אור ברסלב
פעמוני זהב תיקון סופרים

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

תיקון סופרים

השמטות

הנה ראיתי בעה"ר בזמנינו זה רבו כמו רבו כמה סופרי בני ישראל שמלאכתם היא מצות אנשים מלומדה מפי סופרים ולא מפי ספרים יען כי אין להם יד בספרי הפוסקים. על כן אמרתי אלקטה נא ואספתי באומרי'ם קצת דינים הנוגעים לסופרי שטרות כדי שיהיה הדבר קל עליהם ללמוד על ספר חוקה לדעת מה יעשה ישראל לכתוב על ספר חוקה הן במה שנוגיע לדיני השטר הדבר מתוקן הן לדינים הנוגעים לעדות לדעת מי ומי החותמים והצוי"ם:

א) למה השטרות נקראו בשם זה של שטר מפני שמצינו שתרגום של ואכתוב בספר וכתבית בשטרא. פירוש אחר לשון שוטר ומושל שעל ידי השטר הוא מושל על ב"ח דאל"כ יכפור:

ב) למה הגט נקרא שמו גט לפי דברי התוספות בריש גטין יש לתת טעם לפי שצריך י"ב שטין בכתיבתו לכך נקרא גט שהוא גמטריא י"ב. ובספר זבחי"ם שלמי"ם נתן הטעם למה נקרא שמו גט הואל וגט הוא עשוי להפריד בין האיש להאשה ומצינו בתורה ובנביאים גימ"ל וטי"ת מעולם לא באו מחוברים בשום תיבה כלל והואל ובתנ"ך לא מצינו לגימ"ל וטי"ת שום חבור אלא מעולם מופרדין לכך שטר הבא להפריד קראוהו גט לומר כשם שאותיות אלו לעולם מופרדין כך שטר זה הפריד בין האיש והאשה עוד נתן טעם משם הראשונים משום שאבן אחת יש בכרכי הים וגיטא שמה וכל הקרב אצלה היא מתרחקת ממנו ואינה מתחברת לו לכך נקרא גט ע"ש ע"ש:

ג) אזהרה לסופרים שלא ישנו מהדברים שנמסרו להם. אלא יכתבו הדברים בעצמם ולא ישנו מהדברים ומהלשון עצמו ששמעו ויהיה הלשון מסור לבדי"ץ זולת אם יהיה פירוש הלשון הוא מבורר שאין בו ספק ולא שום פקפוק יכולים לכתוב פירוש הדברים אפע"פ שלא יכתבו הלשון בעצמו שאין זה אלא תקון לשון בעלמא והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים בעיניהם ומוסיפים וגורעין ודורשים מעצמם וכבר ראיתי כמה פעמים בעדות נשים שאומרים עדותן בלשון לעז או בלשון ערבי והעתק הלשון משנה הענין ועל זה צריך להזהר. אלה היו דברי הרה"ג הרדב"ז סצ"ה יעו"ע:

ד) דנו שסופרי דווקני כשכותבים את השטר אית להו למכתב הענין מפורש מבלי ראשי תיבות ובפרט בפעח"מ שצריך לכתוב בפ' ויש לכתוב חתומי מטה. אלה היו דברי הגאון מוהר"ח מודעי זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח דף נ"א ע"א:

ה) צריך להזהר ביותר בשטרי מתנות כאשר יהיה האופן שאין הסופר חותם בו שלא לכתוב ואמר לנו כתבו וחתמו ותנו וכדנהגינן למכתב משום דמתנה הרי היא כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח וכיון שאמר להם הלשון הנזכר אינם יכולים לכתוב אלא הם עצמם ולא לומר לסופר לכתוב. כן כתב מר"ן סרמ"ד ויש לעיין אם יש צד קיום לשטר מתנה שנכתב בלשון הנז' ואין הסופר חותם בו דאיכא למימר דהני שטרי דידן שטרי הודאה נינהו שאומר להם שיעידו עליו ויכתבו ויחתמו ויתנו למקבל המתנה שמודה שהוא נתן לו ודברי מר"ן אפשר להעמידן כשקונה המתנה בשטר קנין וצריך תלמוד לענין מעשה ע"כ מספר הנז' יע"ש:

ו) בשטר מכר. הטוב ונכון לכתוב כל השטר בשם המוכר עד גמר הענין ולא כמו שנהגו לכתוב בלשון העדים הודה פלוני איך מכר וכו' אלא שופרא דשטרא לכתוב משם המוכר ובסוף הענין יכתוב בשטר מכר ומתנות מלשון העדים והכול נעשה וכו' יעו"ש בספר הנז':

ז) יכולים הסופרים לכתוב השטרות בכל לשון ובכל כתב ובלבד שידקדק הסופר בכתב ההוא שלא יהיה בו שום שנוי ש"ע ס' מ"ב ס"ב יע"ש:

ח) מתקון השטרות להתבונין בוואוי"ן וזייני"ן שלא יהיו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף וא"ו או זיי"ן ולא יהיו מרוחקין שמא מחק אות אחת כגון הי"א או חי"ת והניח רגלה אחת במקום וא"ו וכן כל כיוצא בזה מדקדקין בכל לשון ובכל כתב ולכן צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהיו אותיותיו דומות זל"ז ויהיה הכתב מיושר ושוה שלא ירחק האותיות זו מזו ואל ידחוק הכתב במקום אחד וירחק במקום אחר לפיכך אין העדי' רשאים לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו ולפיכך כשיבוא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה איזה שנוי לא יגבה בו עד שיבדוק ש"ע שם ס"ג על כן צריכים הסופרים לדקדק היטב:

ט) צריך הסופר ליזהר שלא יכתוב השטר על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו פסול אפילו לגבות בו מיד ש"ע סמ"ב ס"א:

י) דרך הסופרים לכתוב השטרות על נייר כפול לב' דפין וכותבין על דף העליון ואם נגמר הדף הראשון כותבים אחורי הדף חותמין כמש"ל סכ"ד ואם רצה הסופר לכתוב השטר על הנייר שאין בו אלא דף א' כשר הרב"ד הביאו הרב מש"ה אות שי"ן והרב ק"פ אות שטר סקפ"ו:

יא) סופר שבא לכתוב טופסי שטרות כדי שיהיו מצויים אצלו הרשות בידו ויכול לכתוב הכל. שם הלוה והמלוה והמעות רק שיניח מקום הזמן שלא יהיה מוקדם ש"ע סמ"ח.

יב) אין כותבים שטר למלוה עד שיהיה לוה עמו ואפילו אימר המלוה לעדים כתבו שטר וחתמוהו ויהיה בידכם ואם יבוא המלוה לקנות תתנהו לי ואם לאו תקרעוהו אין שומעין לו ש"ע סל"ט סי"ג:

יג) כותבין שטר ללוה אפע"פ שאין מלוה עמו מיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה אין כותבים בעל כרחו והא דכותבים במקום שאין המלוה מוחה היינו דוקא בשטר שיש בו קנין או שכתבו בשטר בהדייא שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו אבל שטר שאין בו קנין אפילו מסר מעות ללוה בפנינו אין כותבים עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללות בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי או ילוה ולא ימסור לו השטר ונמצא לוה זה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי יע"ש בש"ע סי"ג:

יד) לוה שאמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כו"ך וכתבו לו הרי אלו כותבים ונותנים לו ואין נותנים אותו ליד הלוה אבל אם אמר כתבו ותנו בידי לא יתנו למלוה ולא יזכה המלוה עד שיצא מתחת יד הלוה ע"ש במור"ם סי"ג:

טו) העדים שראו ההלואה אינם רשאים לכתוב עדותן וליתנה ביד המלוה שלא יחזרו למלוה ע"פ. עדות בשטר עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואע"פ שאמר להם כן צריך להמליך בו אחר שחתמו בשטר ואח"ך נותנים השטר ביד המלוה ע"ך סתמא דמר"ן סל"ט ס"ב:

טז) עיין להרה"ג מוהר"ר אד"א זלה"ה שכתב אם כבר כתבו השטר ואמר ליהו הבו ליה לא צריך לאמלוכי ביה שהרי אין כאן אלא שליחות המסירה ומיד יתנוהו משא"כ בכתבו אע"פ שיש להם רשות לכותבו. ליתנו בעי לאמלוכי ביה עכל"ה יע"ש. במג"ן גבורי"ם סט"ל:

יז) אם היה השטר בקנין ובפני המלוה אפילו לא יאמר הלוה כתבו ותנו לו הדין הוא סתם קנין לכתיבה עומד והדין הוא שהסופרים יכתבו ויתנו השטר למלוה ואפילו נשתהא זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו לו ואין צריכים לחוש שמא פרע וכותבין בו זמן הקנין או יכתבו בו שטרא דינא איחרנוהו וכתבנוהו ואפילו מת הלוה קודם כתיבת השטר אפילו קבע לו זמן ועבר הזמן יכולים לכותבו אחר מותו וכן אם מת המלוה ובאים יורשיו לעדים שיכתבו לו כותבים להם מר"ן שם ס"ג:

יח) שטר שיש בו קנין אפילו עומד הלוה וצוויח אל תכתבו לו שטר כותבים על כורחו אפע"פ שאין עדיו רוצים לילך למד"ה זהו סברת י"א בתרא דקי"ל כוותה ע"ש ש"ע ס"ד

יט) הא דקי"ל דשטר שאין בו קנין אין כותבים אותו ללוה כלל היינו דוקא שלא לכותבו וליתנו ביד הלוה או אפילו להניחו ביד העדים זמן מה אבל אם יתנוהו מיד למלוה או העדים יזכו בו מיד למלוה בו כאלו זכה בו המלוה והוא ברשותו כן כתב הסמ"ע סקל"ט והרדב"ז ס' תקי"א ע"ע:

כ) כותבין שטר למוכר אפע"פ שאין הלוקח לפנינו דהואל ואין כותבים השטר בלשון כאלו הסכים הלוקח בקנין אלא שהמוכר א"ל כו"ך נמצא דאין בו צד חובה ללוקח והוא שהקנה לו מיד הקרקע בקנין או שהעיד על עצמו שכבר קנה באחד מדרכי הקנין אבל אין כותבים שטר ללוקח אלא מדעת המוכר] ויש מי שאומר שאפילו קנו מהמוכרו שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח יבא הלוקח שיכתבו לו השטר אין שומעין לו דלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא בפניו ש"ע סרל"ח ע"ש

כא) מי שבא לעדים ואמר להם בית שיש לי במקום פלוני אני נותנו לפלוני אע"פ שאין העדים יודעים אם יש לו בית במקום פלוני יכולין לכתוב שהרי אינם מעדין רק על המתנה ואם אין לו הרי המתנה בטילה ע"כ. מור"ם בס' רל"ח:

כב) מי שבא לפני הסופרים ואמר אבד שטר קנייתי שומעין לו לכתוב לו אחר והוא הדין בתחילה כשקנה יכולים לכתוב לו שנים ושלשה שטרות אך אם נאבד לו השטר ובאים לכתוב לו אחר או בתחילה אם רוצה לכתוב שנים או שלשה כל שטר הבאים לכתוב מאלו כותבין לו שטר זה אין גובין בו לא מנכסים משועבדים ולא מבני חרי ולא כתבוהו אלא להעמיד בו השדה ביד פלוני כדי שלא יוצאה מידו המוכר ולא יורשיו וצריך לכתוב מזמן הראשון ולא מזמן שני דאיכא למיחש שמא אח"כ חזר ומכרה למוכר או יכתבו שטר זה אחרנוהו יע"ש בש"ע רל"ט ובש"ך שם:

לישנא דשטרי

כג) מה שכותבים בשטר בקש"מ פירושו הוא לפי שלפי הדין אין קונין אלא בכלי ואין קוניו בדבר שאסור בהנאה ולא בפירות ולא במטביע ואין קונין אלא בכליו של קונה או של עדים ולא בכליו של מקנה גם צריך שיתפוס המקנה שעור כלי דהיינו שלשה אצבעות מן הסודר ועל זה אנו כותבים בקש"מ במדל"ב שפירושו הוא שהקנין היה בכלי שכשר להקנות בו יעויין כל זה בש"ע סקצ"ה ועיין בסמ"ע סמ"ב סקט"ז שהביא משם מהרא"י דשטר שלא היה כתוב בו במדל"ב דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חלפין ויד בעל השטר על התחתונה יע"ש:

כד) יהיה נזהר לכתוב בשטר חוב ולא ישמטינו בש' אפילו בשטר שהלוה לחבירו וקבע לו זמן קודם שיגיע השבעית דשמא לא יגדל הלוה פרט בזמנו הלכך הסופרים הנוהגים לכתוב כן בשטרו' אל יזלזלו לומר הואיל וזמנו של שטר הוא קודם שביעית אין צריך לכתוב ולא ישמטינו בש' דאפשר הלוה לא יגדל פרע ואזי צריכים אנו להכניס עצמינו בספיקא דדינא הנזכר בש"ע סמ"ב סט"ז יע"ש:

כה) כל דבר שנהגו לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שנהגו לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש שיכתבו כל לישנא שפירי דאית ביה מר"ן בס' ס"א ס"א יע"ש:

כו) צריכים הסופרים ליזהר לכתוב בשטרות דלא כאס' ודלא הטו"ד נפקא מינה לדינא להיות בכל לשון מסופק יד בעה"ש על העליונה ש"ע סמ"ב ס"י ועיין להרב מש"ה אות ל"ד דיהיב טעמא דצריך לכתוב שני מילות אלו דלא באסו ודלא כטו"ד ובאחת לא עלתה לו ע"ע:

כז) בשטר מכירת קרקע צריך לכתוב בסוף השטר והיה זה וכו' ולא יכתוב ולראית אמת וכו' כדי שיהיה שטר קנין ולא שטר ראיה דאע"ג דקי"ל דשטרי דידן שטרי קנין הם מ"מ כיון דכתיב ביהו ולראית אמת יש במשמעו דלראיה נכתב ולא אריך למעבד הכי עיין זה באורך ממגילת ספר למוהר"ח מודעי זלה"ה הובאה בס' כר"ח ח"ב דנ"א ע"ב:

כח) טוב וישר לכתוב בשטר מכר לו כל כח וזכות ושעבוד וכו' הגם דזה מחזי כאריכות הלשון לא לחנם כותבים כן דזה מהני למאי דפסק מור"ם בסו"ס רמ"א ז"ל הקונה קרקע מחבירו באחריות ונתנה אח"כ לאחד וטרפוה מן המקבל אין הנותין צריך ליתן לו מה שטורף מן המוכר אלא א"כ הקנה כל שעבודיו דאית ליה על הקרקע ע"כ לזה הוצרכו להאריך כנ"ל וכן ראיתי בספר צרור החיים שכתב כן יעו"ש:

כט) מה שכותבין בשטרות ותנאי זה כתנאי ב"ג וב"ר משום דקי"ל כרבי מאיר דבעי תנאי כפול וצריך שיהיה מיוסד התנאי ע"פ ארבעה דברים דהיינו אם יהיה אם לא יהיה הוא הכפל וגם צריך להקדים הן קודם ללאו וצריך להיות התנאי קודם למעשה וצריך להיות התנאי בדבר אחד והמעשה בדבר אחר עיין בסמ"ע ריש ס' ר"ז ובאהע"ז סל"ח יע"ש ולכך צריך לכתוב שיהיה הדבר כתנאי ב"ג וב"ר דהא מהתם ילפינן ליהו ועי' לה' צרורה חיים דק"ב ע"א שכ' דלא מהני זה אלא בשטר ראיה אבל בשטר מקנה לא מהני עכ"ל ונרא' דכוונתו לו' דאם הוא ראיה והעדים כותבין כן אזי אמרינן דכך היו הדברים הואיל והעדים אמרו כן ודאי דעשו כהוגין ולא כתבו הדבר בקיצור אלא משום שלא להאריך אבל בשטר קניה שכותב אדם לחבירו אפשר דנעשה הדבר שלא כהוגין דו"ק:

ל) כשיבואו הסופרים לכתוב איזה עדות שהיתה לפניהם יכתבו לפנינו אח"מ ולא בפנינו כי אין שייך לשון ביאה עם בי"ת אלא א"כ תהיה כניסת גשם לגשם כמו בתוך הים ודומיהן כ"ך הרב זקן אהרון בתשובה סי"ד יע"ש:

דיני כתיבה

לא) צריך להחזיר מענינו של שטר יען כי קי"ל שאין למדין משטה אחרונה של שטר אפילו אם ישאר שטה אויר כמ"ש הש"ע סמ"ד ס"א וסמ"ע וש"ך וטו"ז יע"ש על כן צריך להחזיר מענינו של שטר יע"ש:

לב) במקום דכתבי הסופרים שו"ב וקיים א"ץ להחזיר מעינינו של שטר דלמדין באופן זה משטה אחרונה דהואל ונהגו הסופרים לכותבו ודאי מכתיבתם הוא ואפילו לא מצינו שטה חלקה בין השטר ובין העדים אפילו הכי כשר ולמדין ש"ע ס"ב והסמ"ע שם:

לג) שטר שאין בו שריר וקיים פסול דחיישנן שמא יזייף אח"ך ויכתוב שו"ב וקיים שם ס"ט על כן יזהרו הסופרים שלא ישכחו מלכתוב שו"ב וקיים ואם עבר ובא לפנינו שטר שאין כתוב בו שו"ב וקיים יש להכשירו אבל אין למדין משעה אחרונה שלו הש"ך שם סקכ"א יעו"ש:

לד) אם כתוב בשטר תרי שריר ובריר וקיים כשר בדעבד ודוקא שנשאר שטה חלקה הלאו הכי פסול דחיישנן שמא הוסיף שם ובסמ"ע יע"ש:

לה) אם במקום שיכתוב והכל שריר וקיים כתב והכל אמת כתב הש"ך סקכ"ב דצ"ע לדינא אם הוא כשר על כן צריך להרחיק מזה:

לו) אם השטר מסיים באמצע השטה אפילו לא כתבו שו"ב וחתמו בו הרי זה כשר ולמדין אפילו מאותה חצי שטה ש"ע סמ"ד ס"י:

לז) צריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שטה משלש ועד עשר שמא יעשה מעשר עשרים ומשלש שלשים ואם כתב שלשה או עשרה שפיר דמי דהא ליכא למיחש לזיוף ואם נזדמן לו בסוף שטה מחזיר הדבר הרבה פעמים עד שיבוא בתוך השטה וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיותיו כגון ב' או ד' שלא יעשה בי"ת כא"ף או דל"ת רי"ש ואם לא עשה כן פסול אבל אי כתב גמטרייאות או ראשי תיבות מדברים שאי אפשר להזדייף כשר ע"כ מר"ן ומור"ם בס' מ"ב ס"ד יע"ש:

לח) כתב הרשב"א בתשובה שיכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישנן שיזייף לעשרים דאז יהיה צריך להוסיף וא"ו שיהיה אחד ועשרים ויהיה נכר ע"כ סמ"ע שם סק"ו יע"ש:

לט) כתב הנמק"י אי אשכחן תלתין וחמשין בסוף שטה כשר ולא חיישנן שמא תלת וחמש הוו דחזקה על העדים שעשו כהוגין סמ"ע סק"ז שם:

דיני המחקים

מ) סופר שהיה כותב ואירע לו איזה מחקים ותליית והעברת הקולמוס צריך לקיימם קודם שו"ב וקיים אבל אם הוא בשטה אחרונה יעוין שם:

מא) כשיבאו לקיים המחקים וכו' אין צריך לכתוב ודין קיומיהון אלא יכתוב בזה הלשון מילה פלונית נכתבה על המחק וכו' סמ"ע סק"ח יע"ש:

מב) אין לקיים המחקים והתליות בכתיבה דקה שאינה ככתיבה השטר ודוקא אם הוא מקוים בסוף השטר אבל אם הוא מקוים באמצע השטר יכול לקיים אפילו בכתיבה דקה ש"ע שם ס"ז:

מג) אם היה המחק בשטה הסמוכה לאחרונה שעור שו"ב וק' או יותר לא מהני קיום דאפילו חזר וקיימו פסול שמא מחק וזייף אלא א"כ אחר שקיים נשאר ריוח אז אמרינן בודאי לא זייף דלשני שעי לא חיישנן והני מלי אם היו העדים יודעין אבל אם לא היו יודעין פסול שם ס"ח על כן צריכים הסופרים ליזהר שלא לקיים מחקים כזה אלה יכתבו שטר מחדש יען דהא דקי"ל דחזקה על העדים שיעשו כהוגין דוקא בעדים המוחזקים שיודעין אותו הדין אבל בסתם לא עיין ש"ך שם:

מד) אם אחר שחתם עד"א נזכר שלא קיים המחקים יכתוב אותם אחר העד"א ויכתוב שו"ב וקיים ויחתמו אח"כ שניהם והוא הדין אחר שחתמו שניהם יכול לכתוב קיום המחקים ויחתמו אח"כ שניהם שם סי"א:

מה) לענד"ן דשטר שסיומו באמצע שטה אפילו אחר שו"ב וקוים יכול לכתוב שם קיום המחקים ואח"כ יחתמו העדים דבזה אין כאן שום חשש:

גם נראה דהא דצריך לכתוב אחר הקיומים של מחק שריר וקיים היינו דוקא אם בא הקיום בסוף שטה וצריכם העדים לחתום בשטה אחרת אבל את הקיום יכולים לכותבו אחר העד וגם יכולים העדים לחתום ג"כ באותה שטה ובודאי דאין צריך לכתוב שריר וקיים אחר זה ודו"ק:

דיני חתימה

מו) העדים חותמין למטה ולא למעלה ולא מן הצדדין אפילו לדידן דכתבי שריר וקיים דליכא למיחש לזיופא ש"ע סמ"ד ס"א והש"ך שם:

מז) הוא הדין דאין העדים חותמין מאחורי השטר אם לא ששיירו מקצת וכתבו אותו מאחוריו כן כתב הרב גור אריה הלוי שם סק"א משם ב"ח:

מח) אם העדים הרחקו שני שטין ואח"ך חתמו פסול השטר אפילו טייטוהו או שריטוהו ואפילו כתבו שו"ב וקיים ש"ע מ"ד ס"ז:

מט) שני שטין הפוסלין צריך שיהיו בכתיבת העדים גסה ואם היו בכתיבת הסופר כשר ואם כתיבת הסופר גסה משל עדים משערינן בכתיבת הסופר להקיל שם ס"ח ובסמ"ע:

נ) שני שטין הפוסלין צריך שיהיו עמהן שלשה אוירון כגון למ"ד בשטה עליונה ואות ך' בתחתונה יע"ש שם ס"ט:

נא) אם סיימו השטר באמצע שטה והניחו אותה חצי שטה ושטה אחרת וחתמו בשלישית הרי זה פסול אפילו במקום דכתבי שו"ב שם ס"י:

גב) אם הניחו שטה שלימה ותתמו. בזה יש חלוק אם חתמו זה תחת זה כשר. ואין למדין משטה אחרונה ואם זה אחר זה פסול שם והש"ך:

נג) שטר שחתמו העדים בתחילת השטה והיה חלק לפניהם ומכ"ש אם חתמו באמצע הרי זה מחלוקת אם הוא פסול או לא. עיין סמ"ע וש"ך וטו"ז ומר"ן שם:

נד) אם רצו לחתום בתחילת השטה והיה חלק לפניהם יטיישו החלק בדיו מר"ן שם:

נה) אם התחילו לחתום באמצע שטר וחתכו החלק שלפני חתימתם פסול השטר דשמא היה כתוב שם חובת המלוה ואם היה כתוב בו שו"ב בסוף שטה שלפני האי שטה שחתמו בה אז נראה אם חתמו זה למטה מזה כשר ואם חתמו זה לפני זה פסול שם ובסמ"ע:

נו) אם רצו לחתום באמצע שטה ולטייט חצי שטה העליונה אפילו הכי פסול סמ"ע שם סקנ"ה:

נז) שטר הבא לפנינו כולו הוא ועדיו בשטר אחת כשר שם סי"ט:

נח) שטר הבא לפנינו כולו בשטה אחת ועדיו בשטה שנייה פסול שם סי"ח:

נט) אם היה הוא ועדיו בשטה אחת ובשנייה חתומים שני עדים אחרים יתקיים מהעדים שבשטה ראשונה ואם לאו פסול שם סי"ט:

ס) רשאים לחתום בשטר כמה עדים אלא שיהיו כולם כשרים שם ש"ע סמ"ד סי"ב:

סא) אם עד"א היה נחוץ לדרכו וחתם על נייר חלק וכתב הסופר השטר למעלה ואח"ך חתם העד השני השטר פסול ומ"מ אם חזר אותו עד וחתם אחר שנכתב השטר נעשה כמלוה בשטר ולא נפסל. מש"ה אות אלף סמ"ה וסמ"ט וכנה"ג והגב"י בס' מ"ט א"ז והביאו הרב ק"פ בס' תתס"ג אות קפ"ב יע"ש:

סב) ראש ב"ד יכול לחתום בשטר אפע"פ שלא קראו הוא עצמו אלא הסופר שלו קראו לפניו והוא חותם שמו שם סמ"ה ס"ב אבל שאר העם או ראש ב"ד וסופר אחר לא דאין רשאי לחתום עד שיקרא מלה במלה יע"ש ואפילו יקראו לפניו שנים לא מהני יע"ש ובסמ"ע ודוקא לכתחי' אבל בדיעבד אם קראו שנים שנים כשר שם ס"ה יע"ש ובש"ך סק"ד ובש"ך ג"ך סק"י יעו"ש:

סג) אם קרא אחד לפניו וחתם ואח"ך חתם הלוה עצמו כשר כ"ך הרב גו"א סמ"ה סק"ב:

סד) עדים שאינם יודעים לכתוב וקרמו להם הנייר באותיות שמותם והם מלאו להם בדיו מכים אותם מכת מרדות והשטר פסול ובגט כשר שם ש"ע סמ"ה ס"ד ואם עשו שרטוטין כאותיות שמות העדים והעדים יכתבו על גביהן אף בגט פסול סמ"ע סק"ו יע"ש:

סה) אין צריך לכתוב שמו בחתימתו אלא הסימן שנוהיג בו כשר וכך היה מנהג גדולי חכמי התלמוד חד מצייר דג וחד מצייר כעין וילון וכו' גו"א ועיין ש"ך סקכ"א סקי"ד יעו"ש:

סו) אם הלוה חתם תחלה על השטר ואח"כ העדים אין לו דין שטר דנימא אחתימה קא מסהידי גו"א שם:

סז) שטר שהוא על הנייר ועדיו חתומים על המחק פסול ואם כתבו בין עד לעד שטר זה נכתב על הנייר ועדיו על המחק כשר סכ"א

סח) שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול בכל ענין שם סכ"ב

סט) אזהרה על העדים שלא ישנו חתימתן ממה שרגלים עיין זכול"א או"ח ס"א וס"ב יע"ש:

דיני הזמן

ע) אזהרה לכתוב זמן בשטרות כדי שנודע מאיזה לקוחות יטרוף וגם לענין אם יצאו שני שטרות על הלוה ואין לו קרקע לגבות שניהם מי קודם ש"ע סמ"ג ס"א ובסמ"ע שם:

עא) שטרי חוב המוקדים פסולים ואין גובה בהם אלא מבני חרי ודוקא דלא הקדימוהו בכוונה אבל הקדימוהו בכוונה אפילו מב"ח אין גובה בו יעי"ע בס' ע"ח סק"ח יע"ש:

עב) שטרי שותפ' ומחילה המוקדמין כשרים כן הביא הרב הגוא"ל זלה"ה משם כנה"ג יעו"ע שם:

עג) שטרות המאוחרים כשרים אפע"פ שלא כתבו שהוא מאוחר בד"א שכתוב בו דאקנו אבל אם לו כתוב דאקנו פסול אלא א"כ כתוב בו ואחרנוהו ודוקא שטרי הלואה הוא דכשרים אבל בשטרי מקח וממכר אפילו מאוחרים פסולים אלא א"כ כתבו האיחור בפירוש ולכתחילה אין לאחר שום שטר דמחזי כשקרה אם לא שאי אפשר בענין אחר כמו שיתבאיר בס' ע"ב סי"ט וס"ך יעו"ש ויתבאר בסמוך בעה"ו ש"ע מ"ג ס"יב וי"ג ובש"ך יעו"ש:

עד) שטר מחילה מאוחר פסול מהר"א ן' ששון ז"ל הביאו כנה"ג הגהו"ט סמ"ג סי"ד ע"ש:

עה) אם השמיט הסופר ולא כתב לבבראת עולם וגם לא כתב חמשת אלפים כשר ואפילו השמיט גם המאות ולא כתב אלא הפרט קטן כשר אבל אם כתב האלפים וגם הפרט קטן ודלג המאות או העשרות פסול ע"כ מדברי הש"ע ומור"ם שם ס"ב יעו"ש:

עו) אם כתב אלפים והשמט חמישת כשר וכן אם כתב ברבעי עשרים יום לשבט ודלג בשבת כשר ע"ש ס"ג וס"ד ע"ש:

עז) השובר אם לא רצו לכתוב בו זמן הרשות בידם ע"ש במור"ם ס"א ובש"ע סכ"ד יעו"ע:

עח) שטר הרשאה מה דינו ז"ל כנה"ג בס' מ"ג אב"א שטר הרשאה א"ץ לכתוב בו זמן דמה לי אם הוא מוקדם או מאוחר מרדכי פרק מרובה והגהות מרדכי דשבועות בשם רבינו שמחה ואם הקדימו או אחרו הזמן בהרשאה אינה נפסלה והר"י הכהן הובאו דבריו בהר"ם איסרלס ז"ל סמ"ב צידד לומר דהרשאה מוקדמת או מאוחרת יש לחוש דנפיק מינה חורבה והר"ם איסרלאס ז"ל בס' מ"ג כתב דאין לחוש ע"כ:

עט) שטר שאין בו קנין יכולם לכותבו בלילה ולחותמו ביום שלאחריו וכשר אבל לכותוב ולחתמו בלילה שלאחריו פסול ואם כתבו ביום והיו נמשכים ועסוקים באותו ענין עד הלילה כשר ש"ע סמ"ג סט"ז יע"ש יש מי שאומר דהא דאמרינן דעסוקים באותו ענין כשר היינו דוקא בשטר הלואה אבל בשטר חיוב שהוא מתחייב בקנין או בשטר לא יעו"ש ופירוש שטרי חיוב בקנין או בשטר היינו שמאחיר הקנין או השטר עד הלילא יעו"ש בסמ"ע והש"ך וטעמו פשוט וק"ל:

פ) כשכותבין יום שקנה בו סומכים זמן הכתיבה לאותו יום וכותבים קנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו ומסרנו לידו של פלוני וכשכותבים יום שעומדים בו סומכים הכתיבה לאותו יום שחותמים וכותבים קנינו מפלוני וחתמנו ביום פלוני ומסרנו לפלוני ואי לא מחזי כשיקרה מיהו אם כתבו סתמא במקום פלוני קנינו מפלוני לא מחזי כשיקרה ע"כ ש"ע סמ"ג סי"ח ועיין בסמ"ע ובש"ך שם:

פא) אם אין נזכרים ליום הקנין לא יאמרו ברור לנו שקנינו ממנו בתשרי ואין אנו יודעים בכמה ולפיכך נכתוב חשון שזה מיחזי כשיקרה יש מי שאומר שאם זוכרים שקנו ממנו בתחילת תשרי או בסופו או באמצע יכתבו בשליש הראשון של חודש פלוני או אמצעי או בשליש אחרון שם סי"ט:

פב) מי שנמסר לו עדות במדינה אחת וכתבו העדים במדינה אחרת אין מזכרין בשטר מקום שנמסרה בו העדות אלא מקום שכתבו בו חתימה ידם ודוקא שאין כותבין זמן הקנין וכותבים זמן הכתיבה אבל אם זוכרים זמן הקנין וכותבים אותי אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין שאם לא יכתבו מקום הכתיבה נמצאו משקרים ופסול וכשכותבים מקום הכתיבה כותבים כך אמר לנו איש פלוני וכתבנו במקום פלוני אבל כשכותבים מקום פלוני שנמסרו הדברים כותבים כך אמר לנו פלוני או קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלוני שם ס"ך:

פג) הא דאמרינן שכותבים מקום הכתיבה אפע"פ שקנו במקום אחר דוקא שאין המטביע משתנה ממקום הקנין למקום הכתיבה או אפילו משתנה ובלבד שכתוב בשטר המטביע שיצא במקום אבל אם המטביע משתנה ממקום המסירה למקום הכתיבה ואין כתוב בשטר היוצא במקום פלוני לא יכתבו אלא שם המקום שמסרו הדברים שם שמטביע אותו מקום נשתעבד ואם יכתבו מקום אחר היה משתעביד ממטביע היוצא במקום כתיבת השטר שם סכ"א:

עדים הכשרים

צריכים הסופרים להתבונן בשעת העדות לדעת מי כשר לעדות אי פסול על כן אמרתי להשלים המלאכה אעתיק כאן פסקי הש"ע בס' ל"ג בקיצור כדי להיות הדבר שגור בפי הסופרים:

פד) אלו הם הפסולים האחים זה ע"ז בין מן האם בין מן האב הרי הם ראשון בראשון ובניהם זע"ז שני בשני ובני ביניהם זע"ז שלשי בשלישי ולעולם שלשי בראשון כשר ואצ"ל שלשי בשני אבל שני בשני ואצ"ל שני בראשון שניהם פסילים לפיכך האב עם בן בנו פסול ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא שלשי בראשון מפני שאב ובנו ראשון בראשון כמי אח ואחיו וכן הדרך בנקבות כצד שתי אחיות או אח ואחותו בין מן האב בין מן האם הרי הם ראשון בראשון בניהם בין זכרים בין נקבות שני בשני בני בניהם או בנות בנותיהם שלשי בשלשי וי"א דשלישי בראשון פסול ע"כ וסיים מור"ם וכן ראוי להורות ע"כ:

פה) לקוצד"ן דהגם דמר"ן כתב בסברא קמייתא סתם דשלשי בראשון כשר ואח"כ הביא סברת י"א דשלישי בראשון פסול ואנן קי"ל הלכתא כמו מה שסתם דבריו בכאן נראה דנקטינן כדעת י"א דסברי דשלשי בראשון פסול הואיל ומור"ם סיים עלה וכתב וכן ראוי להורות יען כי כך קבלנו דאם מור"ם סיים וכן ראוי להורות על איזה סברא הגם שהיא נגד הכלל המסור בידינו אזלינן כהכרעתו וכמו שמצינו להרב עדו"ת ביהוס"ף בספרו סנ"ט שכתב על ההוא דין דפסק מר"ן בס' פ"ו ס"ו הודה במקצת ועד אחד מסייעו י"א שפוטרו וי"א שאינו פוטרו ע"ך. וסיים מור"ם על זה והעיקר כסברא הראשונה ע"ך. וכתב הרב עדו"ת ביהוסי"ף ז"ל דהגם דקי"ל בדברי מר"ן דהכלל הוא היכא שמביא י"א וי"א הלכה כי"א בתרא הכא הואל ומור"ם כתב דראוי להורות כי"א קמא הכי נקטינן א"כ גם כאן הואל ומור"ם סיים דראוי להורות כי"א דשלשי בראשון פסול הגם דמר"ן בריש דבריו סתם כדעת המכשירין ואנן קי"ל כסתם דבריו בכאן הואל והביא סברת הפוסלים הגם שהביאה בשם י"א עכ"ז הואל ומור"ם כתב דכן ראוי להורות הכי נקטינן והגם דהרב עדו"ת ביהוסי"ף כתב דבריו על דברי מר"ן דס' פ"ז ושם כתב י"א וי"א והוא הודה דכיש אומרים קמא ראוי להורות לא כן כאן מר"ן לא כתב י"א וי"א אלא סברא קמא כתבה בסתם ואח"כ כתב י"א עכ"ז אין לחלק דהא לפי הכלל המסור דמר"ן כשכותב דבריו בשם י"א וי"א דעתו הוא לפסוק כי"א בתרא ועכ"ז כתב הרב עדו"ת ביהוסי"ף הואל ומור"ם הכריע כי"א קמא לא פסקינן כהכלל המסור בדברי מר"ן א"ך הוא הדין כאן שכתב סברא קמא בסתם הגם דקי"ל הלכה כסתם הואל ומור"ם הכריע כי"א הכי נקטינן ואין סברא לחלק וק"ל:

פו) כל אשה שאתה פסול לה לעדות פסול לבעלה שהבעל כאשתו וכל בעל שאתה פסול לו כך פסול לאשתו שהאשה כבעלה ולדעת הפוסלים שלישי בראשון מכשירין באשתו מפני שהוא מופלג ש"ע ס"ג וסיים מור"ם ומ"מ אם דנין על ממון שיש לבעלה הנאה ממנו פסול להעיד לה דמא שקנתה אשה קנה בעלה ע"ך:

פז) כל שתי נשים שהם זו עם זו שני בשני בעליהם מעידין זה לזה דתרי בעל כאשתו דשני בשני לא אמרינן [מור"ם ומיהו לכתחילה לא יחתמו עצמן על שטר ביחד.] אבל אם היו ראשון בראשון כגון שלקח זה אשה וזה בתה וכן בעלי אחיות פסולות זה לזה דאמרינן תרי בעל כאשתו ואף בראשון בשני אמרינן בהו תרי בעל כאשתו שכשם שהוא פסול להעיד לבן אחות אשתו כך הוא פסול להעיד לבעל אחות אשתו אבל מעיד לבן בעל אחית אשתו שיש לו מאשה אחרת ויש אומרים דבראשון בשני לא אמרינן תרי בעל כאשתו ס"ע ס"ד ע"ך. וסיים מור"ם וכן ראוי להורות ע"ך. ועיין מש"ל סעיף פ"ה ודו"ק:

פח) כל איש שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך הרי אתה מעיד לשאר קרוביו כגון בנו' ואחיו וכן כל אשה שאין אתה מעיד לה מפני שהיא אשת קרובך הרי אתה מעיד לשאר קרוביה שם ס"ה:

פט) אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה. ש"ע שם ס"ו:

צ) אחי האם מן האם מעידין זה לזה שהרי אין קורבה ביניהם כלל ש"ע ס"ז פירוש כגון ראובן נשא רחל וילדה לו את ימין והיה לו בן מאשה אחרת ושמו נמואל שהוא אחי ימין מן האב ומת ראובן ונשאת רחל לשמעון וילדה לו את אוהד הוא אחי ימין מן האם נמואל ואוהד כשרים זה לזה אע"פ שימין הוא אח לשניהם עכ"ל הטור יעו"ש:

צא) האיש עם אשתו ראשין בראשון לפיכך אינו מעיד לא לבנה ולא לאשת בנה ולא לבתה ולא לבעל בתה ולא לאביה ולא לאמה ולא לבעל אמה ולא לאשת אביה ע"ך. ש"ע ס"ח ועידות האיש על אבי חמיו או על אבי חמותו נראה מדברי הסמ"ע סל"ב ס"ק ט"ו דמהני דהוי שלישי בראשון והרב טו"ז פוסל יעו"ס ע"ך:

צב) הארוס פסול להעיד לארוסתו אבל אם העיד דהיינו דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא.] לקרוביה אין פוסלין אותה עדות ש"ע ס"ט וסיים מור"ם ודוקא ארוסה אבל שדוכין בעלמא אינן פוסלים ומיהו אם רוצה להעיד שזכתה בממון אפשר דנוגיע בדבר ע"ך. והיבם מותר להעיד ליבמתו כנה"ג משם רשב"א:

צג) כל מי שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך אם מתה אשתו אפע"פ שהניחה לו בנים הרי זה נתרחק וכשר ש"ע סי"ב:

צד) היה יודיע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול. וכן אם ידע העדות כשהיה חתנו ומתה בתו פסול אבל אם ידע העדות בשעה שלא היה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו מאחר שתחילתו וסופו בכשרות אע"פ שנפסל בנתים כשר ש"ע סי"ג:

צה) ש"מ שצוה בפני עדים הקרובים לו ורחוקים מבניו אין הצואה כלום כיון שהיו קרובים בשעה שנמסר להם העדות ויש מי שמכשיר ש"ע סי"ד:

צו) בפסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות שאם היה נוגיע בדבר בשעת ראיית העדות מפני שהיה לו הנאה בדבר יכול להסתלק בענין שלא יהיה לו הנאה בדבר ויעיד ע"ך. ש"ע סט"ו:

צז) עדים הקרובים לערב פסולים ללוה לא שנא אם הלוה בא ליפטר בטענת כפירה והם מעידים עליו שלוה או טוען שפרע והם מעידין עליו שהודה שלא פרע ע"ך ש"ע סי"ו:

צח) עדים הקרובים לערב פסולים ללוה הוא הדין עדים הקרובים למלוה פסולים לערב מ"ק שם יעו"ע:

צט) עדים הקרובים לשותף אחד פסולין לשותף האחר כנה"ג יעו"ע הכוונה היא להעיד על עסק השותף. לשותף הכשרים עליו אין יכולים להעיד הואל והקרוב שלהם יש לו הנאה יעו"ע:

ק) העדים שקרובים זה לזה או שקרובים לדיינים פסולין ש"ע סי"ז:

קא) מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם לפיכך אין מוסרים עדות לעם הארץ ואין מקבלים ממנו עדות אלא א"כ הוחזק שעוסק במצות ובגמ"ח ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ אע"פ שהוא עם הארץ ואיני בקי לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל ת"ח כשר עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהולך בדרכי הישרים וכל מי שמקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונם של ישראל ע"פ רשעים ע"כ שם סל"ד סי"ז יעו"ע:

קב) הבזויים פסולים לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני, כל האדם וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידים על הבושת שכל אלו חשובים ככלב ואין מקפידים על עדות שקר ומכלל אלו המקבלי צדקה מהכותים בפרהסיא אע"פ שאפשר להם שיזונו בצנעא מבזים עצמם וכל אלו פסולים מדבריהם ע"כ ש"ע שם סי"ח:

קג) קטן פסול לעדות אפילו היה נבון וחכם עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות ואם שהו מלבודקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנים ובדקוהו ומצאו לו שתי שערות הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו י"ג שנה ואם נתמלא זקנו אין צריך בדיקה ש"ע סל"ה ס"א:

קד) הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות ונולד בו סמן מסמני סרים [דהאינו כשאין בשרו מעלה הבל כשהוא רוחץ ושערו לקוי ובשרו מחליק] הרי הוא גדול ואם לא נולד בו לא יעיד עד רוב שנותיו ש"ע שם ס"ב:

קה) בן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין עדותו עדות בקרקעות אבל במטלטלין עדותו עדות ש"ע שם ס"ג:

קו) שוטה פסול לעדות ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב ש"ע שם ס"ח:

קז) הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטרופת וצריכם להתישב בעדות הנכפה הרבה ש"ע שם ס"ט:

קח) הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עמי הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה לדיין שא"א לכוין הדעת בכתב ש"ע שם סכ"ב:

קט) חרש פסול א' מדבר ואינו שומע אי שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה מפני שצריך להעיד בב"ד בפיו ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו וכן אם נשתתק אע"פ שנבדק כדרך שבודקין לענין גטין ונמצאת עדותו מכוונית והעיד בפנינו בכתב ידו אין עדותו עדות חוץ מעדות אשה לפי שבעגונא הקילו ש"ע שם סי"א:

קי סומא בשתי עיניו אפע"פ שמכיר הקול והאנשים ומכוונות עדותו פסול:

קיא אפילו רואה קצת כל שאינו מכיר בין אשה לאיש אפילו כשהוא מסתכל בהם עדותו בטילה אף אם הוא מכיר בטביעות עינא דקלא הרשב"ץ ח"ג ס"ו והביאו הרב פת"ש יעו"ע:

קיב) מורשה שהורשה בשכר ידוע אפילו אם לא יוציא ממון מיד הנתבע קרוביו כשרים להעיד שאין לו חלק לא בהפסד ולא בהנאה ומטעם זה נ"ל שגם הוא כשר להעיד אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מהנתבע קרוביו פסולים בין לעדים בין לדיינים עכל"ה של מר"ן קכ"ג ס"י:

קיג) משרתי הבית כשרים להעיד רדב"ז סצ"ז פליטת ב"י סי"ח אבל הרדב"ז עצמו סכ"ד כתב דנוגעים בעדות אלה היו דברי הבאה"ט סו"ס ל"ח יע"ש:

קיד) השוכרים והפועלים וכן מי שלוקח מראובן פרס ללמוד תלמידים בחנם כשרים לדון ולהעיד ואפילו מדת חסידות ליכא מהריב"ל סצ"ח אבל הרשד"ם כתב ראוי לאדם לחוש לזה משום מדת חסדות עכ"ל הבאה"ט ג"ך שם ה"ל קב"ע

קטו טבח שבא להעיד על חבירו שהוציא טריפה מתחת ידו הוי נוגע בעדות כ"ך הרב ק"פ משם מהריב"ל יעו"ע

קטז) אין מקבלין עדות אלא ביום ואם קבלוה בלילה אפילו היו עדיו רדופים לילך למד"ה אין דנין ע"פ אותה קבלה ש"ע סכ"ח סכ"ד מיהו אם קבלו עליהם הבעלי דינים לקבל העדות בלילה מקבלים אפילו לכתחילה עכ"ל מור"ם שם:

קיז) הגם דקי"ל דיכולם לעשות ק"ס בלילה כמו שתראה בדברי הסמ"ע והש"ך בס"ה ס"ב יעו"ש בדבריהם דיכולם לעשות קנין סודר בלילה לאור הנר או לאור הלבנה עכ"ז קבלת עדות אין לדון עליה אפילו קבלו אותה לאור הנר יעו"ש בש"ך ודו"ק:

קיח) אין שנים ראויין לקבל עדות ואם קבלו לא עשו כלום ש"ע סכ"ח ס"ך:

קיט) קבלת עדות צריך שלשה מומחים יודעים הלכות עדות כשר ופסול וזהירין בקבלתן לכוון עדות כל אחד כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאלו קבל עדות שקר ואין ראוי לדון ע"פ אותו שטר אלא סומכין על העדים עצמן ש"ע שם סכ"א:

קכ) נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קב"ע מי הם העדים ש"ע סכ"ה מור"ם מיהו אם לא כתבו מי הם העדים לא הסיסידו ע"כ:

קכא) מאיימין על העדים בפני הכל ומודיעין אותן כח עונש עדות שקר ובושת המעיד בה בעה"ז ובעוה"ב ושהוא בזוי בעניני השוכרו ש"ע סכ"ח ס"ו יעו"ש ובסמ"ע סקל"ו:

קכב) אח"כ מוצאין את כל האדם לחוץ ומשיירים הגדול שבעדים ואומרים לוא אמור היאך אתה יודיע שזה חייב לזה וכו' אח"כ מכניסין העד השני ובודקין אותו וכו' ש"ע שם ס"ח וס"ט:

קכג) אם העד הראשון אמר עדותו והשני אמר אף אני כמותו ידעתי לא מהני וכו' שם ס"י:

קכד) בדיני ממינות אין צריכם להעיד שני העדים ב"א אלא יבא אחד בפני ב"ד ושומעין דבריו היום וכשיבוא העד הב' לאחר זמן שומעין דבריו ומצטרפין זה לזה ומוצאין בהם הממון ש"ע ס"ל ס"ט:

דיני הקיום

קכה) אין קיום שטרות אלא בשלשה מפני שהוא דין ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה ש"ע ס' מ"ו:

קכו) מקיימין השטר אפילו שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח מזויף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו שם ס"ה:

קכז) הוא הדין אפילו שטר שהוא על יתומים קטנים מקיימין עיין סמ"ע בס' מ"ו סקי"א ועיין בס' התקנות בקיצור התקנות השייכים לחומ"ש:

קכח) באחד מחמשה דרכים מקיימין השטר האחד שיהיו הדיינים מכירים כתב יד העדים השני שיחתמו העדים בפניהם השלשי שיבואו העדים החתומים ויאמר כל אחד זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה הרביעי שיבואו עדים ויעדו שזה כתב ידם של אלו ויכולין להעיד עדות זו מתוך כתבם ואינם צריכים להעיד בפיהם אלא יכולים לשלוח עדותם בכתב. החמשי שיהיה כתב ידם יוצא משטרות אחרים ועורכים בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו ואין מקיימין משטרות אחרות אלא משתי שטרות של שתי שדות שאכלם בעליהם שלש שניה אכילה גלויה נכונה בלי שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם כדרך שאוכלים כל בעלי שדות שדותיהם או משתי שטרות של כתובה והוא שיצאו השני שטרות מתחת יד אחד לא מתחת יד זה שרוצה לקיים שטרו שמא הוא זייף הכל ואפילו אם שני השטרות מקויימים אן מקיימין מהם אם יוצאין תחת ידו וכן מקיימין השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד מקיימין ממנו כמו שמקיימין משטרי שתי שדות או שתי כתובות מור"ם י"א דמקיימים חתימתן מספר שכתבו אבל לא מאגרת וי"א דאפילו מספר אין מקיימין אלא א"כ חתם שמו בסוף דאז מקיימין מחתימתו שם ס"ז:

קכט) ב"ד שכתבו במותב תלתא הוינא ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקויים אפע"פ שלא פירשו באיזה דרך נתקיים ונהגו לכתוב הדרך שנתקיים בו שם ס"ח:

קל) כשהשטר מתקיים בעדות אחרים שמעידים על כתב ידם של אלו אם אחד מעיד על חתימת האחד ואחד על חתימת השני לא נתקיים לפי שצריך שני עדים על כל אחד ואם יש שלשי עמהם שמעיד על חתימת שני העדים נתקיים שם ס"ט:

קלא) מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בב"ד שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד הואיל והדבר כן שטר שיצא בב"ד ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכירו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמלו אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר אי שהיו שם עדים שזה כתב ידם מקיימין השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרים העדות הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם ומפני טעם זה אנו מקיימים כל השטרות ואין אנו מצריכים להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים או לאו שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותו אין שומעין להם הואל ואפשר לקיימו שלא מפיהם אלה דברי הרמב"ם וי"ח ואומרים שאפילו אין זוכרים שלוה או שחתמו מעולם על שטר זה ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימים השטר על פיהם ולפי דבריהם כשהם עצמם באים על כתב ידם אם שכחו ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשטר זה צריך שני עדים על כל חתימה לכן צריך או שיעיד כל אחד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו או שיצטרף אחד עמהם שיעיד על כתב יד שניהם כדי שיהיה על כל חתימה שני עדים ש"ע שם ס"י:

קלב) אמר אחד מהעדים זה. כתב ידי והעיד הוא ואחד על כתב יד השני לא נתקיים לפי ששלשת רבעי הממון יוצאים על ידי עד אחד שם ש"ע סי"א:

ודע דודאי פשוט דדין זה הוא מיירי באומר זה העד שזה כתב ידו וזוכר שהיה עד בדבר דאזי אין צריך צרוף עד אחר על חתימתו דאזי חצי הממון יוצא ע"פ עדותו על חתימתו בזה הוא דאינו יכול להשתתף עם אחר על עדות השני מטעם דאזי הוי שלשה רבעי הממון יוצאים ע"פ אחד אבל אם זה העד המעיד על חתימתו אומר שאינו זוכר מהעדות אלא מכיר שזהו חתימתו דאזי הדין הוא כסברת וי"ח שכתב בס"י דצריך שיצטרף אחר עמו על חתימתו דהיינו או שיעיד כל אחד על חתימתו וחתימת חבירו או שיצטרף עם כל אחד ואחד מן השוק בזה הדין הוא שיכול העד האחד לצרף עמו אחד מן השוק שיעיד עמו על חתימתו ועל חתימת חבירו וזה פשוט כדאמר בס"י דמעיד הוא על חתימתו הוא וחבירו וחוזר הוא וחבירו ומעידין על חתימת חבירו וק"ל:

קלג) וכן אם העיד אחיו או אביו של הראשון עם אחד על כתב יד השני לא נתקיים שהרי שלשה רבעי הממון יוצאים על ידי קרובים ש"ע שם סי"ב:

קלד) שנים שחתומים על השטר ומת אחד מהם צריך שנים מן השוק להעיד על חתימתו ואין העד החי יכול להצטרף עם אחד להעיד על חתימת המת שאם כן יצאו שלשה רבעי הממון על ידו ואם לא נמצא אלא עד אחד עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס ומשליכו בב"ד עד שיוחזק כתב ידו בב"ד [מור"ם וכ"ש אם היו עדים לקיים חתימת החי] כדי שלא יצטרך להעיד על חתימתו ואח"ך יעיד הוא ואחר על חתימת המת ע"ך ש"ע סי"ג:

קלה) עדי הקיום יכולים להיות קרובים לעידי השטר ולא עוד אלא אפילו מת האב החתום בעוד הבן קטן יכול להעיד על חתימת אביו אחר שהגדיל להצטרף עם אחד כשר וכן יכול להעיד על כתב יד אחיו או על כתב יד רבו שראה בקטנותו וי"א דדוקא אלו שרגיל עמהם אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגודלו שהכיר אותו בקטנותו ע"ך ש"ע סי"ז:

קלו) צריך שלא יהיו עידי הקיום קרובים לדייני הקיום ויש מכשירין ש"ע שם סי"ח:

קלז) ועידי הקיום יכולין להיות קרובים לעדים המעידים על חתימת הדיינים שקיימו השטר ועידי הקיום לא יהיו קרובים זל"ז מור"ם שם:

קלח) עידי הקיום הקרובים למלוה וללוה פסולים ויש מי שמכשיר ש"ע סי"ט מור"ם ודייני קיום הקרובים למלוה ולוה הקיום פסול ע"ך:

קלט) אם העדים החותמים על הנפק יכולים להיות קרובים לעדי השטר עיין בספה"ק קרני רא"ם ס"ץ ששם העליתי דיכולם להיות דייני הקיום קרובים לעידי השטר יעו"ש:

קמ) שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם [פירוש זה השומע מפיהן חותם נפשו עמהן ואפע"פ שאלו השנים היו עדים שהעידו לפניו נעשו ג"ך דיינים דבקיום שטרות הקילו ומה"ט נמי אפע"פ דקבלת העדים דעלמא צריך להיות בשלשה וכאן מקבל האחד העדות מפי השנים הקילו בקיום שטרות ואמרו דנעשו אלו העדים בשעת הגדה דיינים וכאלו ישבו עמו לקבל עדות מפי אחרים.] משחתמו אין מעידים לפניו וחותם ומותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר שאין הכתיבה עקר אלא החתימה ויש חולקים ע"ך ש"ע סכ"ד ס"ך:

קמא) כתב הסמ"ע סקנ"ד ז"ל הוא הדין עד החתום על השטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני שחתום עמו בשטר רשב"א בתשובה סימן תתקס"ט עכ"ל והש"ך כתב דברי רשב"א אלו וסיים עליהם וכתב ז"ל ולעיל ס"ו מחדוש ו' כתב הב"י והד"מ ז"ל כתב רבינו ירוחם שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר וכן כתב בעל העטו"ר בשם רב אלפס והרשב"א כתב בתשובו' שיש לדון ולהכשיר אפי' עד החתום בשטר להיות דיין והיא בתשוב"ה להרמב"ן ז"ל סקי"ב עכ"ל. משמע מדבריהם דר' ירוחם וב"ח בשם רב אלפס פליגי עם הרשב"א ובאמת נראה דלא פליגי דר' ירוחם מיירי שאינו דן באותו שטר על המלוה שבו והרשב"א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד וכו' עכל"ה. א"ך לפי דבריו שמשוה דעת הפוסקים לדעת הרשב"א נראה דדברי הרשב"א הלכה ומורין כן. אכן ראיתי להרב זכו"ל בחח"מ אות ק' שכתב וז"ל אם יכול להיות אחד מעידי השטר אחד מדייני הקיום הרמב"ן והרשב"א והסמ"ע מכשירין. אמנם מהר"ש הלוי ז"ל בחו"מ סמ"ט הביא דבריהם וכתב דאין נכון לעשות כן ועיין מ"ש הגב"י אות ז"ך ובמהריק"ש שם ועיין בתשובת מהר"י מיגאס סקמ"ד דכתב דפסולים יעו"ש עכ"ל. וא"כ צריך ליזהר מזה וק"ל:

קמב) שלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהם צריכין לכתוב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כדי שלא יאמרו הרואים בית דין של שנים קיימוהו אפילו היה כתוב בו בבית דין יאמר שמא דימו ששנים ב"ד הם ואם יש בו משמעות שהיו שלשה אינו צריך וי"א שאם לא כתבו וחד ליתוהי כשר ומכל מקום לכולי עלמא אם כתב בי דינא ובמותב תלתא תו לא צריך וחותמים שנים מהם ודי מור"ם ואם כל השלשה חותמים אין צריך לכתוב במותב תלתא הוינא ואפילו אין כתוב בו רק שטר זה נתקיים כראוי די בכך ואפי' כשלא מת אחד מהם נוהגים לכתוב וחד ליתוהי כדי להקיל מעליהם שלא יחתמו בו אלא שנים ש"ע סכ"ט:

קמג) קיום ב"ד צריך שיהיה סמוך לכתב ידי העדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד הכתב [ולכן אם הנייר קצר למטה יכתוב הקיום מן הצד או מאחוריו.] ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שטה אחת ושני אוירים פסול הקיום לבדו שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף באותו שטר שטה ושני עדים ונמצא הקיום על שטר מזוייף ע"ך ש"ע סל"א יע"ש:

כיצד קניית קנין סודר

קמד) קנין סודר הכי הוא והכי פירושו יתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קנה זה חלוף הקרקע או המטלטל שמכרת או שנתת לי [מור"ם ואין נוהגים שיאמר לו המקנה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו] וכיון שמשך המקנה הכלי נקנה הקרקע או המטלטל ללוקח או למקבל המתנה בכל מקום שהוא אע"פ שלא החזק ולא נתן כסף ולא כתב שטר ולא משך ואין שום אחד מהם יכול לחזור אפילו אין עדים בדבר אם מודים זל"ז וכן אם קבלו קנין לפני פסולי עדות הוי קנין הואל ומודים זה לזה ע"ך ש"ע ומור"ם סקצ"ה ס"א:

קמה) אין קונין אלא בכלי אפע"פ שאין בו שוה פרוטה ובלבד שיהיה עשוי מדבר חשוב לאפוקי כלי העשוי מגלל בקר ואין קונים בדבר שאסור בהנאה ולא בפירות ולא במטביע ש"ע שם ס"ב:

קמו) בהמה מקרי כלי וקונין בה אבל שאר מטלטלין שאינן כלי אין קונין בהם מור"ם שם:

קמז) בהמה דמקרייא כלי לא בעיין בהמה שעושה מלאכה כגון שור לחרישה וכדומה אלא אפילו טלה והדומה לו כיון שנהנים ממנו דהטלה מגדילן לגדל עליו צמר וחלב והוולדות ודומים גם הם לכלי שעושים בו קנין כיון שראוים לעשות בהם מלאכה כ"ך הסמ"ע שם שק"ו:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה