פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן רצב
ש"ע ס"ב הטה את החבית וכו' אבל אם הגביה את הכיס וכו' ראיתי להרב מש"ה מערכת פ' אות סמך שכתב ז"ל מי שהפקיד אצל חבירו שק מלא חפצים ונשתמש באחד מהם ונגנב מחייב משום שליחות יד על כל החפצים או דילמא האי לחודיה והאי לחודיה קאי. עיין להרב מח"א ז"ל בהל' גזילה סכ"ב לומר דאינו חייב יע"ש. ואני לענ"ד לא ידעתי במה נסתפק מו"ר והוצרך להביא ממרחק לחמו מדברי הרב מח"א לדעת דין הוא דינא דסעיף זה ונחזה אנן אם בשעה שבא ליטול החפץ מן הכיס להשתמש בו לא הגביה הכיס פשיטא דלא נתחייב על כל החפצים ואי איירי שהגביה הכיס היינו דינא דהש"ע דהרי זה ספק וא"כ אין להוציא ממון מספק והואיל ולא זכינו לספר מח"א לא ירדתי לסוף דעתו לא בדין זה ולא בדינא דכתב הרב מש"ה הנז' ג"כ משמו במערכת פ' אות נ"ט יע"ש דמחזי ג"כ דאותו ספק מבורר הוא מדינא דסימן זה ס"א ואחר העיון אמרתי דודאי דלענין אונסין אם נאנסו שאר החפצים בזה הוא שדבר מר"ן בס"ב ובס"א אבל הרב ספיקו הוא לענין גניבה ואבידה ודוק הטיב דודאי הכי הוא כוונתו דלזה איכוון ודו"ק:
סמ"ע סקט"ז נעשה עליהם שו"ש ואף לדעת הרי"ף והרמב"ם וכו'. ראיתי להרב זרע יעקב סכ"ד שהביא קושייא זו משם הראשונים דמקשו מאי שנא דעל אבידה מתחייב באונסין ועל דמי אבידה דוקא בגניבה ואבידה וכתב על זה וזל"ה. והנה הרב המגי"ד בפ"ז מהל"ש תרץ דשאני אבידה כיון דעל אבידה עצמה הוי שו"ש אע"פ שאינו יכול להשתמש בו בדמים שמותר להשתמש מסקינן ליה דרגא והוי שואל אבל בפקדון שאלולי השתמש הוי שו"ח די אם נחייבו כשו"ש מפני שיכול להשתמש עכ"ל. וכן תרץ הנמק"י פרק המפקיד והרא"ש דחה תרוץ זה וכתב כיון שהנאת השמוש שוה מאי הוי אי הוה שו"ש מעקרא וכו'. ותרץ בשם הראב"ד דהנאת שמוש הנפקד גריעה משמוש דמי אבידה לפי שירא הוא לשלוח בהם יד לקנות סחורה שמא יבוא בעל הפקדון לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה בטוח שישהא אצלו ימים רבים ע"כ וכן תרץ הנמק"י משם הר"ן וכו' ונפקא מינה בין הני תרי תרוצי במפקיד לזמן קצוב או שהלך המפקיד למדינת הים ויש זמן קבוע לחזרתו או שהלך הנפקד למדינת הים כנדון דידן שאינו מחזיר הפקדונות עד עלותו לנא אמון שמלביש המעות סחורות כאשר צוהו דלתרוצא קמא דהרב המג"ד כיון דלא נשתמש אע"ג דחזי לאשתמושי ביהו בהשקיט ובטחה כעין דמי אבידה אינו אלא כשו"ש כיון דבחתומין לא הוי אלא ש"ח אבל לתרוצא בתרא שהוא תרוץ הראב"ד כיון שהוא בטוח להשתמש בהם בדמי אבידה מחייב באונסין אע"ג דלא נשתמש כיון דחזי לאשתמושי שמוש מעלייא ומהתימה על הרב הסמ"ע דבס' רס"ז כתב תרוצא קמא ובס' רצ"ב כתב תרוצא בתרא כאלו אין בניהון חלוק וקושטא קאי דנפקא טובא כדאמרן ועוד איכא נפקותא אחריתי אם הנפקד שומר. שכר ונמסרו לידו המעות צרורין ולא חתומין דלתירוצא קמא מחייב בדמי אבידה אף באונסין ולתרוצא בתרא כיון שהוא ירא לאשתמושי ביהו שמוש מעלייא שמא יבא בעל הפקדון לתבוע מעותיו לא מחייב באונסין כל זמן שלא נשתמש אלה היו דברי הרב זלה"ה והניח הקושייא בתימא על הסמ"ע ולי אני דל באלפ"י נראה לע"ד דאין כאן קושייא על הסמ"ע דודאי לדעת הסמ"ע עקר החילוק המוסבר בעינו לחלק בין דמי אבידה לדמי פקדון הוא כמ"ש כאן בסמ"ט בסרצ"ב בס"ק זה דכן מצינו לו שגילה דעתו בסימן זה בפרישה שכתב ז"ל ואף לדעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו בדמי אבידה וכו' שאני הכא דתשמיש דמי פקדון גרע וכו' אשר"י בשם הראב"ד ותרצו עוד בענין אחר אבל זה כתבו לעקר עכ"ל. מכאן מוכח דמה שמחוור בעינו של הסמ"ע הוא תרוץ זה של הראב"ד ועליו הוא נשען לחלק למה בדמי אבידה מתחייב באונסין ובדמי פקדון דוקא בגניבה ואבידה אלא דהגם דסבירא ליה לחלק באופן זה בין אבידה לפקדון לא תקשה על מה שהוצרך שם בס' רס"ז סקל"ח לכתוב דהואל וכל שומר אבידה הוי שו"ש משום הכי בהני דמים דמותר להשתמש וליהנות מהם מעלינן חד דרגא וחייב באונסין וכו' דלעד"ן דלא נתכוון בדבריו אלו אלא לומר מהו הטעם על מי ועל מה הפליגו לומר דבדמי אבידה אפילו לא נשתמש מחייב באונסין הוה די למהוי כשו"ש לזה תרץ דמצד הסברא הואל והרמב"ם והרי"ף ס"ל דכל שומר אבידה הוי שו"ש משום פרוטה דר"י א"כ סברא הוא, כשהתרו להשתמש דלהוי חייב באונסין דסברא הוא דהואל ונתנו לו חכמים רשות להשתמש הוי עלייהו כשואל וחייב באונסין אך סברא זו דהנאת השמוש חשיבא כשואל לא שמענו זה אלא הואל וראינו דבלא שמוש דהיינו כל שומר אבידה חשיב שו"ש מזה שמענו דהנאת השמוש הנאה גדולה היא וסברא הוא לחייבו באונסין לאפוקי מאן דס"ל דלא הוי שומר אבידה אלא ש"ח הנאת תשמיש משויא ליה לשו"ש כמו שסיים בדבריו יע"ש. זהו כוונת הסמ"ע שם אך בכאן בס' רצ"ב כוונתו להקשות ד לדעת הרמב"ם דס"ל דכל שומר אבידה הוי שו"ש ומשם למדנו דסברא הוא למילף דבמקום שהותר בתשמיש דמים יהיה מחייב גם באונסין א"כ משם נלמד דהנאת התשמיש יהיה אדם מתחייב בה באונסין ולמה כאן בפקדון לא חייבוהו משום הנאת תשמיש בדמי אבידה. לזה בא לתרץ דתשמש אבידה גרוע וכו'. קנצי למלין דהסמ"ע בס' רס"ז לא בא אלא לומר למה העלו הנאת תשמש לחושבו כשואל לזה כתב משום דמעלין חד דרגא הלאו הכי מה בין מקום שיש בו הנאת תשמש למקום שאין בו אלא מוכרח דסברא הוא לומר דהנאת תשמש גדול כחה להחשיבו כשואל ובכאן לא בא אלא לומר דהואל ומשם הוכחנו דהנאת תשמש גדול כחה להתחייב באונסין וא"כ הנאת תשמש דפקדון למה יגרע כחה ולזה תרץ דהנאת תשמש דכאן גרועה ותו לא מדי נמצא דהסמ"ע בין כאן בס' רצ"ב ובין שם בס' רצ"ו לא גילה דעתו כלל לחלק בין פקדון לאבידה כחלוקו של הרב המגי"ד אלא כחלוקו של הרא"ש והראב"ד אזיל והעקר הוא דנקטינן כסברת הרא"ש בתרוצו וכמו שמוכרע מדברי הדרישה דכתבנו דס"ל הואיל והרא"ש דהכי עקר הכי יש לתפוס יע"ש. וכן הטו"ז זלה"ה בס' רס"ז הכי נקיט עקר ובפרט כבר הכריע הרב זרע יעקב שם דכתרוצו של הרא"ש נקטינן הואיל ומר"ן בב"י הביא דברי הרא"ש במשלם ודאי הכי ס"ל והכי נקטינן ודו"ק:
במור"ם ס"ז ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או' במקום שאסור להשתמש וכו' עיין הסמ"ע סק"ך שכתב דרישא דדברי מור"ם שאמר בין היה לו רשות או לא היה לו רשות היינו בגילה דעתו כדי שלא תקשה דברי מור"ם אהדדי ומזה נמשכה לו קושייתו וכו' אבל הרב הגוא"ל זלה"ה כתב דצריך למחוק מילא או' וה"פ שאם גילה דעתו הנפקד שמתעסק לצורך המפקיד וגם הוא בענין שאסור להשתמש בו אינו נאמן לומר לעצמי נתעסקתי עד שיאמר כן בפני עדים אבל חסר אחד מב' תנאים אלו אין הדין כן שאם לא גילה דעתו אפע"פ שהיה אסור להשתמש בו אין הריוח לבעל הפקדון וכמש"ל בתחילת ההג"ה ואם גילה דעתו אבל היה מותר להשתמש בהן כבר נעשה מלוה אצלו בשעת הפקדון ויכול לחזור בו בלא עדים וכן נ"ל ואין אנו צריכם לדוחקו של הסמ"ע והארכתי בפסקי יע"ש ודו"ק:
ש"ע ס"ח המפקיד וכו' דין זה אינו אלא בפקדון אבל במלוה אם באו האנסים ללוה ליתן בידם מה שנשא בו המלוה עיין בטור סו"ס קכ"ו והביאו הסמ"ע שם דבמלוה חייב ועיין בס' משפטי"ם ישרי"ם שהביאו בח"א סי"א וכתב דמהרשד"ם פליג וק"ל:
ועיין במהריט"ץ סקפ"ה בשליח שהיו בידו חפצי המשליח וחפציו גם הם ופגעו אנס ואמר לו זה שלי וזה של פלוני והוצל את שלו ולקחו של חבירו דאין זה מציל עצמו בממון חבירו ופטור יע"ש מילתא בטעמא ודו"ק ועיין בספר בית יהודה ח"א ה"ב כמה דנים מסתעפים מזה להאי דינא יע"ש:
סעיף יו"ד במור"ם וכן אם נתן מעות וכו' לאו דוקא מעות אלא כל דבר שאין קפידא ליקח הדבר עצמו אלא זה יקח זה וזה של זה הוי כמעות עיין זכו"ל ח"א אות ה"א מ"ש שם בעריבו הבצים ונשבר מהם לא מצי המוחזק לומר שלך נשברו אלא חולקים כמו שחולקים המעות יע"ש:
ש"ך סקכ"ג ונתן המעות היינו בשק אחד אבל בכסים חלוקים דינם כטבעיות ע"ך כן פסק ג"ך בס' פרח מטה ארון סמ"ו ועיין להרב שדה הארץ וכו' הרב שדה האר"ץ סט"ז שנשאל על' ראובן שהיה בידו של שמעון כיס אחד של זהובים ולראובן ג"ך כיס של זהובים ומונחים זה אצל זה לימים כשבא המפקיד ליטול פקדונו נמצא הכיס המופקד חור בדלתו שנקבו העכברים ונאבדו מקצת זהובים וכן נמי הכיס של ראובן הנפקד נמצא נקוב ונאבדו מקצתו אח"ך פשפש ומצא ארבעה זהובים בחור העכברים למי יהיו אם יחלקו אותם לשנים הואל והיו כמו סך שבכיס זה כמו סך שבכיס זה והעלה אחר פלפול רב ועצום שהם של הנפקד ואין למפקיד כלום כדין טבעיות דפסק מור"ם הואל והכסים חלוקי' יע"ש:
ש"ך סקכ"ט וכל דפריש וכו' נ"ל לתרץ וכו' דבריו אלו סותרים לדבריו הסמוכים בסקכ"ח ע"ש שוב ראיתי שכבר תמה עליו הבאה"ט גם הרב משחד"ר תמה עליו והניחו בתימא ולענד"ן לתרץ דשאני בגונב מן הכיס ונשאר הכיס במקומו אזי אמרינן כל הקבוע כמחצה על מחצה אבל במעשה הסל של אתרוגים הואל והאנס לקח הסל והוריקן וכו' אזל לה הקביעות ממקומה וא"ך הדרן לדינא דכל הפריש וק"ל:
ש"ע במור"ם ס"ך ובמקום בטיל תורה שאין ספרים. יכולים ב"ד לכוף וכו' מדברי מור"ם אלו נראה דוקא במקום שיש בטול תורה אבל שאין בטול תורה כגון ת"ח שיש לו ספרים וחשקה נפשו ללמוד באיזה ספר שאין לו בודאי שאינו יכול לכוף למי שיש לו אותו ספר ליתנו לו ללמוד בו כי בעל הספר יכול לומר מה לך אצל ספר וה הרי אתה תוכל ללמוד במה שנמצא אצלך ופשוט אך באמת אם השעה צריכה כגון, במקום שצריך הדיין לפסוק איזה דין ומוכרח הוא לראות הדין באיזה ספר בזה ודאי כופין למי שיש לו אותו ספר ליתנו למורה לפסוק הדין ממנו כי אין לך בטול תורה יותר מזה כדי להוציא הדין לאמיתתה של תורה שוב ראיתי בספר הנד"מ זה שמו הטוב ד"י השי"ב בסכ"ח שכתב משם הרב חיים שאל ח"ב סל"ח שכתב זל"ה אבל אם בת"ח השואל רוצה פסק אחד להורות הלכה למעשה וסובר דמאותו ספר שיש ביד האחר יתברר הדין אזי כייפינן להשאיל הספר דהוא ובעל הספר יחוש לעצמו שלא יהיה מונע בר וכו' ע"ש עכ"ל הרב חיי"ם שא"ל וסיים עליו הרב המחבר על זה וכתב ונראה פשוט דאפי' הספר דהוא מצוי נמי אצל אחרים מ"מ הנשאל ראשון מחויב למסור הספר ולא יטריח לזקן לילך אחר הזולת ולהתבטל מלמודי וכ"ש כשהוא צריך לקוראה ע"ך לשונו והנה במה שכתב הרב ד"י השי"ב וסיים בדבריו והנשאל ראשון מחויב למסור הספר הגם דלא הביא ראיה לזה בודא דהאמת אתו דיש ראיה לזה ממ"ש מר"ן בש"ע לעיל בסק"ז ס"ו ובס' קי"א סט"ו יע"ש ומשם יתברר לך דכך הוא הדין דבמקום שיש לו תביעה לאדם ויכול לתובעה מאיזה מהם שירצה אין אחד יכול לדחותו אצל חבירו ולו לו מאי חזית דתבעת לי תתבע לאחר או לפחות גורלך תפיל בתוכנו אלא הדין הוא שהרשות ביד התובע לתבוע ממי שירצה מהם:
ובדרך אגב הואל ונפקא מינה לדינא אז אמרתי כי טוב הוא לסיים מה שסיים רבינו הרא"ש ז"ל על סיום תשובתו זה שפסק מור"ם כאן דבמקום בטול תורה יכולין ב"ד לכוף וכו' על זה רבינו הרא"ש כתב ובלבד שישומו שלשה שמאים ואם יפחת ויתקלקל שישלם השואל הפחת על פי אותם שמאים ויתן משכון בכדי שומת הספר עכ"ל הרא"ש ובאו דבריו בס' כנה"ג סקס"ג הגה"ט סי"א ועל זה ג"כ סיים הרב החביב וכתב ז"ל ויראה פשוט דהיינו מי שיש לו ספר ואינו מועיל לו שהם מקרא ומשנה ותלמוד ואינו יודע לקרותם הכל לפי מה שהוא אדם אבל אם יודע לקרוא למה ישאיל כלי אומנותו לאחר והוא צריך לו לו בכל שעה ואם אין לו אלא אחד הא ודאי פשיטה כי קאמינא כשיש לו שני ספרים ממין אחד דאפי' הכי אינו מחויב להשאיל השני דשמא יאבד לו האחד או לא ימצאינו כל כך מהרה לא יהיה יושב בטיל עד יבואו לו הספר שהשאיל וצ"ע ע"כ דברי הרב החביב והנה במה שסלק לסוף בצ"ע ואם היה לו שנים דכתב דלא ישאיל שום אחד וכתב צ"ע הנה לכאורה הרואה יאמר דיש ראיה מדיני סדור דבע"ח דקי"ל דאם היה אומן נותנים שני כלי אומנות מכל מין ומין כמ"ש בחומ"ש שצ"ז סר"ג יע"ש א"כ כד דייקת אין משם ראיה דשאני אם יטול בע"ח ולא יניח השני אלא אחד דוקא א"כ כשיאבד לו האחד אבדה תקותו ונמצא בטיל לגמרי לא כן כאן כשיאבד לו האחד אין לו אלא בטלה פורתא איידי דביני, ביני שיביאו לו ספר השאול על כן אין מכאן ראיה ברורה ולזה הצריך עיון הרב ודו"ק: