אור ברסלב
פעמוני זהב סימן רצא

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן רצא

סימן רצ

ס"א שומר חנם וכו' הנה בדין השומרים מצינו דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ומדכתב רעהו אתמעט עכו"ם דרעהו אמר רחמנא וכמ"ש בפרק המקבל דקי"א וכמ"ש הרב המגיד בפ"ב מהל' שכירות יע"ש. והטו"ז כ"ך בריש סי' ש"א יע"ש. אלא דראינו לו שם דאם קבל השומר קנין להתחייב באחריות חייב יע"ש. ומה שיש לנו לדקדק על מי ועל מה הצריכו קנין מן הראוי דדי אם התנה להיות חייב באחריות יהיה חייב כמו דקי"ל הכי וכמ"ש הש"ע לקמן בס' זה סז"כ דאם התנה חייב אפילו בדברים בלי קנין אלא דלזה יש תשובה ממה דמצינו לקמן ס"י ש"א בדין שטרות וקרקעות ובעבדים דאתמעטו מדין שמירה וכתב שם דאם התנה השומר לקבל אחריות אם קבל קנין מהני יע"ש ס"ה בש"ע א"כ גם כאן הכי הואיל והעכו"ם אתמעטו משמירה לגמרי אפילו משבועה אין צריך השומר לישבע הילכך בקבל אחריות צריך קנין וכן ראיתי להרב מש"ה שהביא כן במערכת גמ"ל אות ל"ח משם התוספות חלוק זה יע"ש:

אך באמת כיצד יוצדק קנין בעכו"ם להתחייב השומר אם יהיה בסודר של עדים הרי אין שליחות לעכו"ם זה כתב שם בספר הבהיר הנז' דצריך סודר של עכו"ם וכסברת רבינו והגם דיש מי שכתב דסברת ר"ת יחידאה היא הרי כתב הרב יע"ש דמצא לו חבר לר"ת וסמכינן עליהו ובאמת כן עמא דבר ודו"ק:

ש"ע ס"ב ש"ח הוא שהפקיד וכו' אבל אם אמר לו הנח וכו'. הנה ראיתי באיזה מקבלי פקדונות להביאם מעיר לעיר ונאבדים מידם באים בטענה לפטור עצמם ולומר דאין עליהם אפילו דין ש"ח משום דבשעה שהביא לו המפקיד החפץ להוליכו אמר לו זה הנפקד לא אקבלנו מידך אלא השליכהו ארצה ואני אטלנו מן הארץ ובזה אין לו דין שומר כלל וכך עמא דבר אלה הם דברי הנפקד ואני בעוניי בשומעי דברי הנפקד אלו חקרתי לדעת סעיד וסמך לזה ומצאתי מקום שממנו חוצבו דברים אלו הם מאבי התעודה הוא מהרי"ט בח"ב סקי"ו שאחר השקלא וטרייה על מה שנשאל בדין דהוי דינו כדין המציאה דהואיל ואמר לו השליכהו ארצה הוא כדי שיהיו כאבידה של בעלים ומצאה איהו ולא יהיה לו דין שומר אלא דין מוצא אבידה ולכך הוי דינו דלענין שמירה יהיה חייב כדין מוצא אבידה אך לענין שבועה לא יתחייב בשבועה כדין מוצא אבידה דפטור משבועה אלה הם תכלית פסק הרב ובאמת לדעתי הקלה היה קשה בעיני כיצד יוצדק לומר וכוונת המקבל פקדון שאמר לו השליכהו ארצה היא לענין שיהיה כמוצא אבידה להפטר מהשבועה דוקא וישאר חייב בשמירה אין הדעת סובלת לומר דלא היתה כוונתו אלא על השבועה ומסתמא בני אדם חוששים על עצמם שלא יפסדו ממון יותר מחשש שמא יזדקקו לשבועה וא"כ היאך כאן לומר דזה חשש לחיוב השבועה ולא לחיוב ממון ומה גם אדרבא בכאן בא זה לחייב עצמו יותר שהרי אלו היה מקבל פקדון בתורת פקדון לא היה עליו אלא ש"ח אבל עכשיו שבא לקבלו בתורת מציאה הרי חייב עצמו בגניבה ואבידה דשומר אבידה הוי שומר שכר וא"כ היאך יוצדק זה לומר כל זה היתה כוונתו זהו מה שהיה קשה בעיני ואחרי מופלג זכיתי לספר הבהר קצות החושן ושם שם ראיתי לו שתמה כן על הרב הגדול הנז' יע"ש דלבסוף העלה דהואיל ואמר לו השליכהו וכו'. הכוונה היא שלא יקבל עליו שום שמירה ולהוי פטיר ועטיר וכך הלכה העלה דפטור מכל אחריות וכתב דזה ברור ודו"ק:

ש"ע ס"ה ויש מי שאומר וכו' עד שימשוך ע"כ. לפי האי סברא דהא י"א דמצרכי משכיה א"כ לא יוצדק אותו חלוק שכתב מר"ן בס"ב בין אם אמר לו הנח לפני או הנח לפניך וכו' דממה נפשך אם לא משך אפי' אמור יאמר הנח לפני לא קנה ואם במשך א"כ אפי' יאמר הנח סתם או שאמר לו הרי הבית לפניך א"כ נראה פשוט דקבל עליו השמירה דאל"כ אלא הנח ושמור קאמר ליה א"כ משיכה זו מה טיבה אלא פשוט דהואיל ומשך גילה דעתו דקבל עליו השמירה והוי חייב אלא נראה דאותו חלוק דס"ב לא קאי אלא אליבא דיש מי שאמר קמא דלא בעו משיכה כלל אלא בקבלה בעלמא אכן זה קשה בעיני דלפי זה אותו חלוק דפסק מר"ן בס"ב הוא בשטת יש אומרים קמא ועל זה יש להקשות דהואיל ואנן קי"ל דמר"ן לעולם דעתו לפסוק כסברת י"א בתרא א"כ למה כתב אותו חלוק דס"ב הואיל ואותו חלוק לא קאי אליבא דהלכתא לפי מ"ש דלסברת י"א בתרא לא שייך אותו חלוק כלל ועדיפא מזה יש להקשות דהא האי דינא דס"ב הוא גמרא ערוכה ופסקה הרמב"ם והאי י"א בתרא הוא מהרמב"ם ג"כ וא"כ קשה דברי הרמב"ם אהדדי דמצריך משיכה ומחלק בין הנח לפי להנח לפניך:

אחרי כותבי חפשתי ומצאתי דקמחא טחונא טחיני דנתבוננתי וראיתי בדברי המגי"ד משנה בפ"ב מהלכות שכירות הל"ח והביאו הש"ך בס' זה סק"ד דכוונתם לומר דחילוק זה דבין הנח לפני סתם הם איירי במי שהיה יושב והנחם לו בד"א וכו' יע"ש דנמצא כאלו משך ודו"ק ועיין בס' חוש"י ח"ב סצ"ב דפסקא ליה דשומר צריך משיכה ועיין זי"ע סמ"א ודו"ק:

סמ"ע סק"י אפע"פ וכו' כשנוכל וכו' עיין בדברי מרן לקמן שצ"ו ס"א ובדברי מר"ן בסימן זה סי"ד ובסמ"ע סק"ג דכתב כן יע"ש:

אך עומד לנגדי מה שכתב בס' קכ"א סק"ז יע"ש דשם לא הוי האונס מחמת הפשיעה דהא מה שנאבדו לא הוה משום ששלחם ביד הספן ועכ"ז חשיב ליה תחילתו בפשיעה וכו' וי"ל וק"ל:

ש"ע ס"ח באו עליו גנבים וכו' ואפילו אם באו אנסים וכו'. עיין להרב בס' משי"ש ח"א סקס"ו שנשאל במי שהניח חפץ ביד חבירו והניחו במקום המשתמר ובזמן ההוא נכנסה בלשת לעיר ונשללו הבתים ונאבד החפץ של הפקדון ועתה טוען המפקיד למה לא החבאת אותו כמו שהחביאו בני אדם חפציהם ועל זה השיב הנפקד הלא גם המחבואות והמצפונים גילו אותם ושללום מהו הדין והרב הנז' מתחילה נטתא דעתו לחייב מכח דינא דסעיף זה דכתב אפי' באו אנסים וכו' אך לבסוף חלק וכתב ז"ל אך נראה לחלק דכאן בדינא דסעיף זה איירי שבודאי אם יקרא לבני אדם ודאי יהיה נצול אבל באותו נדון שנשאל עליו שגילו המצפונות וגם הוא אם היה מחביא אפשר שיתגלה וקרוב לודאי שיתגלה אחר שהעיר בידם לנתוץ ולנתוש נראה דאין עליו להחביא דמי יאמר שאם החביא היו נצולום זהו מה שנטתה דעתו אם יסכימו עמו בעלי הוראה יע"ש וק"ל:

ש"ע סי"ג כיצד דרך השומרים וכו' עיין בס' תוש"י ח"ב מ"ג ובפסקי רבני פאס יע"ה שהעתקתי בתשובותי ובספר ויאמר יצחק ובספר כר"ח:

שם במור"ם י"א דסתם תיבות וכו' עיין בתשו' סק"ו שהוכחתי בראיות צודקות דנראה דמור"ם לא פליג על מר"ן דסתם וכתב ויש פקדון שדרך להניחו בתיבה או בארגז וכו' והוכחתי זה מכמה טעמי חדא מדברי הרב"י שכתב לדברי הרמב"ם שכתב כאן הש"ע כתבם בב"י וסמך להם דברי המרדכי אלו שכתב מור"ם כאן ומדבריו שסמך זה לזה נראה דלאו פלגאי נינהו זאת ועוד אחרת מדברי מור"ם שכתב בדבריו מילת י"א חסירא וא"ו ולא כתב וי"א במילת וא"ו דכן ראיתי גדולי עולם דקדקו בדברי, מור"ם בס' רע"א ס"א דמדלא כתב וי"א וכתב י"א לא לחלוק אתא כן כתב הרב יעבי"ץ ובית דינו יעו"ע בס' כר"ח שהביא דבריו ועוד בה שלשייא שהבאתי ראיה מדברי הבאה"ט שבש"ע או"ק סי' תל"ד בדיני בדיקת חמץ שפסק שם שאחר הבדיק' יצניענו בתיבה ושם הבאה"ט הקשה עליו מדברי מור"ם אלו דפסק סתם תיבות חתורות וכו' א"כ מקושייתו זאת דמקשה על מר"ן ש"מ דהכי פסיקא ליהו דמר"ן גם הוא מודה לסברא זו דסתם תיבות חתורות יע"ש בתשובותי שהארכתי והרחבתי הדברים ושם שם נתתי טעם הואל ולא בא מור"ם לחלוק על מר"ן א"כ למה כתב דבריו כל עקר בלשון י"א יע"ש טעם לדבר משם הפוסקים כל זה כתבתי לפענ"ד אך זה היום הובא לידי ספר מש"ה וראיתי לו במערכת שי"ן אות ע"א שאדרבא הוכיח) מסתימת דברי מר"ן דס"ל דסתם תיבות לאו חתורות וכתב דגם הדרישה והרב רא"ש יוסף הכי ס"ל דהרמב"ם שהיא סברת מר"ן פליג על מור"ם וכך הלכה העלה ע"ש

ועיין שם בתשובותי ששם כתבתי בטוטו"ד דלדעת מאן דס"ל דלאו חתורות הן אצל העכברים אפי' שו"ש לא יתחייב דלאונס גמור יחשב יע"ש באורך. ואין לכפול הדברים כי שם הרחבתי בראיה מבוארת מדברי הד"מ שהביא דברי המרדכי וכו' יע"ש ודו"ק:

ש"ע סי"ד השומר שהניח וכו' עיין להגוא"ל סק"ו שכתב על זה וז"ל מי שהוציא טבעת מופקד מידו לנטילת ידים וביני ביני קראוהו לדבר של סכנה ושכח הטבעת ונאבד פטור המבי"ט ח"ב. דף קפ"ב עכ"ל ע"ש:

ש"ע סט"ו הכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וכו'. עיין להרב זכול"א או"ש שכתב משם כנה"ג דדין זה דוקא בפיקדון אבל במשכון כל ששמרו בתיבה כדרך השומרים פטור ע"ש. ועיין בספר ויאמר יצחק סכ"ט ודו"ק:

ש"ע סכ"א כל המפקיד אצל בעל הבית ע"ד אשתו וכו' היינו דוקא אם היו בחזקת נאמנים בזה הוא דאמרו כל המפקיד וכו' כ"כ מהרש"ך ספ"ה יע"ש:

שם ע"ד אשתו וכו'. עיין להרב תוש"י ח"א ס"ט שפסק דהמפקיד ביד האשה לא על דעת בעלה הוא מפקיד הואיל ואינה צריכה לשמירתו הואיל והיא יושבת תמיד בבית והבעל הוא גרע מן השותף והשכיר דצריך לשמירתו לא כן האשה אין צריכה לבעל וע"ש ודו"ק:

שם ע"ד אשתו וכו'. עיין בצרור החיים בחדושיו למציעא דמ"ב ע"ב שכתב לדעת הרמב"ם דגם בניו צריכים להיות סמוכים על שולחנו והן הם בכלל קרוביו שאינם שרוים עמו דסיים הש"ע וגם מהריט"ץ ז"ל בס' רל"ד כ"כ יע"ש ודו"ק ועיין בש"ך סע"ב ס"ק קל"ו יע"ש:

שם ע"ד אשתו וכו' עיין להרב מהרי"טץ רל"ד ורע"ט ז"ל שכתב דזה דוקא כשהוא בעיר אבל לא אמרו שירחק נדוד לארץ אחרת ויניח הפקדון ביד בניו ובני ביתו לפי שכשהו בעיר עמהם עינו עליו וכל שעה ושעה שתובעו מאתם יתנוהו לו ויזהרו בשמירתו אבל כשירחק נדוד לא אמרו ע"ש שהביא ראיות לדבריו ע"ע אך מדברי הרשב"ש בס' ש"ץ ראיתי דבריו בפסק אחד בכת"י נראה דס"ל אפילו בהרחק למקום אחר יע"ש:

שם שאינם שרוים עמו ואין סמוכים על שולחנו וכו' לא בעינן תרתי שרוי וסמוך אלא או זה או זה קאמר שם במהריט"ץ והביאו הרב בנ"י חי"י הגבה"י סק"ב יע"ש:

ש"ך סק"מ ואם היה כשות וכו' ואינו מוכרח וכו' נראה דכוונתו לומר דדברי הסמ"ע והב"ח אינם מוכרחים ונימא דאם היו קרובים כשות הפקדון וכשות דידיה רחוקים ואמר לו ליטול מדידיה שהם רחוקים הוי כאלו אמר לו דלא יטול משל פקדון וא"כ למה יתחייב הנפקד הואיל וכבר צוה לשליח זהו כוונתו ולדעתי הקלה לא ידעתי למה יפטר הנפקד הואל והוא ידע דמשל פקדון הוא נוטיל ולא מיחה בו ומדברי הסמ"ע ס"ק מ"ג כך מוכח דאפילו אם צוה שלא יטול משל פקדון עכ"ז אם ידע שנטל משל פקדון חייב דהא כתב בס"ק מ"ג ז"ל ובפרישה כתבתי דאם אמר לו השליח ליטול מזה ולא משל פקדון אז מטעם ששהה השליח לבא לחוד אין לחייב הנפקד די"ל דאירע לו ענין בדרך שהוצרך לשהות מעט ע"כ הרי לך דאפי'. במקום דאומר לחבירו טול מזה ולא משל פקדון עכ"ז בעינן דוקא היכא דנתעכב דאיכא למתלי ולו' דאירע מזה עכבה וכו' וליכא ידיעה ברורה לנפקד דמשל פקדון נטל הא במקום דליכא למתלי כגון שהיה של פקדון במקום קרוב ושל בעל הבית במקום רחוק וזה מיהר לבא דליכא לספוקי כלל שנטל משל בעה"ב אלא פשוט דמשל פקדון נטל פשוט וברור הוא דחייב הנפקד הואיל ומידע ידע דמשל פקדון נטל:

ואולי דהרב הש"כ עצמו יודה דבמקום שאין לשליח לשלם מחויב הוא הנפקד לשלם הואיל וידע דמשל פקדון נטל ולא בא הש"ך לחלוק אלא במקום שיש לו להשליח ממה לשלם בזה הוא דס"ל להש"ך דהואל והנפקד צוה לו שלא יטול והוא עבר ונטל הגם שגם הנפקד מידע ידע שכשות של פקדון נטל עכ"ז לא יתחייב כי אם השליח שפשע בידים וק"ל:

במור"ם סכ"ו מיהו שומר שמסר לשומר וכו' אם המפקיד ראה שלא שמר כראוי ושתק הנפקד פטור רשד"ם ס"מ ע"ז ואפילו בגלוי מילתא וכן אם המנהג שבזמן ההוא חוטפים הממון וא"א לשומרו כראוי אדעתא דהכי הפקידו. רשד"ם ק"ך דר' פ' הביאם הגוא"ל סק"ג ע"ע:

שם שמסר לשומר לפני המפקיד וכו' עיין להרב משפטים ישרים ח"א רכ"ט שכתב דדוקא אם המפקיד יודע בהשומר השני ובמהותו מה הוא אבל אם לא היה יודע במהות השומר השני כלל והשומר השני נטל החפץ ומכרו ואכלו השומר הראשון חייב יע"ש מילתא בטעמא:

גם עיין בס' הנז' בח"א ס"ח ור"ל מדין חפץ שנאבד מיד הסרסור דחייב הלוה לשלם חוב המלוה יע"ש:

ש"ע סכ"ח המפקיד אצל חבירו וכו' אם שאל השומר וכו' עיין בספר בני חיי בסימן זה בסוף הגב"י שכתב דאפילו אשקייה מייא מעצמו הוי שאלה בבעלים יע"ש ועדיפא מזה יש לי לדקדק מדברי הסמ"ע בס' זה סק"ח שכתב שם ז"ל ועוד דאי לא נסתלקו הבעלים משמירתם אלא הוו קצת עמו בתחילת השמירה ה"ל שמירה בבעלים דפטור הנפקד ע"כ הרי לך מלשון זה מוכח דאפילו בנשאל מעצמו לשמירה הוי שאלה בבעלים דהא התם מיירי בשקבל עליו השומר לשמור ומשעה שקבל נעשה שומר ועכ"ז בעינן שיסתלקו הבעלים מהשמירה ועל זה כתב הסמ"ע דאי לא נסתלקו והכוונה היא דאי לאחר שקבל השומר לשמור וחל עליו חיוב השמירה נשארו שם הבעלים מצד עצמם והוו שומרים קצת הוי שמירה בבעלים וכו' והגם שאותה שמירה שנשארו הבעלים לשמור היתה מנדבת עצמם שהרי הוטלה השמירה על השומר שקבל לשמור והבעלים מצד עצמם רצו לשמור קצת עכ"ז הוי שמירה בבעלים א"ך לדעת הסמ"ע פשוט דגם הוא סבר דאפילו אשקייה מייא כמ"ש הרב בנ"י חי"י הוי שאלה בבעלים ופשוט אלא אפילו נשאל מעצמו לשמור הוי שאלה בבעלים והגם דבעקר הדין הזה דבנשאל מעצמו היה נראה דאין צריך להביאו ממרחק דהא דין זה פסק הש"ע עצמו לקמן בס' שמ"ו ס"ד ז"ל השאיל לו בהמתו וכו' והלך עמה לסעדה הוי שאלה בבעלים אפע"פ שמעצמו נשאל ע"ך וא"ך נראה דאין אנו צריכם להביא מהסמ"ע הנ"ז אלא דהוצרכנו לזה לפי מה שראיתי לעיל בס' זה בדברי הש"ך סקי"ב שדחה לדברי הסמ"ע דלעיל סק"ח וכתב עליו הש"ך בסקי"ב ז"ל ונסתלקו הבעלים וכו' עיין בסמ"ע סק"ח עד וכמ"ש הטור בסו"ס זה וכו' לא ידענא מנ"ל הא ולא דמי לסו"ס זה וצ"ע גם לקמן סי' שמ"ו ס"ד לא משמע כן ע"ש עכ"ל והנה לכשאני לעצמי הגם שדברי הש"ך סתומים וחתומים המה נלע"ד דכוונתו פשוטה וכוונתו לומר דהסמ"ע כתב דאם נתן לשומר לשמור לו ונשאר הוא לשמור קצת הוי שמירה בבעלים ועל זה תמה הש"ך מנ"ל הא דהואל ולא נשאל לצורך השומר אלא לשמור הדבר שלו כיצד קרינן ליה דהוי שמירה בבעלים ולא דמי כלל למה שפסק הטו"ר והמחבר בסוף הסימן שהוא סעיף זה שהוא סכ"ח דהכא איירי בנשאל או נשכר לצורך השומר או השואל למלאכת עצמו של שואל או של שוכר לא כן בנדון שדבר בו הסמ"ע סק"ח לא מלאכת השומר הוא זה אלא מלאכה של הבעלים ודבר שלהם הוא שנתנו לשומר והאיך יוצדק לומר על זה דהבעלים הוו במלאכת שומר זהו מה שנראה לפרש בכוונת הש"ך גם מה שהוסיף הש"ך לדחות ולומר דלא דמי דברי הסמ"ע לדינא דהש"ע דסי' שמ"ו ס"ד כוונתו לומר דהגם דמשם נראה לכאורה לדמות דין זה לדברי הסמ"ע דהא התם השאיל בהמתו והלך מצד עצמו לסעדה וא"כ נראה דאפי' הליכתו היתה לצורך בהמתו ועכ"ז חשיב ליה שאלה בבעלים וא"כ נראה דיש סייעתא לדברי הסמ"ע על זה מדחה ואומר דלא דמי דהתם עקר שאלת או שכירות הבהמה היתה לצורך ולטובת השואל או השוכר וא"כ גם הליכת הבעלים שהלך לסעדה היתה לטובת השואל שהיה מוטל עליו לסעוד ולתמוך הבהמה והלך איהו לסעדה בודאי דזה לטובת השואל או השוכר הוא זה וראוי לקרותו שאלה בבעלים אבל בנדון של הסמ"ע שכל מה שעשו הבעלים לא עשו אלא במלאכת עצמם מנ"ל דקרינן ליה שמירה בבעלים זהו מה שהיה לפרש בדברי הש"ך אלא דראיתי להרב מאמר קדשין בס' זה שהביא דברי הש"ך הנז' וכתב עליהם ז"ל והרב עט"ץ ז"ל רוצה לסתור דברי הש"ך ולא דק ולענ"ד נראה דמ"ש הש"ך דלא דמי לסו"ס זה ר"ל דשם מבואר בהדייא דוקא השאילו וכו' אבל נשאלין מעצמן יש לומר דלא הוי שאלה בבעלים ומ"ש הש"ך דלקמן בס' שמ"ו ס"ד לא משמע כן ר"ל לפי מ"ש המחבר שם וז"ל השאיל לו בהמתו או השכירה למשאוי והלך לסעדה ולהטעינה הוה שאלה בבעלים אע"פ שנשאל מעצמו וכו' משמע דוקא שעשה עמו מלאכה הוה שאלה בבעלים דאל"כ הל"ל רבותא טפי דאפי' שמירה בעלמא הוי שמירה בבעלים ודוק היטב עכ"ל הרב מאמ"ר קדשי"ן וא"כ על פי פירושו זו בדברי הש"ך יצא לנו דהגם דבנשאל מעצמו פסקו מר"ן בס' שמ"ו ס"ד דהוה שאלה בבעלים היינו דוקא בנשאל מעצמו לעשות מלאכה אבל בנשאל מעצמו לשמירה לא ילפינן מדברי מר"ן דהוה שמירה בבעלים ואין לנו ללמוד דין זה אלא מדברי הסמ"ע דסימן זה סק"ח הנז' והגם דהש"ך כתב על זה דלא ידע מנ"ל הא והניח הדבר בצ"ע אין לנו להניח ודאו של הסמ"ע מפני ספיקו של הש"ך ומה גם שהרב מאמר קדשין כתב דהרב עט"ץ דחה דברי הש"ך פשוט דכדברי הסמ"ע נקטינן ופשוט:

ועיין בס' משי"ש בח"א סקל"ד מענין דין זה והוא פשוט ודו"ק. ועיין בפת"ש בס' ש"ה ובנחל צבי שם ודו"ק:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה