אור ברסלב
פעמוני זהב סימן קצח

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן קצח

סימן קצז

ש"ע ס"א דבר תורה וכו' עצים או פשתן וכו' עיין למוהרי"ע ז"ל בס' בית יאודה סי"ט שנשאל במי שקנה צמר ועשה משא גדול דדינו הוא דאינו נקנה אלא בהגבהה על ידי גזא גזא יע"ש:

סמ"ע סק"ז יתמהמה המוכר ולא יציל וא"ת מהאי טעמא גם בק"ס וכו' וי"ל דכל זמן שלא קבל וכו' ע"ך להרב מוהר"א קורייאט ז"ל בספר ברית אבות שהקשה על דברי הסמ"ע אלו וז"ל והוא תמוה דלפי דבריו משמע שאם קבל המעות אף שהקנה לו בסודר לא קנה וזה תמוה דבסודר לחודיה קנה ואם היה הסודר עם המעות לא קנה הרי חלוק זה לא נזכר כלל בפוס' בשום מקום אלא ק"ס קנה בכל ענין ודברי הסמ"ע צ"ע ושם שם דברי הג"ה אחד וז"ל זה התירוץ תרצו אותו התוספות במציעא והכוונה כיון דעל הרוב ק"ס לא נתקן כי אם בשאינו נותן מעותן לא חלוק חז"ל ואי קשיא הא קשיא בחליפין למה לא חשו לזה וי"ל אח"י עכ"ל המגיה ואני הצעיר חפשתי ומצאתי כן הוא דדברי הסמ"ע אלו שכתב דבק"ס לא גזרו שמא יאמרו נשרפו הואיל ולא ניחא ליה למוכר לעמוד ודינא ודיינא בודאי דטרח ומציל כל זה הוא קושייא ותרוץ של התוס' בפרק הזהב דמ"ו ע"א ד"ה שמע מינה וכו' אכן במה שכתב המגי"ה ז"ל הכוונה כיון דעל הרוב ק"ס לא נתקן כי אם בשאינו נותן מעות לא חלקו חז"ל יע"ש ע"ך לשון המגי"ה דברים אלו אינם שם בתוספות ולא ידעתי מהיכן הוליד כוונה זו בתוס' וכמדומה לי דדברים אלו למדם המגי"ה ממה שכתבו שם התוס' בתחלת הדבור וז"ל שמע מינה שמטביע נעשה חליפין ואע"ג דמעות אינם קינות הני מילי סתמא אבל אם מפרש בתורת חליפין קני אי נמי אפילו בסתמא כיון דמחזיר לו המטביע כדרך להחזיר הסודר קנו החליפין וא"ת והלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה י"ל דלא שכיח מילתא שיקנה המעות דרך חליפין דלא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפי מעות שאינם שוים שווי המקח דדרך חליפין שאינם שוים מעות המקח ולא גזרו רבנן כדאמר בסמוך עכל"ה ופירש מהר"ם בכוונת קושיית התוס' וז"ל ונראה שהצעת דברי התוס' כך הוא סבירה ליהו דלשון המשנה דקתני כל הנעשה דמים באחר וכו' לפי מאי דס"ל להמקשה השתא דמאי ניהו מטביע משמע שנתן הלוקח למוכר כל המעות ששוה המקח דרך חליפין ולכך מקשו התוס' שפיר וא"ת והלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ומתרץ י"ל דלא שכיח וכו' ר"ל דלא שכיח מילתא שיתן הלוקח למוכר כל המעות דהיינו כל דמי המקח ויקנה אותם לו דרך חליפין משום דדרך סתם חליפין שאינם שוות מעות המקח ולא שכיח שיתן המוכר חפץ ובחליפין מעות שאינם שוות המקח ולכך גם זה שיתן הלוקח כל מעות המקח להמוכר ומפרש שנתן לו בתורת חליפין קנה ולא גזרו משום נשרפו וכו' עכ"ל הרב המאיר עיני חכמים וכמדומה לי דהחכם המגי"ה בהאותו דברי התוס' ומהר"ם דמפרש דגם בנתן כל המעות הוי מילתא דלא שכיחא משם למד הוא דגם בק"ס מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה ואם האמת דכך הוא כוונתו אחר המחילה דלא קרב זה אל זה שהרי כוונת מהר"ם רצויה דכוונתו לומר דמפני מה אם נותן כל דמי המקח בתורת חליפין קנה משום דדרך החליפין לעולם אינו שוה בשוה אלא בפחות ואין מדרך ליתן פחות מדמי המקח במעות בתורת חליפין וא"כ לא תמצא חליפין במעות לאין דרך העולם לעשות חליפין במעות בפחות ולכך אפילו יקרה איזה פעם ויהיה שוה בשוה דהיינו עשה החליפין במעות כל שווי המקח מקרי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו זהו כוונת הדברים בלי שום פקפוק וא"כ היאך רצה ללמוד מכאן לק"ס דאם נתן כל המעות הוי מילתא דלא שכיחא דהיינו מילתא דלא שכיחא דמי שבא להקנות בק"ס אינו משלם שווי המקח באותה היכן נשמע דזה הוי מילתא דלא שכיחא הרי בחליפין במעות עצמם לא מצאו התוס' עצמם לומר דאם נתן כל דמי המקח בתורת חליפין הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו אלא משום דעיקר דינו חליפין במעות אינו הואיל ודרך החליפין הוא שלא להיות שוה בשוה ובמעות אין מדרך המוכר לתת חפצו בחליפי מעות דלא שוות ולכך חזר להיות אין מדרך העולם לעשות חליפין במעות והשתא אפי' אם יקרה לפעמים שיתן כל דמי המקח בתורת חליפין קנה משום דחליפין במעות עיקרו הוא מילתא דלא שכיחא אבל ק"ס דאורחא והרגיל העולם הוא להקנות בסודר מדי יום יום איכא למימר כפשט התוס' דהט' הוא משום הואיל ואין מעותיו בידו ודאי יציל המוכר את המקח אבל אם יתן לו הלוקח למוכר כל דמי המקח אפשר דלא קנה משום קנין סודר משום דאיכא חששת נשרפו וא"כ לא ידעתי מנ"ל להמגי"ה לומר דהתוס' סברא ליהו דזה הוי מילתא דל"ש ואולי יש לדקדק כדברי המגי"ה אלו מן התוספות שכתבו ואמרו וז"ל ובק"ס דשכיחא ליכא למיחש שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה דכיון דלא קבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן המעות ע"כ ועל דברי התוספ' אלו יש לדקדק דהתינח אם היה הקנין בלי מעות אבל אם יהיה במעות היאך יקנה הלא איכא חששת נשרפו וא"כ היאך התוספ' לא נרגשו בזה אלא דיש לומר דלא חשו התוס' לזה משום דק"ס עם נתינת המעות הוי מילתא דלא שכיחא דמדרך העולם הוא הלוקח להוט למשוך המקח אפילו בלי נתינת המעות וא"כ האיך יוצדק שהלוקח יתן המעות ויניח המקח אצל המוכר זה מילתא דלא שכיחא ולכך אפילו לפעמים יקרה כך לא גזרו:

הן אמת דלפי הצעה זו בדברי התוספ' אם אמור נאמר דכוונתם מן הקושייא כך הוא דלעולם אין מדרך הלוקח שבא לקנות במעות בלי הקפה לעשות ק"ס אלא משלם ומושך מקחו וא"כ הגם דלפעמים לפי שעה לא ימצא המקח ביד המוכר והלוקח משלם לו לפי שעה והואיל ואין המקח מצוי למושכו הלוקח מחשש נשרפו עושים ק"ס דבר זה הוא מילתא דלא שכיחא כי אם בקראי בעלמא ולא גזרו א"כ לפי הבנה זו יש לדקדק בפירוש התוספ' לפי דברי מהר"ם שכתבנו דפירש דחליפין בשווי המקח הוא מילתא דלא שכיחא הואיל ועיקר החליפין הוא בשאינו שוה בשוה ואין מדרך לעשות במעות בשאינו שוה וא"כ הדר דינו דלא שכיח החליפין במעות והלכך אם יקרה שיעשו חליפין בכל דמי המקח הוא מילתא דלא שכיח ולא גזרו על זה יש להקשות דלמה הוצרכו התוספ' לתלות ולומר דחליפין במעות בכל שווי המקח הוא מילתא דלא שכיחא משום דעיקר חליפין במעות הוא מילתא דלא שכיחא תפוק לך אם היה יהיה דחליפין במעות דהיינו בפחות משווי המקח כדרך שאר חליפין אפילו נימא דגם במעות הוי דרך העולם לעשות החליפין במעות פחות מדמי שווי המקח עכ"ז חליפין בכל דמי המקח הוא מילתא דלא שכיחא כמו דהויא מילתא דלא שכיחא בק"ס עם נתינת המעות ולמה הוצרכו התוספ' לתלות נתינת כל המעות בחליפין דהוי מילתא דלא שכיחא משום דבחליפין בדלא שוו היא מילתא דלא שכיחא וצל"ע כעת הגם דיש לישב אין כאן מקום להאריך אך מדברי התוספ' האחרונים עכ"פ כך משמש דבק"ס עם נתינת המעות הוא מילתא דלא שכיחא מדלא חשו לה להזכירה שמע מינה דסתם ק"ס בלי מעות הוא וכדברי החכם המגיה:

ובמה שהוסיף המגיה וכתב ואי קשייא הא קשייא בחליפין למה לא חשו לזה עכ"ל. וסליק בתימא הנה בקושייתו זאת נתכוון לדברי הרב בני חיי ז"ל סימן קצ"ה ששם גם הוא ז"ל הביא דברי התוספ' שכתבו דק"ס קנה ולא חיישינן לנשרפו הואל ועדיין לא קבל המעות טרח ומציל וסיים הרב וכתב וז"ל אלא דקשייא לי דהתינח בק"ס שעדיין לא קבל מעות המקח כמ"ש התוספ' אבל בההיא דפרק המדיר שהביא הטור ריש סר"ב דמחליף פרה ומשך בעל החמור ולא הספק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל הפרה להביא ראיה וכו' משמע שאם הביא ראיה שמת אחר משיכת הפרה אחריות החמור עליו הא איכא למיחש שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה כיון שקבל הלא חלפיו עכ"ל. והניח הרב הדבר בצ"ע ואני הפעוט לא זכיתי להבין דבריו בקושייא זו דלע"ד נראה דאין כאן קושייא דמה בדעתו הרב להקשות דאם משך את הפרה נימא לא קנה את החמור ובעינן עד שימשכו שניהם סוף סוף היאך נאמר דבר זה הרי אם אמרת משך את הפרה לא קנה את החמור א"כ איפוך אנא שמא תפול דליקה בבית המושך את הפרה ויאמר לו נשרפה פרתך ולא יציל אותה הואיל ואינה קנויה בידו וא"כ מה תיקון איכא בין אם אמרינן המושך קנה או לא קנה ותרוץ זה לא נפלא ולא רחוק הוא דהא לפי מאי דקי"ל כרבי יוחנן דטעם דמשיכא קונה הוא משום תקנת חז"ל כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה הרי תקשה הרי חיישינן להפך שמה יאמרו לו נשרפו מעותיך בעלייה וקושייא זו הביאה הסמ"ע ותרץ עליה דבמעות לא חיישינן הואיל ואין טרחא כל כך בהצלתן ודאי יציל ולכך לא חששו לזה אבל במקח שיש בו טרחא יתירא חששו וא"כ ממנו נלמד לחליפין שהם כלי בכלי או חמור בפרה וכדומה החששה שקולה היא דהואיל ויש טרחא בין פרה בין חמור בין כך ובין כך יש חששת נשרפו וזה פשוט וכן משמע נמי גם מדברי התוס' דמציאה דף מ"ז ד"ה נשרפו שהק' ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות דאוריתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותי' אי משיכה לבד לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה ע"כ הרי לך בפירוש דאי אמרת משך לא יקנה חיישינן לנשרפו ופשוט וקושיית הרב נעלמה ממני דלא ניחא לי לומר שיתקשה בזה ודו"ק:

אך באמת זו היתה קשה בעיני במה שאמרו הגבהה קונה בכל מקום אפילו ברשות מוכר והפשט מורה דאם הגביה ברשות מוכר אפילו הניחו אח"ך מונח שם ברשות מוכר אין שום אחד יכול לחזור ואמאי לא חששו שם ג"כ שמא יאמר המוכר נשרפו דהתם ודאי איירי בכל ענין אפילו כבר נתן הלוקח כל דמי המקח א"כ למה לא חששו ולזה ג"כ השבתי מכח סברא הנז"ל משום מילתא דלא שכיחא היא שישלם דמי המקח ויניחנו אצל מוכר ומסתמא לעולם כשמשלם מושך לרשותו וא"כ הואיל ומילתא דלא שכיחא היא לשלם המקח ויניחנו אצל מוכר אפי' לפעמים יקרה כך לא גזרו:

ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב מוהרי"ע זלה"ה בספר בית יהודה סי"ט שכתב וז"ל וא"ת והא איכא למיחש בהגבהה להך גזרה שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה וי"ל דדוקא לגבי הא דדבר תורה מעות קונות דאם תעמדהו עד ד"ת כיון שהמקח לא בא ליד הלוקח אינו שם אל לבו לשומרו משא"כ גבי הגבהה כיון דעשה מעשה בגוף המקח לבו חושש עליו וחושש עליו לשומרו ואינו צריך לשמירתו של מוכר ולא אתי לדין פסידא כנלע"ד ע"כ ובזה נחה שקטה ודו"ק:

ודע דמה שכתבתי לעיל דאין מדרך העולם לשלש דמי המקח ולהניח המקח ביד המוכר היינו דוקא במקום שיש חשש ללוקח שמא יחזור עליו המוכר ומצריכו לק"ס בזה הוא דהוי מילתא דלא שכיחא שיפרע לו כל דמי המכר ומשום חשש שמא יחזור בו עושה לו ק"ס בזה הוא דהוי מילתא דלא שכיחא דהואיל וכבר פרעו ויש לו חשש שמא יחזור בו היה לו למשוך מקחו הואיל וכבר פרעו ומי הביאהו להניחו אצלו ויזדקק לק"ס בזה הוא דאמרן הני מילתא דלא שכיחא אבל אם הלוקח יש לו אמונה במוכר שלא יחזור בו זה הוי מילתא דשכיחא לפרוע המקח ולהניחו ביד המוכר הואיל וסמוך לבו לא ירא דאי אמרינן לעולם אינו מצוי מי שפורע המקח ומניחו ביד המוכר ואם יקרה כך הוי מילתא דלא שכיחא לזה יש להקשות למה מעיקרא תקנו משיכה ללוקח הוה ליהו להניח המעות קונות וליכא חשש נשרפו שכל מי שפורע מקחו מושכו ואם לפעמים איזה אדם לא משך הא הוי מילתא דלא שכיחא ולא יתקנו בשביל מילתא דלא שכיחא אלא מוכרח לומר דלא הוי מילתא דלא שכיחא אלא לפרוע במקום חשש ומזדקק לק"ס זה מילתא דלא שכיחא ודו"ק:

ש"ע ס"ט במור"ם אמר לו המוכר לקנות במוסירה או במשיכה וכו' לא קנה ע"ך ראיתי להרב גוא"ל ז"ל בס"ר סק"ב שכתב וז"ל אם פירש המוכר בדבר שאינו קונה מן הדין שיקנה אפילו הכי לא קנה אבל אם אמר שיודיע שאין הדין כך ואפילו הכי יקנה קנה על ידו פרק האשה נקנית פסקה יתירה עליו וכו' דף כ"ו עכ"ל מזה נראה דכאן איירי בדלא אמר שהוא יודע שאין הדין כך דאם אמר קני ודו"ק:

ש"ע סט"ו הנותן דמי המטלטלין וכו' עיין להלק"ט ח"א סקס"ט שנשאל אם מותר להשתמש במעות של המקח קודם שימשיך הלוקח או לא והשיב ז"ל תשובה מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב עכ"ל ופירוש דבריו מובן מאליו דכוונתו לומר דהואיל והחוזר מעותד לקללה ומסתמא שארית ישראל לא יעשו עולה א"כ מסתמא הלוקח לא יחזור בו וא"כ מעות אלו של המוכר הן מעתה ושרי לאשתמושי ביהו וק"ל:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה