אור ברסלב
פעמוני זהב סימן רצ

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן רצ

סימן רפט

ש"ע ס"א מי שמת וכו' ב"ד חייבים להעמיד אפוטרופוס וכו' אם לא מצינו אפוטרו' שיעבוד בחנם מהו הדין אם רשאים ב"ד לקבוע לו שכר וספק זה נולד לי יען דמדברי הפוסקים משמע דכל אפוטרו' הוא בחנם דהא מצינו להם שחלקו בין אפוטרו' שמינו אבי יתומים דאין צריך לישבע דאל"ך ימנעו בני אדם מלהיות אפוטרו' ואם באמת לא רצה לעבוד בחנם קובעים לו שכר למה ימנעו הרי כולי עלמא ליבעו להיות אפוטרו' בשכר וא"כ נראה דאין קובעים שכר לאפוטרו' אלא ב"ד וצריך לחזור אחר אפוטרו' שיעבוד בחנם וכן נראה מפורש מדברי מור"ם בס' רפ"ה ס"ז שכתב וז"ל אבל באפוטרו' בעלמא שאין לו הנאה מיניה מותר יע"ש וכן מוכח מכמה לשני של הסמ"א דמהם מוכח דכל אפוטרו' הוא בחנם:

אכין אפשר שכל זה היה בימיהם אבל בזמנינו לא ראינו שום אפוטרופוס בחנם אלא כל אפוטרו' נוטל שט"ו לשליש או לרביע ממה שמרויח במעות היתומים. ועיין בתשובותי בס' צ"ח ששם פסקתי אפילו אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים בסתם גם הוא ירד לנכסי היתומים ועבד עבודתו בסתם עכ"ז יכול אח"כ לתבוע שכרו יע"ש שיסדתי הדבר מן הדין ע"פ מ"ש הרב חתם סופר בחלק ח"מ ס"ס וע"פ מ"ש הרב משכנות הרועים מערכת פ' אות ל"ד יע"ש ויסוד מוסד ע"פ המנהג:

והן היום ראיתי בספר עט סופר שסדר הגאון הרב יעב"ץ זלה"ה בשטר מנוי האפוטרופוס שאחר שעשה ההעתקה כתב ז"ל וכד נחית להיות אפוטרו' טל מנת ליטול שכר רשאים ב"ד לקבוע לו שכר אפילו כשמינהו אבי היתומים אפוטרופוס סתם וכל מה שיעשה האפוטרופוס לתועלת היתומים אם ח"ו לא הועיל למו מחשבתו לא ישלם מביתו מה שהפסיד אפע"פ שנוטל חלקו בריוח לא יתן חלק בהפסד כי שכר טורחו הוא נוטל בריוח ואין לו דין מתעסק בנכסי היתומים שהיתומים קרובים לריוח ורחוקים מן ההפסד ע"ש אתייא מבנייא דהאפוטרו' דין פועל יש לו ויכול ליטול שכרו ואינו משלם הפסד:

שוב ראיתי בדברי הטור סכ"ה והש"ע סט"ו שמהם מוכח דיש לאפוטרו' שכר במקום שלא רצה לעבוד בחנם ופשוט וק"ל:

סמ"ע קס"א או שהניח וכו' איירי דוקא כשאין הגדולים אנשים שיכולים וכו' יש לדקדק על זה ממה דאיתא בס' רפ"ה בסי' שקודם דאין מורדין קרוב לנכסי קטן וא"כ היאך קאמר כאן האחים גדולים יתעסקו בשל קטנים ומשמע דאף בקרקעות אמר דיכולים להתעסק בשל אחיהם הקטנים.

אלא נראה דאיירי באופן שאין בו חשש הזק כגון שלא סלקו ונשארו סמוכים על שולחן אחד דמורידין כמ"ש מור"ם בס' רפ"ה ס"ז ע"ש ודו"ק:

ש"ע ס"א צריך מורישם למנות להם וכו' עיין בגו"ל סקכ"ה שכתב וז"ל אין מנוי הזקין כלום להיות אפוטרו' על נכדו מהר"ם פדאווא סמ"ד ועיינתי במהר"ם פדאווא ז"ל ונראה דאפילו בנכסי הזקין עצמו אינו יכול למנות ע"ש אבל מדברי הטור סכ"ב ומר"ן סט"ז נראה דכל מוריש יכול למנות אפוטרופ' וק"ל:

