אור ברסלב
פקודת אלעזר הבודק צריך שיבטל

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

הבודק צריך שיבטל

שמע מינה מדר"ע תלת

בפסחים (ו' ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט וכו', בפ"י הקשה למה להגמ' לאשכוחי טעמא לביטול אחר הבדיקה, כיון דאיכא טעם פשוט דבמתני' לקמן אין חוששין שמא גיררה חולדה וכו' דא"כ אין לדבר סוף. ובביטול יש סוף וע"כ צריך לבטל ע"ש, ברש"י הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא לבטול, ועיין בצל"ח ובשמן רוקח שתמהו ע"ז דבתחלה פי' בלבו ואח"כ ואומר כל חמירא וכו' – ונ"ל דעיין ברש"י ד' מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב ע"ש. ובתוס' הקשו מר"ע דאמר מצינו להבערה שהוא אב מלאכה, וע"כ פירשו דביטול משום הפקר ע"ש, הרמב"ן בג' שיטות פירש דברי רש"י. דלא מצינו בגמרא לשון הפקר רק ביטול וגם דאינו צריך בפני ג' וע"כ אין הטעם משום הפקר אלא כמו דמצינו ביטול לענין ע"ז בפחסו וכיו"ב דודאי אינו מתורת הפקר, וכן לענין ערובין, אבל הביטול כך הוא דבלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאלו ברשותו. אבל היכי דאינו רוצה בקיומו וכעפר נחשב בעיניו אינו בכלל ולא יראה לך ע"ש דכך כונת דבריו. לפי' הרמב"ן בדברי רש"י התכלית אחת הוא כמו לפי' התוס' ע"י ההפקר אינו בכלל ולא יראה לך. כן לרש"י ע"י הביטול ג"כ אינו בכלל ולא יראה לך. אבל במהרי"ק פי' דברי רש"י דעושהו כעפר דעלמא כדמשמע לשון השבתה והוא דומיא דההיא דתבן שביטלו בסוכה (ד') ובעירובין (ע"ח) ע"ש, ולדידי' ביטול לרש"י הוי השבתה ממש. דבכח הבעלים לשנות דבר ממה שהוא ע"י מחשבתם, ומצינו כזה לענין טומאה באוכלים ובכלים וכן לענין אכילת איסור ממה שאינו אוכל להיות אוכל, ובישועות יעקב הביא ראי' למהרי"ק מגמ' לקמן (מ"ה) כופת שאור שיחדה לישיבה דאינו עובר עליו דברי רשב"א, הרי דהבעלים יכולים לבטל חמץ מתורת אוכל, אך הקשה דשם קיי"ל דלא כרשב"א, וא"כ אין בכח הבעלים לבטל מתורת אוכל, והוא סתירה לדברי המהרי"ק שעושהו כעפר ע"ש שהניחו בקושי', עיין בר"ן ריש פסחים שכ' דבכלל השבתה ביטול וביעור. וברמב"ם פ"ב מחו"מ להגרסא דלחמץ ידוע לא מהני ביטול פי' הכ"מ דהכתוב מסרו לחכמים היכי דאפשר בביעור לא הוי השבתה אלא בביעור, ובאינו ידוע דאי אפשר בביעור די בביטול ע"ש – ולע"ד א"צ לומר דהכתוב מסרה לחכמים. אלא דמשמעות תשביתו שיהי' משבית החמץ, ויש שני מיני השבתות, השבתה מרשותו. והשבתה מן העולם, בביטול הוי השבתה מרשותו. ובביעור הוי השבתה מן העולם, וכיון דהקרא סתמא קאמר תשביתו, ודאי מחויבים לקיים ההשבתה באופן שיהי' מושבת ביותר. היינו ע"י ביעור, וא"כ בחמץ שאינו ידוע דאי אפשר לבער, הביטול הוי ההשבתם המעולה, ובחמץ ידוע דאפשר בביעור החיוב לבער דהוא השבתה המעולה, ומתורץ קושי' התוס' על רש"י מדאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה.

והנה לפי' המהרי"ק בדברי רש"י דביטול כעפרא הוי השבתה דבטל מתורת אוכל ועיין בישועות יעקב דהוי השבתה גמורה לדעתו, וגם בחמץ ידוע מהני דמה לי ביעור אחר או זה דביטלו ועשאו כעפרא. א"כ גם בחמץ שאינו ידוע אפשר בהשבתה מעולה יותר מהפקר, א"כ אינו די בהפקר לבד דבהפקר הוי רק השבתה מרשותו ואפשר לבערו מן העולם ע"י ביטול מתורת אוכל, וי"ל לרש"י ס"ל ג"כ כהתוס' דביטול מתורת הפקר. אבל אינו די בהפקר כיון דאפשר לבטלו ג"כ מתורת אוכל. ע"כ החיוב לבטלו כעפרא. והנה לענין השבתה מרשותו שלא יהי' שלו סגי בדברים שבלב כמ"ש הר"ן דבלא"ה אינו ברשותו. אבל לענין ביטול מתורת אוכל לא מהני סברת הר"ן, דאדרבה זה גריעותא. דרק להבעלים כח לבטל אוכל מתורת אוכל ומה שבכחם לבטלו משום דהוי שלהם, וא"כ דברים שבלב אינו דברים וצריך לבטל בפה, ויפה פירש"י בלבו. היינו הביטול מרשותו דלזה די בלב כמ"ש הר"ן. אבל כיון דלא סגי בביטול מרשותו לבד היכי דאפשר בהשבתה מן העולם צריך לבטל מתורת אוכל ולזה לא סגי הביטול בלב. דלזה דברים שבלב לא הוי דברים וע"כ צריכין אמירה ושפיר כתב ואומר כל חמירא וכו' [ועיין בתוס' בב"מ (מ"ג) ובכ"ד דמחשבה פי' בדיבור ע"ש ובפ"י גיטין פ' הנזקין] – אבל עוד צריך ביאור דכמש"כ ע"כ דצריך לבטלו מתורת אוכל, וא"כ בביטלו מתורת אוכל למה צריך לבטלו מרשותו בתורת הפקר כיון דעשאו כעפרא ממש, וי"ל דהקשה בישיע"ק והא קיימ"ל דלא כרשב"א בכופת שאור שיחדה לישיבה, וא"כ למה נאמר הכא דבכחו לבטלו כעפרא ויותר יש להקשות דאיתא שם בצק שבסדקי עריבה וכו' ולא אמרן אלא בלא עשוי לחזק אבל עשוי לחזק גם בכזית אינו עובר, לישנא אחרינא לא אמרן אלא בעשוי לחזק אבל בלא עשוי לחזק אף בפחות מכזית עובר ת"כ דלישנא קמא ות"כ כל"ב וקיימ"ל כלישנא בתרא, א"כ בכזית אינו יכול לבטל מתורת אוכל וכמ"ש רש"י אף דמבטל לא בטל דחשיבי עיי"ש והכא החשש שמא ימצא גלוסקא יפה א"כ מה מהני ביטולן מתורת אוכל, ונראה לתרץ דדברי הגמ' עם פירש"י צריך ביאור, דמ"ש בין פחות מכזית במקום אחד או כזית במקום אחד, דגם פחות מכזית מקרי אוכל בצירוף השאר, רק דבכח הבעלים לבטל אוכל מתורת אוכל, א"כ גם בכזית נאמר הכי, ואי משום דחשיבי, כיון דמהני ביטולו מתורת אוכל ולא הוי אוכל אינו חשוב ג"כ, ועוד דבעיניו לא חשוב ואנן בתר דעת הבעלים אזלי', אבל הפי' בהגמ' כך הוא, אף דאמרי' דבכח הבעלים לבטל אוכל מתורת אוכל עכ"פ צריכי' שיהי' בשעת הביטול לכה"פ לגבי הבעלים ביטול עולמית מתורת אוכל, דא"א שנאמר דהיום בטל מתורת אוכל, ולמחר יהי' אוכל, וע"כ בכזית דחשיבי, מיד בשעת הביטול החשש שמא יחזרו מדעתם, דדרך לחזור משום דחשוב. א"כ מיד בשעת הביטול ל"ה ביטול שנאמר בודאי יהי' ביטול עולמית וע"כ לא הוי ביטול, משא"כ בפחות מכזית אמרי' משום דלא חשוב לא יחזרו מדעתם והביטול הוי ביטול עולמית וע"כ הוי ביטול מתורת אוכל, והנה דבר ברור, כמו דאין בכח לבטל אוכל מתורת אוכל רק ביד הבעלים, כן אין בכח להחשיב אוכל מה שבטל מאוכל רק ביד הבעלים, וא"כ בהפקירו או ביטלו מרשותו אינם עוד בעלים, ואין בכחם לחזור ולהחשיבו להיות אוכל וא"כ בשעת הביטול גם בגלוסקא יפה הוי ביטול עולמית, ובזה גם לרבנן הוי ביטולו ביטול מתורת אוכל כיון דהוי ביטול עולם, ומתורץ קו' הישיע"ק. ולפ"ז בעי' תרווייהו דביטול משום הפקר לחוד לא סגי דהיכי דאפשר בהשבתה מן העולם בעי' ההשבתה המעולה ביטול מתורת אוכל, וביטול מתורת אוכל לחוד לא סגי דל"ה ביטול עולם רק בצירוף ביטול מתורת הפקר ושפיר פירש בלבו וכו' ואומר וכו' – עיין בהגהת אשרי הביא בשם ראב"י שהביא בשם ר"י הלוי שקיבל מרבותיו שיאמר להוי הפקר כעפרא וכו' ובב"י הביאו גם הביא יש אומרי' דאין לאמרו והכי ינהגו ע"ש ובב"ח כתב אף דלהר"ן הטעם דביטול מהני משום דבלא"ה אינו ברשותו מ"מ הבו דלא לוסיף עלה והמדקדקים במעשים יאמרו להוי הפקר והביא הרבה דעות מסכימי' לזה והעט"ז הביא דברי הב"ח. ובא"ר ובמקו"ח איתא ג"כ שיאמרו להוי הפקר, ובהגדה של הגאון מהרא"וו ז"ל ובעל ברכי יוסף איננו ההי' דלהוי הפקר. רק בהגדות חדשות נמצאו ככה, ומהתימא למה לא נחוש לדברי הב"ח וסייעתו היכי דליכא פסידא ולא טרחא, ובחק יעקב מתרץ, דשיטות אלה להתוס' דטעם הביטול מתורת הפקר, אבל לדברי המהרי"ק דעושהו כעפרא ממש אין לומר להוי הפקר ואנן סומכין ע"ד רש"י ע"ש, ולפמ"ש בדרש"י, גם לרש"י בעי' ביטול מתורת הפקר, או ביטול מרשותו א"כ גם לדידי' י"ל להוי הפקר הקו' במק"ע למה לא נחוש לדברי אלה הפוסקים.

ויש לומר דלפמ"ש דבעי' תרווייהו היכי לעביד, אם יפקירו קודם ואח"כ יבטלו מתורת אוכל, והא רק ביד הבעלים לבטל מתורת אוכל וכיון דהפקירו אינם בעלים ואין בכחם לבטלו מתורת אוכל ואם יבטלו מתורת אוכל קודם, ואח"כ יפקירו והא הביטול לא הוי ביטול עולם דאפשר שיחזור מדעתו, וע"כ דצריך להיות תרווייהו בב"א, ומעתה מה יעשה הלא אין בכח האדם לדבר ב' דברים בב"א או שיאמר להוי הפקר קודם ואח"כ כעפרא דארעא א"כ כבר נעשה הפקר ואינו בעלים, ואם אומר להוי כעפרא דארעא קודם הביטול אינו ביטול עולם כמ"ש, וי"ל דזה מקרי בב"א דתוך כדי דיבור כדיבור דמי, אבל ז"א דאם יאמר ביטול מתורת אוכל להוי כעפרא וכו' מקודם איננו ביטל משום דלה ביטול עולם, ומה נאמר כיון דלא סגי באמירתו, א"כ כשאמר אח"כ להוי הפקר יהי' כב"א משום תכ"ד כד"ד, זה אינו דאנן אמרינן כך רק במעשה או בדיבור שחשוב כמעשה שמועילים רק דאפשר להם לחזור מיד ע"ז אמרינן תכ"ד כד"ד, אבל היכי דהמעשה או הדיבור מאליהם בטילים שנאמר ע"י מה שידבר תכ"ד כד"ד למפרע שיעשהו להמעשה או להדיבור שיהי' מועילים זה לא נמצא, וא"כ לא מהני בזה תכ"ד, ואם יאמר להוי הפקר קודם ואח"כ הביטול מתורת אוכל וע"ז נאמר תכ"ד כד"ד גם זה א"א, דאיתא בנדרים (פ"ז) תכ"ד כד"ד חוץ מעובד ע"ז מגדף מקדש ומגרש, ובר"נ שם דהוי סברא מדאו' משום דחיישינן שלא נעשה בגמירת דעת כ"כ ואפשר שדעתו לחזור מיד וע"כ תכ"ד כד"ד, משא"כ בדברים החמורים דודאי לא יעשה ולא ידבר רק אם גמר בדעתו כך שלא לחזור וע"כ באלה הדברים לאו כד"ד ע"ש, ומעתה ההי' דאמרינן דאפשר שלא גמר בדעתו כ"כ ומשו"ה תכ"ד כד"ד הוא רק בדברים שעושה האדם מרצונו, אבל בעושה משום מצות התורה או מצות חכמים, ודאי לא יחזור וחזקה דגמר בדעתו לקיים המצוה, ואף דלהה"מ ריש פ"א מאישות דבדרבנן ליכא חזקת כשרות היינו שנאמר דחזקה שיקיים הדרבנן או שלא יעבור על דרבנן, אבל היכי דמקיים המצוה מדרבנן ודאי גם בדרבנן החזקה שלא יחזור מדעתו, וא"כ הכא בביטול דהוי עכ"פ מצוה מדרבנן אם מבטלו ודאי לא יחזור מדעתו וא"כ תכ"ד לאו כד"ד, וא"כ באמר להוי הפקר מיד הוי הפקר. וכיון דהוי הפקר אינם בעלים ואין בכחם לבטל מתורת אוכל, ועל כרחך א"א בענין אחר רק הביטול מרשות אפשר שיהי' בלב כמ"ש הר"ן, והביטול מתורת אוכל באמירה בפה כמ"ש, וזה אפשר תרווייהו בב"א, ושפיר פירש רש"י "בלבו" היינו ביטול מרשותו שהוא רק בלבו והביטול מתורת אוכל ואומר וכו' – ואין להקשות מה מדמי' בגמ' פרורין לסופי תאינים וכו' והא שם סגי בהפקר לבד ובלא מקפיד עליהן. אבל הכא עליו החיוב תשביתו בהשבתה מעולה לבטלו מתורת אוכל, וזה לא נעשה ממילא, וי"ל דכמו דאמרינן מסתמא הפקירם כך י"ל דאומדנא מסתמא אינם חשובים בעיניו לאוכל. ובאומדנא לא מקרי דברים שבלב, אבל קושי' התוס' קיימא על רש"י דאם חס לשרפה, חס ג"כ לבטלה, ותי' הפ"י וצל"ח דיש לחלק, לשרפה חס דמבערו, אבל בבטולו אינו חס דראוי לנכרים ע"ש, ואי בעי' דלבטלה ממש כעפרא, ממנ"פ אי אינו חס עליו משום דראוי לנכרים א"כ לא ביטלו מתורת אוכל. ואי באמת כונתו לבטלו מתורת אוכל כעפרא ממש א"כ חס עליו כמו בלשרפו, וי"ל קו' התוס' על רש"י, דלכאו' צריך ביאור ממה המציא רש"י דניחוש שיעבור על בל יראה, ואף במצות דרבנן לא הי' לנו לחוש דתקנת הביטול איירי באינשי דמקיימו תקנתא דרבנן, ולמה נחוש לאלו שלא יקיימו מצות ביעור מיד. ומשהי לי' – הב"ח הקשה להתוס' דס"ל דאינו חס לשרפה למה אמרינן בגמ' וכי משכחת לי' לבטלי' לימרו וכי משכחת לי' ישרפנה.

ולדידי י"ל לפמ"ד בגמ' לקמן י"א בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דברי ר"י, וכן ולא מקרצפין משום דבהול על ממונו חיישינן דיקיז גם במקום שעושא מום, וכן בקרצף ע"ש ואף דמחלק רב בין הקזה שעושה מום לשאין עושה מום, וכן בין קידור לקרצוף, מ"מ היכי דאיכא פסידא חיישינן שיתלה להיתר וידמה דבר לשאינו דומה לו, ואף דרבנן פליגי שם דמתירין במקום שאינו עושה מום, ה"ט משום דאמרו דכ"ש שיהי' בהול על ממונו ויעבור על דאו', מ"מ לא פליגי על סברא זו דר"י.

והנה באפשר לצמצם יש חילוק בין בידי שמים לבידי אדם, והתלוי בזמן יש לדמותו לבידי אדם. אבל באמת מוכח בגמ' ברכות (ג' ע"ב וד') דבזמן א"א לצמצם דאי' שם אף מרע"ה לא ידע דאמר כחצות דוד נמי לא ידע, וא"כ אין ביד אדם לצמצם הזמן לרגעים, ולר' זירא לעולם משה ידע ודוד ידע, והאי דאמר כחצות משום שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, נראה דיש לצמצם בזמן, אבל יש לומר להפך אם האצטגנינים יטעו כ"ש שאר בני אדם, ורק מרע"ה ודהמע"ה ידעו. ובברייתא תני רשב"י הקב"ה יודע להבחין רגעיו וכו' אבל בשר ודם אינו יכול להבחין רגעיו וכו', וא"כ אף דמדאו' מותר עד סוף שעה ששית ומדרבנן חיישינן להרבה בני אדם טועים בשעה אחת, ומותר עד סוף שעה חמישית ע"כ דצריכין להחמיר להזהר שלא יעבור ודאי רגע אחת מתחלת ז' או מדרבנן מתחלה שעה ששית שלא יעבור בב"י דלהטועים תחלת ו' לדעתם הוי באמת תחלת ז' דאין אדם יודע להבחין ברגעיו ובין סוף שעה ותחלת שעה אין הפסק ואיך יבחין, ואם ימתין עד סוף אולי יטעה ברגעיו, וי"ל דכך סברת רש"י שמא ימצא גלוסקא יפה פירושו בשעת היתר ובשעת היתר שפיר חס שלא לשרפו עד סוף שעה ששית מדאו' וחמישית מדרבנן, דעד עת ההיא מותר להשהותו והיכי דאיכא פסידא חיישינן שיתלה דבר להיתר, וימתין עד סוף שעה חמישית ובאמת אין אדם מבחין ברגעי' ע"כ חיישינן, דלפי מחשבתו משהי לי בהיתר יהי' משהי לי' לכה"פ רגע אחת שאינו מבחין וזה שפרש"י "ומשהו לי אפי' רגע אחת" עובר בב"י, וכ"ז באם יש לו לתלות בהיתר חיישינן דיהי' חס עליו דחכמים אמרו רק שורפין בתחלת שש, וא"כ מותר לו עד סוף חמישית, ועי"ז יבוא לידי עבירה דב"י, אבל באם יתקנו חכמים שיהא מבטלו מיד שישכחנו ודאי לא יעבור על דבריהם, ואין לחוש שיחוס עליו, וכך הקשו בגמ' וכי משכחת לי' לבטלי' אין רצונם לומר שיעשה זאת מאליו אלא כונתם שיתקנו כך, וודאי יעשה כתקנת חכז"ל ומיושב קו' התוס' על רש"י.

אבל עתה יקשה קו' הב"ח על רש"י כמו על התוס', לימרו כי משכחת לי' ישרפנה, דאם יתקנו כך לא יחוס כמ"ש, ז"א קו' דקו' הגמ' רק שנקל בביטול באיחור הזמן למה יאמרו ביטול אור לי"ד לבטלי' בד' בה' בו', וכן הכא כי משכחת לי' לבטלי', וא"צ להקדים דוקא לאור י"ד, וכ"ז בביטול יהי' זו קולא, אבל אם בשריפה תיקנו שורפין בתחלת שש, ואם יתקנו כי משכחת לי' לשרפנה יהי' חומרא, ואין לחלק בין חמץ לחמץ, דמה שימצא ישרוף קודם. ואשר ידע ישרוף בתחלת שש, זה יהי' כחוכא וטלולא, ע"כ טוב יותר הביטול אור לי"ד. וע"כ לא הקשו רק לבטלי', ומתו' קושי' הב"ח. ואין להקשות א"כ מאי קאמרי דלמא משכח לי' לאח"ז איסורו דלא מצי מבטל, כיון דאינו חשוד להשהות כמ"ש ודאי ישרפנה, י"ל דתי' דאי אפשר בתקנת דכי משכחת לי' לבטלי', דבתר איסורו לא מהני הביטול, ותקנה שישרפנה לא סגי דבשעת היתר ליתא כמ"ש, אבל יקשה קושי' התוס' על רש"י דמתני' אור לי"ד בודקין פרש"י שלא יעבור בב"י והקשו והא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ע"ש, ותי' המג"ש הובא באחרונים. דלרש"י מקום הרגיל להיות שם חמץ מקרי חמץ ידוע ובחמץ ידוע לא מהני ביטול, ולמהרי"ק בפי' רש"י הוי השבתה גמורה ביטול ממש כעפרא, מה לי ביעור אחר או ביעור זה וכן כתב הישועות יעקב ע"ש א"כ גם בידוע מהני הביטול.

הישועות יעקב תירץ כיון דחצירו של אדם קונה לו. אף דלא ניחא לי' לקנות מ"מ הוי הואיל אי בעי קנה ואף דלא אמרינן הואיל אי בעי קנה הטעם דצריכין שיהי' לו איזה זכות יותר מאחרים. ואי בעי קנה שייך באחרים כמו לדידי' ומשו"ה לא מקרי זכות כלל, אבל בחצירו דלאחרים לא מקני רק לדידי' הוי הואיל, אבל בבדק כמ"ש המרדכי דרק במציאה הרגיל למצוא קונה חצירו שלא מדעתו. וא"כ בבדק אינו רגיל למצוא לא קני וליכא הואיל ושפיר בעי בדיקה שלא יעבור על בל יראה ע"ש, ודבריו תמוהים דגם אי חצירו קונה כיון דביטול מתורת אוכל קנה רק עפרא, ואף די"ל דאם קנה אולי יחזור מדעתו כמש"ל ולא הוי ביטול מתורת אוכל, ז"א דהא באמת לא ניחא לי' לקנות רק מצד הואיל קאתינן והואיל שייך בחמץ משום דכתיב לא ימצא וכיון דבעוד לא קנה הוי עפרא ליכא חשש הואיל:

ובברטנורא תי' דצריכין בדיקה להעביר מן העולם דשמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על ביטולו ע"ש, וצריך ביאור דבגמ' חיישינן אחר הבדיקה שמא ימצא וכו' ולכך בעי ביטול, ואי גם בביטול חיישינן מה הועילו בתקנתן.

והנלע"ד דעיין בצל"ח הקשה על מה דאמרינן הבודק צריך שיבטל והביטול צריך שיהי' אחר הבדיקה כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מחו"מ ובפוסקים. להרמב"ם פי"א מברכות דצריך לברך על ביעור חמץ והטעם דמשגמר בדעתו לבטל נעשית מצות ביעור קודם הבדיקה ע"ש, א"כ כבר הי' ביטול קודם הבדיקה ולמה צריך ביטול לאחר הבדיקה, ותי' דביטול זה שגמר בדעתו לבטל הוי ביטול בלב ומחשבה מבטלת מחשבה חיישי' דדעתו עלי' אבל הביטול אחר הבדיקה הוא בפה דאומר כל חמירא לא חיישי' שדעתו עלי' דאין מחשבה מבטלת דיבור ע"ש, ודבריו תמוהין דאף אי מבטל בדיבור, ואין מחשבתו אח"כ מבטלת הדיבור לא עדיף משאר הפקר דחצירו קונה לו שלא מדעתו, וכיון דדעתו עלי' ניח"ל לזכות וקנה, וא"כ לענין לעבור על ב"י לא בעינן שיבטל דיבורו, גם למה בעינן ביטול אחר הבדיקה יבטלנו בפה קודם הבדיקה.

ונ"ל טעם אחר בזה דאיתא בגיטין (ע"ג) ההי' גברא דזבין ארעא קביל עלי' כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אתא לקמי' דרבינא א"ל זיל שפי לי' דהא קיבלת עלך כל אונסא דמתילד, א"ל ר"א מדפתי לרבינא אונסא דלא שכיח הוא וכו' וקיי"ל באונס דלא שכיח דלא אסיק אדעתי' לא קיבל, ואף דאמר בפירוש כל אונסא דמתיליד האונס דלא אסיק אדעתי' לא הוי בכלל וכן לענין ביטול אע"ג דאמר כל חמירא כונתו על מה דאסיק אדעתי' בכל מקום שלפי דעתו יש חמץ וא"כ אף דקודם הבדיקה גמר בדעתו לבטל לא הי' בדעתו אלא על מה דאסיק אדעתי' כל מה שאפשר למצוא ע"י בדיקה בחורין ובסדקים, אבל על מה ששכח ואינו בדעתו כלל, זה אינו בכלל הביטול וא"כ אנן דחיישינן לשמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי' והיינו חמץ שלא ידע שיש בו כלל או כמו שנראה מהרמב"ם דנודע ושכח, עכ"פ אינו בדעתו חמץ זה, ולא הי' בכלל הביטול ע"כ לא מהני לזה הביטול דקודם הבדיקה אבל אם מבטל אחר הבדיקה, כל חמץ דאסיק אדעתי' כבר בדק והביטול רק על מה דלא אסיק אדעתי' מהני ביטולו, ולכן צריכין ביטול אחר הבדיקה, ומתו' קו' הצל"ח, ומעתה הא דמהני הביטול לשמא ימצא גלוסקא יפה היינו אם כבר בדק, וא"כ צריכין הבדיקה שהביטול יהא ביטול שלא יעבור על ב"י ומתורץ קושי' התוס' על רש"י, ואפשר דזו הוא כונת הברטנורא דצריכין בדיקה לשמא ימצא גלוסקא יפה – ומתורץ קושי' הפנ"י שהקשה דפשיטא דבעינן ביטול משום דחיישינן שמא גיררה חולדה, ובפשיטות יש לומר לפמש"כ הצל"ח אליבא דרמב"ם דביטול יש קודם הבדיקה רק דחיישינן דדעתי' עלוי' וחזר מביטולו ומחשבה מבטלת מחשבה אבל קודם שידע ממנו לא שייך זה א"כ אין חשש, אבל זה אינו דיש לחוש שמא גיררה חולדה מחמץ המשיירו בצנעה לאכול, ומעתה יש לחוש או משום החמץ שמשיירו לאכול, או משום חמץ ממקום אחר, וי"ל דבחמץ המשיירו יש לדבר סוף, דאפשר שידע אם לא חסר מחמצו וגם דבאותו בית יש לדבר סוף, ומה דאין לו סוף כמש"כ במתני' דא"כ מחצר כחצר ומעיר לעיר, ועל חמץ של אחרים שהביאה החולדה בביתו, ממנ"פ אי חשש גיררה לא שכיח א"כ אינו קונה חצירו כמש"כ המרדכי דדבר שאינו רגיל לבוא לחצירו אינו קונה שלא מדעתו, ואי החשש גיררה שכיח. א"כ אסיק אדעתי' והוי בכלל הביטול דקודם הבדיקה ולמה צריכין לתקנת הביטול אחר הבדיקה ושפיר מקשה מאי טעמא [והא דבעי' טעמא דאין לדבר סוף ת"ל דלא חיישי' לגיררה כיון דאיכא ביטול קודם הבדיקה י"ל משום חשש שמא יבוא לאוכלה הי' להצריך בדיקה. וצ"ע לפרש"י, ויש ליישב גם לרש"י] אבל לפי דברינו יקשה קושי' הב"ח והוא קו' התוס' כ"א, בחמץ שלא נודע לו אי עובר עיין בטור נראה דעובר, ובטו"ז כתב שגיאות מי יבין. להתוס' כ"א אינו עובר ובמג"א דהוי כספק חלב ע"ש, והרמב"ם כתב בידע ושכחו ומצאו עובר ע"ש בפ"ג מחו"מ ואם נאמר דעובר א"כ מה הקושי' כי משכחת לי' לבטלי' והלא עבר למפרע והנה להצל"ח אינו קשה כמ"ש דהוי ביטול קודם הבדיקה והחשש דדעתי' עלוי' משום מחשבה מבטלת מחשבה, ולמפרע ל"ש זה דלא היתה מחשבה המבטלת מחשבה למפרע, אבל לפמ"ש השמא ימצא גלוסקא יפה לא אסיק אדעתי' ול"ה בכלל הביטול א"כ הקושי' במ"ע דמ"מ עבר למפרע – וי"ל מה הכונה להרמב"ם בחמץ שידע ושכחו, עיין בצל"ח דפי' דקאי על חמץ שמשייר לאכול, ולדידי י"ל דודאי החמץ של כל ימות השנה הוי כלא נודע מעולם, דלא רמי' עלי' להיות בדעתו ודרך לשכוח ע"כ הוי כלא ידע מעולם ואנוס הוא אבל החמץ דזמן הביעור ול' יום קודם הפסח שהגיע כבר חיוב הביעור ליוצא בשיירא רמי' עליו לדעת זה מקרי ידע ושכחו דל"ה אנוס ועבר עליו, והנה אם שכחה הוי אונס או פשיעה לפי הגמרא דילן שמא פשע ולא מבטל ופרש"י ישכח ויבוא לידי פשיעה ע"ש, הרי דשכחה מקרי פשיעה וכן איתא בסוגיא דכבתה זקוק לה בשבת (פ"ב) לשמא יטה ועיי"ש בפירש רש"י, גם בזה יש לחלק דודאי לא כל שכחה מקרי פשיעה, ודבר שהוא בזמן מרובה, וגם לא רמי' עליו להיות בזכרונו ודרך לשכוח מקרי השכחה אונס ובזמן מועט או דרמי' עליו להיות בזכרונו מקרי שכחה פשיעה, ומעתה יש לחמץ דכל ימות השנה מעלה וחסרון המעלה דלא רמיא עליו לזכור ודרך לשכוח והוי אונס. החסרון כיון דדרכו לשכוח הוי החמץ שכיח להמצא, ולחמץ דזמן מועט יש מעלה וחסרון המעלה כיון דרמיא עליו להיות בזכרונו שכחה לא שכיח וא"כ לא שכיח שימצא חמץ והחסרון דאם ימצא מקרי פשיעה, והנה האחרונים הקשו למה תיקנו לבטל דלא שייך שימצא גלוסקא יפה, ולפמ"ש בחמץ דכל ימות השנה שכיח שימצא, אבל ממנ"פ אין לתקן אם מפני חמץ דכל ימות השנה דשכיח הרי אינו עובר עליו דאנוס ואי משום דלזמן מועט הוי פשיעה ועובר עליו הא לא שכיח ובלא שכיח לא גזרו, וכ"ז על למפרע, אבל על להבא דחיישינן דדעתי' עליו גם על חמץ דכל ימות השנה עובר וזה שכיח שפיר תיקנו הביטול ומתורץ קושי' אחרונים וע"ז שפיר מקשו בגמ' דהחשש ע"כ רק על חמץ דכל ימות השנה דשכיח ולזה מהני הביטול מכאן ולהבא, ולפ"ז יתורץ קושי' הצל"ח שהקשה למה להגמ' להביא מדר"א ומה חידש לן ר"א דגם אנן ידעינן דאיסור הנאה אינו שלו גם מפורש בקרא דעבר על בל יראה לך א"כ ע"כ דעשאו כברשותו ע"ש שתירץ מה שתירץ. אבל על בור ברה"ר ג"כ קשה ולא תירץ כלום דאף דאיתא בגמ' ב"ק דף נ' לר' יוסף פליגי ר"י ור"ע אי בור ברה"ר חייב או פטור וא"כ צריך לאשמועינן דחייב, אבל לאשמעינן דחייב ממילא ידעינן דאינו ברשותו של אדם דאיירי ברה"ר וגם ידעינן דעשאו הכתוב כברשותו דהרי חייבתו התורה היל"ל בור ברה"ר חייב וגם דין דבור ברה"ר ל"ש להכא, גם יל"ד דבתורה כתיב איסור חמץ תשביתו ולא יראה לך בפרשת בא ובור ברה"ר בפ' משפטים וכן במסכת' דיני חמץ בפסח במועד ודין בור ברה"ר בנזקין א"כ הו"ל לר"א להקדים חמץ משש שעות ולמעלה קודם בור ברשות הרבים.

ויש לומר דצריך להבין מה שאמרו דלמא משכח לי' לאחר זמן איסורו לא מצי מבטל לי' דלכאורה י"ל דאינו עובר כלל במצאו בזמן איסורו דבאמת אינו ברשותו של אדם רק דעשאו הכתוב כברשותו לענין ב"י כמו שפרש"י להתחייב עליהם ואם כמ"ש היכי דלא ידע מחמץ ואיירי כמ"ש בחמץ דכל ימות השנה דאנוס הוא ואינו עובר עליו, א"כ אין לומר דעשאו כברשותו דכל מה דעשאו כברשותו משום שיתחייב בב"י ובאינו יודע אינו מתחייב וא"כ הוי אינו ברשותו, ואם ימצא אח"כ במה נעשה שוב ברשותו, ואם נאמר דמ"מ י"ל כיון דדעתו עליו קונה לו חצירו ודמי לקנה חמץ בפסח דעובר על ב"י, א"כ שפיר מצי לבטל לי' דכאן אין הביטול מתורת הפקר או ביטול מתורת אוכל דדי באינו רוצה לקנות. וזה יכול גם בזמן איסורו, אבל באמת ז"א דהתורה עשאו כברשותו לכל זמן שאפשר שיבוא חמצו לידי ב"י ובכל רגע אפשר שימצא ויבוא לידי ב"י, משו"ה גם לאחר מכאן יהי' ברשותו כשימצא. אבל מנלן זה דלמא באמת אם שנה אחת לא ידע ובאותו זמן אין לחייבו יצא מרשותו ולא עשאו הכתוב כברשותו, ע"ז יש ראי' מבור ברה"ר, וכי איירי דהנזק מיד בשעת הפתיחה או מיד בשעת הכרי' דהא גם בנפל אח"כ חייב דלא חילקה התורה וע"כ דעשאו הכתוב כברשותו אם יהי' נפ"מ לנזק באיזה זמן שיהי' כיון דאפשר בכל רגע שיבוא לידי נזק, וכן הוא בחמץ עשאו כברשותו באיזה זמן שיהי' נפ"מ לב"י וזה למדנו מדברי ר"א דהשוה תרווייהו אהדדי חמץ ובור ברה"ר וא"כ צריכין לדר"א ומתורץ קו' הצל"ח וגם צריכין לדינא דבור ברה"ר וע"כ הקדים דין דבור ברה"ר מחמץ וכו' דלזה גמרינן חמץ מבור ברה"ר, ובאמת יש להקשות מנלן דאמר ר"א אפי' בכה"ג דלא נודע לו החמץ הא סתמא קאמר, אבל מדאמר תחלה בור ברה"ר וע"כ דלמד חמץ משש שעות ולמעלה מבור ברה"ר כמ"ש ובבור ברה"ר ע"כ גם בכה"ג אי ההיזק נעשה אח"כ א"כ גם בחמץ איירי בכה"ג.

פסחים ז' אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל וברמב"ם פ"ג מחו"מ הלכה ז' כ' וז"ל וכשגומר לבדוק וכו' צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו ויאמר כל חמץ שיש ברשותי ולא ראיתיו הרי הוא בול והרי הוא כעפר עי"ש. ויל"ד לפמ"ש הרמב"ם פי"א מה' ברכות הט"ו וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצוה קודם שיבדק עי"ש, וא"כ למה צריך ביטל אחרי הבדיקה דהא קודם הבדיקה כבר גמר לבטל ונעשית מצות ביעור, וי"ל דהא דאמרינן דגמר לבטל קודם שיבדק היינו משום דכבר אמרי' דצריך לבטל אחרי הבדיקה כל בודק יודע שיבטלו, וע"כ אמרי' דקודם שיבדוק כבר גמר בדעתו לבטל, זה די לתרץ דברי ר"י אמר רבי אבל על הרמב"ם יקשה שכתב בה' חו"מ כשגומר לבדוק וכו' צריך לבטל הלא הביטול קודם הבדיקה ולומר דקודם הבדיקה אין רצונו לבטל משום דרוצה לקיים מצות שריפות חמץ בשלו, וכמ"ש הטו"ז סימן תל"ד דאין לומר רק דלא חזיתי' ע"ש א"כ לא ביטל קודם הבדיקה ולמה מברך על ביעור חמץ, ולומר דכונתו לבטל מה שלא ימצא, אבל מה שימצא אינו רצונו לבטל משום שיקיים מצות שריפה בשלו ושפיר קאמר על ביעור חמץ דכבר ביעור מה שלא ימצא, א"כ למה בעינן ביטל אחר הבדיקה דמה שימצא ישרפנו ומה שלא ימצא כבר ביטל.

ויש לומר דהא דאמרינן דגמר בדעתו לבטל קודם שיבדק היינו החמץ שיודע שיש לו או במקומות שרגיל להיות שם חמץ זה אסיק אדעתי' לבטל אבל חמץ ששכחו, ואינו מסיק אדעתי' שיש לו מסתמא אין בדעתו לבטלו, והנה בבדיקה שבודק המקומות שרגיל להיות שם חמץ, דעתו לבטלו קודם הבדיקה מה שימצא אח"כ, ולזה הוי כביעור ושפיר יש לברך על ביעור חמץ, אבל מה שאינו מוצא בבדיקה ע"כ לא ידע שיש לו עוד חמץ ולא אסיק אדעתי' שיש לו ואינו מבטלו, אבל מדרבנן חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מחו"מ בידע ושכחו אמרינן דיבטל אחר הבדיקה, ובאותו ביטול ג"כ דעתו לבטל חמץ שאינו יודע ממנו, משא"כ בתחילת הבדיקה אמרינן מסתמא דעתו לבטל רק מה דבדעתו, שאפשר שיהי' לו, ולכך בעינן ביטול גם אחר הבדיקה והביטול דקודם הבדיקה רק ע"מ שאפשר להמצא בבדיקה וע"ז הוי ביעור ומתורץ דברי הרמב"ם – ובזה יש לתרץ קושי' התוס' על רש"י דמתני' דבדיקה משום שלא יעבור על ב"י והא מדאו' בביטול בעלמא סגי ולפמ"ש הביטול בלי בדיקה ומסתמא מכוין ע"מ דאסיק אדעתי' שיש לו כמו בבדיקה שאפשר למצוא על ידו, ואנן חיישינן שמא שכח ויש ברשותו וע"ז לא נתכוין לבטל רק עם הביטול דלאחר הבדיקה ע"כ דמכוין לבטל גם מה שאין בדעתו שיש לו, וא"כ אף בביטול צריכי' הבדיקה שלא יעבור על ב"י ומתורץ קו' התוס' – אך תי' זה אינו מספיק רק לשיטת התוס' וכמ"ש הרמב"ם דהחשש שמא ימצא גלוסקא יפה ויעבור על ב"י למפרע משום דבידע ושכח עובר, אבל לרש"י ס"ל דאין עובר גם בזה דפי' משום דחס עלי' לשרפה ומשהי לי' ועובר על ב"י א"כ אינו עובר אלא מכאן ולהבא, והנה בהביטול כונתו כל דבר שלמ"ד אפשר להמצא כמו בבדיקה ובבדיקה אינו פועל יותר וא"כ ע"מ דמהני הבדיקה גם הביטול עשה, א"כ הבדיקה אינו משום חשש ב"י ואי משום שמא יעבור מכאן ולהבא כשימצא לזה לא מהני גם הבדיקה אחר הביטול רק בביטול אחר הבדיקה.

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה