פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
אין חוששין שמא גיררה חולדה
(פסחים ט').
הרמב"ם פסק בפ"ב מחו"מ בצבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים ונטל עכבר והכניס א"צ בדיקה, והקשו ע"ז מדלא מחלק בין בזה אחר זה ובין בב"א משמע דגם בבת אחת אין צריך לבדוק. ובגמ' מדמי לב' שבילין דבב"א טמאים וכן בחמץ. והרמב"ם פי"ט מאבות הטומאה פסק דבב"א טמאים ועוד דבספק על פסק דצריך לבדוק וספק נכנס עדיף מנכנס ואינו יודע לאיזה בית נכנס, ובהה"מ כתב דבב' בתים עדיף דודאי לחד ביתא לא נכנס וכבר תמה ע"ז הט"ז סי' תל"ט דגרע דודאי לחד ביתא נכנס, ובמל"מ הקשה איך נתיר בזה אחר זה כיון דעל אחד לבד דהוי ספק נכנס צריך לבדוק, ובשניהם בזה אחר זה אין צריך לבדוק, היכן מצינו דכל אחד בפני עצמו יהי' חייב ובשניהם יהי' פטור עיי"ש.
בגמרא אר"ז לחם משיירא, הבעה"מ פסק כר"ז, והרמב"ם לא כתב בפירוש דעתו בזה. והמל"מ כתב דס"ל כר' זירא דפסק בתשע צבורין של מצה ואחד של חמץ ונכנס צריך לבדוק, והא הוי ספק ספיקא ס' מצה ס' חמץ ואת"ל חמץ ס' אכלתי', וע"כ דס"ל כר"ז דבלחם משיירא ואינו רק ספק אחד ע"ש, והנה אי משום הא לא איריא די"ל דס"ל כהפ"י. דהקשה על התוס' דאיירי בככר גדול וכן בטור ש"ע פסק ספק מצה וספק חמץ בככר קטן אף בלא בטלו אין צריך לבדוק משום דהוי ס"ס, והקשה והא הר"י בעל התוס' בעצמו פסק דס' אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא הוי ס"ס, וגם החולקים עליו רק בדרבנן. אבל אי הספק הראשון ספק דאורייתא מודים והכא נודע הספק מצה ספק חמץ קודם שנכנס, וי"ל דמשום האי טעמא ס"ל לרמב"ם דצריך לבדוק, ואין ראי' דס"ל דבלחם משיירא – אבל לע"ד אף דהפנ"י הניח בקושי' וכתב אולי מן השמים הניחו לי, נראה דלא קשה, דשאני בביצת ספק טריפה שנתערבה דדנין על הביצה אם אסורה או מותרת, משא"כ הכא דאין דנין על הככר, רק על הבית אם צריכה בדיקה, ודמי למש"כ הש"ך יו"ד סי' ק"י דין ז' וח' בנמצא ביצה וספק אם מתרנגולת ספק טריפה או מכשרה, דכשרה דהוי ס"ס ספק אם היא הטילה וא"ת לומר הטילה שמא אינו טריפה כ"כ או"ה, והקשה והא הספק טריפה נודע טרם ספק התערובות ותי' דהספק נולד בתרנגולת ולא בביצה וכ"פ בנמצא חתיכת בשר, וס' מחנות של ספק טריפה, או מחנות של כשר כשירה דמשום דאין הספק נולד בחתיכה עיי"ש, וכן הכא הספק נולד בככר ולא בבית, ועל בדיקת הבית הס"ס משם אחד דגם כאן נולדו הספיקות בבית כאחת וספק אם אכלתי' וליכא ככר כלל, ואם לא אכלתי' שמא מצה, ומתורץ קושי' הפ"י, ויקשה שוב על הרמב"ם למה מצריך בדיקה, וראי' לדברי המל"מ דס"ל דבלחם משיירא, ואף דיש עיון דאם איירי כמש"כ הפ"י בחמץ שלו ולא בטלו דחיוב הבדיקה מצד חיוב השבתה, ובחיוב השבתה דנין על הככר, די"ל דמ"מ אין דנין על הככר, רק על האדם או על הבית.
גם יש להביא ראי' דהרמב"ם ס"ל בלחם משיירא, דפ' בעכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אעפ"י שמצא פירורין באמצע הבית אין אומרי' כבר אכל אותה הפת ואלו הפירורין וכו' ויש לדייק דבגמרא לא נאמר לשון זה באמצע הבית, והרמב"ם דרכו להביא לשון הגמ', אבל אם נאמר דס"ל בלחם משיירא ודאי אין סברא לומר דהעכבר מדקדק שהשיורין יהי' בחתיכה אחת, וא"כ הכא דאיירי דחסר מהפת ואין בפירורין כדי כל הככר דהרי כתב כבר אכל אותה הפת ואלו הפירורין וכו' וכן נראה מלשון הרי"ף ע"ש, ולמה לא נאמר דשיירא, וי"ל דאף דמשיירא מ"מ מצנעה, וכן איתא בגמרא בי"ג לא מצנעה וכו', ופי' אין דרכו של עכבר לפרר היינו במקום גלוי, אלא מצנעא, וזה שדייק באמצע הבית. ולפ"ז באם מצא פרורין שלא כשיעור הככר בחורין תולין בככר שנכנס, וזה דין חדש וכן במצא ככר באמצע הבית ועיין בתוס' דנראה דיותר יש לתלות בככר אם הפרורין כנגד כל הככר ולפמש"כ נהפוך הוא דבחסר משיעור ככר יש לתלות יותר בככר שהכניס וכיון שדייק הרמב"ם בלשונו באמצע הבית נראה דס"ל בלחם משיירא. אבל מ"מ לא הועלנו בזה דלמא ס"ל כהתוס' שכתבו דאביי כר"ז ולפעמים משיירא, וא"כ הוי ספק אכלתו דלפעמים משיירא, וא"כ הוי ספק אכלתי' דלפעמים לא משיירא וסוף סוף הקושי' על הרמב"ם למה בספק מצה וספק חמץ צריך לבדוק והא הוי ס"ס בצירוף ספק אכלתי'.
ונראה לתרץ גם דברי הרמב"ם אלו ועיין במהרש"א שהקשה מאי מקשו בגמרא ממדורת העכו"ם על הא דחזינן דשקל דבעי בדיקה, והא לפי' הרמב"ם במדורת העכו"ם הוי טומאה מדרבנן ובדיקת חמץ מדאורייתא ע"ש, והנה בתוס' נראה סתירה בדבריהם מדהביאו התוספתא דבחו"ל לא גזרו על מדורת העכו"ם ע"כ דהוי רק טומאה מדרבנן, ומדהקשו אח"כ והא הוי ספק טומאה ברשות היחיד דכל ספק שאתה מרבה טמאים, נראה דטומאה מדאורייתא הוא דבטומאה דרבנן לא מצינו שיאמרו כל ספק וכו' טמאים, וי"ל דתלוי בב' תירוצים של הר"י בתירץ הא' המתני' איירי בלא בטלו ובתירץ הב' איירי בבטלו ע"ש והנה אם איירי בבטלו אזי מדורת העכו"ם הוי טומאה דרבנן אבל אי איירי בלא בטלו י"ל דגם מדורת העכו"ם הוי טומאה מדאו' ולפי' הקשו והא טומאה ברה"י וכו' אבל על הרמב"ם קשה קושי' המהרש"א דס"ל דמדורת העכו"ם מדרבנן ובדיקת החמץ דאו' – ועיין בצל"ח שתי' דבחמץ של אחרים אינו עובר בב"י, ואיסורא לא ניחא לי' דלקני ע"כ גם הבדיקה רק מדרבנן משום שמא יבוא לאכלו ע"ש וכ"כ בפנ"י וכתב דגם לרש"י דס"ל דבשל ישראל אחר עובר הכא שאני דלא ניחא לי' דלקני ע"ש, והכא קאי על מחצר לחצר ומעיר לעיר דהוי חמץ של אחרים ע"ש בצל"ח ובפ"י, והנה הצל"ח בדף כ"ט ס"ל דגם לרש"י דעובר בשל ישראל אחר אם ליכא ישראל אחר דעובר אינו בב"י ע"ש, וע"כ מתני' דהכא כך, כונתו דהבעלים ראשונים מסתמא מיאשו כדאיתא בגמרא (ב"ק ס"ו) מכי מטי זמן איסורא מיאש מרי' מני' וא"כ אין שום ישראל עובר וע"כ מקרי של אחרים, אבל דברי הפנ"י צריך עיון דס"ל דגם בשל הפקר עובר ובודאי דלא ניחא לי' לקני דא"כ הוי חמץ שלו, אבל עכ"פ התי' של הצל"ח כיון דבעלים הראשונים מתיאשו ובעלים שניים לא ניחא לי' דלקני הוי בדיקת חמץ מדבריהם כיון דהוי חמץ של אחר ולא קשה קושי' המהרש"א.
ויש לדקדק ע"ז דאף אי נאמר כי מטי זמן איסור מיאש י"ל דלא מהני דעיין בב"י הקשה על הטור דבבטלו ספק סגי משום דהוי דרבנן ובלא ביטלו לא סגי, יבטלנו עכשיו ותירץ כיון דהספק חיוב בדיקה קודם הביטול דהוי דאורייתא לא מהני אח"כ הביטול, ועיין בפ"י וכן במל"מ בפ"ד דבכורות אם נולד הספק בדאורייתא אף דאח"כ נעשה דרבנן אזלינן לחומרא. וכן נראה מדברי הרמ"ק שהביא הכ"מ, ומעתה זמן הבדיקה בזמן ההיתר ואז לא מיאש, ומה נפ"מ אם מיאש כי מטי זמן איסורי', והא ספק חיוב הבדיקה קודם היאוש ומה לי ביטול או יאוש, וכן לענין דלא ניח"ל דלקני דבזמן ההיתר ניח"ל ובזמן הבדיקה זמן היתר הוא, אבל מזה נזהר הצל"ח שכתב אף דזמן היתר הוא לא ניחא לי' דלקני כיון דבדק דעתו לבטל כמש"כ הרמב"ם פי"א דברכות. אבל אין משם ראי' לדבריו דודאי בזמן היתר ניחא דלקני חמץ חשוב דראוי לאוכלה או למוכרה, והרמב"ם פי"א דברכות כתב לענין ברכת על ביעור. דעל, על מצוה שהתחלה כבר, וכיון דבודק דעתו לבטל כל חמץ שאינו חשוב כדי לנקות את ביתו מחמץ, ואם בדעתו לבטל החמץ שאינו חשוב כבר התחיל בזה הביעור ושפיר מברך על ביעור אבל הכא אפשר דהככר חמץ חשוב דניח"ל דלקני דראוי' לאוכלה או למכרה עוד בזמן ההיתר ואף דאינו רואהו חצירו קונה לו שלא מדעתו דאפשר שיראהו בזמן ההיתר, ואי"ל דמשום הכי לא ניחא לי' דלקני משום דשמא לא יראהו אלא עד אחר זמן איסורו ואם יקנהו יעבור על ב"י. עיין בגיטין פ' השולח כתב הר"ן היכי דבשעת זכי' הוי קצת זכות אף דנמשך ממנו אח"כ חוב הרבה מקרי זכות וזכין שלא בפניו. והכא נמי דבשעת היתר הוי זכות בקנינו, חצירו קונה שלא מדעתו דאפשר שיראהו בזמן היתר אף דנמשך מזה חוב שלא ראהו עד אחר זמן איסור מקרי זכות בשעת ההיתר, וא"כ לא מהני יאוש, וגם שייך ניח"ל דלקני וקושי' המהרש"א קיימת.
ונראה דמטעם אחר יש יאוש. דכל חמץ בפי חולדה מיאש מרי' מיני', דכמו דאמרינן דא"כ מחצר לחצר מעיר לעיר. כן נאמר בחזינן דשקל, לא ידעינן עד היכן תגררוהו, וא"ב מיאש מיני'. אבל אין זה מספיק, דלא נאמר דבעלים ידעו דשקל, ועיין פרש"י שהביאתו לכאן, אפשר דלא ידעו הבעלים מזה והוי יאוש שלא מדעת, ועי' בריש אלו מציאות פליגי אביי ורבא. לאביי לא הוי יאוש ולרבא הוי, וא"כ להתוס' וכמה פוסקים דס"ל דבשל ישראל אחר אינו עובר לאביי דלא הוי יאוש שלא מדעת הבדיקה מדרבנן, ולרבא דהוי יאוש, וחצירו קונה לו שלא מדעת הבדיקה מדאו', וי"ל דסתמא דגמרא אליבא דהלכתא כאביי, וע"כ הקשו שפיר ממדורת העכו"ם דטומאה דרבנן, דגם הבדיקה מדרבנן, ורבא לשיטתי' דהוי יאוש, והבדיקה מדאו' ע"כ אמר האי מאי וכו' דאכלתי' לבד הוי ספק דאורייתא, וי"ל דגם לאביי הוי יאוש, דאיתא שם בשטפה נהר דאבודה מכל אדם הוי יאוש, ואף דמצאו אדם אחד וחזי' דאינו אבודה מ"מ בשעת האבידה הי' אבודה מכל אדם, והכא בככר בפי חולדה. לא בלבד החשש גיררה אבל גם י"ל דאכלתי', ובאכלתי' הוי אבודה מכל אדם, ואף דבאקראי הניחה, וחצירו קונה לו, וא"כ גם לאביי הבדיקה מדאורייתא, וי"ל דתלוי בזה אם נאמר דלא משיירא ומסתמא אכלתי' הוי אבודה מכל אדם והוי יאוש, אבל לר"ז דבלחם משיירא לא הוי אבודה מכל אדם, רק מחשש גיררה הוי יאוש שלא מדעת, ולא הוי יאוש, וי"ל דגם בס"ד סברו בגמרא דבלחם פעמים משיירא ופעמים לא משיירא. וכיון דפעמים משיירא לא הוי יאוש דאינו אבודה והבדיקה מדרבנן, ומ"מ ספק איכא ומשו"ה א"צ בדיקה, ור"ז סובר דודאי משיירא ואכלתי' לא הוי אלא ס', ולפ"ז יהי' נגד התוס' דלקמן דאביי כר"ז ופעמים משיירא. וי"ל גם להתוס' דאפשר דלא משיירא אבל משיירא הוי ספק הרגיל, ולפ"ז יתורץ קושי' המהרש"א, אבל קושיתי עוד לרבא דס"ל דהוי יאוש א"כ הבדיקה מדאו'. ומדירת העכו"ם רק מדרבנן, וי"ל גם לרבא אף דהוי יאוש מ"מ הבדיקה רק מדרבנן משום דאין חצירו קונה לו, דעיין ב"מ (י"א) גבי ר"ג וזקנים וכו' עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג הי' עומדים, והקשו בתוס' דמירושלמי נראה דהתבואה הי' בביתו של ר"ג, וביתו הוי חצר המשתמר, ותירץ כיון דאין הפסק בין תבואתן לתבואתו לא הוי משתמר ע"ש וכ"פ בטור חו"מ סי' ב' היכי דמעורבים לא מקרי משתמר ע"ש. מזה נראה אף דהמקום משתמר כמו בבית או בחצר המוקף גדר סביב מ"מ כיון דאין הדבר מונח בו משתמר לא מקרי משתמר, וא"כ הכא אף דנאמר שמא הניחו החולדה, החמץ לא משתמר מחולדה, ע"כ לא קני חצירו דלא מקרי משתמר, ואין לדחות דבעומד בצד שדהו לא בעי' משתמר משום דהוי כידו והכא עומד בצד ביתו, זה אינו דעיין בסמ"ע חו"מ סי' רס"ח דבעומד בצד שדהו אף דקני משום דהוי כידו מ"מ בעי' שהמציאה תהי' דבר שאינו זז כמו כסות וכלים דמשומר ע"י עמידתו עי"ש וא"כ גם אי החצר משום יד בעי' שיהי' משומר והכא אין הככר משומר מפני החולדה, וע"כ דאיירי באינו רואה החמץ דא"כ בודאי דצריך לבערו משום שמא יבוא לאכלו וא"כ לא הוי משומר וזולת זו, לפי מסק המחבר בעי' בעומד בצד שדהו שיאמר זכתה לי ע"ש והכא ודאי לא אמר זכתה לי, וא"כ גם לרבא הבדיקה אינו אלא מדרבנן ולאביי ממנ"פ הבדיקה אינו אלא מדרבנן, דאם אמרינן לחם משיירא לא הוי אבודה מכל אדם ולא הוי יאוש והוי חמץ שב אחרים, ואם נאמר דלא משיירא דהוי אבודה א"כ מסתמא אכלתי' לא קני לי' חצירו דאינו משתמר מחולדה ומתורץ קושי' המהרש"א.
גם י"ל אף בחמץ שלו הבדיקה רק מדרבנן דבפי החולדה הוי יאוש גם בשלו, דמה לי הוא ומה לי אחר וגם לא קני לו חצירו ואף דביאוש אמרינן דזכי לי' חצירו כדאיתא בגמרא שם גבי שכחה בזכור ולבסוף שכוח בעומד בצד שדהו דלא הוי שכחה הכא דאינו משתמר מחולדה הוי כהוא בעיר דהוי שכחה.
אבל בחמץ שלו יש לעיין דיאוש לא מהני וכמש"כ המקו"ח טעם דיאוש לא מהני בחמץ משום שמא יראהו טרם שיזכה בו אחר וברואהו קודם זכיית האחר בטל היאוש ע"ש בסימן תל"ד. וכן הכא בחמץ שלו יש לחוש שמא יניחו החולדה או העכבר ויראהו קודם זכיית האחר ובטל היאוש ויבוא לידי איסור דאורייתא ב"י א"כ הבדיקה הוי מחשש איסור דאו', עיין בתוס' הקשו בצבור אחד של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים מדמי בגמ' לספק טומאה ברה"ר ובצבור אחד של חמץ וספק על מדמי לספק טומאה ברה"י והניחו בקושי', ולעד"נ אם דנין על בדיקה מדרבנן, מדמי לספק טומאה ברה"ר דמקילין בספיקו ואם דנין על בדיקה מדאו' מדמי לספק טומאה ברה"י דמחמרינן בספיקו, וזה נראה מסוגי' הגמרא, ומעתה לפמש"כ גם בחמץ שלו יש יאוש וגם חצירו שוב לא קני לי' וא"כ הבדיקה הי' לה להיות רק מדרבנן, אבל החשש כמש"ש המקו"ח שמא יניחו העכבר ויראה החמץ קודם זכיית האחר ובטל היאוש ויבוא לידי איסור דאו'. ומעתה יש חילוק בספק על, יש ספק אם חמץ בביתו ושמא יראהו קודם זכיית האחר הבדיקה מחשש איסור דאו' וע"כ מדמין לספק טומאה ברה"י, דבעי בדיקה, אבל בב' בתים בדוקים לפניו דע"כ הב' בתים כב' בני אדם דאל"ה האיך מדמי בגמ' לב' שבילין וא"כ יש ספק אם בא החמץ לבית בעל החמץ הבדיקה מחשש איסור דאו', ואם בא לרשות אחר דהוי חמץ של אחרים דליכא למיחש שמא יראהו קודם זכיית האחר ברשות האחר, ולהצל"ח כיון דאיכא יאוש אין שום ישראל עובר גם לרש"י הוי רק מדרבנן, הבדיקה רק מדרבנן וא"כ הוי ספק אם הבדיקה מחשש דאו' או מדרבנן, ודמי לספק על הרשות אם הוא רה"י או רה"ר דדינו כספק טומאה ברה"ר, ע"כ מדמי לספק טומאה ברה"ר, ומתו' קושי' התוס' וממילא אין סתירה בדברי הרמב"ם ופסקיו לא סתרי אהדדי, אך נשאר הקושי' למה גם בב"א אין צריך בדיקה ובספק טומאה ברה"ר בב"א טמאים – עיין במהרש"א וכן בטו"ז הקשו למה בעי במתני' הטעם לאין חוששין שמא גיררה חולדה משום דא"כ אין לדבר סוף סיפוק לי' דהוי ס"ס ספק לא גיררה וספק אכלתי', ועיין בהה"מ שהביא מהרא"ה דבבדיקת חמץ גזרו על הספק, הספק חמור, ועיין בלח"מ שהשיג ע"ז דבכמה דברים פסק הרמב"ם בספק לקולא ע"ש ולענ"ד נראה סברא אחרת ויתורצו ע"י זה קו' הלח"מ. והנני אומר דספק בבדיקה עצמה אם מסופק אם בדק שכיר או לא, לא הוי ספק אלא ודאי אינו בדוק. דבעינן בדיקה ודאית. גם דבר ברור אם תיקנו חכמים שהבדיקה תהי' באופן המעולה, ולא בדק באופן המעולה אין אומרי' דהוי ס', שמא הוא בדק, אלא זה בגדר ודאי אינו בדוק משום דלא עשה כמצות חכמים וראי' על זה דבעינן בדיקה לאור הנר, ואם בדק באבוקה פסק במג"א גם בדיעבד לא הוי בדיקה. ואף דיש לספק וגם הדעת נוטה דגם באבוקה ימצא כל החמץ מכל מקום כיון דחכמינו ז"ל אמרו בדיקה יפה ממנו לאור הנר לא בדק כמצות חכמים ואינו בדיקה כלל, ואף דהטו"ז כתב דבדיעבד בדוק. ס"ל דלא אסרו ז"ל באבוקה רק לכתחלה אבל באור החמה אם לא באכסדרה או נגד ארובה לכ"ע לא הוי בדיקה אף בדיעבד ואין ספק כי אפשר שימצא כל החמץ לאור החמה בבית מ"מ כיון דיש בדיקה מעולה שתיקנו חכמז"ל ולא עשו כרצוותם לא הוי בדיקה כלל. והדעת נוטה דחכמים תיקנו הבדיקה היותר מועלת, וא"כ אם מסופקים אם יש לבדוק בזוית אחר זוית או כל הזויות בפעם אחת ע"י אנשים רבים ובבדיקה בפעם אחת כל הזויות הבדיקה מעולה מבדיקה זויות אחר זויות כי יש לחוש לגרירת חולדה, ואם לא בדק בבדיקה המעולה הוי כלא בדק כלל, ואין זה בגדר ספק שמא אינו בדוק אלא ודאי אינו בדוק, אבל מאחר דראו חכז"ל דא"כ אין לדבר סוף לא תיקנו בזו הדרך המעולה ותקנתם הי' דדי בזויות אחר זויות, ומעתה אם לא הי' הטעם דאין לדבר סוף הי' הדעת נוטה דבדיקה דתיקנו חכז"ל באופן שאין לחוש לגרירת חולדה כלל, ואם לא בדק בזה האופן לא הוי בדיקה כלל וא"כ שמא גיררה חולדה לא הוי ספק אלא ודאי אינו בדוק ול"ש ס"ס. רק מאחר דתיקנו חכמים דדי בזה הבדיקה שאינו מעולה כ"כ משום דאין לדבר סוף אם נתחדש לנו אח"כ חשש שמא גיררה חולדה הוי ס"ס וסמכינן ע"ז וא"כ צריכין להטעם דאין לדבר סוף ואח"כ מהני הס"ס, אבל בלי הטעם דאין לדבר סוף ליכא ס"ס ומתורץ קו' המהרש"א.
ובזה מתורץ קו' התוס' שהקשו הא מרישא שמעינן דאין חוששין שמא גיררה חולדה, דמקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ע"ש ולפמ"ש מתורץ היטב. דהכא בסיפא איירי בבית שאינו בדוק ודנין על הבדיקה עצמה, ואם לא ידעינן הטעם דאין לדבר סוף הי' לנו לחוש משום שמא גיררה וכו' משום דלא הוי ס"ס כמ"ש דבעינן בדיקה המעולה ביותר, וכל בדיקה שיש בה איזה נדנוד ספק אינה בדיקה ולכך צריך לאשמוענין דאין חוששין משום דאין לדבר סוף. אבל ברישא דאיירי באין מכניסין בו חמץ דהוי כבדוק, רק דאנו באים לחוש לשמא גיררה וכו' הוי ס"ס, וקו' המהרש"א אליבא דאמת דאין צריך לטעמא דאין לדבר סוף ומתורץ קו' התוס' – אבל אפשר דכך יש להקשות קו' המהרש"א כיון דבכל דוכתי סמכינן אס"ס א"כ הבדיקה בדרך ס"ס הוי בדיקה מעולה הי' לנו לסמוך על זה ולא בעינן הטעם דאין לדבר סוף, ויש לדחות דגם בס"ס היכי דיש סמי' בידן לברורי מבררינן ואפשר לבדוק בבדיקה מעולה מזה ע"כ לא הוי בדיקה, גם יש לומר עוד דלא הוי ס"ס כלל כיון דבספק אחד לא הוי ספק אלא כודאי אינו בדוק.
עיין בתוס' הקשו והא ספק טומאה ברה"י כל ספיקות שאתה יכול להרבות וכו' ותירץ ספק ביאה שאני, ועוד תי' דאכלתי' הוי ספק הרגיל ע"ש ועיין בפ"י שהקשה דספק ביאה הוא רק לר' אליעזר טהור ועיין בפי' המשניות לרמב"ם דפסק כחכמים, גם יש להקשות על תירץ הב' דספק הרגיל שאני וכי כל ספיקות שאתה מרבה ביחד גרועים מספק אחד הרגיל, וביותר קשה להפ"י בכתובות דס"ס מהני מטעם רוב וספק הרגיל לא עדיף מרובא ואם ס"ס לא מהני למה מהני ספק הרגיל, ויש לומר דטעם דלא מהני ס"ס בספק טומאה ברה"י משום הא דס"ס הוי כרובא היינו ע"י צירופם יחד נעשה רובא ואם התורה עשתה ספק כודאי הספק הראשון הוי ודאי וספק וודאי לא מצטרפי וגם הספק הב' נעשה ודאי וכן לעולם וליכא ס"ס, אבל בספק הרגיל דחד ספק הוי כרוב ורוב מהני בספק טומאה ברה"י באמת ולכך מהני ספק הרגיל ומובנים דברי התוס'.
אבל לפ"ז יקשה אם ס"ס לא מהני בספק טומאה ברה"י משום דאין צירוף בין הספיקות, רק ספק הרגיל לחוד מהני, יקשה לרבא דאמר ספק וודאי, ובעי' ס"ס וכן הקשה בפ"י על התוס' אם ספק הרגיל מהני למה לי' התירץ דספק ביאה שאני, י"ל דבלא"ה לכאו' יש להבין דברי הגמ' דאין ספק מוציא מידי ודאי והתני' חבר שמת וכו' בחזקת מתוקנים, התם ודאי וודאי כדר' חנינא חוזאה דאמר רב חנינא חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ועיין פרש"י בחזקת מתוקנים דרוב חברים מעשרין ויש להקשות חדא למה קראו ספק כיון דהוי רוב. ב' מדהביאו ראי' מחבר שמת וכו' ע"כ דגם אכלתי' הוי רוב, וכמש"כ התוס' דהוי ספק הרגיל. ואם הוי רוב מה טעמא דרבא דהקשה האי מאי. הא בכל דוכתי סמכינן באיסורין על הרוב, ג', מה תירץ כדר' חנינא חוזאה דאמר חזקה על חבר וכו' והוי ודאי והא חזקה זו ג"כ אתי' רק מכח רובא מצד חזקת כשרות ומה אולמא האי רובא רובא מהאי רובא, ואם כונתם לומר דהוי רוב מעליא כמו ודאי ובגדר חזקה למה צריכין לכדר' חנינא חוזאה והא גם בברייתא קראו הרוב חברים חזקה דאיירי בחזקת מתוקנים אבל הדבר ברור דכך כונתם דכללא בידן דעל רובא דתלי' במעשה לא סמכינן. וכיון דלא סמכינן קראוהו ספק, ואכלתי' אף דהוי רוב מ"מ תלי' במעשה ודמי לספק, וכן רוב חברים מעשרין הוי רוב אבל תלי' במעשה ודמי לספק, ועל זה תירץ בגמ' כדר' חנינא חוזאה דאמר חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו וכו' דההוצאה מתחת ידו הי' המעשה. וא"כ המיעוט תלי' במעשה והרוב לא תלי' במעשה סמכינן שפיר על הרוב.
והנה הא דלא סמכינן ארובא דתלי' במעשה הוא רק מדרבנן ומדאו' סמכינן עלי' וראי' לזה מחולין ט' לא בדק בסימנים מאין אסורה באכילה ובתוס' כיון דהוי רק מדרבנן דמדאו' מותר דרוב פעמים שחט שפיר ע"כ לא אסרו כנבילה ע"ש וברשב"א הטעם דאסרו באכילה משום דהוי רובא דתלי' במעשה וא"כ מוכח דרובא דתליא במעשה דלא סמכי' עלי' הוי רק מדרבנן והטעם דרובא דתלי' במעשה גרע נראה משום דאמרינן חזקה שלא נעשה מעשה ודמי לסמוך מיעוטא לחזקה, והן כללא בידן דחכמים לא אמרו תרתי דסתרי אהדדי משום דלא ליהוי כחוכא ואטלולא, ומעתה שפיר יש לסמוך אאכלתי' דהוי ספק הרגיל דהוי רוב מה אמרת דהרוב תלי' במעשה, והאיכא ספק ביאה ונימא חזקה שלא נעשית מעשה ונסמוך עליו מאי אמרת דלהחמיר לא סמכינן אחזקה שלא נעשה מעשה, א"כ בספק אכלתי' נטהר דהוי רובא וא"ת דתלי' במעשה וחזקה שלא נעשה המעשה הוי תרתי דסתרי אהדדי, בספק ביאה לא אמרינן לא נעשה מעשה, בספק אכלתי' תאמר לא נעשה מעשה ובדרבנן לא אמרינן תרתי דסתרי, וא"כ ספק ביאה שאני ועוד אכלתי' הוי ספק הרגיל הוי חד תירוצא ומיושב קו' הפ"י.
והעולה מזה היכי דהספק הראשון כודאי לא שייך צירוף בין הספיקות ול"ש ס"ס, וא"כ בבדיקת חמץ כמ"ש ספק בבדיקה עצמו אם נעשה הבדיקה כהוגן הוי ודאי אינו בדוק, א"כ ל"ש ס"ס כלל, ומתורץ קושי' המהרש"א, אבל לפ"ז יקשה מה דייקו בגמרא הא דחזינן דשקל בעי בדיקה, דלמא סמכינן אספק דאכלתי' לחוד, ושאני במשנתינו דדנין על תחלת דין הבדיקה הו"א דגם לשמא גיררה יש לחוש וכמ"ש. גם יש להקשות דאכלתי' לחוד הוי ס"ס כאשר אבאר בס"ד.
עיין בטור בעכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו בלא בטלו צריך בדיקה והקשה בדרכי משה והא הוי ס"ס ספק עכבר היוצא הוא הנכנס וספק אכלתי'. ולענ"ד יש לתרץ דהא דמהני ס"ס היינו משום דעל ידי צירוף ב' הספיקות נעשה רוב ואם הספיקות סותרות אהדדי ל"ש צירוף ביניהם ולא מקרי וס"ס, והכא בספק אחד אמרינן שזה העכבר היוצא הוא הנכנס, א"כ נחזיק דלא אכלתי' והספק הב' שמא אכלתי' סותרות אהדדי וא"א לצרף אותם יחד ע"כ לא הוי ס"ס ובד"מ מתרץ משום דהוי רק ספק שמא הוציאה ושמא אכלתי', הכל רק ספק אחד שמא יצא החמץ מהבית ע"ש. ונראה כונתו דהוי ס"ס משם אחד שמא נפטר הבית מבדיקה, דמה לי נפטר מבדיקה ע"י הוצאה או ע"י אכילה.
בגמרא בעי רבא ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לא בגופא אטרחוהו בממונא לא אטרחוהו תיקו, וברמב"ם פסק לקולא ופי' בהה"מ משום דבדיקת חמץ רק מדבריהם, ועיין בפ"י דהרמב"ם מוקי כל הסוגי' בחמץ שלו ובלא בטלו, וא"כ הוי ספק דאו' ולמה פסק לקולא – גם עיין בתוס' על מה דאמרו בגמ' בממונא לא אטרחוהו, והא אמרי' לעיל ד' ניח"ל למיעבד מצוה בממונו ותי' דהכא שמא יוציאנו או יאכלנה לא אמרי' ניח"ל למיעבד וכו' ע"ש, ולדידי צריך ביאור מאי טעמא נאמר בממוני' לא אטרחוהו כיון דעליו חיוב הבדיקה היכן מצינו שיהי' נפטר משום הוצאות ממון, וגם על התוס' קשה, דלא דמי לדעיל ד', דשם איירי במשכיר בית בחזקת בדוק, ואי אמרינן לא ניח"ל למעבד מצוה בממונו הוי מקח טעות ולא מחייב כלל בבדיקה דאין הבית שלו ובעי' טעמא דניח"ל וכו' שלא יהי' מקח טעות ועי"כ נתחייב, אבל הכא דחייב בבדיקה מאן יימר דבעי' שיהי' ניח"ל, וגם י"ל דודאי ניח"ל כיון דמחויב ויש לפרש דיש ב' מיני חיוב בדיקה, א' בדיקה מדרבנן היכי דבטלו והחשש רק שמא יבוא לאכלו ב', בדיקה מדאו' היכי דלא בטלו – וי"ל על הבדיקה שהוא מדרבנן לא תקנו אלא בספק דמספקין אם יש חמץ בבית או לא. אבל על הספק שמא יבוא חמץ לבית בזה לא עשו תקנה דלמה נחוש שיבוא לבית וראי' ע"ז דהא מה שמשייר דיניחנו בצנעה אמר רבא משום שמא תטיל חולדה בפנינו, וזה ביש חמץ בעין לפנינו ובזה רק שיניחנו בצנעה דאין זה שום טרחא. אבל לתקן חיוב על זה לטרוח בגופא או בממוני' לא מצינו, דלמה נחוש על זה שמא יבוא לידי חיוב בדיקה, וכן י"ל בככר בפי נחש דכל כמה דבפי נחש אין כאן חיוב בדיקה, והחשש רק משום שמא יניחנו ואז יבוא הבית לידי חיוב בדיקה אמרינן שמא יוציאנו ושמא יאכלנו ולא יבוא כלל לידי חיוב בדיקה וע"ז לא תקנו שום חיוב. אבל לפ"ז למה רק בממונא לא אטרחוהו נימא דגם בגופא לא אטרחי'. וכן על התוס' דלא אמרינן בזה ניח"ל וכו', אף דניח"ל וכו' והא לא תקנו עי"ז, אבאר לקמן, ומעתה לענין בדיקה מדרבנן אין חילוק בין עכבר לחולדה דגם בעכבר הספק שמא יוציאנו או' שמא יאכלנו ולא יבוא כלל לידי חיוב בדיקה ומה דבעי' כן רק בככר בפי נחש משום דצריך חבר להוציאו ולא בעכבר אבאר לקמן, ולפ"ז בככר בפי עכבר הנכנס אכלתי' לבד הוי ס"ס חדא שמא יאכלנו או יוציאנו וכל זמן שלא הניחו הוי כאלו לא נכנס, ולא בא הבית לידי חיוב בדיקה, וא"כ יש ספק שמא לא נתחייב בבדיקה ואף אם הניחו יש ספק אכלתי' אח"כ ונפטר מבדיקה ושפיר הוי ס"ס דהוי ס"ס מב' שמות – על הדיוק הא חזי' דשקל בעי' בדיקה אין קו', כ"כ די"ל דאיירי בככר גדול וע"כ הניחו, ואינו רק ספק אחד דאכלתי', וכמש"כ הטו"ז בשם הירושלמי הנהו עכברא רשיעי נינהו דמקרא לחבריהון ע"ש והא דאמרו בגמ' נימא אכלתי' הכונה עכברים אחרים, ועיין בטו"ז שהקשה על הטור ש"ע בספק מצה וספק חמץ דבככר גדול בעי בדיקה נימא שמא עכברים אחרים אכלוהו וכסברת הירושלמי. ונראה לתרץ דבמל"מ הקשה ג"כ קו' הד"מ בעכבר נכנס ועכבר יוצא נימא דהוי ס"ס דאיכא גם ס' אכלתי' ותי' כיון דנכנס אתחזק איסורא ע"ש והן לפמ"ש דהס' שמא יאכלנה ולא יבוא כלל לידי חיוב בדיקה הוי כס' נכנס ולא אתחזק איסורא, אבל בככר גדול דודאי הניחו, ואם יש ס' דעכברים אחרים אכלוהו ע"כ אתחזק איסורא ולא מהני ס"ס כסברת המל"מ.
אבל על הגמ' קשה דהא מבואר דרק בעכבר נכנס ועכבר יוצא האיבעי' אבל בודאי נכנס אין זה צריך לפנים דודאי מחויב בבדיקה, ולפמ"ש גם בעכבר נכנס לבד הוי ס"ס, וי"ל ובזה יתורץ גם כן הדיוק הא חזינן דשקל וכו' דהבאתי הרמב"ם שפסק בככר בפי נחש א"צ חבר להוציאו, והרב המגיד כתב משום דהוי בדיקה מדבריהם אבל להפני יהושיע דהרמב"ם איירי בחמץ שלו ובלא בטלו יקשה למה פסק לקולא ועוד יקשה למה אמר אטרחי' רבנן, הא בלא בטלו הוי מדאו' – ונראה לי דככר בפי נחש דמי לנפלה עליו מפולת דאיתא בגמ' לקמן (ל"א ע"ב) דהוי כמבוער, ואמרינן בגמ' מבטלו בלבו, לרש"י ור"ן הוי הביטול מדרבנן לבד, ועיין במג"א לסמ"ק והה"מ הביטול מדאו', ועיין בהה"מ דפי' דברי הרמב"ם דבנפלה לבור א"צ להעלותו משום דדמי לנפלה עליו מפולת, ואין ספק כי ככר בפי נחש לא גרע מנפל לבור, ודמי לנפלה עליו מפולת דהוי כמבוער, ואין לומר דאפשר ע"י ממון למצוא חבר להוציאו והא גם בנפל לבור אפשר להעלותו אבל טרחא יתירה לא אטרחוה, דכיון דצריך לזה טרחא יתירה הוי כמבוער וכן הכא בככר בפי נחש דע"כ ההוצאות ממון יותר מכדי שיווי הככר דאל"כ לא הוי מקרי טרחא בממונו, וכיון דהוי הוצאת ממון יותר הוי לי' אצלו וכן לאחרים כמבוער, דלמה ימצא איש שיוציא ממון ע"ז.
וי"ל דכ"ע מודו דהכא הוי כמבוער וכמ"ש המג"א סי' תל"ט באבודה מכל אדם אינו שלו והביטול רק מדרבנן, ולע"ד יש ג"כ להסביר דעת רש"י ור"ן למה נאמר דלא בעי' ביטול רק מדרבנן ולא חיישינן שמא יפקח הגל במועד, הטעם נראה לי משום דאם הוא פעם אחת כמבוער אין החמץ עוד שלו וכיון דאינו שלו אף אם יפקח הגל במועד אינו נעשה עוד שלו, דרק על החמץ שהוא שלו עשאה הכתוב כאלו ברשותו אבל לא בחמץ שאינו שלו וע"כ הביטול אינו אלא מדרבנן משום דמחזי כשלו. ועיין בשש"י ונמצא עובר עליו נראה דהוי שלו ועיין במג"א של"ג בנפל גל גדול הוי כמבוער ואינו שלו וכן בככר בפי כחש וא"כ גם בחמץ שלו ולא בטלו א"צ חבר להוציאו דהוי כמבוער. וכ"ז אי יש טרחא דממונא. אבל בטרחא דגופא אם אינו טרחא ביותר כמו להעלות מן הבור, אינו כמבוער והבדיקה חיוב מדאו' ושפיר בגופא אורחא בממונא לא אורחא, (וכן יש לפרש דברי התוס', כיון דניח"ל א"כ לא הוי כמבוער דימצא איש דניח"ל למעבד מצוה בממונא, וע"ז תירץ כיון דשמא יוציאנו וכו' בכה"ג לא אמרינן דניח"ל וכו' ממילא הוי כמבוער ובעי דרבא אף דמדאו' כמבוער, אי רבנן אטרחוהו כמו דאטרחי' אחר הביטול, כיון דספק על תקנה דרבנן פסק הרמב"ם לקולא) וא"כ בעכבר דהוי רק טרחא בגופא לא הוי כמבוער. הבדיקה מדאו' ועל בדיקה מדאו' לא אמרינן שמא יאכלנו או יוציאנו כמו שאבאר וע"כ בעכבר שנכנס לבד הוי רק ספק אחד.
ויש להסביר דבנטל עכבר או חולדה חמץ ונכנס בבית יש לדון על ב' דברים א' אם נתחייב הבית בבדיקה ב' כיון דחמץ שלו ולא בטלו מיד שנודע לו חייב בהשבתת חמץ, והנה אם נדון על חיוב הבית בבדיקה הוי אכלתי' ס"ס ספק שמא לא נתחייב בבדיקה דשמא יאכלנו או יוציאנו וכאלו לא נכנס כלל, ואת"ל הניחו ונתחייב בבדיקה שמא אכלתי' אח"כ ונפטר מחיוב בדיקה. אבל באם דנין על חיוב השבתה מיד דנודע לו החיוב עליו להשבות וספק נכנס וספק אכלתי' הכל ספק אחד, שמא לא נכנס ואינו ידוע להיכן אזל והוי מבוער, או דאכלתי' והוי מבוער הוי ס"ס משם אחד דלא הוי ספק ספיקא וכמו שכתב הד"מ, ומעתה בספק על הוי רק ספק אחד שמא אכלתי' דאיירי בחמץ שלו ובבית שלו ומשום חיוב השבתה הוי רק ספק אחד ולכך חייב בבדיקה, אבל בצבור של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקים דע"כ איירי דב' בתים של ב' בני אדם דאל"כ לא דמי לב' שבילין ואף דאיירי בחמץ שלהם בככר אחד ע"כ דרק של אחד מהם וא"כ יש ספק אם החמץ בא לבית בעלי החמץ דאז הוי הבדיקה משום חיוב השבתה והוי אכלתי' רק ספק אחד, או דבא לבית אחר ואז הוי חמץ של אחרים דאין חיוב רק בדיקת הבית והוי אכלתי' ס"ס כמ"ש וכיון דבבית אחד אין חיוב בדיקה ובבית אחד יתחייב בבדיקה אמרי' תולין דבא לבית אחר שאין צריך בדיקה כמו בב' קופות וליכא איסורא ולכך שפיר פסק הרמב"ם דגם בב"א א"צ לבדוק – אבל עוד יקשה אם דמי לב' קופות למה מדמי בגמ' לב' שבילין, וי"ל דב' קופות אמרי' רק באיסור דרבנן כדאי' בגמ' והכא אפשר שהחמץ נכנס לרשות בעל החמץ ואז הוי דאו' ומחויב בתשביתו אבל על זה נאמר כיון דבכל בית ובית הספק אם נכנס חמץ של אחר לרשותו א"כ בכל בית יש ס"ס ספק אם נתחייב בתשביתו וספק אכלתי' ונפטר מהחיוב. רק בשנים יחד אין לומר דיש ס"ס לכן דמי לב' שבילין וכיון דדמי לב' שבילין דמי לב' קופות וגם בב"א תולין כמש"כ התוס' הא דבבת אחת טמאים רק מדרבנן ובדרבנן שפיר תולין.
עוד י"ל דעיין בתוס' הקשו בט' צבורין של מצה ואחד של חמץ דקבוע ונכנס לבית בדק צריך לבדוק נוקמי' הבית אחזקת בדוק, וי"ל כמ"ש בחמץ דאו' יש עליו חיוב מצד תשביתו, א"כ הוא בחזקת חיוב ודוחה אחזקת הבית שהוא בדוק, ויותר י"ל דלא שייך כלל חזקת הבית, דספק אחד אם מצה אם חמץ לא הוי ספק כלל. דהרמב"ם ס"ל ספיקא דאו' מן התורה לקולא, ולדבריו הוי הבית ודאי אינו בדוק, דלפמ"ש יש בבדיקה דאו' א') שלא לעבור על בל יראה ב') שיקיים מ"ע דתשביתו, ועיין בחוו"ד שכ' דטעם הרמב"ם דספיקא דאו' מן התורה לקולא משום דהתורה אמרה רק על ודאי אם באיסורים כמו חלב וטריפה, כונתה לודאי חלב ולודאי טריפה, וא"כ במ"ע אם הספק אם קיים בזה המ"ע ג"כ מה"ת על הודאי וספק מקיים. לא מקיים כלל ע"ש, ומעתה משום ב"י דהוי איסורא הספק מן התורה לקולא, אבל הספק אם מקיים תשביתו דהוי מ"ע הוי כודאי לא קיים, ומעתה כיון דיש לו צבור חמץ שלו, דהחיוב עליו להשבית כל חמצו, ואם יש ספק אם נכנס מצבור חמץ שלו לבית שלו ספק אם ביער כל חמץ שלו והוי ספק אם מקיים כל המצוה דתשביתו דשמא נכנס ככר חמץ בבית, וספק קיים כודאי לא קיים, ומה מהני חזקת הבית, ולפ"ז בספק נכנס לבית שפיר פסק הרמב"ם דחייב לבדוק אבל בב' בתים בדוקים לפניו הספק אף אם נכנס לבית שלו דשמא חמץ של אחר הוא. א"כ הספק אם נתחייב כלל בתשביתו הוי ספק ולא ודאי וקו' התוס' אליבא דאמת דמוקמינן כל אחד אחזקתו. ומעתה ג"כ שפיר פסק הרמב"ם בט' צבורין של מצה וצבור אחד של חמץ כיון דקבוע והוי ספק, דהספק מחמץ שלו בבית שלו דמחויב בתשביתו צריך לבדוק דכמ"ש בתי' הא' ליכא ס"ס ולתי' הב' הספק מצה ספק חמץ הוי ודאי חיוב במ"ע דתשביתו.
בגמרא ובא הכהן והציץ פרש"י ולא נזהר אותו כהן על אזהרת לנפש לא יטמא, נראה מפירושו דדייק דלא הוי במזיד ולאיזה צורך פירש כן האם אנו יודעים איזה כהן הוא, ומאי נפקא לן מיני' אם הי' במזיד או בשוגג וי"ל כמש"כ המג"א סי' תל"ט ושאר פוסקים היכי דנודע הס' הא' קודם שנודע הס' הב' לא מקרי ס"ס והטעם דמחזקי' הס' הא' מכבר לודאי איסור מכח הס', והנה הכא מטהרין את הכהן משום ס"ס, ס' אי הי' נפל ואת"ל נפל שמא לא האהיל וכדאי' בגמ', ואי מיירי במזיד וידע מהדין לנפש וכו' מיד הי' לו לדון על הספק דיש כאן נפל אף דהוי ס"ס, כיון דלכתחילה ודאי אסור כדאמרינן מה שמשייר יניחנו בצנעה וכדרבא שמא תטול חולדה בפנינו. כן הי' לו לחוש שמא יראה נפל, ועיין פרש"י והנפל לא ראה. וכמו דאמרינן בס' אחד דמחזקי' לודאי איסור כן י"ל בס"ס כיון דלכתחילה אסור שמא יראה הנפל לכתחלה מחזקי' הס"ס לאיסור, תו לא מהני גם בדיעבד לפי' פרש"י ולא נזהר וכו' דהוי בשוגג והוי הכל בדיעבד לכן מהני הס"ס.
בגמרא מעשר וחולין מעורבין זה בזה פרש"י ומביא סלעים אחרים בשוה מנה ואומר כל מקום שהן מעות מעשר שני מחוללים על הסלעים הללו וכו' ובתוס' הקשו מנייהו גופי' הי' יכול ליקח שיעור מעשר ואומר אם אלו מעות מעשר הרי טוב וכו' ולע"ד נראה ליישב דעת רש"י, דיש לדון בזה גם כן אם תפסה קדושה בהחילול דאל"כ ליכא חילול, והנה אם מחלקין המעות כמש"כ התוס' שיקח שיעור מעשר מינייהו הוי בכל אחד ס"ס ספק מעשר ספק חולין ואת"ל מעשר מעורב שמא אין אלו מהמעורב וא"כ על מה מחלל, דעל כל אחד מהם י"ל כן ואין לומר דהוי בב"א וממנ"פ חד מנייהו ספק מעשר עיין בתוס' דבב' שבילין מדאו' טהורין אפילו בב"א, וא"כ מדאו' אין כאן חילול, אבל אם מביא סלעים ממקום אחר כפרש"י יש כאן רק ספק אחד אם מעורב מעשר שני או לא, ועל ספק אחד מדאו' לחומרא, ובעי' חילול ושפיר מהני החילול.
בתוס' בד"ה א"ד אחרינא הוא אפילו לרבי דאמר הוא שנמצא הוא שנאבד וכו', ולע"ד נראה דמאי דאמרינן הוא שנמצא הוא שנאבד, הוא משום חזקת הבית מכבר דאין לנו להחזיק ריעותא יותר ממה שיודעים, וכן בשדה למה נחזיק ריעותא יותר שבא עוד קבר לשם, וכ"ז בקבר או בככר חמץ אבל בעכבר אין זה ריעותא לבית אם נמצא עוד עכבר ואינו נגד חזקת הבית, ע"כ יש לחוש שמא זה עכבר אחר, ואף דנמשך ע"י זה ריעותא כיון דאם הוא עכבר אחר ע"כ גם הככר אחר, י"ל דבאמת זה האיבעי' אם דנין על העכבר, י"ל דאחר הוא, דנגד העכבר ליכא חזקת בית א"ד דנין על הככר ולגבי' איכא חזקת הבית נגדו.