פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן רלב
ש"ע ס"ב המקבל מעות וכו' שמא האחדים שהיה מונה נתערבו וכו' עיין להרב גוא"ל ז"ל שכתב משם ז"ל והיכא דאיתנהו לתרוויהו כגון שאמר לו הלויני חמשים ומצא חמשה וששים והיה רגיל למנות עשרה עשרה אין לומר שמא טעה בחד עשרה וגם האחדים שהיה מונה עשריות בהם חמשה אולי נתערבו בהם עכ"ל יעו"ע:
ש"ע ס"ג המוכר לחבירו וכו' שלא ידע בו הלוקח וכו' אבל אם היה ידוע ללוקח כבר פסק מר"ן בסרי"ח סט"ז דאפילו אמר לו יש במדתה מאתים ולא נמצא אלא ק"צ הגיעתו שהרי ידעה וקבל עליו ודו"ק:
שם מחזירו אפילו לאחר כמה שנים וכו' וצריך הלוקח לשלם שכירות השמוש שנשתמש בו כמו שפסק לקמן סעיף ט"ז ופשוט:
שם אבל אם נשתמש אחר שראה וכו' עיין להכנה"ג בס' בעי חיי ספ"ב והביא הרב זכו"ל ח"ב והרב וי"ץ דאפילו לא נשתמש בכל המקח אלא במקצת ממנו ואפילו היה המקח דבר שהוא חתיכות חתיכות ונשתמש בחתיכה אחת מהמקח נקנה לו כל המקח ואינו יכול לחזור יע"ש. ועדיפא מזה כתב הרב חכמת שלמה בסימן זה בסעיף זה יעו"ע על מה שכתב על דברי נתיבות המשפט יע"ש:
אך ראיתי להרב שביתת יו"ט להרב מהרי"ט אלנקאווא זלה"ה בסימן זה ד' שחלק על דברי הכנה"ג אלו מוכח דברי הרא"ש יעו"ע שכתב בסוף דבריו ז"ל מוכח מדבריו דאם מכר קצת מן המקח דלא חשיב כנשתמש אלא לראות גם בהיות השמן עכור קונים ממנו או לא ומכל מה שכתבתי יש לדון דהכל תלוי דמי שהוא מוחזק ידו על העליונה עכ"ל. ואחר דבריו אלה כתב דהסכים עמו רבו מטראני זלה"ה ודו"ק:
ואם גילה הלוקח דעתו שרצונו לחזור מהמקח בשביל המום ואח"כ נשתמש בו עיין להרב משכנות הרועים מערכת אלף סנ"א ונ"ב ועיין להרב פת"ש שהאריכו בדינים אלו יעו"ע:
ועיין להרב מש"ה מערכת מים אות קע"ז במי שמכר סחורה אחת לחבירו וחבירו הוליכה לעיר אחרת ומכרה והקונים מצאו בה מום וחזרו על המוכר ונתפשר עמהם ובא גם הוא לחזור על המוכר דידיה יעו"ע שצדד כל הצדדים והעלה דאינו יכול לחזור על המוכר הראשון שמכר לו יעו"ע שם טעמו ונמוקו עמו ופשוט הוא וק"ל:
וכעין זה ראיתי להרב זכו"ל אות אונאה שכתב ז"ל ראובן קנה סחורה משמעון ושלחה ללוי לארץ אחרת ובא מכתב מלוי קובל ומתרעים שהסחורה מזויפת ועדיין לא פרע ראובן המעות לשמעון ורוצה לפחות לו מהערך באומרו שהוא האמינו לשמעון שאמר לו שהיא סחורה שתבע ממנו חייב ראובן לפרוע כל מעותיו לשמעון ואם ירצה ראובן יחרם חרם סתם הרב ידו של משה סי"ח ודו"ק:
סמ"ע סק"י אבל אם משתמש וה"ה אם היה הדבר וכו' עיין להרב מש"ה אות מי"ם סקע"ז והרב זי"ע סכ"א והרב נתיבות המשפט והרב פת"ש שכולם הביאו חולקים על זה ומחלקים בחלוקים שונים אכין הרב חכמת שלמה מפרש דברי הסמ"ע כפשטיה ופסיק כדבריו יע"ש:
ש"ע ס"ה ראובן שמכר וכו' עיין ב"ס כר"ח להרב מו"ד זלה"ה בסי"ד שכתב משם הרה"ג עט"ר מו"ז כמוהר"ר רפאל ביבאס זלה"ה שכתב משם הרבנים מוהר"ר שמואל מלכא ומוהרר"ף בירדוגו זלה"ה דמכח דין זה דנו באחד שמכר עורות לחבירו והיה שומת המכס שלהם שלשה דורוס לכל ככר ואחר הקנייה נודע שקודם המכר יצא דבר מלכות והוקר המכס לערך שבעה דורוס לככר דבענין ברור הדבר שקודם המכר יצא דבר מלכות ולא נתגלה לפני המוכר והלוקח עד עבור שני ימים מהקנין ופסקו דהדין הוא שלא ישלם הקונה למוכר אלא מה שישוה העורות אם יהיה המכס של שבעה דורוס לכל ככר זהו מה שישלם ותו לא מדי זהו מה שפסקו מכח דין דסעיף זה:
וסיימו על זה דכל זה דוקא אם גזרת המלך היא שיוקר המכס דוקא אבל אם תהיה גזרת המלך שלא ישלחו העורות כלל לערי אדום דהיינו מקום שדרך התגרים לשלוח שם ודאי דהמכר בטל דהוי מום קבוע יעו"ע וכל זה הוא דוקא אם היו גזרות אלו קודם הקנין אבל אם היו אחר הקנין דיש לומר מזל הקונה גרם עיין בס' ה"ל בב"י ובסמ"ע שם ועיין גם בס' כר"ח שם ודו"ק:
שם עיין להגוא"ל בס' זה שכתב משם הרדב"ז השותף שמכר חלקו ולא הודיע ללוקח התנאים שבינו ובין שותפו הוי מק"ט ע"ע בס' זה. ועיין עליו בס' סי"ב ששם כתב באם מכר ונמצאת הקרקע מושכרת מקח טעות וק"ל:
ש"ע ס"ו כל שהסכימו עליו וכו' עיין לקמן סי' רל"ד מ"ש בעה"ו במי שקנה איזה דבר ואח"כ נודע לו שיש סברת איזה פוסק אוסר אותו דבר דהוי מק"ט יע"ש ועיין גם בס' זה סי"ב ודו"ק:
ש"ע ס"ז כל הלוקח וכו' כך וכך קבלתי עלי וכו' לדעתי יש להסתפק במי שמכר בהמה לחבירו בסך חמשים דורוס והתנה עם הלוקח שיקבל עליו כל מום הפוחת אותה עד כדי ארבעים דורוס וקבע"ע הלוקח. מהו הדין אם יכול הלוקח לומר דלהשביח דעתי נתכוונתה הואיל ולא תיסק אדעתין שיהיה מום הפוחת אותה כל כך ודמי זה למ"ש מר"ן בס' רכ"ז סכ"ב בדין אונאה במוכר חפץ במאה ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז על מנת שאין לך אונאה יש לו עליו אונאה דיכול לומר הואיל וראיתי שאמרת שאינו שוה אלא זוז ידעתי שכוונתך להשביח דעתי וכו' יע"ש וא"כ גם כאן הכי אלא דיש לחלק ולומר דשאני התם הואיל והלוקח מידע ידע בודאי דשוה יותר מזוז שאמר ליה יכול לומר שעלה על דעתו דלהשביח נתכוון אבל כאן בדיני המום הגם שהוא נראה שאין בה מום היאך יעלה על דעתו דלהשביח נתכוון אבל כאן בדיני המום הגם שהוא רואה, שאין בה מום היאך יעלה על דעתו דודאי אין בה מום המפחית אותה מארבעים דורוס דילמא יש בה מום גדול נסתר כגון שאינה רוצה לאכל או נכפית או נקטי לה נגרי ברייתא שהם מומין גדולים שעל ידם אינה שוה כלום וכיצד זה קבל על עצמו אלא ודאי אסיק אדעתיה דלמחול מחילה גמורה אפילו ימצא בה מום גדול או קטן:
ודמי זה למה שפסק וכתב עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח וכו' ופשוט דכוונת מר"ן עד שיפרש המום שיש בממכרו אפילו אם היו מומין נסתרים דוקא כגון באומר נשכנית רבצנית היא הגם שהן נסתרים ואין נראין לעין מהני ביהו תנאה ולא הוי מקח טעות ופשוט:
ואל תטעה לומר דלא מהני דין דמפרש ליה המום שיש בממכרו אלא דוקא במראה לו המום אבל באומר ליה יש בה מום פלוני ופלוני הנסתרים לא מהני דזה לא יתכן דהואיל ופירש לו הו"ל לאסוקי אדעתיה דדבריו אמת אלא ודאי ידע ומחל וזה פשוט מדינא דסעיף שאחר זה שכתב המוכר לחבירו וכו' שיאמר הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עורת אמרת' כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים וכו' מכאן מוכח דדוקא הואיל ולא היו כלל מומין הנכרים והוא הזכירם לו הוא דאמרינן דהוי מקח טעות מילתא בטעמא אבל אם לא הזכיר המומין הנכרים אלא הזכיר לו הנסתרים לבד ודאי אפילו נמצאו כולם אמרינן סבר וקבל:
ואל תשביני אדדיקת מרישא דהאי דינא אדרבא דוק מסיפא דדינא שכתב אבל אם יש בה מומין הנכרים בין כולם בין מקצתן וים בה גם המום שאינו נכר וכו' דמזה יש לטעות ולומר דדוקא בהיה בה מום אחד נכר לפחות הוא דקבל גם בנסתר דאמרינן דהואיל ומידע ידע במום זה שיש בה הו"ל לאסוקי אדעתיה גם מום האחר הנסתר יש בה אבל היכא דלא ראה בעינו שום אחד שהוא אמת אלא התנה עליו בנסתרים לבד נימא דלא ס"ד והוי מקח טעות זה אינו ואדרבא גם משם הוי סייעתא דלא כתב שם אותו דין אלא אדרבא לרבותא וכמ"ש הסמ"ע סקי"ז דס"ד אמינא הואיל והזכיר מה שיש בו נסתר ומה שאין בו איכא למימר דיכול לומר עלה בדעתו דמום הנסתר שהזכיר לו אין בו מדי דהוה המום הנגלה שהזכיר לו ואין בו קא משמע לן א"כ מכ"ש היכא דלא הזכיר שום נגלה כלל אלא הנסתר לבד ודאי אמרינן מחל:
גם אין לדקדק ממה שפסק אח"כ בס"ט היה מום אחד נכר והראה לו וכו' דמשמע עד שיגלה לו אחד מן המומין הנראין וידע שדברי המוכר אמת בזה הוא דאמרינן הו"ל לאסוקי ובודאי מחל זה אינו דהא דין זה דס"ט הוא מסיפא דברייתא דפרק האומנים ד"פ ושם נאמר המוכר פרה לחבירו וכו' היה בה מום אחד וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות ושם בגמרא אמר לו רב אחא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו ואמ"ל דאמרי משמיה דרבא אין זה מק"ט ע"כ וכתב הכסף משנה בפרק ט"ו מהלכות מכירה הל"ז דהרמב"ם מפרש דרב אחא מבעיא ליה אם רישא דוקא בדלא היו בה מומין הנגלים הוא דהוי מק"ט אבל אם היו בה אפילו לא אמר לו מום זה אלא אמר לו יש בה מום פלוני ופלוני אפילו לא אמר זה הוי מק"ט או דילמא סיפא דוקא דהיינו עד שיאמר מום זה והשיב לו דהדין כדרישא דאין לומר זה והוי מק"ט ומה שהזכיר בסיפא זה הוא לרבותא נקטה דסד"א הואי"ל והראה לו ואמר זה חשב שאין שם מום אחר אלא אותו שראה ומום האחר להשביח דעתו נתכוון קמ"ל ואלו הם פסקי הרמב"ם הללו דפסק מר"ן נמצינו למדין דמאי דפסק מר"ן כאן היה בה מום אחד ניכר והראהו לו וכו' לאו למימרא דבעינן עד שיראה לו אחד מן המומין הוא דאמרינן דגם בנסתר הו"ל לאסוקי אדעתיה אלא אדרבא לרבותא נקטה דהוה ס"ד לומר דהראה לו מום אחד אדרבא מיגרע גרע כמ"ש הרב בכסף משנה קמ"ל:
נקטינן מהאמור דאם התנה. המוכר יש בה מום פלוני ופלוני הנסתרים לא הוי מקח טעות והוי מחילה ולא מצינו דלא מהני אלא באומר לו שקבל עליו כל המומין סתם בזה הוא דלא מהני משום דהוי במחל בדבר שאינו קצוב אבל כל גילה מום פלוני ופלוני אפי' לא ידע אם דברי המוכר אמת או שקר הוי מחילה ופשוט אפילו יאמר לו יש בה הרבה מומין הנסתרים ומנאן לו מאחד ועד מאה ודאי מהני ולא חלקו כלל ולא מצי למימר הואיל ולא עלה על דעתי שאין בה כל המומין כולם גם מקצתן מהם ליכא אלא אמרינן דהו"ל לאסוקי אדעתיה דשמא דבריו אמת ואפילו לא יהיו כולם אמרינן כמו דמחל במאי דאסיק אדעתיה במקצת והוי מחילה גם במה דלא עלה על דעתו להיות הוי מחילה ודוגמא זה ג"כ באומר לו יפחות מדמיו עד כדי ארבעים דורות נימא הכי ובודאי כמו דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יש פחת מקצת ומחל גם על הכל מחל ופשוט ודו"ק:
ש"כ סק"ה שלא הזכיר וכו' ודלא כהמחבר וברור ע"כ. כוונת הש"ך היא לחלק על הסמ"ע וס"ל דגם בהזכיר לו מומין הגלוים דלא הוי כולם אפילו הכי לא הוי מקח טעות וכן פשט אפילו דכתב הש"ע אלא דדברי הרמב"ם אלו הם דלא כדברי המחבר שהוצרך לסיים שהרי לא הטעהו וכו' והאמת דסיום זה ליתיה ודו"ק ועיין בס' ברית אבות בס' זה ודו"ק:
ש"ע סי"א המוכר בהמה לחבירו לטבחה וכו' עיין בס' יבין שמועה להרשב"ץ דפי"ד שפסק במי שלקח בהמה לטבחה ואח"כ נשתתפו עמו אחרים ונמצאת טריפה דפטור דאדעתא דהכי נשתתפו עמו שיהיה עליהם ההפסד ע"ע ודו"ק:
במור"ם סי"ב ואפילו טריפה שאנו אוסרין וכו' עיין בסמ"ע סקכ"ח מה שפירש בדברי מור"ם דהיינו אפילו דבר שהוא במחלוקית ונהגו להעיר בו כסברת האוסרים יעו"ע ועדיפא מזה ראיתי להרב זכו"ל ח"ב אות אל"פ שכתב מעשה במי שקנה כסתות הנקרא מקאטי"ס הנהוגים במצרים ואח"כ ידע שמהר"י זיי"ן בס' פרח שושן הסכים דלכתחילה יש לחוש לאיסור כלאים משום גזירה אבל בעיקר הדין אין בו אפילו איסור דרבנן ורוצה לחזור מהמקח הדין עמו. דזה נקרא מום ויש סמך מתשובת הריב"ש סי' תצ"ט שכתב דכל דפרשי אנשי. נקרא מום ועקר תשובת הריב"ש פסקוה מור"ם ומהריק"ש סרל"ד והכא דלכתחילה יש לחוש ודאי פרשי. הרב חיים שאל סמ"ד עכ"ל הרי לפניך דהרב חיים סמך דינא על תשובת הריב"ש והיא מה שפסק בסרל"ד מור"ם בדין בהמה שלא נבדקה כראוי וכו' והואיל וקבע מור"ם דיניה דהריב"ש להלכה גם בזה הדין דרב חיים שאל כך ואין לחלק ודו"ק:
ש"ע סי"ח המוכר דבר וכו' ואם היה המוכר סרסור וכו' עיין להרב בני חיי הגה"ט שכתב ז"ל כתב בספר פני משה ח"ב סנ"ה עד כאן לא קאמר הרמב"ם ז"ל למלתיה שלא כשנאבד המקח מחמת אותו המום דהלוקח פשע שהיה לו לבדוק קודם שימות ולהחזירו יהיה הספסר מחזירו לבעליו אבל כשהמקח הוא בעיין אפי' לדעת הרמב"ם חוזר וכן נראה דעת מהרש"ך עכ"ל ופשוט לדעתי דאין זה סותר למה שכתב הרמ"ע זלה"ה הובאו דבריו בהג"ה להבאה"ט בס' רל"ב במי שנתן מעות לחבירו יע"ש שכתב בסוף דבריו וז"ל, אמנם אם בפני שמעון לקח ראובן המעות מבעלי החוב ושמעון ידע שלא הראה אותם וסמך על שמעון שיראה אותם בודאי. אז פשע שמעון במה שלא הראה אותם תיכף ודינו בכדי שיראה אותם לשולחני ע"כ וכן סברא זאת הביאה הש"ך בסו"ס זה יע"ש ולכאורה נראה דזה הפך ממה שכ' הר' בני חיי משם הרפ"מ דאם הוא בעיין יכול להחזירו לספספרא אלא דיש לסלק דהרב פ"מ איירי באופן דאם היה בעיין ומחזירו היה יכול הספסירא עצמו להחזירו לבעליו וכמו שמדוקדק מדבריו וכמו שכתב בדבריו יהיה הספסר מחזירו לבעליו ע"כ אבל בההיא דהרמ"ע ז"ל מיירי שלא יכול להחזירו לבעליו כלל כגון שהלך בעל המעות למדינת הים ועיין בש"ך בסו"ס ס"ו שכן מוכח ודו"ק.
ש"כ סקי"ג וז"ל ולפי ענד"ן דאיירי כפשוטו ולא קשה מידי דכיון שהלוקח אומר ברי לי שיש בו בדיל אך הוי ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם אני חייב לך דנשבע שאינו יודע כדלעיל סע"ה וק"ל עכ"ל ואני הצעיר לא הונח לי בדבריו דלע"ד נראה דאין הנדון דומה לראיה דשאני התם דס' ע"ה וכי מלוה זה שטוען ברי מנה לי בידך שהלויתך וכי מודה הוא שהלוה אינו יודע אלא אדרבא כוונתו לומר מנה לי בידך שהלויתך או הפקדתיך וממילא הרי הוא טוען שהוא יודיע שהלוהו אלא שהוא מכחישו ואומר איני יודיע:
והגם דאיכא למימר שהאמת עם הלוה ששכח עכ"ז זה המלוה שטוענו הרי הוא אומר דבשעת הלואה ודאי היה יודיע שהלוה לו וא"כ הואיל ואותה שעה טוענו בודאי שהוא יודיע על זה לא מקרי טענת ספק וחייב לישבע שאינו יודיע אבל בנדו"ד דמעולם לא נתברר ללוקח זה שזה הסרסור ידע בודאי באיזה שהיה בו בדיל אלא כל עקר טענתו היתה בספק שמא ידע שיש בו בדיל א"כ לא יתחייב סרסור זה ללוקח שום שבועה מכח ספק שהרי מעולם לא נתברר לו שום ברור שהיה סרסור זה ידע שיש בו בדיל וא"כ קושיית הסמ"ע ברורה ועצומה ואין עליו מדקדוק הש"כ כלום אך מה שיש להקשות על הסמ"ע לקוצ"ד הוא על תרוצו שתרץ ז"ל ואפשר דמיירי שזה הלוקח שמצא בו בדיל טועין עליו אתה צותה לצורף לעשות לך תוך הבדיל ע"כ לא ירדתי לסוף דעתו דהואיל וידע וקנהו הרי מידע ידע וקנה אדעתא דהכי שיש בו בדיל:
גם יש להקשות לפי דברי הסמ"ע שמפרש דבטוענו ברי אתה צותה לצורף א"כ מוכרח שיהיה תשובת המוכר שמעולם לא עשה זה ולא צוה לצורף ואם כן היאך יוצדק מה שכתב מור"ם דהמוכר ישבע שאינו יודע מאן דכר שמה שבועה איני יודע וכי זה הנתבע טועין איני יודע הרי הואל והתובע טוען ברי אתה צותה לצורף ותשובתו כנגדו ודאי דלא עשה וא"כ הו"ל לישבע שמעולם לא עשה ולא צוה לצורף:
ואולי דכוונת הסמ"ע דבטוען ברי קא מיירי אפשר באופן זה דהיינו שטוען הלוקח בפני צויתה לצורף לעשות לך בדיל וברבות הימים שכחתי וקניתי ממך בחזקת זהב והן היום כשנשבר ראיתי ונזכרתי כי מידך היתה זאת וזה טוען גם אני שכחתי ואין לי ידיעה מזה כלל על זה נשבע שאינו יודע:
או יכולני לומר דאפילו באומר ברור לי שמעולם לא צוה לצורף עכ"פ עדיין יש להסתפק דילמא אח"כ נודע לו שהצורף עשה זה בלי ידעתו וא"כ על זה תקינו לישבע שאין לו ידיעה דבזה יהיה נכלל שלא צוה ולא ידע שהצורף מצד עצמו עשה זה זהו מה שנראה לי לישבע:
או אפשר דהשס"ע כאן מפרש דברי מור"ם על פי שטתו שפסק בס' ע"ה סכ"ג דכל שאומר הוגד לי מפי נאמן אפילו קרוב משבעין אותו הסית יעו"ש וא"כ גם בכאן הכי איירי שאומר אתה צויתה לצורף שהגיד לי אחר שהוא נאמן וק"ל:
שם בש"ע סי"ח המוכר דבר וכו' ואם היה המוכר סרסור וכו'. עיין להרב מוהרי"ע זלה"ה בס' בית יהודה סימן ס"ז שפסק דאין שום חלוק בין בעל הבית שנשתהה אצלו המקח ואח"ך מכרו או לא נשתהה כולם דינם שוה וכן בסרסור כל אפייא שוים ואין שום חלוק בניהם יע"ש:
ש"ך סקט"ו פסק בתשובת מהרשד"ם וכו'. דברי מהרשד"ם אלו רבו עליהם החולקים הלא בראשי הרב טו"ז בסו"ס ע"ה כתב דדין זה נחלקו בו הדיינים והוא הכריע דלא כהרשד"ם וסמך דבריו מדברי מור"ם שבסי' זה סי"ח יעו"ע. והביא להלכה הבאה"ט וגם כאן בהגהות הרמ"ע פסק משם האלוף הגדול מוהר"ר מתתיה כוהן בצירוף שאר הדינין דלא כהרשד"ם וגם הרב הש"כ נראה דהגם דכאן כתב סברת מהרשב"ם סתם נראה דבריו דלא קי"ל כוותיה דהא מצינו בס' קכ"ו סקס"ט שם נחית לפרש דברי מר"ן אליבא דהרשב"א וסותר הוא לסברת מהרשד"ם הן אמת דראיתי להרב זי"ע בסימן ל"ב דפסיק ותני כסברת מהרשד"ם וכתב דכן היא סברת מהרש"ך עכ"פ שם ראיתי דלא העלה מסברת החולקים כלל על שפתו והוא פלא איך שיהיה בעיקר הדין הואיל ויש חבל נביאים לכאן ולכאן בודאי המוצא מחבירו עליו הראיה ותו לא מדי ולא הוזקקתי להביא זה אלא לכתוב על זה מה שראיתי כתוב להרב הגוא"ל בסו"ס ע"ד שכתב משם מהרשד"ם דחייב לשלם הדמים כמו שהיו שוים בשעת הוצאתן דהיינו בשעת המקח או ההלואה ואע"פ שהמלך הוא שגזר על שווי המטביע ע"כ וא"כ ממנו יש ללמוד ג"כ לסברת החולקים נמי אם יתברר בעדים שהם של הלוה חייב לפרוע כשעת הוצאה וק"ל:
ש"ע סכ"א הלוקח מקח וכו' אינו יכול לומר החזר וכו' נסתפקתי היאך יכול להניחו שם ויבוא הוא לכאן הרי אין הנפקד רשאי למסור הפקדון ביד אחר ומעקרא רציתי ללמוד דצריך לילך לב"ד ולהניח על ידם כמ"ש בדיני פקדון בסימן רצ"ג ס"ג אלא דאחר החיפוש ראיתי להנמקי בריש פרק המוכר פירות שכתב משם הריטב"א דמניחו אצל שומר חנם והרב גור אריה הביא בסו"ס רל"ב ועדיין אני מסתפק אם הנמקי ג"כ ע"י ב"ד איירי ואתא לאשמועינן דא"ץ הב"ד לשכור שומר שכר או דילמא אין צריך להניחן על ידי ב"ד כלל:
ועכ"פ מזה יש ללמוד בשומר שכר שהלך המפקד אצלו למדינת הים אם הלך הנפקד לפני ב"ד והניח אצלם הפיקדון ונגנב או נאנס פטור ולא בעינן עד שישכרו שו"ש דהא קונה סחורה הוי דינו כדין שו"ש כמ"ש בס' כ"ב יע"ש לקמן בסמוך ועכ"ז פסק הנמקי' דאם הוליכה למדינה אחרת ונמצא מום די לה במה שהניחה אצל שומר חנם ודו"ק:
ש"ע סכ"ג המוכר שור לחבירו וכו' אם הוא אדם וכו' נלע"ד דאפילו מכר לו שני שורים ושחט אחד ונמצא טרפה מטרפות החוזר ואחר שלא נשחט נמצא נגחן אפילו הכי אין הלוקח יכול לתבוע למוכר ולומר לו ממה נפשך אם חשבת אותי לטבח החזיר לי דמי הבהמה שנמצאת טריפה ואי חשבת לי גברא דקני לרדייא א"כ החזיר לי השור שנמצא נגחן דיכול המוכר לומר זה ששחטת מכרתי אותו לך לרדייא וזה שנמצא נגחן מכרתי אותו לך לשחיטה הואיל והוא גברא דקני לזה ולזה וההפך הוא ג"כ אם היה עדיין הלוקח לא פרעו יכול לומר בהפך ואין צריך ראיה לזה ודו"ק:
שם במור"ם כל מקום וכו' ודלא כי"א וכו' ולענין כיצד ישלם לו עם עלו המטבעות או ירדו הגם דקי"ל דלפי תקנה קדמונינו דצריך לחלוק וכו' בין המלוה והלוה דבר זה נכלל במה שכתבו בתקנה דכל שהוא דרך הלואה בעלמא צריך לשלם לו כמו שהיו המעות וכו' וגם זה ודאי דכך הוא דהואיל ונתבטל המקח הוו המעות כפקדון וכו' ודבר זה נלמד מדברי הרב גוא"ל בס' ע"ד והבאתי דבריו לעיל על דברי הש"ך סקט"ו יע"ש ודו"ק: