פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן שיב
ש"ע ס"א המשכיר וכו' ואפילו העני וכו' עיין בית יהודה ח"ב ספ"ב ועיין גושפנקא דמלכא דף ס"ט יע"ש ועיין להרב תורת חסד ס' ועיין להרב דב"מ סע"ט:
שם אינו יכול להוציאו עיין גוא"ל שכתב וז"ל אפי' השוכר מקלקל החצר הדמים הוא שנתחייב לו דבר"י ריבו"ת קס"א ע"ך. ועיין בב"י ריש סימן שט"ו מ"ש בדברי המגי"ד ודו"ק:
ש"ך סק"ג עד שישלם זמנו אבל יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן תשובת מבי"ט ע"ך. לא ידעתי למאי נתכוון הש"ך בדין זה שהביא משם המבי"ט אי נתכוון להשמיעינו חדוש דיכול להשכירו תוך זמן שכירותו לאפוקי מסברת הפוסקים דפליגי וס"ל דאינו יכול להשכירו משום דהואיל ומושכר הוא ביד אחרים הוי כמי שאינו ברשותו והדר דינו כאומר שדה זו לכשאקחנה תהיה קנוייה לך דלא קנה זוהי סברת מהרשד"ם והרב דבר משה הביא דבריהם הרב זכו"ל בח"א ובח"ב אות שי"ן יע"ש. ועיין להרב מש"ה מה שהביא מענין זה ע"ש וא"כ אם אמור נאמר דהש"ך הביא סברת המבי"ט זאת לומר דקנה תוך ימי השכירות אי לזה נתכוון למה הוצרך להרחיק עדיו הרי מר"ן הכי פסיקא ליה שהרי פסק כאן שאם שכרו לזמן אפילו העני וצריך למוכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים ולוקח צריך להניחו וכו' הרי במוכרו תוך הזמן של השכירות קאמר דהמקח קיים א"כ הוא הדין לענין השכירות ודאי יכול לשוכרה אלא נראה דמה שהוצרך להשמיעינו הש"ך הוא אפילו מי שלקח תוך ימי השכירות יוכל לשכור לאחרים אפילו היה זה הלוקח עדיין לא החזיק יכול לשוכרה לאחריני הוצרכתי לכתוב ולברר לדעתי פירוש דברי המבי"ט הואיל וספר המבי"ט אינו בידו לראות הדברים במקומן ודו"ק. שוב ראיתי בפת"ש ססט"ו שהאריך בדין שכר ביתו תוך ימי שכירות הראשון ע"ש וק"ל:
ש"ע ס"ה המשכיר ביתו וכו. והמשכיר אוצר לחבירו ואינו דר בו אלא מניח בו כליו אי הוי דינו כדר בו וצריך הודעה או לא. עיין להרב זכו"ל ח"ב א"ש שהביא שהרב כס"א נסתפק והניח בצ"ע ומזה נמשך לי אני לדון בעוני לפי ראות עין הדיין אם לא מטי הזיק וצער לשוכר יכול להוציאו ודו"ק:
שם צריך להודיעו וכו' מי שהיתה בידו קרקע שכורה מגוי וקנאה ישראל אחר זה הקונה מוציאו ואינו נותין לו שום זמן זכו"ל אות שי"ן משם כנה"ג יע"ש. והואיל והדברים באו בקיצור ואין ספר כנה"ג בידי לראות הדברים במקורן על זה לכאורה עמד לנגדי פסק הש"ע דס' קנ"ד סי"ח דפסק שם ז"ל דלא אשכחן דקאי ישראל במקום כותי אלא לגריעותא ע"כ וא"כ גם כאן למה לא דינין ליה כדין ישראל מישראל לתת לו זמן אבל באמת עיין בפסק הש"ע בס' מ"ה סי"ז ובמה שכתב הסמ"ע שם ליישב ההוא דינא דסמ"ה ודסימן ס"ז סכ"ה עם פסק הש"ע דסקנ"ד. גם עיין בדברי הסמ"ע בסקנ"ד סקמ"ה מה שמיישב פסקי הש"ע דסי"ח עם סי"ט ומזה ירוח לך דבנדו"ד שהיתה שכורה בידו קרקע מיד הגוי ובדיניהן אין נותנים זמן אליבא דכ"ע אפילו לדעת הש"ע דפסק בסקנ"ד הנז"ל בכאן יודה הואיל ועקר זמן שנותנים לשוכר אינו אלא מצד רחמנות שלא יושלך לחוץ לכך מצד רחמנות נתנו לו זמן ואין שום הזיק ופסידא מטי לשוכר כי אם קצת צער לכך העמידו על קו הדין במי שקונה מגוי וק"ל:
שם עד שיודיעו וכו'. הגם שמצאתי ראיתי להסמ"ע סק"ז שכתב וז"ל ואמר לו צא מביתי הב"ד אומרים לו צריך שתניחיהו שלשים יום וכו'. אל תדקדק לומר שצריך שתהיה ההודעה על ידי ב"ד הלאו הכי לא. דזה מילתא בלא טעמא ולא נקט בלשונו של הסמ"ע הב"ד אומרים לו אלא לענין שהב"ד יפסקו לו שלשים יום אבל כל שהודיעו אפילו בינו לבינו מהני ודוגמא לזה ראיתי בזמן שנותנים הב"ד לפירעון ההלואה כמ"ש בסימן ק' יע"ש שכתב הרב פת"ש משם שער המשפט דאם תבעו לאחר הזמן אף שתבעו בינו לבינו בלי עדים רק שהלוה מודה בדבר אין נותנים לו זמן אחר כמבואר סע"ג סי"ד בהג"ה לענין משכון והוא הדין הכא ואם הלוה כופר שלא תבעו מקודם צריך לישבע על זה הסת דהא נשבעין על תביעת הזמן יעו"ש. וממנו יש ללמוד גם לכאן דאין לחלק ביניהם כלל וק"ל:
שם צריך להודיעו וכו' ואם הודיעו והתרה עליו כמו שעושים בני אדם שאומרים לשוכר אם תתעכב יותר ולא תצא הרי היא לך בסך פלוני בכל חודש מה דינו. ראיתי להרב משי"ש בח"א סמ"ט שכתב וז"ל. אחד דר בחצר חבירו ובא והתרה בו צא מחצרי ואם לאו הרי היא לך בסך גדול וזה אומר לו שהוא מוכן לצאת ולא יצא נראה שאינו חייב כי אם בסך שהיה שוה כנ"ל ע"כ פסק הרה"ג ר"ב המלאך זלה"ה ועל זה שם נמצא הג"ה אחת סמוכה ז"ל נ"ב טעם לסו"ד דרב המבי"ן ז"ל בחדושיו על הש"ע דנקרא פני מבין שהוכיח מהש"ע סקפ"ה ס"א דבשוכר כהאי גוונא חייב וסיים ויש לדחות יעק"ב ע"כ ובאמת דדברי הרב הגם דלא הביא סעיד וסמיך לזה באמת אין זו צריכה לפנים דהואיל וביום ההתראה אמר שאינו רוצה לדור עוד באותו סך והוא מוכן לצאת הגם שאח"כ דר שם לא הוי אלא כמי שדר בחצר חבירו שלא ברשות דאין חייב לשלם לו אלא כדין מה ששוה ולא יותר והגם שהתרה בו מה מעלה ומה מוסיף התראתו הגע עצמך מי שגזל מחבירו חפץ או שום דבר ובשעת גזילתו התרה הנגזל בגזלן ואמר אם לא תחזיר גזילתי ותעכב אותה בידך אם תגבר ידי לגבות ממך הרי היא לך בסך פלוני יותר מכדי שוויה האם נאמר שיתחייב הגזלן לשלם לו כמו שהתרה בו. זה אינו דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה אמרו ותו לא מידי:
גם מה שרצה הרב המגיה הוא המבי"ן ז"ל לחלוק ולומר דבשוכר יהיה חייב מדינא דהש"ע סקפ"ה ס"א ואח"ך כתב הרב דיש לדחות באמת דאין לחלק מטעם הנז"ל ואין ראיה מההיא דסי' קפ"ה ס"א דהתם הואל ומסר בידו החפץ ואמר לו שלא ימכרו אלא במנה והלך ומכרו בחמשים התם שאני הואל וגזילה מעיקרא שחביב הוא בעיניו ששוה בעיניו מנה א"ך הו"ל כמזיקו במה ששוה בעיניו החפץ לכך חייב לשלם לו כל המנה זהו מה שנראה לחלק ודו"ק:
שם צריך להודיעו שלשים יום לא בעינן עד שיכלה הזמן ששכרה לו כגון אם שכרה לחודשים דסתם שכירות שלשים יום אם אחר יום או יומים שנכנס לה בא והתרה בו של סוף שלשים יום יצא מי אמרינן דאין יכול להתרות בו תוך הזמן שהיא שכורה גביה או נימא אפילו תוך יומי השכירות יכול להתרות ולסוף שלשים מיום ההתראה יכול להוציאו ונראה שיש לפשוט ספיקא דידן מדברי מר"ן דסימן זה ס"ו שכתב וז"ל קבע לו זמן שלשים יום לפני החג אם נשאר מהשלשים אפילו יום אחד אינו יכול להוציאו עד מוצאי חג הפסח והוא שיודיעו שלשים יום מקודם ע"כ הרי לפניך דהודעה שמודיעו היא בתוך יומי החורף וכמ"ש בטו"ר בפירוש דהיינו שיודיעו מקודם מט"ו באדר יע"ש הרי לפניך הגם דלא מגיע יומי הקיץ אלא עד יומי דפסח עכ"ז מהנייא ההודעה מתוך יומי החורף וגם לענין מי ששכר לשלם יום יכול להתרות ימי השלשים ופשוט ומה שהביאנו לידי ספק זה הוא הואיל וראיתי למור"ם בס"ק ס"ב שכתב שם וז"ל ואפילו בא ותבע שלשים יום קודם הזמן מ"מ צריכם ליתן לו שלשים יום מיום הזמן ע"כ וא"כ יש לטעות בזה דיש לחלק בניהם דבשלמא התם הואיל ונתן לו המעות להסתחרר בהם פשיטא דלא מהני אותו זמן של יומי ההלואה דהא נתינת הזמן בהלואה הוא לבקש ולמכור מה שתחת ידו ולכך הוא לא ירצה למכור ולקבץ המעות ולבטל העסק מן המעות לכך צריך להשלם יומי העסק ואח"כ נותנים לו זמן לקבץ המעות ולא יבטל עסקו ביומי ההלואה אבל בקרקע שהיא שכורה ונותנים לו הזמן מתוך יומי השכירות ודאי דעולים לו הימים של השכירות ליומי ההתראה דמה הפסיד יש לו דהא כל עקר הזמן הוא כדי לבקש לאיזה מקום שילך לדור ולא יהיה משולך וא"כ מה לי יהיו הימים בתוך יומי השכירות או לא לא כן בזמן ההלואה יש פסידא ללוה כדאמרן וק"ל:
שם אינו יכול להוציאו עד שיודיעו שלשים יום וכו' אינו יכול להוציאו מהחג עד הפסח ע"כ עיין להרב מש"ה אות שי"ן סקע"ח ולהרב זכו"ל אות שי"ן שהביא סברת הפוסקים דס"ל דאם אינו משלם השכירות יכול להוציאו באיזה זמן שירצה דאדעתא דהכי לא השכיר לו וק"ל:
וראיתי להרב ק"פ באות שי"ן סצ"ב שכתב וז"ל אם אינו פורע השכירות ואין מידו מציל כפי תנאו נראה פשוט דיכול להוציאו תוך זמנו עיין מהרי"ט וכו' מדבריו אלו נראה דוקא במקום שאין מידו מציל אבל אם השוכר יזמין ערב על העתיד הגם דאין לו מה לשלם מה שעבר מסתברא דאין יכול להוציאו כי מה שעבר אין ומה יתקן בהוצאתו זהו משנלע"ד ופשוט וק"ל:
מי שמכר לחבירו קרקע בהטבה באופן זה דהיינו מהיום ועד סוף שלשה שנים לא. יוכל לפדותה וביום תשלם השלשה שנים אם יבוא באותו יום הטיב חסדו וימכירנה לו ואם לאו שוב לא יפדה עיין תשובתי סקכ"ח ששם העליתי דזה הוי כמי ששכר לזמן דאין צריך הודעה וגם בימות החורף יכול להוציאו אם יומי הפדייה הגיעו באמצע החורף:
ובדין שומא הדרא או מי שעשה משכונה דסורייא כדרך שאנחנו עושים דהיינו שמיום המשכונא עד זמן פלוני לא יפדה ואח"כ יפדה בזמן שירצה ובא לפדותה תוך יומי החורף הבאתי שם סברת הפוסקים דצריך הודעה שלשים יום ואינו יכול להוציא תוך ימי החורף ע"ש מילתא כטעמא וק"ל:
ש"ע ס"ו קבע לו וכו' וחנות וכו' בתשובתי ס"ן שם פסקתי בהאלחוואנת שיש לנו במקום המיוחד לישראל הנקרא בלשון ערבי האלמאלח ודאי דאין צריך י"ב חודש ע"ש מילתא בטעמא אלא ששם נשאר אצלי בספק לענין אם יכול להוציאו תוך ימי החורף ושם צדדתי והן היום נראה לי מכאן מדיני סעיף זה שפסק דנותנים לו שנים עשר חודש משמע אפילו יגיעו תשלום השנים עשר חודש תוך ימי החורף צריך הוא לצאת ובאמת אי אמרינן גם על החנות מגיע דין זה דתוך ימי החורף הרי יש להקשות הרי צריך לתת לו י"ב חודש כדי שיקבץ הקפותיו בלי שום דין ודברים וסוף סוף כשיגיעו תשלום הי"ב חודש תוך ימי החורף הרי יכול לומר לו אין לי מקום אנה אלך הואיל ואין זה זמן הפנוי של דירה ומן הראוי היה להם לתקון נוסף על הי"ב חודש עד שיעברו ימי החורף אלא ודאי דדין ימות החורף לא נגע ולא פגע בדין החניות וכבר כתוב אצלי משם הרב המעולה מוהר"ר יוסף בירדוגו זלה"ה שכתב לי מה שהיה דן איהו בדין החנויות והסכים על ידו הרב המופלא עט"ר מו"ח כמוהר"ר יששכר אצראף זלה"ה. ועיין שם בתשובתי שהבאתי דבריהם ומדבריהם תלמד דשוים הם לטובה דאין דין יומי החורף בחנויות וק"ל:
ש"ע ס"ז כשם שהמשכיר וכו' כך השוכר וכו'. עיין בס' זכו"ל או"ש ובס' מהריט"ץ שאלה פ"ט ובס' מש"ה או"ש סק"ט ובס' כר"ח שלו ובס' ויאמר יצחק בלקוטיו מדין משכיר שאמר לשוכר מתוך כעסו תריק הבית ומחלתי לך והוא בתוך יומי השכירות אי מהנייא אמירה זאת או לא ע"ט. ועיין גוא"ל בסימן זה סק"ב ומש"ה אות שי"ן ובסמ"ע ס' שט"ו סק"ב וראיתי להרב המשבי"ר זלה"ה שכתב וז"ל ונ"ל אני הכותב דאם הלך השוכר ע"פ דבור המשכיר ויצא מן הבית והשכיר בית אחר שאינו יכול לגבות ממנו השכירות דכיון דאדעתא דידיה השכיר בית אחר לא יפרע שתי שכירות כן ראיתי להרב המשבי"ר זלה"ה הובאו דבריו:
וכן ראיתי ג"כ להרב צרור החיים בלקוטיו שכתב כן משם הראשונים יע"ש. ולי איש צעיר שחלוק זה יש לו סיוע מדברי הבאה"ט סו"ס ט"ל דכתב שחייב המלוה לשלם שכר הסופרים ששלם הלוה יע"ש. ועיין מ"ש מור"ם סו"ס של"ג דמחילה מתוך כעס לא הוי מחילה יע"ש ודו"ק:
שם במור"ם או יעמד אחר במקומו וכו'. עיין להרב מוהרי"ע ז"ל במנהגי השכירות סיו"ד ששם כתב בדין אם המשכיר לא הודיע לשוכר בזמן שצריך להודיע כגון קודם שלשים או שלשים קודם החג ואח"כ בא המשכיר להוציאו אחר ימי החג והשוכר אומר לו. היה לך להודיעני והמשכיר אומר לו אני הזמנתי לך בית אחר לדור בו לא מהני זה למשכיר יע"ש מילתא בטעמא בין השוכר דפסק כאן שיעמד לו אחר במקומו לבין השוכר שאין המשכיר יכול להעמיד לו בית אחר והחלוק פשוט לעין כול וק"ל:
ש"ע ס"ט מה שאמרנו וכו' אם הוקרו וכו' האי הוקרו לא בעינן עד שיוקרו כל הבתים אלא אפי' בא אדם אחד והוסיף על השוכר הוי כאלו הוקרו כל הבתים. עיין להרב זכו"ל ח"א אות שי"ן והרב שמח"ה לצדי"ק שהוא הרב מהרי"ק זלה"ה בחדושיו למציעא דף ק"א ע"ב שכן פסק ג"כ הרב גו"ר זלה"ה דצריך לקבל או לצאת וק"ל:
שם מיהו דוקא דאתרו הכי קודם הזמן אפע"פ שעבר זמן ההודעה אבל אם עמדו בסתם מסתמא דעתם היה על השכר הראשון ע"ך כוונת מר"ן במה דאמר דאתרו קודם הזמן פרושה הוא דהתנו קודם שידור בו דהיינו בשעה שנתחדש היוקר התרה עליו ואמר ליה או שכור בכו"ך או צא מהבית וזהו כוונת קודם הזמן דהיינו קודם הזמן שדר בו אח"כ והוסיף וסיים בדבריו ואפע"פ שעבר זמן הודעה פירוש אפי' יוקר זה היה בימות הגשמים דכבר עבר זמן ההודעה דהיינו שלשים יום קודם החג שהיה צריך להודיעו וא"כ נימא הואל ואינו יכול להוציאו הוא הדין שאינו יכול להוסיף עליו על זה אמר שאפילו עבר זמן ההודעה עכ"ז יכול להוסיף עליו אפילו נתייקרו באמצע החורף ופירוש זה הוא צודק על פיר' הסמ"ע ממש הן אמת דהאי מילת ואפע"פ שעבר זמן ההודעה דכתב כאן מר"ן הם כיתר דמי דהא כבר כתב בתחלת הסעיף מה שאמרנו שאין המשכיר יכול להוציאו עד שיודיענו מקודם וכו' איזה קאי על השלש' שצריך ליתן גם בימות הקיץ ועל כל יומי החורף ועליהם קאי דאם הוקרו צריך לקבל היוקר ותו לא הוה צריך למכתב עוד אפע"פ שעבר זמן ההודעה דכוונתו לומר שנתייקר בתוך יומי החורף שהרי מניה איירי אלא נראה דאגב דכתב כאן דוקא דהתנו הכי קודם הזמן דהיא מילתא המביאה לידי טעות למטעי בה ולפרש איזה פירוש זר כמו שיש להשתבש לזה סיים ואפע"פ להסיר השבוש וכו' ואח"כ סיים מר"ן אבל אם עמדו בסתם מסתמא דעתם על השכר הראשון ע"כ. כוונתו לומר דמה שאמרנו דצריך להוסיף בדמי השכירות אם הוקרו דוקא אם התרה עליו קודם שידור בחדשים הבאים אבל אחר שדר כבר ודאי המשכיר הזה ידע ומחיל ודו"ק. אחרי זמן בא לידי שו"ת תוש"י למהר"י אלמאליח זלה"ה ח"א סל"ד ושם ראיתי שנתכוונתי בפירוש זה לדעתי דעת עליון ושם ראיתי להרב הנז' דפסיק ותני דדוקא אם בתחלת היוקר בא המשכיר והתרה על השוכר אזי משלם כשעת היוקר אבל אם היה מושכר אצלו בזול ואח"כ הוקר ולא התרה בו עד שעברו איזה חדשים ס"ל דאינו יכול עוד להוסיף עליו דהואל וראה וידע שנתייקרו הבתים ואיהו שתק זמן מה ושוב בא למחות בודאי ידע ומחיל ותמיהא בעיני דלפי דבריו זלה"ה א"כ למה מר"ן סיים בדבריו אבל עמדו בסתם ופירשה הסמ"ע דהיינו אם כבר דר בו הו"ל להשמיענו רבותא דאם אחר שנתייקרו זמן מה בא להוסיף עליו ואינו יכול ואפי' עדיין לא דר בחדשים הבאים וזה רבותא טפי ואיהו ז"ל יש שם קצת דוחק יע"ע אחרי מופלג זמן רב נדפס ספר משי"ש למוה"ר ר"ב המלאך זלה"ה ושם ראיתי לו בס"ס רע"ז שכתב וז"ל שאלה משאלי ראובן השכיר ביתו לשמעון בקיץ והוקרו הבתים ולא הוסיף עליו ובימות הגשמים אמ"ל תן לי כשער היוקר תשובה אנו לית לנו מנהג להשכיר בכל טינפוראדא ואין לנו עסק עמ"ש בש"ע סימן שי"ב והם שנהגו כש"ע פשיטא שיכול וכמ"ש הסמ"ע שם ודוקא אם כבר דר אינו יכול לגבות ממנו למפרע וזה פשוט אלא לפי שפסק להם חכם אחד דכיון שנתייקרו ושתק שוב אינו יכול להוסיף והארכנו בסתירת דבריו מה שאינו חדוש להעלותו על ספר עכ"ל. וברור בעיני דדבריו אלה הם נגד מהר"ר יוא"ל זלה"ה שכתבתי ובודאי דכוונת הרב נלע"ד היא כמ"ש אני עני וששתי כעל כל הון ודו"ק:
ש"ע מור"ם ס"ט מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו אינו יכול להוציאו ע"ך. לכאורה היה נראה דדין זה היה צ"ע אם יש לפסוק כדברי הג"ה זאת לפי מה שמצאנו להרב"י בסימן זה מחס"ג שכתב וז"ל מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצו להחזיק בקצה הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עלי כאריה ארבא ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ע"ך. וכתב הרב זכו"ל בח"ב אות שי"ן דהאי מצאתי כתוב שכתב הרב"י הם חולקין על סברת הר"ן שפסק מור"ם כאן וכתב דכן היא סברת כנה"ג דהכי כתב דסברת המצאת"י כתוב חולקין על סברת הר"ן דפסק מור"ם כאן וא"כ לכאורה היה נראה דדין זה צ"ע דהואל והרב"י הביא סברת הש"ך בב"י והעלה אותה להלכה בביתו הנאמן היה נראה שיש להסתפק לתפוס לדינא כדעת המ"ך לפי מה דקי"ל דקי"ל כמר"ן אפילו על מה שהביא בב"י ולא עלה השולחן וכמו שהבאתי לעיל בס' ש"ח יע"ש. אלא דהתבוננתי וראיתי דאותה סברא של המ"ך שהביא הרב"י כאן הרי מור"ם עצמו פסקה לקמן סי"ד יע"ש וא"כ הואיל ומור"ם מזכה שטרא לבי תרי דכאן פסק כדעת הר"ן ולקמן סי"ד פסק כהמ"ך בודאי דאלביה לאו פלגאי נינהו ותרוויהו אמת ולכך יש לנו לפסוק כדעת שניהם ודו"ק:
ש"ע סי"א נפל בית המשכיר וכו'. לאו דוקא נפל אלא הוא הדין אם המשכיר היה דר בבית גוי והגוי הוציאו יכול זה המשכיר להוציא את השוכר מביתו דהוי כדין נפל ביתו. עיין זכור לאברהם אות שי"ן ובספר ק"פ אות שי"ן שהביא כן משם הכנה"ג כמדומה ודו"ק:
שם נפל בית המשכיר וכו'. עיין להרב משחד"ר בנמוק"י מהרש"א ז"ל שכתב דמשכיר שנפלה ביתו ויש לו שלשה או ארבעה בתים שכורים לאחרים וכשבא להוציא איזה שוכר יצא לטעון טעון מה לי ולך להוציאנו הלא גורלך תפיל בתוכינו אנחנו השוכרים ומי שיעלה בגורלו הוא יתן לך ביתו. העלה הרב שם דהדין הוא לרצון המשכיר למי שירצה להוציא הרשות בידו ומייתי לה ממ"ש הסמ"ע סקי"א סט"ו שפסק שם דאם יש שנים או שלשה לקוחות יכול לטרוף מאיזה מהם שירצה ואין צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה ולא אמרינן שם שיטיל גורל וקו"ח לנדו"ד עכ"ל. ולכאורה היה נראה לי לדקדק מניין לו הרב להוציא דינו מההיא דסקי"א סט"ו הרי יכול אני לומר דגם שם הלקוחות יכולים לומר גורלך תפיל בתוכינו ועל מי שיפול הגורל יהיה לפרעון חובך ולא אתשיל שם הטוש"ע אלא לומר שאין צריך ליקח חצי שדה מזה וחצי מזה אלא הדין הוא לרצונו שיקח שדה שלימה ונלע"ד דהרב דייק לה מדברי רב האי גאון שפסק הטוש"ע הנז' שכתב בזה"ל אם יש שנים או שלשה לקו' יכול לטרוף מאיזה מהם שירצה ואין צריך ליקח וכו' מלשון זה שכתב יכול לטרוף מאיזה מהם שירצה מזה משמע שהרשות נתונה ביד המשכיר דאל"כ הכי הול"ל בזה"ל דאם היו שנים או שלשה לקוחות יגבה מאחד מהם ולא אמרינן שיטול חצי שדה מזה וכו' אלא ודאי דלשון זה שנקט הוא להשמיעינו חדוש זה שתהיה הבחירה בידו לגבות ממי שירצה וכן מבורר מן הסמ"ע בס' ק"ז סקכ"א יע"ש. וממנו נקח בקו"ח לנדו"ד כמ"ש הרב הנז"ל:
אכן עדיין יש להסתפק במשכיר שנפלה ביתו והיו לו שני בתים שכורים ביד אדם אחד מהו הדין אם השוכר הזה יכול לסלקו באיזה בית שירצה או תהיה הבחירה ביד המשכיר להוציאו מאיזה שירצה בזה יש לדון דאם היו שני הבתים שוין לכל חלקיהם בודאי דהדין הוא שתהיה הבחירה ביד השוכר לסלקו באחת שירצה וכמ"ש הטוש"ע בסק"ב ס"ב שכתב ז"ל היו שלשה או ארבע שדות בינוניות הרשות ביד הלוה ליתן לו מאיזה שירצה וכו' אך אם הבתים אחת יפה מחברתה אזי בודאי דיש לדון בזה אם ביתו של משכיר שנפלה היתה גרועה כבית הגרועה שביד השוכר אזי השוכר יכול לסלקו בבית הגרועה שבידו שיכול השוכר לומר לו כמו שהיתה דר מקודם בבית גרוע בודאי דהדר להיות דינך כדין מי שדינו לגבות מן הזבורית דמסלקין ליה בזבורית ואם בית זה של משכיר היתה מובחרת מזה הבית הגרוע שביד השוכר אזי הרשות נתונה ביד המשכיר לקחת בית שירצה מיד השוכר ופשוט:
ואם כשנפל בית המשכיר ובא להוציא את השוכר ממנו אמ"ל השוכר אני מוכן להעמיד לך בית אחר שאינו שלך ותנחיני בזה פשוט שאין בדברי השוכר כלום דהואל ונפל בית של משכיר והדר דינו של זה הבית השוכר ביד השוכר דהדין הוא לפנותו הדר דינו כאלו אין הבית זה מושכר ביד השוכר דהוי כאלו כלו יומי השכירות וא"ך פשוט שאין יכול לדחותו מביתו והגם שאין זו צריכה לפנים יש להביא דוגמת ראיה ממ"ש הטו"ר בס' שכ"ג ס"ב ז"ל דאין החוכר שדה מחבירו יכול לומר למחכיר אקנה לך חטים מן השוק ואתן לך אלא נותן לו מתוכה בין יפות בין רעות עכ"ל ופסקו הש"ע שם הרי לך דאפילו החוכר רוצה לסלקו ביפות מחטים של שדהו עכ"ז יכול זה החוכר לומר בשל שדה אני חפץ וא"ך מכ"ש בנדון זה שיכול לומר איני דר אלא במקומו וחן מק' על בעליו ואין לחלק ולומר דשאני התם הואל ומשעה ששכר לו היה שעבודו על אותו שדה לקחת ממנה חכורו לכך אין החוכר יכול לדחותו לקנות לו מן השוק לא כן בכאן הואל ולא היה דר בבית זה והיתה בידו בית אחרת ולא היה לו שעבוד על זה נימא דיכול לדחותו אצל בית אחר ולומר לו הריני מוכן להעמיד בית אחר זה אינו דסוף סוף זיל בתר טעמא בדין החכירות למה אין החוכר יכול לסלקו אפילו ביפות משום דהמחכיר יאמר לו בשלי אני רוצה להתפאר בחטים שלי גם כאן הואל והדר שעבודו על האי ביתא להוציא השוכר ולדור הוא שם יכול לומר אין רצוני אלא להתנאות בשלי ותו לא מידי ודו"ק:
שם נפל בית המשכיר וכו' ואם נפלה בית הלוקיח עיין בתשובותי בס' זיי"ן שם הארכתי בפלפול ולבסוף העליתי דיש לתפוס כמאן דס"ל דהלוקיח מוציאו יע"ש באורך והן היום בא לידי ספר ערך השולחן וראיתי למנ"ר שעמד בזה והביא סברת הפוסקים בזה ומדבריו נראה דדעתו נוטה דהלוקיח מוציאו יע"ש ודו"ק:
סמ"ע סקט"ז יכול להוציא השוכר וכו' כיון דאין שכירות פחות משלשים יום ע"ך ראיתי להרב נתיבו"ת המשפ"ט בס' ק"ח שהביא דברי הסמ"ע אלו וכתב עליהם דמה שכתב הסמ"ע הוא סותר למ"ש הוא עצמו בסק"ו יע"ש ולענ"ד אמרתי דאין כאן שום סתירא דמ"ש כאן הסמ"ע דאין שכירות פחות משלשים יום הוא מיירי באומר לו שכור לי הבית סתם ושכרה לו בכו"ך לחודש ולא קצבו הזמן כלל אם חודש או ימים בזה הוא שאמר כאן הסמ"ע דהואל ונזכר כאן סכום החודש מסתמא אין פחות בשכירות זו פחות משלשים יום אבל שם בסק"ו איירי בדלא הזכירו כלל שם החודש בזה כתב הסמ"ע שם דאיכא למימר לזמן מועט שכרה לו ותו לא מידי שוב ראיתי להטו"ז שדבריו נוטים בחילוק זה ופשוט וק"ל:
ש"ע סי"ז המשכיר וכו' משכיר עד סוף זמנו וכו' עיין מש"ל בס' קע"א ס"ח מדינים דוגמת דין זה ועיין מה שכתבתי לקמן ס' של"ד ס"א יע"ש ועיין במנהגי שכירות למוהרי"ע ז"ל בסי"ג ועיין במש"ה מערכת דלי"ת אות ע"ו ומערכת שי"ן אות ק"פ ודו"ק: