודאי אמרינן דמזיד הוא ואינו נאמן לומר שוגג אני כיון דהסברא דיודע, וגם אי אמרינן בעלמא דגם נגד רובא נאמן לומר ברי כי היכי דהוא מוחזק בממון, מ"מ הכא י"ל דמתקנתא דרבנן אינו נאמן. לפ"ז בדיין שטעה דע"כ איירי בטעה בדבר משנה או שיקול הדעת היכי דאיכא רובא בעלמא כנגדו ואיכא גדול דמחזירין, ועכ"פ אמרינן דחיישינן שמא במזיד פסק ככה ונגע בשרץ דודאי יודע דאם בכל אדם דעלמא אמרינן יודע, בדיין ודאי הסברא נותנת ככה ואינו נאמן לומר שטעה או שסבר דטמא.
בגמרא מקשי' ממי חטאת ומפרת חטאת דאינו חייב רק בדיני שמים ע"ש והנה מזה הוכיחו המפורשים דגם מדרבנן פטור אף דקשה דמ"מ מדרבנן בהיזק שאינו ניכר ליחייב וע"ז תירצו דסבר דקנסא מקנסא לא ילפינן, ולע"ד נראה טעם אחר דכמו דאמרי' בהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, כך אם דנין על דבר אשר הוא רק מצד מצוה שיווי ממון, כמו דאיסור לא חשיב ניכר כן מצוה לא חשיב ניכר, וא"כ אם השיווי בא רק מצד מצוה חשיב ממון שאינו ניכר ולא שייך ממון, ולפ"ז במי חטאת ובפרת חטאת, דהשיווי מצד המצוה שנוכל לעשות בה, חשיב ממון שאינו ניכר, ואם בהיזק שאינו ניכר דעלמא קנסוהו רבנן י"ל דקנסוהו רק היכי דאיכא הפסד ממון גמור. אבל הכא הוי הפסד ממון שאינו ניכר לא קנסוהו.
במתניתן המטמא וכו' אתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב וכו' עיין בפנ"י ובתוס' חולין מ"א הקשו למה לא אוקמי' במגע מומר, ונ"ל דאיתא בב"ק דף ק' ע"ב בתוס' בד"ה נתייאש כשרואה הגפנים בשדה חשיב היזק ניכר אבל במטמא אף שרואין השרץ על הטהרות מ"מ מי יודע שהוכשרו ע"ש ופשוט דכוונתם אף דידעינן ממים על הטהרות מ"מ מי יודע אם ניח"ל, וכוונה דניח"ל הוי ודאי אינו ניכר, ומעתה יש לעיין בנגיעת מומר דנודע שהוא מומר בשעה שמגע בו הוי כנמצא שרץ על הטהרות דהוא חשיב ניכר אי לאו דההכשר אינו ניכר, ואין לחלק דמה דאסרינן נגיעת מומר הוי משום דאמרינן סתם מחשבתו לע"ז, עיקר האיסור משום מחשבתו ומחשבתו אינו ניכר, דסוף סוף אנן דנין כן דנגיעתו אוסר משום הכי וכולי עלמא ידעי דנגיעתו אוסר הוי בנגיעתו ניכר, ואין לומר אחרי דסילק ידיו מן היין הוי אינו ניכר, כיון דאי נימא דהוי היזק ניכר הוי ממונא ולא קנסא וכיון דבשעה שנוגע הוי מזיק בהיזק ניכר וחיוב חל עליו לשלם מדינא במאי יפטור אח"כ, ולפי זה אי אפשר לאוקים מתני' בנגיעת מומר משום מגעו דאז הוי היזק ניכר ובמתני' קתני רק היזק שאינו ניכר, אבל ע"ז יש להקשות דאם כן בחולין דמוקמינן במומר ואסור במגעו אף בלא ניסכו בפירוש, איך יפרש משנתינו דקתני רק אינו ניכר. וי"ל דהיכי דאיכא בחד מעשה היזק ניכר והיזק שאינו ניכר דהיינו אם נעשה ההיזק ע"י ניכר וע"י אינו ניכר חשיב היזק שאינו ניכר דאינו ניכר ע"י מה נעשה ההיזק, דלמא ההיזק נעשה ע"י אינו ניכר, ואף דעשה גם כן היזק ניכר מ"מ מאן יימר דע"י הוזק דהרי בלאו הכי נעשה ההיזק ע"י האינו ניכר, ומעתה שם בחולין דאיירי במנסך ממש אף דהוי גם כן מגע מומר כיון דאוקמינן במומר, מ"מ היין בלא"ה נאסר ע"י ביסוכו ממש וזה הוי אינו ניכר ואף דנאסר ג"כ ע"י מגעו הוי ניכר ואינו ניכר ביחד וזה חשיב היזק שאינו ניכר ושפיר קתני במתני', אבל קו' התוס' הוי דנוקמא במגע מומר ולא במנסך לע"ז ממש הוי היזק ניכר לבד.
ובזה יש לפרש דברי התוס' לקמן כ"ג ע"ב בד"ה גזלן דמה שהוא נופל ביד ב"ד חשיב היזק ניכר ולר"י דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב אינו ניכר כיון דא"צ ב"ד ע"ש, ובמה שכתבתי מבואר אף דנפילה ליד ב"ד חשיב היזק ניכר מ"מ מצד גמר דינם לבד בלעדי הנפילה לידם הוי אינו ניכר ולא עדיף מאם הוזק ע"י ניכר ואינו ניכר בב"א דפטור, ובזה יש לפרש הגמ' דהגוזל בתרא קי"ז בראשונה קתני המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך, מעיקרא סבור כר' אבין ולבסוף סבר כר"י והובא בתוס' כאן דלמשנה אחרונה וכו' בראשונה ס"ל דחייב, רק דמעיקרא סבור כר' אבין ואם כן במנסך ממש קם לי' בדרבה מיני' וע"כ צריכין לאוקמא במגעו לבד וזה הוי היזק ניכר. ולבסוף סבר כר"י ויש לחייבו ג"כ על מנסך ויש לאוקמא במנסך ממש ובזה הוי אינו ניכר אף דאיכא ג"כ מגעו ושפיר קתני בין דיני היזק שאינו ניכר.
עיין בתוס' שהקשו מב"ק בזרוק גניבותיך לחצירו וכו' מכי מטי לאויר חצירו קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח, ואי אמרינן עקירה צורך הנחה לפטר ומשום הכי כתבו בזה דלא כר' אבין ע"ש. והנלע"ד דהחילוק רב ביניהם דכד דייקת תמצא דינא דעקירה צורך הנחה רק במעביר בר"ה, המעביר בר"ה מתחלת ד' לסוף ד', וכן המעביר סכין בר"ה וי"ל דטעמא דר' אבין כיון דהחיוב בא ע"י תחלת וסוף ההוצאה ביחד העונש נמשך על מעשיו למפרע וכל חלק וחלק מהמעשה יש בכלל מעשה נתחייב עליו וע"כ על כל חלק מהמעשה אמרינן קם לי' בדרבה מיני', והנה במעביר בר"ה תנאי החיוב המה, העקירה ההנחה והעברת ד"א, והעברה בעצמה הי' בכלל חיוב שנתחייב עליו וע"כ כל נקודה ונקודה העביר עליהם בכלל פטור מחיוב ממון, ומם קרע שיראין בהליכתו ע"ב פטור דההיא ההליכה מכלל החיוב, אבל בהוצאה מרשות לרשות החיוב רק ההוצאה מנקודה אחת ברשות א'. נקודה אחת ברשות אחר, ההליכה ביניהם אינו מתנאי האיסור והחיוב וא"כ על מה שבין העקירה ובין ההנחה אין חיוב כלל ולא עליו בא העונש מיתה אינו נפטר משום קלב"מ, ובב"ק בזרוק גניבותיך החיוב מצד הוצאה מרשות לרשות, והיותו באויר חצירו והליכתו שם אינה מחלק החיוב מיתה ושפיר קאמרי מכי מטי לאויר חצירו וכו', ולא דמי למעביר וכו'.