ש"ע ס"ב אבל אין ב"ד וכו' אלא בודקין אדם וכו' עיין בב"י מחודשים ד' דאין האם וקרוביה ולא הקרובים מצד האב יכולים לעכב ביד ב"ד מלמנות אפוטרופוס הנראה להם יע"ש:

ש"ע ס"ג כשמינו אותו צרכין ב"ד וכו' עיין בס' תוש"י ח"ב סקנ"ד ששם הובא פסק של רבני מקנאס הרה"ג מוהררפ"ב ומור"ף זלה"ה וגם הוא הרב יוא"ל זלה"ה כולם עלו בהסכמה דגם באפוטרופוס שמינהו אבי היתומים צריך לתת חשבון מדויק באחרונה יע"ע אכין בס' כר"ח ח"א דף ע"ב הביא משם מהריק"ש דמר"ן ס"ל דבמינהו אבי היתומים אין צריך לחשוב באחרונה וכתב דכן פסק הרב מוהר"ח סרירו זצ"ל הוא וב"ד זלה"ה וכתב דגם הרבנים הנז' מוהררפ"ב ומוהרר"ף והרב יוא"ל זלה"ה פסקו דצריך לתת חשבון הוא משום שנעלם מהם דברי מהריק"ש דכתב מר"ן הכי ס"ל יע"ש:

אך בתקנה ש"ש יג"ן שם מבואר דגם אפוטרפוס שמינהו אבי היתומים צריך לתת חשבון מדויק והרי באו דברי התקנה הנז' בקצור התקנות ס"ח שכתב ז"ל תקנו חז"ל שכל אפוטרפוס הן מינהו ב"ד הן מינהו אבי היתומים יתן חשבון מדויק לב"ד ואם נראה להם החשבון אינו מדויק מסלקים אותו ע"ך. א"כ הגם שהדבר הוא במחלוקת מצד הדין. מצד התקנה נראה דצריך לתת חשבון אם לא שנאמר הגם לפי התקנה לא הצריכוהו לתת דין אלא למי שרוצה להיות נמשך במנויו לכך צריך להראות חשבונו אם הוא מדויק ישאר במנויו ואם אינו מדויק יסלקוהו אך אם בא לתת מעות היתומים באחרונה ולהסתלק ממנויו בזה איכא למימר דגם מן התקנה אין צריך לחשוב באחרונה וק"ל:

שם וכותבים שני שטרות וכו' לעניין דין דכתיבת שני שטרות לכל הדעות ודאי אין לחלק בין מינהו ב"ד למינהו אבי היתומים דבודאי צריך שני שטרות כדי לידע היתום מה יקבל ולא יאבדו לו מעותיו עיי בס' תוש"י סימן קכ"ד דהכי מוסכם וכן ראיתי בכר"ח ח"ב דנ"ח ע"א שכ"ך משם הרב נאמן שמואל ס' קי"ז יע"ש ופשוט וק"ל:

ש"ע ס"ה ב"ד שהעמידו ומסלקין אותו וכו' ז"ל הגוא"ל ואפילו אחד מהאפוטרו' וממילא בטל האפוטרפוס חבירו אם הם שנים וכן אם מינה שנים אין אחד יכול לעשות דבר בלי רשות חבירו מבי"ט של"ה ע"ך:

שם הואל והוא מפסיד ע"ך בין ההפסיד מחמת רוע מזלו בין שהיו ידיו פתוחות להוצא הוצאות. ב"ד יכולין לסלקו שכוונת הנפטר היא שיהיה הקרן קיים שאם היה מפסיד שנה אחת ומרויח שנה אחרת הוה אמינא זהו דרכם של בני אדם אבל תדיר כל שנה לא. הגם כי יהיה אדם כשר. גאלאנטי סכ"ה:

מת אחד מהיתומים בטל האפוטרופוס ויכולין לסלקו אפילו תוך הזמן שמינה אותו אבי היתומים תשובות רמב"ן ס' קי"ח ע"כ מש"כ בגוא"ל סקי"ג ע"ש ועיין סמ"ע סקנ"ח ולאו סתראי נינהו דו"ק:

ש"ע ס"ח מעות של יתומים וכו' קרוב לשכר וכו' עיין במהרשד"ם סקצ"ו שכתב ששטר שכתוב בו קרוב לשכר ורחוק להפסיד והוא של יתומים גדולים כשר יעוין בס' צרור החיים דף צ"ט שהביא דברי מהרשד"ם אלו בקיצור ונראה דלא דבר הרב אלא לענין שיהיה השטר כשר לגבות בו הקרן אבל לא להתיר לגבות גם הרבית דזה מדוקדק מדכתב השטר כשר משמע דכוונתו לומר הגם דקי"ל שטר שיש בו רבית הוי פסול ואין גובין בו הקרן עכ"ז האי שטרא הגם שגדלו היתומים ונשאר עליהם הרבית לא נפסל השטר אבל הרבית ודאי אסור להם הואיל והם גדולים זה מה שדקדקתי מדברי הרב שבאו בקיצור בס' צרור החיים כנז"ל:

שוב אחרי מופלג ראיתי למהרם חאזי"ז בהלק"ט ח"א סרמ"ד שכתב ז"ל ב"ד שנתנו מעות היתומים קרוב לשכר ורחוק להפסיד והגדילו היתומים ועדיין המעות אם מותר. ועוד אם בטיל המתעסק בהם מה דינו תשובה יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ולשנייה אפשר דאין לו עליו אלא תרעומת ולצאת ידי שמים ישלם ע"כ אלה היו דבריו וצודקים למה שפירשתי משם מהרשד"ם וק"ל:

ועיין להרב פחד יצחק מערכת יתומים שכתב משם הפוסקים יתומים שהיו מעותיהם ביד ראובן ומתו היתומים והיורשים תובעים ממנו לאחר זמן קרן וריוח הרי זה פטור מריוח שאחר מיתת היתומים בין הרויח או לא ושקודם מותם אם הרויח איכא פלוגתא יע"ש:

הן אמת דראיתי להרב רבינו יעב"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כרם חמר סנ"א ששם הביא פסק של הרב הנז' שהוא מתיר בכעין זה ליורשים ליקח אפילו הריוח שאחר מיתה מטעם דהואיל והותר שטר זה לגבי היתומים היתה גם ליורשיו יע"ש. לענ"ד נראה שאין ראיותיו מוכרחות ואין משיבין את הארי אמרו אך הואיל ומצינו הרבנים הנז' לא ס"ל הכי לעד"ן דכוותיהו נקטינן גם הרב מו"ד זלה"ה בספרו הנז' כר"ח סל"א נראה דחזר בו ולא רצה לסמוך על דבר הרב יעב"ץ זלה"ה בזה הואיל וראה דברי מהריב"ל ז"ל דס"ל אסור ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי יעו"ש:

ראיתי כי טוב לכתוב מה שמצאתי בס' כר"ח סק"ע אפוטרו' שנתן מעות יתומים על משכונה כדין משכונא דסוריה אין זה אלא טעות האפוטרופוס שהרי כל אבק רבית הותר בנכסי היתומים ובענין המשכונות מנהג קבוע לכתוב המשכונות נכסי יתומים שיפדה לכשידרש וכבר בא מעשה לידינו ופסקנו שהוא טעות וחייבנו את בעל הקרקע לפדות וכ"ש דמה שמלוה מעות יתומים בזה אין לו דין אפוטרופוס דודאי אין מעשיו כלום וגם את הסופר כתב בהדייא שהיא כמשכנתא דסוריא אינו אלא טועה ורשאין היתומים וכל המדבר בעדם לתובעו וחייב לפדות כל זמן שידרש מהם שו"ת מוהריב"ץ והסכים עמו מוהריב"ע והרב המשב"ר מכת"י כמוהר"ש ן' צור ז"ל ע"כ:

סמ"ע סקי"ח ולמה לא יקחו משכון של כלים שהוא של זהב שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו לאחר מותו עכל"ה. לכאורה יש לתמוה למה חששו דוקא משום לאחר מיתה וכו' הרי אפילו בעוד הלוה חי יש לחשוש שמא איזה אדם יביא עדים שכלים אלו הם שלו והם מופקדים ביד הלוה הזה ואזי הואיל ויש עדים שהם פקדון ביד הלוה וגם יש כאן עדי ראיה שהם עתה ביד המלוה ואין ללוה הזה מיגו דהחזרתי וכו' א"כ פשוט דמוציאין וכמ"ש בס' רצ"ז שכתב שם וז"ל אבל אם עדים מעדין שהפקיד בידו זה החפץ ורואים אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה וכו' וא"כ למה לא מצא הרמב"ם למינקט החששה אלא משום לאחר מיתה ואחר העיון נתבוננתי וראיתי דדברי הרמב"ם אלו הם לקוחים מהגמרא דמציעא ד"ע יע"ש דכתב בגמרא ז"ל אבל דבר מסוים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה יהיב סימן ושקיל ע"כ. ושם התוספות פירשו בהאי שמעתא מעקרא פירשו דכאן מיירי שהחששא שמא ימות הלוה ויבוא המפקיד אחר מיתת הלוה וכו' והיא כפי שטת הרמב"ם ג"כ דמפרש שמא יבוא אחר מיתת הלוה וכו' ואחר זה פירשו שם התוספות דמיירי שבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה עכל"ה. וראיתי להרב כוס הישועות שפירש בדבריהם אלו דלפי פירוש זה נראה אף בחי הלוה קא מיירי הואיל דהחפץ ביד ב"ד אין להם למנוע מלהראות לעדים והוה עדים וראה ולא אפשר ליה לטעון לקוח הוא בידי הואיל דאיכא עדים דבפקדון בא לידו ואין לו ג"כ מיגו דהחזרתי הואיל והב"ד צריכם להראותו לעדים והם יכירוהו דזהו שהפקיד בידו עכל"ה ובראותי ואת שמחתי שנתכוונתי בקושיתי זאת לפירוש שני של התו' דמפרשי בתלמודא דכן הוא האמת דבעינן זהב שבור ממה דחיישנן לעידו וראה ואפילו בחיי הלוה יש חששא זו אם יקבלו כלי שלים שיש בו סימן דהואיל ויש בו סימן והעידים מכרין אותו מוכרח על הב"ד להציאו להכירו להם לא כן בשבור שאין בו סימן ולא יכירו אותו העדים מעיקר' אין נטפלים להם אפי' להציאו להם להכירו:

אכין הרמב"ם ז"ל לא פירש להאי שמעתתא הכי אלא מפרש לה דחיישינן לאחר מיתת הלוה ויבוא המפקיד ויתן סימן אפילו במקום דליכא עדים וכמו שפירש הר"ב המגי"ד ז"ל דבריו בפרק י"א מהל' נחלות הלכה אלף יע"ש. ולא פירשה דהחששא היא משום שמא יביא עדים על עדי וראה וכמ"ש התוספ' משום דדחיקא ליה לפריש כן בתלמודא הואל ואין רמז מזה בתלמודא של העדים ואפילו להעמד דתלמודא מיירי ביש עדים מיהא שבא לידו בתורת פקדון ולא ידעו הסמנים אינהו אלא איהו יהיב הסמנים וכו' וכמו שפירשה הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכמ"ש הרב המגי"ד בפרק ששי מהלכות מלו"ל הלכ"ד יע"ש עכ"ז גם בזה לא רצה הרמב"ם להעמיד יע"ש אכין לפי שטת הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש יש לדקדק על תלמודא גופיה למה לא העמיד בחששא דלא נקטינן אלא כלים שבורים ולא כלים שלימים משום עדי וראה וכמו שפירשו התוספות אלא כיש לומר דלפי שטת הפוסקים הנז' יש לומר דלרבותה נקט אפי' במקום דליכא עדי וראה עכ"ז חיישנן לסמנים שיתן הוא וכל אחד בפי אבל אם יהיו עדים וראה פשוט דיש חששא זאת ודו"ק:

אלא דזה זמן רב היה קשה לי קושייה עצומה והיא על דברי מר"ן אלו דס"ח דכתב דאם אין למקבל קרקעות מקבלין. ממנו זהב שבור שאין בו סימן וכו' והטעם הוא שמא ימות המקבל ויבא אדם אחר ויתן בו סימן ויטליהו כמ"ש הסמ"ע ועל זה קשה לי דהא מר"ן פסק בס' שנ"ו ס"ז דהממשכן דבר שאינו שלו הבעלים ישלמו דמי ההלואה והם יעשו דין עם הלוה וכן סיים שם מור"ם באומן שמשכן איזה דבר וכן נראה מדברי מור"ם סע"ב סי"ח ובס' קל"ג יע"ש וא"כ הואיל ופסק הש"ע דצריכם הבעלים לשלים החוב א"כ למה פסק כאן דצריך כסף שבור ואולי יש לתרץ ע"פ מ"ש מור"ם שם בס' שנ"ו דאע"ג דצריכים הבעלים ליתן למלוה מעותיו אבל אין צריכם ליתן הרבית דבזה לא עשו תקנת השוק א"כ גם כאן יכולים לומר הא דלא נקטינן כלי כסף משום שמא יבואו בעליהם ויטילום והגם שצריכן לשלים הקרן אין צריכם לשלים הריוח וכדי שלא יהיה הריוח בלי משכון הוצרכו לכסף שבור אלא דזה נראה לי דוחק דהוה ליה להסמ"ע לפריש מילתא כדינא זהו מה שהיה קשה לי והן היום אגב עוברי בדברי הראשונים ראיתי שקושייה דק' אותה הרב הנמק"י והגהות הרא"ש פרק חמישי דמציעא משם מהרי"ח ז"ל ותהלי"ת כאשר תרצתי כן ראיתי למהרי"ח ז"ל שתרץ וז"ל שם בקיצור אפע"ג דמשכנתא אית בה משום תקנת השוק יפסיד הריוח ע"כ ונתתי שמחה בלבי שנתכוונתי לדעת עליון אכין הנמק"י ז"ל משם הראב"ד תרץ וז"ל דכיון דלאו אמשכנתא לחוד סמכינן אלא אעסקא דהא לא מצי מתעסק למשתי ביהו שכרא בלי רשותייהו דבי דינא לא עשו תקנה בכי הא והכי אמרינן התם גנב ופרע בחובו לא עשו בו תקנת השוק משום דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית דכי עשו תקנתא מכל מקום היכא דאדעתא דמשכנתא בלחוד נחית וכתבו האחרונים ז"ל שזה נכון אלה היו דברי הרב הנמק"י ז"ל מה שתרץ ודו"ק:

ש"ע ס"ט כל המטלטלים של יתומים שמים אותם ומוכרים וכו' עיין לעיל מה שכתבתי בס' קפ"ה ס"ב מדין הנוגע לאפוטרופוס שלקח לעצמו המטלט' של יתומים עיין שם מה שהבאתי מדברי הרב מוהרי"ע זלה"ה ומה שהבאתי משם מהרימ"ט ז"ל עיין בס' כר"ח סכ"ו וס"ל וק"ל:

שם במור"ם ומי שהיו בידו וכו' שמתיירא מעלילות וכו' עיין מענין דינים אלו בס' מימר קדשין סימן זה סק"ט משם הב"ח ובדברי מר"ן לעיל סע"ב ס"ט וביור"ד סקס"ט סט"ו ואין סתירא מדברי מר"ן דסע"ב ודיור"ד קס"ט לדברי הב"ח שהביא מימר קדשין דהאפוטר' הואיל ולטובת היתומים נתכוון אינם יכולים לעשות לו הזיק וק"ל עיין בס' כר"ח חיו"ד בס' ע"ה וק"ל:

ש"ע סיו"ד אין שולחין מטלט' או סחורה של יתומים בדרך ים וכו' ואם אי אפשר להם לעבור בדרך אחרת אלא על דרך ים והנאת היתומים היא שיעבורו הרי זה מעברין עיין תוש"י ח"ב סקס"ד וק"ל:

ש"ע סי"א יש לאפוטרו' למכור שדות וכרמים להאכיל אבל אין מוכרין ומנחין וכו' הנה ראיתי שנהגו הב"ד יצ"ו כשרואים שיש תועלת ליתומים למכור הקרקע ולתת המעות בריוח כך עושים ואומרים דלתועלת היתומים כך נאה ויאה והנה ראיתי לחקור לפי מנהג זה מהו הדין כשרוצים למכור לתועלת זה של היתומים אם צרכים הב"ד לעשות שומא והכרזה כמ"ש בש"ע בסק"ט יע"ש או נימא דלא הצרכו השומא אלא דוקא אם באנו להגבות הבע"ח לכך צריך שומא כדי שיטול אותה הבע"ח בשומתה אבל אם באנו למוכרה לקחת בידנו המעות לאיזה טיבותא למאי צריך שומא הרי כל מגמתינו אינה אלא לקחת המעות בידנו וא"כ שומא זאת מה טיבה:

אלא דנלע"ד דאפילו הכי צריך שומא כדי שלא ימכור נכסי דיתמי פחות מכדי שווים ויש לדקדק זה מדברי הגמרא בכתובות ד"ק דאמר התם אמר רב יהודה אמר שמואל מטלטלין דיתמי שמין אותם ומוכרין אותם לאלתר רב חסדא אמר אבימי מוכרין אותם לשווקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא ע"כ ופשוט מלשון הגמרא זה דלא בא רב חסדא לחלוק על רב יהודה אלא על מאי דאמר מוכרין אותם לאלתר בא רב חסדא ואמר דלא ימכור לאלתר אלא מוליכין אותם לשווקים אבל על מאי דאמר שמין אותם לא בא לחלוק ולומר דאין צריך שומא אלא מוליכו לשווקים וזה עדיף יותר משישומו וימכרו לאלתר דזה לא יתכן דפשט הלשון מורה דכנגד מה שאמר רב יהודה דכשישומו אותו די בזה שאחר השומא ימכרנו לאלתר בא רב חסדא לומר דלא די בזה למוכרו אחר השומא לאלתר אלא אחר השומא יוליכנו לשווקים ועוד אי אמרינן דכוונת רב חסדא היא דאם יוליכנו לשווקים אינו צריך שומא א"כ למה הוצרך תלמודא לומר דלא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא הו"ל למימר תרוויהו בדמקרב שוקא או בדמרחק שוקא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דתרוויהו מודו דבאחת עלתה לו או בשומא או על יד שווקים אלא ודא דעל השומא לא פליג ר"ח אלא בא להוסיף שאחר השומא יוליכנו לשוק אם היה השוק קרוב לפי האוקומתה וטעמא דמילתא כדי שנידע שומת הדבר ולא נמכור נכסי דיתמי פחות משווים ופשוט וכפי אומקתה זאת פסק הש"ע כאן בס"ט ז"ל כל המטל' של היתומים שמין אותם ומוכרין אותם ב"ד ואם היה השוק קרוב למדינה מוליכן אותם לשוק ומוכרים אותם עכל"ה הרי לך דאפילו במטלט' דיש כח ביד הב"ד למכור עכ"ז הצריכו שומא כדי שלא יהיה להם אונאה ובפחות משומא לא מכרינן ואין לנו לסמוך מכירת השוק לב"ד א"כ מכ"ש בקרקע דיתמי דלא ניתן רשות לב"ד למכור אלא בשביל המזונות אלא דנהגו למכור גם לתועלת הריוח ודאי דאין לנו לסמוך על ההכרזה לחוד אלא צריך שומא ובאם לא יתנו בדמיו כדי השומא אלא פחות אין למכור זהו הנלק"ד לעשות לפי המנהג:

הן אמת דבעקר המנהג הזה לבי מהסיס דהגם דעקר זה באמת נראה שהוא בנוי ע"פ סברת הרשב"א שהביא הרב"י בסימן זה סי"ז יע"ש עכ"פ סברא זו אינה מוסכמת שהרי הרב בנ"י חי"י בס' זה הגהב"י כתב על תשובה זו של הרשב"א וז"ל ומהרלנ"ח ז"ל סצ"ה כתב דהר"ן לא רצה מעשה כזה ושכן נראה דעת הרמב"ם וכתב מוהר"ח בנבנשתי תשובה כת"י דהני מילי למכור קרקע היתומים לפרוע חוב אביהם בפחות דסו"ס מכרו קרקע יתומים אבל להשביח בפחות וליקח דמים לבנותו שלא יפול אף הרמב"ן והר"ן יודו בזה יע"ש. הרי לך דלהרמב"ם והר"ן ובשטתייהו אזיל מהרלנ"ח ז"ל הנז' משמע דאפי' במקום חובות שעל הקרקע עכ"ז אינם יכולים למכור לשלם החובות בפחות מכ"ש במקום שאין טיבותא של היתומים נכרת אלא כדי להרויח במעות וספק יהיה ריוח או לא יהיה. כזה אפשר דגם הרשב"א יודה שאין למכור ולהניח המעות כדי שיותנו לריוח זהו הנלק"ד וכן מוכח מדברי הרב מוהרי"ע ז"ל בס' בית יהודה ח"ב סע"א בפסקת כללא דמילתא שכתב וז"ל שהרי מצינו בקרקע היתומי' שאינו נמכר כלל ואפי' הכי אם ראו הבדי"ץ שימשך תועלת מוכרין כגון אם היתה רבית אוכלת בהן עכ"ל. מכאן מוכח מדבריו דאין למכור בשום צד כי אם במקום שהרבית אוכלת ותול"מ ודו"ק:

שם יש לאפוטרו' וכו' עיין בס' משי"ש ח"א סי"ג שכתב ז"ל אפוטרופו' שמכר מה שלא נתנו לו רשות חכמים למכור אין כמעשיו כלום מהריב"ל בשם הר"ן ח"א סע"ח:

עוד שם סי"ד אם עשה ברשות ב"ד מעשיו קיימים ובלבד שיטול רשות על כ"פ ופנים משם הרשב"א ולא היה צריך להביאם מהרשב"א שהרי כך פסק מור"ם סי"ג במכירת עבדים וק"ל:

ממונה בעירו על כל דבר מוכר בנכסי יתומים כפי מה שיראה בעיניו אף אם יהיה יחיד כן משמע גם זה ועיין בס' וי"ץ בלקוטיו שגם הוא הביא דין זה יע"ש:

אם יכול האפוטרו' למכור קרקע שקנה איהו ליתומים אחר מיתת אברהם עיין הש"ך ח"א קע"ח הביאו ה' פחד יצחק לאמפרונטי זלה"ה אות אפוטרופוס יע"ש:

ש"ע סי"ב היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרו' וכו' עיין להגוא"ל ז"ל שכ' ז"ל כ' בן חביב סצ"ה בדבר שהוא תועלת. ליתומים אם יעמדו בדין עכשיו יכולי' האפוטרופוסי' לעמוד בדין אבל אין ב"ד יכולים להכריחם אלא א"כ ברור לב"ד שודאי תועלת ליתומים מהרי"ט ח"מ ב' ע"כ:

שם במור"ם והאפוטרו' וכו' שהרי אינו נוגיע וכו' דהיינו אפוטרו' שעובד בחנם בלי שו"ש כלל ועיין בספר כר"ח דפ"ד שכתב וז"ל אפוטרו' יכול לדון ולהעיד בנכסי יתומים אם אינו מקבל שכר ואינו נוגיע בעדות מהריק"ש בס' ער"ך לח"ם סר"ז סר"ו ע"כ:

ש"ע סט"ו האפוטרופוס וכו' אבל אין פוסקין עליהם צדקה וכו' עיין פח"י אות אפוטר' שכ' וז"ל אפוטר' יש לו רשות לתת צדקה לעניים קרובים של המת קצבה ידועה שהיתה להם מאביהם מהר"י:

ש"ע סט"ו וכשיגדלו היתומים נותן להם וכו' ואם נתן להם שט"ח ואין בו נאמנות והאפטרו' הלך למרחוק או אם היה כאן ואמר שנפרע עיין במאמר קדשין סקכ"ב ודו"ק:

שם במור"ם וי"א דהואיל ואינו נשבע צריך לתת חשבון וכו' מה שנוגיע לדין זה כבר כתבתייהו לעיל ס"ג קחנו משם אין צריך לכפול הדברים וק"ל ועיין בס' פר"ח דפ"ד דאם אבי היתומים האמין להאפוטר' שלא לתבוע ממנו החשבון אלא כמו שהוא רוצה אז אין צריך לתת דין וחשבון פרטי. הפר"ח בס' מי"ם חיים דע"ג ע"כ וכן ראיתי להגוא"ל זלה"ה סקכ"ב שכתב ז"ל וכתב מהר"י טריבו"ט שאם המוריש פטרו מחשבון לטפווי אתא שפטור אפילו יקח מהנכסים לעצמו או יפזרם הואיל ולא היה צריך לאומרו יע"ש:

ש"ע סכ"ד יתומים קטנים שסמכו וכו' עיין בטור ששם מבואר שיש מחלוקית בשיעור הקטן דלדעת הרמ"ה בעינן שיהיה הקטן מבן ט' ומעלה ולדעת הרא"ש אפי' קטן ממש יע"ש ובכאן סתם מר"ן ונקט סתם. מרהיטת הלשון משמע דאפילו קטן ממש כפשט דברי הרא"ש והגם שהרב"י כתב דמה שכתב הטור שהרא"ש ס"ל אפילו קטן ממש כתב הרב"י שאין דבר זה מבואר בדברי הרא"ש עכ"פ מלשונו כאן בקצר משמע שסתם כדעת הרא"ש לדעת הטור דאפילו בקטן ממש דבר הרא"ש אלא דחזה הוית להרב תוש"י בח"ב סק"ד שכתב דאפילו הרא"ש עצמו שחלק על הרמ"ה עכ"פ לאו בכל קטן מיירי אלא דוקא בעינן שיהיה בן שש שהגיע לעונת הפעוטות אבל פחות מזה לא ודקדק זה מלשון הש"ס והטור והמחבר הש"ע כאן שכתבו יתומים שסמכו משמע דיש להם ידיעה לסמוך עצמם אבל במי שלא הגיע לעונת הפעוטות דאינו סומך עצמו אלא אחרים מסמכים אותו אין לו דין אפוטר':

ועיין בבאה"ג שכתב על דעת הרמ"ה דלעינן בן תשעה שנים דלאו דוקא בן תשעה אלא דהרמב"ם שנקט בן תשעה הוא משום דמסתמא בן תשעה ויום אחד דהוי בן עשר מסתמא הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן דמקחו מקח במטל' וממנו נלמד דהרמב"ם יסבור דכל שהגיע לענות הפעוטות ומידע ידעינן בבירור שהוא חריף דינו כדין מתשעה ולמעלה ע"ש בבאה"ג וא"כ מזה נלמד דלהרא"ש דפליג על הרמ"ה וכוותיה פסק בסתם לשונו א"כ אם הגיע לעונת הפעוטות כמ"ש הרב יוא"ל ז"ל אפילו לא יהיה חריף יש לו דין אפוטר' ודו"ק:

ועיין מ"ש אצלי בתשובותי סל"ב באורך מה שנוגיע לדין זה ודו"ק:

ש"ע סכ"ה יתומים שסמכו אצל בע"ה וכו' עיין בב"י סקכ"ח ובספר מאמר קדשין ס"ס סק"ט ובס' בית יהודה ח"ב סק"י ובכר"ח ח"ב סקכ"ה ופתש"י בס' רמ"ו סק"ג ובס' וי"צ סקמ"א יע"ש:

ש"ע סכ"ו קטן שהגדיל וכו' עיין בס' משחא דרבותא סרל"ה ועיין מ"ש אצלי בתשובותי סל"ב במה שנוגיע לדין זה וק"ל:

שם בש"ע ואין מעמדין לו אפוטרו' וכו' ואם רצו ב"ד להזדקק להעמיד הרשות בידם עיין בע"י חי"י סר"ו ובספר ויאמר יצחק בלקוטיו מערכת אל"ף ובס' פחד יצחק מערכת אפוטר' ומשי"ש ח"א סל"א ועיין בס' רפ"ה ס"ב דמשם באירה דאם רצו יכולים להעמיד יע"ש:

שם במור"ם מי שמינה אפוטרו' לבניו הגדולים וכו' עיין בס' גוא"ל בס' זה סקכ"ד שכתב משם המבי"ט דיכול אדם למנות אפוטרו' על בניו הגדולים יע"ש והם הפך דברי מור"ם אלו אך צריך אתה לדעת שדברי מור"ם אלו שפסק דאין ממנים אפוטר' לגדולים אינם סותרים לדברי הש"ע שכתב בתחילת הסעיף זה אלא א"כ צוה מורישו שלא יתנו לו עד זמן מרובה וכו' דמזה מוכח דיכול למנות אפוטרו' אפילו על הגדולים דזה אינו דאיכא למימר דמר"ן דבר שהיו היתומים קטנים והואיל וצריכים אפוטרו' יכול לצוות עד זמן מרובה ומור"ם איירי שהיו היורשים גדולים מעקרא:

או יש לומר כפשוטו דמר"ן איירי שהאב צוה שלא יתנו עד זמן מרובה ומחזה חזינן שכשגדלו היו הולכים בדרך רעה בזה עושים צוואת האב אבל אם ילכו בדרכי יושר אפילו יצוה אביהם לא עבדינן צוואתו והן הם דברי מור"ם ודו"ק:

ועיין בס' פחד יצחק זלה"ה דף צ"ד שכתב משם מהרשד"ם וז"ל מי שמת והניח אפוטרו' על עזבונו ובתו נשואה אומרת נאמן עלי בעלי הדין עמה יע"ע וק"ל:

רפאל אנקאווא סי"ט

הלכות פקדון

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה