פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
השמטות
סימן מו
ש"ך סק"ח ז"ל כתב הריטב"א וז"ל פירוש שהיו עדים חתומים בו והאחד אומר וכו'. אבל ליכא לפרושי ודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ הוה חד מייניהו משקר והו"ל עד"א בהכחשה ע"כ. ראיתי בס' משפט וצדקה ביעקב ס' צ"ט ששם הקשה הרב כמוהר"ש אלבאז זלה"ה על דברי הריטב"א אלו שהביאם מר"ן בבד"ה וז"ל ולדידי קשה לי דמאי נפקא לן מינה מאחר שהמחבר ז"ל פסק ה"ר מתתיה ז"ל שהעד שאומר תנאי נאמן והב' אינו כלום ואין על הנתבע אלא שבועת הסת כמ"ש לקמן ספ"ב סי"ב א"כ מה לי מכחיש מה לי אינו מכחיש דן אחד להם ואפשר שאף הרב בבד"ה לא אמרה למלתיה אלא על דברי הרמ"ה ז"ל שכתב בשמו שהעד שאמר לא היה תנאי מחייבו שבועה דכל מקום שהאמינה התורה עד"א כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ופירש הוא ז"ל דבריו דוקא אם אומר לא שמעתי וכו' אבל אם אמר ודאי לא היה תנאי הו"ל עד"א בהכחשה ואין כאן עדות עכל"ה לקוצ"ד לא ידעתי מה תמיהא יש כאן אפילו נניח דברי הרב בד"ה הביאם על דברי רב מתתיה צריך לכתוב כן דהא רבינו מתתיה דבריו הם הם כמ"ש רבינו הטו"ר ז"ל ונראין דברי רב מתתיה שכתב אפע"פ שעד אומר תנאי נאמן מ"מ כיון דרב נחמן מחייב שבועה וכו' ועל זה יוצדק מה שהביא הרב בד"ה על לשון זה שכתב רב מתתיה אפע"פ שעד"א בענין וכו' לזה מוכרח לפרש דמיירי שאין האחד מכחישו דאי במכחישו מאי אולמיה דקרי ליה נאמן הרי מכחישין זה את זה אלא מוכרח לומר בשאין האחד מכחישו מיירי:
ואל תקשה סו"ס הואל ולדעת רבינו מתתיה בין מכחישו ובין אין מכחישו אין עליו כ"א הסת א"ך מה איכפת לן להשמעינו דין זה בשאינם מכחישין זא"ז לזה יש לתרץ בפישיטות ולומר דכוונתו להשמעינו דלא כהרמ"ה דסבר דבמקום שאינם מכחישין זא את זה הו"ל עד האומר שלא היה תנאי הוי כשניים לגבי האומר תנאי הואל והתורה האמינתו לענין שבועה ולחייבו שבועה נגד העד על זה בא לומר רבינו מתתיה דאין הדין כן אלא במקום שאינו מכחישו אלא אחד אומר תנאי ואחד אומר לא שמעתי דאזי אינם מכחישין זא"ז עכ"ז אין על הנתבע כי אם הסת ועיין בדברי הסמ"ע ס"ק ק"א וק"ל:
סמ"ע ס"ק ק"ר ואם כתב וכו' עיין באה"ט מה שהקשה דברי הסמ"ע זה עם דבריו דסכ"ט ועיין בסכ"ט מה שיישבתי וק"ל:
סימן סג
המוצא שטר וכו' שאל ממני לזייף וכו' אין גובין וכו'. ראיתי בס' ז"א סנ"ח ז"ל שטר שזמנו שנת בע"ת ורצה לזייף ולמחוק אות ב' ולהקדימו ומחקה וטוענים היורשים ששטר זה פסול כי השום הבית היה נכר אף שנתקיים יהיה פסול וכהא דפסק מר"ן בס' ל"א ובס' ס"ג מי שהועד עליו שהיה רוצה לזייף וכו' פסקינן דמיהא לא ארייא דהתם מבקש לזייף עקר השטר ולזייף החותמין ולכן אף אם נתקיים בחותמיו חיישינן עד שיעידו עדי השטר על חתימתן אבל הכא שטרא לא אתרע כלל אלא שרצה המזייף לגרור אות אחת וכיון דהיה נכר מה היה כתוב שם דיינין ליה כדכתיב דלא אתיילד רעותא בגוף השטר ועקרו וכן בכל דבר שיש לחוש שמא הוסיף או גרע בשטר כמו עדים שהרחיקו חתימתן מן השטר אין למדים ממנו כיון דאיכא למיחש שמא זייף אין למדים מאותו תוס' שיש לחוש שמא הוסיף אבל אין פוסלים כל השטר וברור ע"ך:
סימן מז
סמ"ע סקל"ה ומת אחד מהן ה"ה אי הוה חי ואינו במדינה ע"כ עיין בב"ח שמדקדק מדברי הטור דמדלא כתב דין זה על דינא קמא דפסק הש"ע כאן סעיף י"א ש"מ דדין זה לא כתבוהו אלא במת דוקא הואיל ואין תקנה היקלו אבל אם היה העד השני חי לא. יעו"ש אכן בפרישה ישיב דקדוק זה וכתב משם הנמק"י דאפילו בחי מהני והוא מה שכתב כן בסמ"ע וכן הסכים הש"ך סקל"ה ע"ע:
ש"ע סי"ג שנים שחתמו וכו' כתב נ"י משם הריטב"א וז"ל שאם בא אחד מן השוק והעיד על חתימת החי ואח"כ בא החי והעיד על עצמו כשאחיו של חי מצטרף עם אחד להכיר חתימת המת נמצא דליכא אפומא דאחיו אלא פלגא אבל אם העיד ראשונה החי על עצמו הוי אידך יתר שהוא כנטול ומכאן נראה דאחי או בין של אחד מהם יכול להצטרף עם אחד לקיים חתימת קרובו וגם על חתימת העד השני דלא נפיק אפומא דקרובין אלא פלגא דממונא אם אחד מעידי השטר מעיד על חתימת ידו ועד מן השוק מעיד על חתימת העד השני ודיין אומר זה כתב ידי. לזה אני אומר שמועיל שהעד לאו על המנה בלחוד הוא מעיד אלא אף אחתימת ידו מעיד ושנים מעידין על חתימת חבירו. הרמ"ע הובא דבריו בס' גוא"ל יע"ש:
ש"ע סכ"ה אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדותו בפני עצמו פסול ויש מי שמכשיר ע"כ עיין להרה"ג מהריט"ץ זלה"ה בס' ק"ו שכתב וז"ל בעניין קיום שטרות הלא כתבתי לך שתי תשובות שלי בארוכה שהיא מחלוקית בין הרמב"ן והרא"ש כי סברת מוהרי"ק ז"ל דלהרא"ש יכול כי אחד מהדיינים לקבל העדות בפני עצמו ולדעת הרמב"ן פסול אם לא קבלוהו שלשתן יחד ולע"ד כתבתי שאפילו לדעת הרמב"ן אפע"פ שקבל כל אחד בפני עצמו ולא חתם אם אח"כ נתוועדו במותב תלתא ואמרו הוברר לנו ואשתמודענא דדא היא חתימת ידיהון דסהדייא נתחתמו יחד כשר והכרחתי סברא זו בהכרחיות עצומות אלה היו דברי מוהריט"ץ זלה"ה:
עוד כתב שם הרב הנז' ז"ל עתה נסתפק לנו בעניין זה אם לדעת כולם יכולים לקבל שלשה שהם ב"ד עדות ע"א שמעיד על שתי החתימות או על חתימה אחת או שני עדים שמעידים על חתימת אחד ולאחר זמן יקבלו דיינים אחרים עדות החתימה אחרת וכל אחת מכת דיינים יחתמו ביום קבלת עדותו אי מהני שנצטרף קבלת הבתי דינין שבשניהם יש הכשר לשטר ההוא אלה היו ספיקותיו של הרב הנ"ז ואחר השקלא וטרייא מסקנתו היתה בזה"ל לפי מה שכתבתי בתשובה וחדשתי דגם הרמב"ן יודה דאם קבל כל אחד לבדו ולא חתם ושוב נתוועדו וכתבו במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דינה וכו' ואיתברר לנא וכו' דמהני ולא פיליגי הרא"ש והרמב"ן כמו שכתבתי בארוכה נמצא דגם לדברי כולם בנדו"ד אם אחר שקבל כל ב"ד עדות ע"א לבדו ולא חתם ושוב נתוועדו יחד וכתבו כחדא הוינא כד דנפק שטרא דנא וכו' ואיתברר לנא וכו' דמהני ולא פליגי הרא"ש והרמב"ן ז"ל כמ"ש בארוכה נמצא דגם לדברי כולם בנדו"ד אם אחר שקבל כל ב"ד עדות ע"א ושוב נתוועדו יחד וכתבו כחדא הוינא כד איתברר לנא דדא חתימת ידיהן דסהדייא ויחתמו כולם או אחד מב"ד זה ושנים מב"ד זה ויועיל כמו קיום ב"ד וידונו על פיו כל שאר בתי דינין ולא כמו לקב"ע דבעינן שיצטרפו השני ב"ד זה אצל זה וידונו הדין ולא תועיל כתיבת קב"ע שידונו אותו ב"ד אחר דקב"ע חמיר וקיום שטרות קל אמנם שתועיל קבלת קיום ב"ד זה על אחד וקבלת קיום ב"ד זה על עד השני אין לנו דודאי לא מהני כיון דלא נתוועדו שוב יחד לדברי הרמב"ן כמ"ש בתשובה ולדברי הרא"ש נמי כפי מ"ש הרב מהר"ק דאפילו לדברי הרא"ש ז"ל דלא כמו שיהיו שלשתן בשעת קבלת העדות בעינן שיהיו יחד בשעת כתיבה ויודעו זל"ז ויכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ואפע"ג דאין מוכרח דבר זה דלא בעינן שיכתבו במותב תלתא כחדא הוינא אלא יכתבו נתקיים שטרא דינא קודמנא בי דינא אמנם לפי סברת הרב שסובר דגם להרא"ש צריך שיתוועדו בשעת חתימה וא"כ הכא נמי בעינן שיצטרפו הבתי דינין ויכתבו ע"ך. אלה היו דברי הרב להלכה ולמעשה ודו"ק:
ש"ך ס"ק ק"ח ואפילו עד אחד וכו' כתב הריטב"א וז"ל פירוש וכו' באמת לא ידעתי למה הש"ך הטריח עצמו להעתיק דברי הריטב"א זלה"ה על דברי מר"ן בש"ע כאן בשלמא מר"ן בבד"ה יכול להיות העתיקם בשביל דברי הרמ"ה שהביא הטור דס"ל הרמ"ה דעד שאומר לא היה תנאי חשוב כשנים לחייבו שבועה דאורייתא על זה הוצרך להביא דברי הריטב"א דצריכם לפרש דבשאינם מכחישים זל"ז איירי אלא בזה אומר היה תנאי וזה אומר לא שמעתי איירי הא לאו הכי הוו מכחישין ואין כאן עדות אפילו לדעת הרמ"ה אבל לדעת מר"ן דפסק כאן כדעת ר"ב מתתי"ה בין לדברי הסמ"ע כמ"ש בס"ק ק"א בין לדעתו של הש"ך ג"ך וכמ"ש בס"ק ק"ט א"כ לא איכפת בין אם נפריש הכחשתם שזה אומר שמע וזה אומר לא שמע ובן מכחישין דין אחד להם דהיינו שאין על הלוה כי אם שבועת הסית א"כ למה הוצרך הש"ך להעתיק כאן דברי הריטב"א על דברי הש"ע וי"ל וק"ל:
סימן מט
בש"ע ס"ב צריך שיכירו העדים וכו' לגברא אחרינא לא מקבלין וכו' ראיתי בס' גוא"ל שכתב בס' כ"ט סק"ז משם המבי"ט ז"ל עדים שאמרו שטר זה שחתמנו לא על זה חתמנו אלא על אורח שאמר לנו ששמו כשמך וחתמנו ואין מכירים צורת האיש ולא היינו מכירים אותו קודם לכן נאמנים ע"ך והואל ואין ספר המבי"ט בידי לעיין בו במקורן של דברים צל"ע לכוונת דברי פה קדוש עם פסק זה של הש"ע דפסיקא ליה דהיכא דסמיך אקרוב וכו' לאדם דעל מה לא מקבלין ואמרינן ודאי מידק דייק והיא גמרא ערוכה בפרק כל הגט דדוקא לצורבה מרבנן הוא דאמרין ביה לא דייק אבל אדם אחר מידק דייק על כן צריך לעיין מעקורן של דברים בעה"ו ועיין בס' מאמר קדשין סט"ל סקי"ב ודו"ק:
סימן נג
במור"ם ואפילו ידעינן שלא מרצון הלוה ע"ך והיינו דב"ד הם שעושים לו כך וכן כתב הטו"ר אבל העדים אפילו ברצון הלוה אינם יכולים דכבר עשו שלחותן כמ"ש בס' שאחר זה וק"ל:
סמ"ע אין שומעין וכו' ובהאי דנא בתרא פשיטא כשידוע שלא פגעו מותר לשנות ולעשות ממאה אחד של חמשים וכו' קשה לי הרי איכא למיחש שמא כשיבא לפורעו יתבע ממנו מאה ושיאמר תן לי השטר יאמר לו נאבד לי ויתן לו שובר על השטר של מאה ואח"כ יתבענו בשטר זה של חמשים. ואמרתי אני בעוניי דבנדון זה שהא נושא מנה ורצה לכתוב חמשים ולקרוע השטר של מאה ודאי לא חיישנן לומר שמתכוין זה לרמאות זה דזה מילתה שיהיה נושא מאה ויניח השטר של מאה ויקח שטר של חמישים בידו ויסמוך שיפריענו במאה בלי שטר ויחזור ויתבענו זה מילתה דלא שכיחא ובודאי זה שרצונו לעשות משטר של מאה שטר של חמשים ודאי אינו מתכוין אלה לטובת הלוה וא"כ בודאי דלא חיישנן דכוונתו לשום רמאות וא"כ הואיל וידעינן שנושה בו המאה משטר של מאה עושים לו שטר של חמשים דודאי אין כאן כי אם טובת הלוה ודו"ק:
אחרי זה ראיתי מה שכתב הטו"ז בס' זה ונחה דעתי יותר דאיכא למימר דבאומר כתבו לי משטר זה של מאה שטר של חמשים והודיענו ללוה וק"ל:
סימן נז
בסמ"ע סק"ה שאין הלוה וכו' אבל אם הלוה נותן שכר הסופר אפילו במקום שאין דרך הלוה ליתנו צריך להחזר השטר לידו דשלו הוא וק"ל הנה מדברי הסמ"ע המודפס בידינו כתוב אבל אם הלוה נותן שכר וכו' מלת נותן מליאה וא"ו דמשמעותה הוא אפילו אם נותן עתה אחר הפירעון אכלו הכי יכול להוציאו מידו ולא תימא הואיל וכבר המלוה פרעו מכיסו א"כ דידיה הוא ולא יחזרנו ללוה אפילו ירצה עתה לפורעו בשכר הסופרים הואיל וכבר קנוי למלוה על זה אמר דאפילו הכי יכול להוציאו מידו ויהיב הסמ"ע טעמא דשלו הוא פירוש מצד הדין הוא דהלוה משום שהלוה חייב לשלם שכר הסופר ושלו הוא וא"כ עתה אפילו במקום שאין הלוה פרוע משום מנהג עכ"פ אם ירצה לפרוע הדר דינא דיכול לפרוע והשטר שלו ודוק:
אלא דראיתי להבאה"ט שהעתיק דברי הסמ"ע לא כתב מלת נותן מליאה וא"ו אלא כתב ואם נתן הלוה חסירה וא"ו דמשמע נתן כבר בשעת הלואה וא"כ עדיין הדבר ספק דדיקא היכא דפרע בשעת הלואה דאזי שלו הוא מאותה שעה ולא נקנה מעולם למלוה הוא דאתה לאשמועינן דאפי' במקום מנהג דהמלוה פורע ומעכב אותו עכ"ז אם הלוה פרע שלו הוא ויכול להוציאו מידו אבל אחר שפרע המלוה אם ירצה עתה הלוה לפורעו ולהוציאו איכא למימר לא וא"כ יש להסתפק לפי גרסתו:
אלא דנלע"ד דודאי האמת הוא כגרסת הסמ"ע שלפנינו דאפילו בנותן עתה קא מיירי דאם בנתן מעקרא בשעת הלואה מה אתא לאשמועינן פשיטא דמוציאו מידו ואי משום מנהג שנהגו באותו מקום שהמלוה פורע וקונה אותו לעצמו סוף סוף פשיטא דהואיל ואין אותו מנהג שקונה אותו המלוה אלא משום שהוא פרוע ודאי אי לא פרע איהו אלא הלוה ודאי דשל לוה הוא מא אתא לאשמועינן אלא ודאי לא אתא לומר אלא דאפילו ברוצה לפורעו עתה קא מיירי דיכול להוציאו מידו שוב זכיתי לספר כנה"ג דגם הוא הכי גירסתו דשם תני וז"ל וכתב בספר המפה ובמקום שאין הלוה נותן שכר הסופר אין צריך להחזיר השטר ע"כ ומדבריו אלו איכא למשמע דבנותן שכר הסופר לא סגי שיקרענו אלא צריך שיחזירנו ע"ך וא"כ ודאי זהו הגירסא האמתית ודו"ק:
ש"ע ס"ב שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו וכו' לאו דוקא פרעו אלא הוא הדין מחלו בפה והילך מ"ש הרב כנה"ג מי לי נפרע מה לי נמחל הרדב"ז ע"כ:
סימן נט
בש"ע ואם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזוכר אני בברי שאינו פרוע חוזר וגובה בו ע"כ הנה הש"ך כתב בסק"ב משם הטור דצריך להחזיר השטר ללוה ואין לו עליו כי אם חר"ס וכו' על זה מספיקא לי אם יכול המלוה אחר שטען אינו יודע אם יכול לטעון שלא יחזר השטר עד זמן מה אצלי אולי יזכור שעדין לא נפרע וצערתי דיש לברר דאין יכול לטעון כך לעכבו אצלו מדברי הש"ך סק"ג שכתב על מה דכתב הסמ"ע דבאומר נזכרתי חוזר וגובה בו אפילו מן המשועבדים על זה כתב הש"ך וז"ל ונראה דוקא מלקוחות שקנו קודם שאמר פרוע אבל לקוחות שאחר שאמר פרוע אינו טורף מהן דהא יכולים לומר אין אדבוריה דידיה שאמר פרוע סמכינן וזבנינן ואלו הוה בעי לשטרא הוה צריך לאהדורי ליה ואידו דאפסיד אנפשיה שלא תבע שטרו עד שנזכר עכל"ה ואם באמת שיכול המלוה לתבוע זמן מה אולי יזכור היאך יוצדקו דברי הש"ך שהלוקוחות יטענו כך איהו דאפסיד אנפשיה דאלו הוה בעי הוה תבע וכו' הרי אפילו אמר שהוא מסופק יכול לתבוע איזה זמן כדי לזכור אלא ודאי פשוט משעה שאמר הלוה פרוע והמלוה אמר אינו יודע כופין אותו ליתן השטר ואינו יכול לתבוע שום זמן כלל ופשוט וק"ל:
סימן ס
מור"ם ס"ג המקבל עליו לזונו סתם וכו' נפטר בשנה אחת עיין להרב מש' הרועים שכתב ז"ל ונלע"ד דלא כתב הרא"ש ז"ל כן אלא במתחייב מעצמו בלי שום תמורת קבלת הנאה מהניזון אלא בתורת נדר ונדבה והכי מוכח לשון הרא"ש אבל אם קבל ממנו הנאה ובעבורה חייב עצמו לזון לא קא מיירי הרא"ש ז"ל. איברא דמספק"ל אי שיימינן ליה ההוא הנאה וניזון כפי שיעור אותה הנאה או"ד אגב אותה הנאה גמר ושעבד עצמו כל ימי חייו וצ"ע כעת וכדאמרינן בעלמא אי לאו דקביל הנאה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה אע"ג דלא ידעינן כמה נהנה ממנו עכ"ל:
ס"ט שטר שהיה וכו' אלו המעות מחכירות הקהל וכו' עיין משה"ר מער' ה' אות ט"ו ותרוה צמאונך ודו"ק:
סימן סא
ש"ע ס"ד שטר שכתוב בו שיוכל כל המוציאו וכו הנה נסתפקתי שהגם שיכול המוציאו לגבות בו וא"צ להרשאה ולא לכתיבה ומסירה עכ"פ אם צריך לברר שבא לידו מיד בעליו דשמי יטעון הלוה שהמוציאו מצאו בשוק או אין צריך לברר:
אחר החפוש מצאתי הדבר מבואר בהרדב"ז ח"א סימן קצ"ג שכתב ז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שלוה משמעון בשטר וכתב לו שנשתעבד לפרוע לכל מי שיוצא שטר מתחת ידו אפילו בלא הרשאה ועתה יוצא השטר מיד לוי אם יכול ראובן לומר תביא ראיה איך בא שטר זה לידך שמא משמעון נפל וא"ת שאינו יכול לעכב אי טריף ביה ממשעבדי כיון שלא בא לידו בכתו"ע:
תשובה דברים ברורים אני רואה דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים וכיון שנשתעבד ראובן לכל מי שיוציא השטר אין יכול לדחותו ולא לעכב עליו בשום טענה ושמעון אפסד אנפשיה שלא שמר שטרו יפה ומ"מ מוטל על הב"ד לחקור על הדבר איך בא שטר זה לידו אם יאמר ממנו נפל ואני מצאתיו מעכבין הפרעון עד שיבוא בעל השטר ואם יאמר מכרו או נתנו לו במתנה אם הוא במקום קרוב מודיעין אותו ואם בא ואמר לא אלא ממני נפל ישבע המוחזק בשטר שמכרו לו או נתנו לו במתנה וגובה החוב ואף על גב דשאר שטרות דעלמא אין יכול להקנותן אלא באגב או בכתו"ם שאני התם מפני שהשעבוד אין יכול להקנותו בכתו"ם אבל הכא הרי נשתעבד ראובן לכל מי שיוציא השטר והרי השעבוד קנוי ללוי כיון שיוצא מתחת ידו ומטעם זה טורף ממשעבדי שהרי נשתעבד וכ"ש דלקוחות הפסידו אנפשייהו שלא היה להם לקנות קרקע ממי שנשתעבד לכל מי שיוציא השטר ואם הוא במקום רחוק אין מעכבין הפרעון וכשיבוא שמעון בעל השטר יעשה דין עם לוי וראובן נפטר בשעה שפרט ללוי והוי יורש כי חוב כזה לא יוכל לגבות אותו בעל השטר אם אין השטר בידו אע"ג דכתב ליה תברא דמצי למימר שמא כתב השטר לאחר או שמא יפול וימצא אותו אחר ולא אוכל לדחותו כיון שכתוב בו תנאי זה לפיכך אם נאבד השטר אין תקנה ומ"מ מסתברא שאם שמעון המלוה אמוד כופין את ראובן לפרוע לו חובו ויקבל עליו כל ערעור ונזק והפסד שיבוא לו מצד הפרעון הנז' ואם אינו אמוד יביא לו ערב או משכון על זה כדי שלא יפסיד זה שלו ויאכל הלה וחדי וכזה ראוי לדון ע"ך:
סימן סו
ס"א במור"ם מיהו יכול לתפוס הנייר וכו' והלוה יכול לעכב הפירעון עד שיבוא השטר לידו הואיל והשטר ישנו בעולם וכן בא הדבר מפורש לקמן בדברי הסמ"ע סקמ"ח והש"ך סק"ס יעו"ע:
מורם ס"ד מיהו אם כבר גבה האחד ואומר שהשני מחל לו מה שגבה גבה וכו' האי אמירה שאומר מחל לו לאו למימרא שמחל לו אחר שגבה דדבר פשוט הוא דהויא מחילה הואל והמעות סוב בידו והוא מחל אותם לו אלא כוונתו היא שאומר שמחל לו השטר דלא מהנייא מחילתו דלא נקנה לו השטר וכמ"ש לעיל סר"ז אם גבה אח"ך קנה אותם מעות דדין זה הוא כדין ש"ע לקמן בס' זה סי"ז ופשוט:
סעיף י"ד אין שטר נקנה בכתיבה ומסירה וכו' עיין בפנים מה שכתבתי דבמקום דכתבי שטרא השטר מכר נקנה בכתיבה ומסירה יעו"ש בפנים ועיין בסה"ק קרנ"י רא"ם סק"ע מה שהצרכתי שם דשוב התכוונתי וראיתי מ"ש הרב"י בס' ק"צ ס"ח בפסקת בד"א וכו' ששם כתוב בסוף דבריו וזל"ה אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה בלבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה עכל"ה וא"כ נראה דהואיל ושטר ראיה אין גופו עושה קנין אלא עושה חזוק לקנין הכסף א"כ לאו שטר קנין להיות בכתו"מ עכ"פ צל"ע. לפי ענ"ד נראה הואיל וסוף כל סוף הוא המחזיק את הקנין של כסף ואלולי שטר זה אין הקרקע קנוי נמצא שיש בו ממשות והעמדה לקנייה דין הוא שיהיה נקנה בכתו"מ דעד כאן לא אמר הר"ן דאין הקרקע נקנה בו אלא בכסף למפרע הוא דעושה קנין דוקא ליחשב עקר הקנין בכסף להיות נקנה הקרקע משעת נתינת המעות אבל אה"ן לענין שיהיה נקנה בכתו"מ אפשר לשטר קנייה יחשב וצל"ע וק"ל:
ש"ך סקע"ד אם חזר ומחלו ללוה מחול וכו' עיין כאן בדבריו שכתב כתב בתשובת מהראנ"ח בנתן שט"ח ללאה ולאה חייבת ללוה דכי האי גוונא לא מהנייא דהוי כגבוי וכו' וכיון שמבאר מתוך סוגיין שנים שהוציאו שטר זה על זה דזה גובה וזה גובה וכו' וכתב עליו הרב הש"ך דדבריו תמוהין דאדרבה מהסוגייא דפרק שני דייני גזירות ומהריב"ש מוכיח דזה גובה וזה גובה וכן מוכח לקמן ספ"ה בכל הסימן ובפרט בס"ד ובס"ו וכו' ומכח זה דחה דברי מהראנ"ק יעו"ע ואנו דפעוט קצרה ידיעתי דודאי מה שכתב מהראנ"ח כמו שמוכח מסוגיין זה גובה וזה גובה ודאי לא כיון אלא על מה דקי"ל דאם היו לשניהם קרקעות שוים כל אחד עומד בשלו דהגם דבמקום שאין קרקעותם שוים ז"ג וז"ג כמ"ש בספ"ה עכ"פ במקום שהקרקעות שוים כל אחד עומד בשלו מטעם אטרוחי בי דינא למה לי דאפילו יקדום אחד ויגבה תחילה מחבירו בב"ד יכול הוא להגבותו אותה קרקע שגבה ממנו וא"כ מופוכי דמרתא למה לי על כן כל אחד עומד בשלו והוי כגבוי ממנו נבוא ללאה זאת שהיתה חייבת ללוה וקנתה השטר דידיה הוי כאלו הגביתה לו חובה ומשעה שבא לידה שטרו בתורת מקח כאלו פרעה לו חובה שנלע"ד. וזה ג"כ הוי דומה למ"ש הש"ע לקמן ספ"ד ס"ד יעו"ש ומה שתמה הש"ך לקמן ס"ו שפסק שנים שיש לכל אחד שטר חוב על חבירו וכו' ומכר אחד מהם חובו לאחר הלוקח גובה וחוזר הלוה וגובה מהמוכר וכו' אין נדון דמהראנ"ח דומה, לשם דשאני התם דהלוה לא יש לו נגד הלוקח אלא נגד המוכר והלכך הואיל והדין הוא שזה גובה אלא דבמקום שיש להם קרקעות שוים כל אחד עומד בשלו משום אטרוחי בי דינא א"כ הלוקח דינו הוא שם. שיהיה גובה מהלוה והלוה יגבה מהמוכר דהואיל ומצד הדין הוא זה גובה וזה גובה אלא משום אטרוחי בי דינא הוא דאמרינן כל אחד בשלו א"כ התם הלוקח גובה מהלוה והלוה גובה מהמוכר לא כי בנדון דמהראנ"ח הואיל ולאה גובה מהמוכר לא כן בנדון דמהראנ"ח הואל ולאה שקנתה השטר היא מחויבית ללוה א"כ הדר דינה כראובן שיש לו שטר על שמעון ושמעון על ראובן דהדר דנייהו כדין זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואזי חשבינן משעה שבא השטר לידה כאלו פרעה ללוה דידה דהוי כאלו גבתה ואחר הגבייה לא נשאר למוכר כח למחול זהו מה שנלע"ד להעמיד פסק מהראנ"ח זלה"ה שוב אחרי זאת ראיתי להרב קצו"ת החש"ן זלה"ה שהביא שטת הפוס' בדין המוכר שט"ח וחזר ומחלו ובסוף דבריו כתב ז"ל ובזה הוטב בעיני פסק מהראנ"ח הנז' וזל"ה בקצור דאע"ג דשם בסוגיא זה גובה וזה גובה מ"מ תפס מיהא הוי וכדמוכח שם בסוגיא לענין נכסי יתמי דהוי תפס וכיון דמבואר שם דהוי תפס א"כ תו לא הוי מחילה כיון דהוי מטא לידיה לא גרע ממשכון קרקע והכא נמי חובו ממושכן אצלו ובש"ך סקע"ד השיג על מוהראנ"ח והדברים ברורים כמו שכתבתי דהוי עכ"פ מטא לידיה ותו לא מהני מחילה עכל"ה וא"כ דברי מהראנ"ח קמו ונצבו לדעת הרב קצו"ת החוש"ן:
שוב אחרי זאת בא לידי ספר בי"ת אברה"ם שגם הוא הביא דברי מהראנ"ח ומה שכתב עליו הש"ך ומני"ר חלק כמש"ל כמעט בדקדוק יעו"ש ותרוה צמאונך ודו"ק:
ש"ע סעיף ל' המוכר שט"ח וכו' הוא הדין אם היתה משכנת קרקע וירד הלוקח והחזק וכו' עיין לקמן מ"ש בס' ק"ח סי"ב ומשם תלמד האי ירד והחזק שכתב כאן מר"ן אי בעינן ירד ודר בה או אפילו החזיק לאכל פירות כגון אם היה משכרה אי הוי מוחזק ע"ש:
סימן סז
בש"ע ס"ט המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית וכו' ידועה היא קושית הראשונים דלפי זה למה הוצרך הלל לתקין פורוזבול הרי כל מלוה יתנה בשעת הלואה והרבה תרוצים נאמרו על זה כש"ש בפנים בסעיף יו"ד והן היום ראיתי להרב גור אריה דרמון זלה"ה בחדושיו לגטין דל"ו ע"ב שכתב על זה ז"ל ולע"ד י"ל דאכתי לא מהני תקון התנאי בדבר שנתחייב האחד לחבירו כגון השומרים שנתחייבו בגניבה וכו' או בפשיעה או באונסין או שנתחייבו מחמת נזקין ולא היה בידם לפרוע לו וזקפם עליו במלוה דנראה דלא יועיל בזה תנאי דע"מ שלא תשמיט דדוקא במלוה שמתנה בשעת ההלואה אך בזה כבר נתחייבו בפירעון קודם דזקפן במלוה ולא יועיל השתא תנאה ואע"ג דהלל לא נתעורר לתקן אלא ע"ע ההלאות מ"מ כשראה הלל זה הוסיף לתקן באופן שיועיל לכל דיני ממונות עכ"ל ולקוצ"ד נראה דזה חדוש למה לא מהני תנאי בזה הרי יכול לעשות הדבר על ידי קנין וקי"ל דקנין מהני לשעבוד כדמצינו בדין ערב בש"ע סקכ"ט ס"א דערב שלא בשעת מתן מעות משתעבד על ידי קנין יע"ש גם בדינו שמירת קרקעות ושטרות ועבדים פסק בס' ש"א ס"ד ז"ל כל אלו אם קנו מידם להתחייב באחריותם חייבים ע"כ יע"ש וא"כ גם כאן למה לא יהנה התנאי על ידי קנין ולקוצד"ן כלפי לייא דאדרבה דהא לפי תרוצי של הרב תבואו"ת שו"ר שהבאתי לעיל שם שתרץ דהוצרכו פרוזבול על היכא דהלוה לא הסכים על התנאי ומתוך כך נמנע המלוה מלהלוותו מיד הוא עובר על השמר לך וכו' שאסור למנוע מלהלות בשביל שמיטה אבל בתיקון פרוזבול אין שום איסור יע"ע גם דעידפא מזה תרץ הרב חת"ס דאפילו אם הלוה מרוצה והמלוה מלוה לו בתנאי זה עביד איסורא ועובר עמ"ש בתורה השמר לך על כן הוצרך הלל וכו' וא"ך הואיל ומצינו דאפילו בשעת הלואה דאם לא ילוה לו עובר על מ"ש בתורה ועכ"ז אם התנא ע"מ שלא ישמיטנו בשבעית מהני מכ"ש במקום שלא בא להלותו אלא נתחייב לו מחמת נזקין או שומרים וכדומה והוצרך לזקוף חובו עליו למה לא יהנה תנאי הרי גם שם הואיל והיה עליו חיוב לשלם ומן הראוי או למכור קרקעותיו או כליו לשלם וזה זקפם עליו למה לא ישתעביד באותה הנאה. ואף במקום דאיש עני הוא ממקרקעי וממטלטלי עכ"פ למה לא ישתעבד על ידי קנין כמש"ל על כן נראה לי דתרוצו של הרב גו"א ז"ל דחוק וק"ל:
ש"ע ס"י המלוה את חבירו וקבע לו זמן וכו' ואם הלוהו וכתב לו הולך ופורע מהיום ועד שלש או ארבע שנים ופגעה שנת השמטה תוך שנים הללו אינו משמט כי הגם שכתב לו הולך ופורע מהיום ועד סוף שלש או ארבע אינו יכול לנוגשו עד סוף הזמן וכמ"ש הרב פת"ש בס' ע"ג משם מהרק"ש ז"ל שם בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב היה כתוב בשטר שיפרע במשך זמן שלשים יום. הכונה שיפרע מעט מעט ומ"מ אם לא היו לו מעות מוכנים אין ב"ד כופין אותו ואין יורדין לנכסיו עד תום הזמן הריק"ש ע"ך א"ך הואל ואין יכול לכופו לא קרינן ביה כי יגוש ואינו משמיט ופשוט וק"ל:
סימן סט
ש"ך סקי"ב שאינו כתב ידו וכו' ויורש שאמר זה כתב יד מורישו פטור דשמא לא הכיר החתימה כ"ך מהרשד"ם ס"ו עכ"ל עיין מה שכתבתי לקמן סק"ח על דברי מורם ס"א ומה שכתבתי שם על דברי הש"ע סט"ו יעו"ש והוא עדיף מדינו דמהרשד"ם יעו"ש: