פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קעו
ש"ע ס"א השותפים וכו' ויש מי שאומר וכו' ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא התחילו וכו' ראיתי בפסק אחד בס' כר"ח סקנ"ו כתב וזל"ה וא"כ השותפ' קיימת דכתב מר"ן בס' קע"ו ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וכו' יש מי שאומר דמהני והם דברי הטור ז"ל שהביא אותם אחר דברי הרמב"ם ומאחר שהביאם מר"ן ולא הביא עליהם שום חולק כוותיה ס"ל ומ"ש בלשון יש מי שאומר היינו משום דאינו מוכרח כן לדעת הרמב"ם עכל"ה וחתומים כמוהר"ר יעב"ץ והמשב"ר ומהרמ"א ומהר"א הצרפתי ומהרש"ך ומוהרר"ש קארו זלה"ה יע"ש:
שם והוא הדין אם משך כ"א מעותיו וכו' עיין להרב בני חיי הגהו"ט או"ג שכתב וז"ל משך לאו דוקא דהגבהה בעי כמבואר בס' קצ"ח אם לא במידי דבעי מיתנא דהיינו כיס גדול מאד הרב מהרש"פ בספר מורה צדק עכ"ל:
שם ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו וכו' נשאלתי בשנים שנשתתפו והתנו שכל אחד יניח לכיס כו"ך והאחד הניח מעותיו ונתעסקו בהם שניהם בקנית הסחורה ובמכירתה בחנות והתחילו לישא וליתן באותה סחורה ועד לא הספק השני להביא המעות ולהניחם בעסק חזר בו אותו השותף שהוא בעל המעות שכבר הניחם מהו הדין לדעתי נראה דאין יכול לחזור ונשתעבדו זל"ז הואיל והתחילו להתעסק והגם דכתב הסמ"ע בסק"ז וז"ל אלא נשתתפו והתחילו וכו' בפרישה כתבתי דר"ל נשתתפו בהנחת ממונם שערבן יחד והתחילו וכו' ואז מהני אפילו שלא יוכל לחזור להבא עד זמן שקבעו בניהם בתחילה עכל"ה וא"כ נימא דלא מהני התחלה אלא על ידי ערוב אבל כאן דלא היתה תערובת מעיקרא נימא דלא מהני מה שהתחילו להתעסק במעות אותו פלוני אלא דכד דייקת תראה דמהא לישנא דהסמ"ע עצמו יש לנו להוכיח דבנדו"ד אין שום אחד מהם יכול לחזור וראייתנו היא ממה דסיים הסמ"ע בהאי סעיף וכתב משא"כ כשלא הניחו וערבו ממונם אלא התחילו שכל אחד קנה ממונו בפני עצמו דלא מהני שלא יוכל לחזור להבא ע"כ דלכאורה נראה דדברי הסמ"ע מחזי כסתראי דמעיקרא נראה מתחלת דבריו דהעכבא היא משום שלא ערבו אפילו אח"כ נתעסקו בשניהם יחד במעות אחד מהם לא מהני הואיל ולא היה ערוב במעות מתחלה ואח"כ סיים בדבריו וכתב וז"ל ואם לא ערבו והלך כל אחד וקנה ממונו בעצמו וכו' דון מינה הא אם היו בשניהם אפי' בממון אחד לבדו אפילו לא היתה התערובת מעיקרא עכ"ז אהני שותפותם אלא ודאי דפשוט הוא היכא דנשתתפו ולא נתעסקו בשניהם אלא במעות אחד פשוט דאינם יכולים לחזור דהואיל והתחילו להתעסק ביחד אפילו לא נתעסקו אלא במעות אחד מהני ולא הוצרכו לתערובת אלא אם כל אחד נתעסק לבדו ומכ"ש לפי דברי הטו"ז דס"ל דאם התחילו כל אחד לבדו אפילו לא ערבו מקודם אינם יכולים לחזור יע"ע ולזה יש לחקור דהואיל ולא ערבו מעותיהם וכל אחד נתעסק לבדו במאי נשתעבדו זל"ז הרי כל אחד לא משך מעות חבירו אלא דצריכים אנו לטעמו שכתב בשביל שכל אחד מתעסק לטובת השות' ג"כ העיקר הוא ההתחלה והוי כשכרין זל"ז וכדכתב בדבריו משם הריב"ש ז"ל א"כ גם נדו"ד אפילו לא נתעסקו אלא במעות חד מנייהו מהני הואיל וכל אחד נתעסק לטובת חבירו דשייך טעם הריב"ש גם בזה ואדרבא נדו"ז עדיף מן נדון דנתעסק כל אחד לבדו ולא עשו שום ערוב דהא התם לא היה שום קנין לשום אחד מהם בין לסברת הטו"ז דלא בעי ערוב ואפילו לסברת דבעי ערוב עכ"ז ס"ל דערוב לחוד לא הוי קנין כדכתב מר"ן דהערוב לחוד לא מהני ואפילו הכי העסק מהני אח"כ אפילו כל אחד לבדו וא"כ מכ"ש נדו"ד דנתעסקו במעות אחד מהם ואחד עשה הקנין בנכסי חבירו כהוגן בודאי דמהני ואין שום אחד יכול לחזור אפילו להבא זהו הנלע"ד לפי שעה ודו"ק:
שם במור"ם מי שהלוה לחבירו וכו' אבל בהפך אם היו בעסקה והחזרם הלואה ומחל לו השות' מהני הדבור וחזרו הלואה וחיי' באנוסין כן ראיתי להרב גוא"ל ז"ל שכתב משם מהרי"ל ז"ל וכן פסק הר' מש"ה א"ש סמ"ה משם כנה"ג והרבה פוסקים ועיין מש"ל בס' ק"כ ודו"ק:
סמ"ע סק"ד וכתבו שטר וכו' אבל אם כתוב בשטר וקבלו עליהם בח"ח וש"ד ל"מ לחזור בו וכו' כן ראיתי להרב מוהר"ר יעב"ץ והמשב"ר והרמ"א וכו' שכתבו לקיים השותף מכח השבועה חמורה וז"ל הובא בספר כר"ח דף קי"ט ע"ב אמנם כד מעיינין שפיר בהא אפילו הרמב"ם מודה שהשות' קיימת כיון שכתב הסופר אח"כ שנשבע לקיים וכ"כ בכ"מ פ"ד משלוחין ושותפין בד"ה כשירצה השותף וכו' וגם בב"י מחוד'ש אל"ף הביא תשובת הרשב"א וכו' ומסיים בה ועוד שכבר נשבעו וא"א לעבור על שבועתם עכל"ה נמצא דפסק זה של הרבנים מסכימים לדברי הסמ"ע אלא דראיתי להטו"ז שדחה דברי הסמ"ע שכתב וז"ל לאמאי בעי עונש שבועה וחרם לקיים הקנין הא יש לחלק ביניהם כמ"ש רמ"א סכ"ט ס"ד אלא נלע"ד דבחיוב תליא מילתא שנתחייב אחד לחבירו לעשות כן וזה מהני לכל מילי עכ"ל וכוונת הטו"ז פשוטה דכוונתו לומר דהסמ"ע ס"ל דהשבועה משויה ליה קנין גמור לשותפין שאין שום אחד יכול לחזור ועל זה מתמה דהאמת מסי' ר"ט ס"ד מוכח דלא משויה קנין גמור אלא דחייב לקיים הדבר מכח השבועה ונפקא מינה אם נשאל על שבועתו הרי זה פטור יע"ש זהו כוונתו וא"כ פסק הרבנים הנז' ג"כ יכולים אנו לומר דזהו כוונתם שרצו לקיים השתוף מחמת השבועה כוונתו היא משום חומר השבועה רמו עליו לקיים השתוף ואה"נ אם היה אותו אדם נשאל על שבועתו לא היו מכריחים אותו וגם דברי הנ"מ והרב"י שהביאו הרבנים הנז' מוכרח לפרשם לדעת הטו"ז הכי הלאו הכי קשיא לדברי הטו"ז מדברי הרב"י ופשוט:
וראיתי להרב מו"ד זלה"ה בס' כר"ח ח"ב דף נ' ע"א ששם תקן שטר עסקא לכתוב בו ובכח הקוש"ח ששעבד גופו לכל מה שירויחו מה"ש וכו' וכו' והיתה עיקר טעמו בשביל איזה עסקות שמתהוים מחוב קדמון שכבר נאבד ורצה לעשות תקון להכשר וכו' יעו"ע. והן היום ראיתי שדבריו הם מיוסדים על הרב מגדל עוז מפרק רביעי מהלכות שותפים שכ' על דברי הרמב"ם שכתב האומנים שנשתתפו אעפ"י שקנו וכו' כתב איהו וז"ל כן דעתי מיום שהגעתי להוראה וכך אני מצוה לסופר שיכתוב וכו' שאנו משעבדי' עצמינו לעסק כו"כ ולבי אומר שאף הרמב"ם והגאונים הראשונים מודים שאם כתב בשטר כן שהם שותפים עכ"ל. וא"כ מזה למד דכמו שמהני לשותף להשתעבד גופו ויהיה קנוי לו מה שהרויח לחלוק אותו עם השותף הוא הדין עם בעל העסקא:
אתייא מבינייא דבשותפים אומנים לפי דברי הרב מגדל עוז ז"ל אם כתבו בשטר ששעבדו גופם מהני דאינם יכולים לחזור יעו"ע וכן ראיתי להרב הגדול בעל מש"ה מערכת שי"ן אות פ"ו שכך פסק בסכינא חריפא דאם כתבו כך אין שום אחד מהם יכול לחזור יעו"ע וכן נראה פשוט מדברי הרב משחד"ר בנמוקי מהרש"א יעו"ע ודו"ק:
ש"ע סעיף וא"ו יש מי שאומר וכו' עיין מ"ש בתשובותי בסה"ק סז"ן מה שנוגע לדין זה אין צריך לכפול עוד הדברים וק"ל:
ש"ע ס"ו יש מי שאומר וכו' עיין בספרי האחרונים שכל אחד לדרכו פנה לישב מאי דנראה דמר"ן בדין זה מזכה שטרא לבי תרי דבס' צ"ג פסק כדעת הרמב"ם שהשותף משלם מביתו ובכאן חזר ופסק כדעת הרמ"א שאין השותף משלם מביתו יעו"ע ואנן בדידן אין לנו אלא דברי הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שכבר כתבו הראשונים דאנן בני מערבא שנהגו לכתוב בשטרי שותפות כשהם בריוח כך להפך והיא מילתא יתירתא בודאי לטפוי אתא לומר דמשעבד עצמו לשלם מביתו יעו"ע בספרו הבהיר מוצ"ב מאיש בס' ראשון שכך פסיק ותני משם הראשונים יע"ש:
אך דע וראה דלא נאמר זה החלוק אלא בשטר שותפות שבו נמצא כתוב כך אבל בשטר עסקא אפילו מצא כתוב כך לאו מילתא יתירתא היא למדרש מינה דלטפוי אתא דהיא צריך וצריך למכתב בשטר עסקא כמו שהם בריוח כך להופכו דלא ליתי למיטעי ולמידן ביה דלהוי תרי תלתי באגר ותילתה בהפסד יע"ש בספר הנז' שכך כתוב בסימן הראשון הג"ה אחת משם הרב הגדול מוהרר"א הצרפתי זלה"ה יעו"ש:
גם דע וראה דלא נכנס בסלע המחלוקת אם השותף משלם מביתו או לא אלא בשותפים שנשתתפו במעות עצמן אבל אם הביאו מעות מאחרים ונתעסקו בהם לא נכלל בסוג זה דאין זה משלם לשותף חבירו אלא משלם חוב של בעל המעות כן כתב הרדב"ז הביא דבריו הכנה"ג והרב יעב"ץ זלה"ה הביא דבריו בספרו ס"א יע"ש מה שחלק הרדב"ז ז"ל בזה יע"ש:
והרוצה לעמוד בשאר הישובים שעשו הפוסקים בין דברי הרמב"ם להרמ"ה יעיין בספר ברית אבות סקע"ו שאסף איש טהור ישובי האחרונים נוסף על זה עיין בס' קצות החושן בס' זה סק"ג ובס' פת"ש ג"ך סק"ח ותרוה צמאונך ואנן בדידן מדברי הרב מוהר"ר יעב"ץ לא נזוז ודו"ק:
הדרן לדינא דכתב הרה"ג מהר"א הצרפתי זלה"ה בהג"ה הנז' דבמקבל עסקא לא דינין ליה לבעל המעות להיות משלם מביתו משום מאי דכתוב בשט"ע כשהם בריוח כך הם בהופכו דע וראה דלא כתב הרב כן אלא לפסוק הדין שאין לו לשלם מביתו ואפילו יהיה כתוב בשטר עסקא כשהם שהם בריוח אבל בענין חלק המלוה אם יכול המתעסק לעכב ולא לפרוע כגון מי שנתן עסקא לחבירו במנה וכתב עליו שכל מה שירויח במעות העסקא ובזולתן הריוח וההפסד לאמצע ועכשיו יצא המתעסק לטעון שהפסיד מנה העסקא ומנה אחר זולתו ועל זה רצה לעכב שלא לפרוע שום פרוטה לבעל המעות כי אומר שכל המנה שלך יצא בחלקך בהפסד בזה ראיתי להרב תוש"י ח"ב ס"מ שכתב וז"ל ואפשר דאפילו נאנסו אינו יכול לומר שלא בעדים כיון שזקפם עליו בשט"ח והוו לדידה מלוה שאינו יכול לומר הפסדתי להפסד המלוה שהיא באחריותו וכמו שראיתי בפסק אחד מחכמי דורינו שכתב משם הרב יעב"ץ זלה"ה שכתב בפסקיו שבכל עסקא אינו נאמן המתעסק בדבורו שהפסיד בעסקים אחרים הרבה כדי להפסיד בע"ה כל סכי העסקא אפילו פלגא מלוה משום דמדמי הרב לפלגא מלוה שבעסקא לשט"ח חצוני שהלוה בע"ה למתעסק שאיני נאמן לומר בדבורו שהפסיד באותה מלוה שיפסיד בע"ה חלקו כיון שכותבים עליו בשט"ח בפע"ץ ודכותה בפלגא מלוה שבעסקא שהיא באחריות המתעסק אינו נאמן לומר שהפסיד ממון אחר כדי להפסיד הפלגא מלוה שבעסקא כיון שהיא זקופה עליו במלוה עכת"ד החכם ונלמד מדבריו בפשיטות שאינו נאמן להפסידו בשטר מלוה וכו' עכל"ה. מדברי פסק הרב יעב"ץ זלה"ה נלמד שאין המתעסק יכול להפסיד לבעל המעות חלק המלוה על פי שבועתו כמו שמבואר בדבריו אך דעת הרב המלאך מוהר"ר ר"ב זלה"ה בספרו משי"ש ח"א סמ"ד שם חלק הר"ב על מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שמצינו לו להרב מוהר"ב זלה"ה בס' הנז' נשאל ג"כ במי שקבל עסקא מסך מאה וכתב בשט"ע שנשתתף במעות שקבל ובזולתן ואחר כך יצא המקבל לטעון שהפסיד כפל מדמי העסקא וכתב הרב שם שאם יברר שהפסיד צריך בעל המעות לשלם כל מאי דמטי בחלקו בהפסיד אפילו אם דרך משל היה העסקא מסך מנה והוא יברר שהפסיד שלש מאות צריך בעל המעות להפסיד חלקו במחצת ההפסיד דהיינו יפסיד המנה של העסקא ולהוסיף חמשים מביתו יע"ש ועל זה מייתי הר"ב פסק הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה הנז' דפסק דאם כתבו במעות העסקא ובזולתן צריך בעל המעות כל חלקו בהפסיד אך לדעת הרב יעב"ץ זלה"ה דוקא במברר שהפסיד ואם לא ברר אזי הדין הוא שלא יהיה השותף מן הנשבעין ונוטלים ואזי הדין הוא שאפילו חלק המלוה שבשטר אינו נאמן המתעסק לישבע ולנכותו זהו סברת מוהר"ר יעב"ץ כמ"ש לעיל דבריו ועל זה כתב הרב המלאך ר"ב זלה"ה אחר שהביא הפסק של הרב יעב"ץ הנז' לראיתו דבמברר צריך להפסיד בעל המעות חלק בכל ההפסיד הוסיף הרב וסיים וכתב ז"ל אלא שמה שסיים הרב שאין נאמן בשבועה המתעסק להפסיד מחלק המלוה אינו נראה בעיני כלל כי אחרי שנניח שאם היה ההפסד בעדים הפסד בעל העסקא כל המנה א"ך היכא שאין עדים והמתעסק אומר שהפסיד בעל המעות אומר איני יודע נראה לי דאפילו שבועה לא היה צריך כי אם חר"ס וכו' אך נראה דעכ"פ צריך שבועה וכו' עכל"ה הרי לך בין מדברי הרב יעב"ץ בין מדברי הרב זלה"ה כולהו שוו לדינא דאם היה מבורר ההפסד צריך לשלם בעל המעות כל חלקו בהפסד אפילו יהיה צריך לשלם מביתו וכמו שמפורש הדבר בדברי המלאך ר"ב זלה"ה כדאמרן וכן ג"כ נראה פשוט דעת הרב יעב"ץ זלה"ה דחשיב לפלגא מלוה כאלו כתובה בשטר בפני עצמו ובשביל זה לא יהיה נאמן לישבע המתעסק ולנכות אותה הואיל ואין השותף מהנשבעין ונוטלין ולכך הוי כאלו בא לישבע ויטול ואינו נאמן א"ך דון מינה שאם היתה הפסידה מבוררת הוה דינו שיכול ליטול אפילו מביתו דכמו דהוה יכול לנכות פלגא מלוה דלדעת הרב חשיב לה כאלו היא מלוה בשטר אחר ועכ"ז במברר הפסדו מנכה לה הוא הדין נמי נימא דאם היה מטי ליה בעל המעות בחלקו יותר מפלגא מלוה הוא דינו שיטול גם מביתו וישלם חלקו בהפסד וזה מבורר ג"כ מדברי הרב המלאך זלה"ה דכך פסיק ותני דצריך לשלם בעל המעות מביתו היכא דאיכא פסידא מבוררת ומייתי ראייתו מדברי הרב יעב"ץ זלה"ה כנז"ל הרי משמע ליה דהרב יעב"ץ הכי היא דעתו דכמו שמנכה חלק המלוה במקום שהפסידא מבוררת הוא הדין יסבור הרב יעב"ץ זלה"ה דאם בעל המעות לא הספיק בחלקו בחלק המלוה שביד המתעסק הדין הוא שיהא צריך להוסיף מביתו:
אך במקום שאין הפסידה מבוררת אלא שהמתעסק טוען שהפסיד סך יותר מדמי העסקא לדעת הרב מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה אינו נאמן בשבועתו אפילו לנכות לו חלק המלוה ולדעת הרב המלאך ר"ב זלה"ה הדין הוא דבשבועתו יכול לנכות חלק המלוה שבידו מיהא:
אך צריך להתישב בדברי הרב מהר"א הצרפתי זלה"ה שכתבנו דבריו לעיל שכתב בהגהתו בתוך פסק הרב יעב"ץ זלה"ה שכתב דקבלת קדמונינו דהואיל וכתבי בשטר השותפות כשהם שהם בריוח כך להופכו בודאי לטפוי אתא שישלים מביתו על זה הגיה וכתב דדוקא בשותפין אבל בשטר העסקא לאו מילתא יתירתא היא למדרש מינה לטפוי אתא שישלם מביתו יע"ש וא"כ מדבריו אלה נראה דבעסקא לא אמרינן נשתעבד בעל המעות לשלם מביתו אפילו תהיה הפסידה מבוררת וזה נראה שסותר לדברי הרב יעב"ץ ולדברי הרב ר"ב המלאך זלה"ה כנז"ל אלא נראה דמוכרחים אנחנו לומר דהרב מוהר"א הצרפתי זלה"ה ומוהר"ר המלאך רפ"ב זלה"ה חלוקים הם בפירוש דברי הרב יעב"ץ זלה"ה דלדעת מוהרר"ב זלה"ה מפרש דהרב יעב"ץ זלה"ה הואיל וחשיב לפלגא מלוה כאלו היא כתובה בשטר אחר ולכך אינו יכול לנכות אותה אלא אם תהיה הפסידה מבוררת א"כ ממנו יש לדון דהוה הדין אם תהיה פסידה גדולה מבוררת והיא יותר מחלק המלוה דין הוא שישלם מביתו לא כן הרב מהר"א הצרפתי זלה"ה מפרש דעד כאן לא מפליג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה בין פסידה מבוררת לשאינה מבוררת אלא לענין פלגא מלוה אם ינכה אותה או לא אבל לשלם מביתו יותר מפלגא מלוה אפילו תהיה הפסידה מבוררת ס"ל הרב מהר"א הצרפתי זלה"ה דהרב יעב"ץ זלה"ה יסבור דאין משלם מביתו דהואיל וכל עקר התשלומין שמשלם השותף מביתו אינו אלא משום לישנא יתירא לטפוי אך בשטר העסקא שאין לשון כשהם בריוח לישנא יתירא דין הוא דאין משלם מביתו ודי שיפסיד חלק המלוה בפסידה מבוררת ותו לא מידי ודו"ק:
סעיף זיי"ן במור"ם ראובן שהיה לו חוב וכו' הגם דמור"ם כתב דין זה בסתם נלע"ד דאין לדון כן דהא דין זה הביאו הרב"י מהרשב"ץ ז"ל ואיהו דחה אותו וחלק עליו יע"ש. והד"מ הוא שחזק דברי הרשב"ץ יע"ש ולכך פסק כן בהג"ה לפי שטתו ולפי מה דקי"ל דאזלינן כהכרעת מר"ן בב"י א"כ הג"ה זו לא קי"ל כוותיה לדינא וק"ל. אחרי מופלג בא לידי ספר קצות החושן ז"ל שהביא דברי הרב"י וכו' ומסיק דאין לסמוך על זה אלא יש לנו לפסוק כדברי הרב"י יע"ש:
ש"ע ס"ח השותפין שומרי שכר הן וכו' עיין להרב ויאמר יצחק בליקוטיו א"א שכתב וז"ל אומנים שותפים שנאבד כלי מיד אחד מנייהו לא הוי שמירה בבעלים ולא אמרינן שמירה בבעלים בשותפין אלא בממון השותפות ולא בשל אחרים יע"ש:
שם במור"ם ואם חייב פשיעה וכו' ראיתי בספר כת"י שכתוב בו וז"ל מצאתי כתוב בכתב אדוני זקני כמוהרר"ח טולידאנו זלה"ה וז"ל מצאתי כתוב בחומ"ש של הרב מהר"א הסבעוני ז"ל בענין השותף חייב בפשיעה כתבו מעשה ב"ד בעי"ת פאס יע"א שחייב בפשיעה ולא אמרינן דשמירה בבעלים פטור מפשיעה והביאו ראיה מתשובת הרא"ש ומפסקי הראשונים ומהאחרונים וכתבו הלכה למעשה ועיין בתשובת הר"ם אלשקר ובתשובת הש"ך ולזה הסכימו חכמי פאס יע"א הלכה למעשה ולא כן דין השומרים בין ש"ח בין שומר שכר השמירה בבעלים פטור עיין ס' רצ"א עכ"ל:
ש"ע ס"ט הגדול האחין אף במה שקנה לעצמו אין שמין אבל לכתחילה וכו' וכתב הסמ"ע סק"ל דמסתמא ניחא דילבש ויתכסה בבגדים נאים וכו' ועל זה היה כמו שומא בלבי לידע אם קנה הגדול מלבושים נאים ואחיו לא ראו אותו בשעת הקניה ואח"ך כשלבשם באו אחיו שלא היו בשעת הקניה וראו אותו לובש אותם עמדו לצוח דאין ברצונם לקנות מן האמצע בגדים נאים כאלה מי אמרינן דהואיל ולא ראו ושתקו יכולים למחות עתה או דילמא אמרינן מסתמא בודאי ניחא ליהו במה שיקנה לעצמו וכל מה שעשה עשוי ואין המחאתם מועלת אלא בדעדיין לא עשה שום קנין ולא קנה הבגד אזי מועיל מה שגלו דעתם דלא ניחא ליהו במה שיקנה אבל מה שקנה כבר ובאו אחר כך למחות הוי כל מה שקנה כאלו ברשותם קנה הואיל ומסתמא ניחא ליהו כדי דלשתמעון מיליה ושוב אין יכולים למחות זהו הספק שלי. והגם שיש בידי ממה לברר ספק זה דאפילו לא ראו אותו בשעת הקנייה אלא בשעת הלבישה עכ"ז הואיל וכבר קנה שוב אינם יכולים למחות אין להאריך להביא ממרחק. ויש לברר זה מדברי הגמרא שם בפ"ק די"א ע"ב אמר עולא אמר ר' אלעזר האחין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין אמר רב פפא פעמים אף מה שעליהם אין שמין משכחת לה בגדול שבאחין דניחא ליה דלישתמעון מיליה עכ"ל הגמרא. וכתבו התוס' וז"ל בגדול שבאחין אם מוחין הרשות בידם אבל כל זמן שלא מיחו מסתמא ניחא ליהו כי הכי דלישתמעון מיליה כדאמרינן בהנזקין גבי עמרם צבעא ע"כ ולכאורה. דברי התוס' אלו אין להם מובן דמה אתו לאשמועינן דאם מוחים הרשות בידם ואם לא מיחו ודאי ניחא ליהו והוצרכו להביא להאי מילתא הרי כל זה מוכח ופשוט הוא מתלמודא דידן שהרי התלמוד כאן גילה לנו הטעם למה גדול האחים אין שמין לו משום מסתמא ניחא ליהו א"כ דון מינה אם גילו דעתם דלא ניחא ליהו בודאי יכולים למחות ומה באו התוספ' לחדש עד שהוצרכו ראיה לזה, אלא דצריכים אנו לפרש דבאו התוס' לחדש דאפילו בסתמא שלא ראו הקנין עד אחר שקנה הבגד עכ"ז הרי הוא קנוי לו דומיא דעמרם צבעא דהוא אפוטר' דיתמי דהיה לובש בגדים נאים מנכסי היתומים והגם דיתמי לא ראו ולא שמעו בודאי הואיל ויש להם הנאה כאלו ידעו ומחלו וא"ך גם כאן הכי הוא כל מה שלא עשה שלא בידיעתם כאלו עשה ברשותם ומה שעשה עשוי ואין יכולים למחות שמשעה שקנאם נקנו לו ופירוש זה תהלי"ת לא דחיק ולא דחיק וכבר דשו ביה קמאי והילך מה שכתב הרה"ג בעל קקיו"ן דיונ"ה וז"ל ד"ה בגדול אחי וכו' צ"ע מאי מוכח מהנזקין יותר ממה שאמר התלמוד דניחא ליה דלשתמעון מיליה ונראה דמהכא יש לומר דמיירי דהיו יודעים ושתקו אמרינן דשוב אינם יכולים לערער למפרע אבל אם לא היו אז או אם לא היו יודעים שלבוש ומתכסי יכולים לערער ולכן מביאים ראיה מההיא דהנזקין דמיירי באפוטרו' דיתמי ובודאי לא שייך שם שיהיה להם למחות דהוי כאלו לא ידעו ואפילו הכי פסק דניחא ליהו כן הוא דאף דהיו יודעים והיו ראוים למחות כל זמן שלא מיחו מסתברא ניחא ליהו עכ"ל. הרי לפניך דהתוספות פסקי דאפילו לא ראו בשעת הקניה עכ"ז אינם יכולים למחות וק"ל:
שם וגדול האחים וכו' עיין להרב מאמר קדישין סו"ס רפ"ח דשם כתב משם הב"ח דאפילו גדול האחים דוקא בבגדים נאים כפי מנהג המדינה אבל בבגדים חשובים ויקרים כגון בגדי משי דאפילו מן הסתם לא מחלי אחין עכ"ל וכן נראה מהרי"ף וכו' עכ"ל הרב הנז' וק"ל ועיין מזה גם בש"ך סרפ"ח ודו"ק:
בסמ"ע ס"ק כ"ט אין שמין אותן, כיון דאין דרך נשים וכו' לפי טעם זה נראה דאם היו להן בגדי חול כפולים מה שעליהן אין שמין כדי שלא יתבזו בב"ד ומה שמונח בבית שמין אותם כדין בגדי שבת אלא דאחר העיון נראה דהסמ"ע לא נקט טעם זה אלא אליבא דהרא"ש שכתב דין זה ונתן טעם זה לדבריו אבל לדעת הרמב"ם מצינו לו טעם בגדי חול של אשתו ובניו הוא דמסתמא זכו בהם ומחלו להם בהם וכוותיה פסק מר"ן בס' רפ"ח ס"א ששם כתב וז"ל אבל מה שעליהם ובנותיהם שקנו מתפיסת הבית אין שמין וכן מה שעל נשותיהם שכבר זכו בהם לעצמם ע"ך. וא"ך מטעם זה פשוט דאפילו יהיו להם כמה בגדי חול זכו לעצמם ואל יקשה בעיניך דכאן פסק סברת הרא"ש ושם בס' רפ"ח פסק סברת הרמב"ם דזה אינה קושייא כלל דלגבי הדין שוים והגם שמחולקים בטעם בגדי נשיהם ובניהם לא אכפת הואיל ודינם שוה אבל העקר לדעת מר"ן דעתו מה הוא על איזה טעם סמך בודאי דעל טעם הרמב"ם סמיך הואיל וכתבו שם בפירוש בס' רפ"ח בודאי סבר כטעמיה דהרמב"ם ויצא לנו מדין זה דאפילו יהיו לאשה ובנים כמה בגדי חול לא יביאם לב"ד ואין שמין אותם כלל:
והן אמת דראיתי להרב הש"ך בסק"ך שנסתפק בבגדי שבת של גדול האחים אם שמין אותם או לא ויצא לנו ספק זה לפי טעמא דהרא"ש אין שמין ולטעמיה דהרמב"ם שמין וכו' ולפי דברי אלה הרי כבר מר"ן גילה בס' רפ"א דעיקר הטעם כדעת הרמב"ם הואיל והביא טעמו של הרמב"ם אין זה מהתימא כלל דודאי בטעם הבנות והבנים עיקר הטעם הוא כדעת הרמב"ם הואיל ומר"ן כתב טעמו בפירוש אלא דעכ"ז יש לנו להסתפק לדעת הרמב"ם דיכולים לומר דגם בגדול האחים ס"ל משום קניה ג"כ ובגדי שבת לאו אדעתיה למקניה או דילמא הואל והטעם הוא כדי שישתמעון מיליה מהני אפילו לבגדי שבת ובזה עדיין הספק שקול אליבא דהש"ך דהצריך עיון לזה:
איך שיהיה לגבי בגדי חול של אשתו ובניו מיהא מפשט פשיטא לן דאפילו בכפולים ומכופלים זכו אשתו ובניו הואיל ועיקר טעמם גילה הרמב"ם דעתו משום דכבר זכו והביא דבריו מר"ן בפירוש ודאי דהכי נקטינן:
שוב נראה לי לדקדק דלפי טעם זה של הא"ש דמשום בגדי חול אין שמין משום דאין דרכם לבוא לב"ד ומטעם זה יצא יצא לנו דאם היו להם כפולי' שמין א"כ קשה על דברי הרא"ש אלו שפסק מר"ן וכתב בלשונו וז"ל ואם קנו בגדיהם לנשיהם ולבניהם ולבנותי' אין שמין בד"א בבגדי חול אבל בבגדי שבת שמין וכו' ולפי דברינו זה דלדעת הרא"ש דאם היו להם בגדי חול כפולים שמין א"כ אדמפליג בין בגדי חול לשבת הו"ל לחלק בבגדי חול עצמם בד"א במה שעליהן אבל בבגדי חול המונחים שמין והגם דעלה על דעתי מכח קושיא זאת לומר דאפשר דגם להרא"ש אפילו יש להם כמה בגדי חול אין שמין מהם כלל אבל אין דעתי נוחה כלל לפי הטעם דהרא"ש בודאי אם יש להם בגדי חול כפולים שמין. ושוב אחר החיפוש כן זכיתי וראיתי בס' גוא"ל זלה"ה בס' רפ"ח סק"ב ששם כתב וז"ל. ולטעם הרא"ש והטור אף בגדי חול המונחים בקופסא שמין עיין גדו"ת עכ"ל. וששתי שנתכוונתי לדעת עליון אלא דעדיין קושייתי במקומה עומדת דהו"ל לפלוגי ולתני בבגדי חול עצמן ואפשר דאורחא דמילתא נקט דאין מדרך להיות אלא בגדים יחידים ולא תמצא מה שמונח בקופסא אלא בגדי שבת ואה"ן אם יהיו גם בגדי חול כפולים דכפל דינו כבגדי שבת ודו"ק:
ש"ע סיו"ד המשתתף וכו' ולא ילך למקום אחר וכו' עיין להרב מהריט"ץ ס' צ"ה ועיין בס' ויאמר יצחק סימן ל"ג דמשם באירה דאם הוליך הסחורה לעיר אחרת ונמכרה שם בפחות ממה שהיתה ראויה לימכר במקומה דחייב לשלם מכיסו זה המשנה עד כדי שויה כמו שהיתה נמכרת עיין שם ובמהריט"ץ ז"ל שם:
ועיין בס' זכו"ל ח"ב אות שי"ן ובליקוטי וי"ץ ג"כ א"ש ששם הביאו ששותף שנסע בשבת ויצאו עליו לסטים ושללו אותו ובא חבירו לטעון ולומר שלא יתן עמו בהפסיד שהוא גרם לזה בעון חלול שבת שאין בדברי השותף כלום יע"ש:
שם בש"ע ולא ימכור בהקפה וכו' עיין להרב מוהר"ר יהודה עייאש בבית יהודה ח"ב ספ"ג ששם כתב וז"ל ולטענה שטען שמעינן דלא הו"ל למכור בהקפה אע"ג דאיתא סימן קע"ו ס"י דאם מכר בהקפה כל פחת שיבוא מחמת זה שעבר חייב לשלם יע"ש מ"מ טענה זו לא מהנייא אלא לפי הקרן ולא לגבי הריוח דכיון דהפסיד החוב הרי ליכא רווחא דאינו בדין דיפסד הריוח מביתו דבר שלא בא לידו. וכן שמעתי מפי מורי הרב ז"ל עכ"ל. מדבריו אלו נראה דאינו חייב לשלם כי אם הקרן ולא מה שהיה ראוי להרויח בו במזומן וא"כ זה נראה הפך ממ"ש הרב משפ"ט האורי"ם בסימן זה סקכ"ד וז"ל. או שמכר בהקפה ואם מכר בהקפה אינו חייב לשלם רק כפי מה שהיה שוה החפץ למכור במזומן דאפילו מזיק גמור אינו חייב לשלם יותר ממה שהיה שוה למכור במזומן עכ"ל. א"כ מה שהיה ראוי להיות בו ריוח במכירת מזומן מיהא חייב לשלם וא"כ מחזי דפלגאי נינהו ואולי איכא למימר דכל מה שהיה יכול נכלל בשווי זה המקח לקרן יחשב וא"כ מה שכתב הרב מוהרי"ע זלה"ה דלא ישלם כי אם הקרן כוונתו היא כל מה שהיה שוי במכירת מזומן קרן יקרא ולזה נוטים דברי הרב וי"ץ סל"ג ומהריט"ץ צ"ה שרמזנו דבריהם לעיל דכתבו דחייב לשלם כל מה שהיתה שוה בעירו קודם שיוליכה למדינה אחרת והטעם הוא דהואיל והיתה שוה הוי כאלו זהו הקרן ודו"ק:
שם אלא דבר שדרכן למכור תמיד בהקפה וכו' הגם דבהקפה אם דרכן להקיף יש לו רשות עכ"פ אינו רשאי להשאיל משל שותפ' ועיין בסו"ס זה סמ"ט בש"ע בדין סוס שהיה ממושכן וכו' וכתב על זה הרב דמש"א ז"ל וז"ל דיש ללמוד מזה דאף ששותף יכול לעשות לבדו מה שהוא בעירו לתועלת השותפות ואפילו למכור בהקפה מקום שדרכו למכור מכל מקום להשאיל דבר שכל הנאה לשואל אינו רשאי צ"ע עכ"ל:
שם ואם שינה האחד מכל אלו וכו' עיין בהרב"י שסיים על זה משם מהרי"ק שכל המשנה לעשות דבר בשותפ' דמסתמא מקפיד עליו כל ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השנוי עליו לפרוע. וכתב עוד שלא היה אפשר לברר באותו נדון כמה ראוי להטיל על השותף ההוא בהפסד אז הדיינים יעשו כפי אומד דעתם אמנם כל אשר יהיה אפשר לתלות מפני מה שעשה השותף בלי ידיעת חבירו ראוי להטיל עליו עכ"ל:
ועיין להרב מאמר קדישין בס' זה שכתב משם הרב פני, משה בשנים שנשתתפו לזמן ובתוך זמן השותפות בא שותף אחד ולקח קצת מהקרן שהיה לו בשותפ' ופסק אם במה שלקח הריוח בו הוי לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו ומה שלקח מהקרן חייב להחזיר וכל עוד שלא החזיר במה שנשאר בשותפ' חולקין לפי המעות דמעקרא לא נשתעבדו לתת לו מחצה אלא מפני שהקרן היה על קו השוה עכ"ל:
ש"ע סי"א לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפ' ליקח בהם חטים לסחורה והלך וקנה שעורים וכו' אם פחתו פחתו לזה ע"כ. עיין בתשובותי סימן ה"ן מה שכתבתי, דיש מחלוקת מהריק"ש ומהריט"ץ בזה אם משלם דוקא הפסד הקרן או משלם גם מה שעתיד היה להרויח באותה סחורה שהיה לו לקנות. ואני הדל בתשובותי שם הוכחתי באורך וברוחב כיד ה' הטובה עלי דדעת מר"ן ומור"ם דאינו משלם מה שהיה עתיד להרויח אלא הפסיד הקרן דוקא יע"ש דקדוקים אמתים וראיות נכוחות בטוטו"ד ויע"ש שהקשיתי לפי חולשת שכלי קושיות עצומות על רבינו מהריט"ץ זלה"ה והעליתי דכוותיה דרבינו מהריק"ש היא סברת מר"ן ע"ש ואין צריך לכפול כי הדברים עתיקים ויע"ש בסה"ק קרני רא"ם סקע"ה ודו"ק:
שם אבל אם נשתתף עם אחד בממון עצמו אם פחת לעצמו ואם הרויח לעצמו ע"כ. עיין להרב"י שהקשה דפשיטה הואיל ובממון של עצמו נשתתף ודאי דהוא לעצמו. ותרץ דסלקא דעתך אמינא דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפ' זה כי נתעסק בסחורה אחרת יהיה לאמצע קמ"ל ע"כ. וכן פירש הש"ך לקושייא זאת בס"ק כ"ב וראיתי לרבני המערב דתרצו לקושייא זו דהכוונה אפילו היה תנאי ביניהם שכל מציאה תתחלק ביניהם עכ"ז זה אינו בכלל מציאה ומכח תרוץ זה פסקו דאפילו היה תנאי בניהם שאפילו ימצא אחד מהם מציאה בדרך תתחלק בניהם זה לא נכלל במציאה עיין בס' התקנות בתקנות חומ"ש סימן ר"ה יע"ש. ואני הדל עד כאן קשה לי דבשלמא מה שכתב הרמב"ם ואם הרויח הרויח לעצמו ניחא דאתי לאפוקי מאי דסלקא דעתין בין לפי פירוש הרב"י בין לפי דברי רבני המערב אכן מילת ואם פחת עדיין יתר כנטול דמי וי"ל וק"ל. ועיין בס' הבהיר זרע יעקב נאיים זלה"ה סמ"ב מה שנוגע לדין זה ודו"ק ועיין בית יהודה דף קי"ח ע"ב יע"ש:
שם במור"ם אם אמת שצוה לו ראובן פטור וכו' אע"ג דלא אמר על מנת וכו' והגם דלקמן ס' ש"פ פסק שם דבעינן למימר ליה על מנת לפטור הרי חלק שם דוקא שבא לידו מעקרא בתורת שמירה אבל זה לא בא לידו הכלי בתורת שמירה פטור אפילו לא אמר וגם כאן חוב זה שפטרו ראובן לא היה ראובן זה להטפיל בו וברשות הבעלים הוה קאי וק"ל:
סמ"ע סקל"ד ואח"כ הודיעו משמע דיסכים עמו בפירוש וכו' עיין להרב בית יהודה דקי"ט ולהרב זי"ע ן' נאיים זלה"ה סמ"ב ובס' וי"ץ סג"ן ובכר"ח ס"ז ובס' ק"ן ובדמש"א יעו"ש ועיין באה"ט סו"ס קל"ח משם הרדב"ז ומש"ה מערכת שי"ן אות רכ"ג ופת"ש ומר"ן ס' פ"א ודו"ק:
ש"ע סי"ב בהג"ה וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק וכו' דין זה הגם דמר"ן לא גילה דעתו בכאן מהו הדין בשותף שגזל וכו' עכ"ז הרי מצינו להש"ך שתמה על רמ"א בזה ובסוף דבריו כתב ועוד קשיא לי על הרב דהא בירושלמי מדמי להדיא מציאה וגניבה או גזל להדדי וא"כ מאחר דבמציאה קי"ל הרי הוא לעצמו וכמ"ש לעיל ס' ס"ב סקי"ב א"כ הוא הדין הכא וצ"ע ע"כ דברי הש"ך. והנה התם בסימן ס"ב מצאנו ראינו למר"ן שכתב אחד מן השותפים שאומר מציאה מצאתי או מתנה נתנו לי עליו להביא ראיה ע"כ. וכתב שם סקי"ב מציאה מצאתי מכאן משמע דאחין או שותפים שמצא אחד מהם מציאה הוא לעצמו וכו' ומכאן קשה על מה שפסק הרב בהג"ה לקמן סקע"ו סי"ב דשותף שגנב וגזל צריך לחלוק עם חבירו דהא בירושלמי בב"ב פמ"ש מדמי ליהו להדדי ע"כ. הרי דדעת הש"ך לומר דמר"ן דפסק שם מציאה לא תכנס לכלל חלוקה בודאי גם גניבה כן דעתו הואיל ודמיין אהדדי וא"כ פשוט הוא דלא נקטינן כסברת מור"ם שבכאן דהואיל וגילה דעתו מר"ן במציאה הוא הדין בגניבה וא"ך הרי מר"ן גילה דעתו מקרי ובר מן הדין אפילו אי לא גילה דעתו מר"ן לא נפסוק כמור"ם בזה דהא כתב הש"ך כאן דשמע מגדול אחד שבלאו הכי אין מורין להלכה כדברי מור"ם אלו משום שהדין לא מסתבר וכו' הרי לפניך דאפילו במקום שקבלו עליהם הוראת מור"ם בזה לא קיבלו. וכן ראיתי להטו"ז שכתב דדין זה דמור"ם הוא קאי אדלעיל דמיירי בשותפים אפילו במציאה אבל אם הם שותפים בעסק מיוחד לא עכל"ה. והרואה יתמה דמאי קאמר אדלעיל דמיירי בשותפין אפילו במציאה איירי וזה לא נרמז לעיל כלל:
אלא נראה דהטו"ז הוה גרסתו בהג"ה בספרים ישנים שכתב הסמ"ע דהיינו גריס תחילה מי ששכר חבירו ללקט מציאות תחלה ואחר כך גריס וכן אם גנב או גזל וכו' ועל זה קאמר דבשותפ' במציאה קא מיירי כדלעיל וכו' אבל בשותפין סתם לא ס"ל דיחלוק השותף עם חבירו. והגם דאח"ך הביא גרסת הסמ"ע דממנה מוכח דאפילו שותף סתם צריך לחלוק הרי סיים גם הוא ואמר כמ"ש הש"ך דקבל מגדול אחד דאין מורין כן וכן ראיתי לכל מפרשי הש"ע דכולם כתבו משם אותו גדול דאין מורין כמור"ם בזה א"כ העולה מזה השותפים שנשתתפו סתם כל אחד יטול מציאתו לעצמו וגזלתו וגניבתו לעצמו. וכן ראיתי להרב חת"ס סמ"ז ששם רצה לישב דברי רמ"א ולבסוף העלה וכתב ז"ל ומכל מקום מפני שאנו מדמים לא נעשה מעשה להוציא ממון נגד הש"ך מכל מקום אם תפס לא מפקינן מניה הנלע"ד כתבתי עכ"ל. אבל אם התנו שנשתתפו אפילו במציאה לכאורה נראה דאפילו אם יגנוב יכנס לכלל חלוקה דהא כבר ביררנו משם הש"ך וכו' דמציאה וגניבה הושואו להדדי וא"כ נימא כמו שהתנו שהמציאה תתחלק בודאי דגם הגניבה בכלל התנאי וכמו שדמיתי כן אחרי כן ראיתי להרב מו"ד זלה"ה בכר"ח סע"א שהביא כן משם שער המשפט שחלק דאם היה כתוב בשטר שותפים בכל מן עסק ומציאה ומשם עשה חלוק דמר"ן בס' ס"ב איירי בדלא היה כתוב כן בשטר שותפות ומור"ם איירי בדהיה כתוב ולכך צריך לחלוק דדמיין אהדדי נינהו וששתי:
אלא דראיתי להטו"ז שכתב בסוף דבריו וז"ל ונראה לי עוד מהא דאמרינן פרק השואל דהתירה ניחא ליה דלקני דאיסורא לא ניחא ליה משום הכי אפילו אם כתב בפירוש שאפילו מציאה יהיה בשותפ' לא נכלל בזה גניבה דהא איסור יש בגניבת הכותי א"כ ודאי לא ניחא ליה בזה הריוח מסתמא ואפילו עכשיו הוא מרוצה מוקמינן ליה על חזקתיה והשתא הוא דאיתרע ע"כ. הרי מבורר לך דהטו"ז ס"ל דאפילו התנה מצב"ד עכ"ז גניבה לא נכללה בכלל הואיל ודבר האסור מסתמא לא ניחא ליה דלקני והגם שיש לדקדק על דבריו מדברי מר"ן שפסק כאן ואמר דשותף שנתעסק בנבלות וטריפות צריך לחלוק עם השותף הריוח והרי תקשה כמו בגניבה לא ניחא ליה דלקני גם בנבלות וטריפות שהם אסור לא ניחא ליה וראיתי להרב מאמר קדישין שכתב דהעט"ץ נתעורר בזה על הטו"ז וששתי ואיהו ז"ל תרץ דהעט"ץ לא דק דיש לחלק כן דשאני נבילות וטריפות הואיל ואין איסור אלא מדרבנן לא כן גניבה וגזילה דאיסור דאורייתא וכו' א"כ נקטינן דאפילו התנה מצב"ד גזל וגניבה לאו בכלל נינהו אכן אם התנו ביניהם דאפילו גניבה וגזילה תהיה ביניהם בודאי דצריכים לחלוק הגניבה וכו' דהא מעקרא גילו דעתם דכל אחד ניחא ליה באיסורא. וכן בא הדבר מפורש בב"י משם העיטור דהגניבה לעצמו כל זמן שלא התנו וכו' וא"כ בהתנו כו"ע מודו ואין סתירא מדברי הרב מעיל צדקה שהביא הרב פתחי תשובה בס' זה סקי"ח ובסו"ס קע"ו דאיכא למימר בהתנו מעקרא אדעתה דהכי נשתתפו וכל אחד שליח לחברי' וחייב ודו"ק ולאו דוקא בהתנו אלא דלפעמי' אפי' בלא התנו יש דברים שהשו' חולק עם חבירו עי' בס' ברית אבות דע"ח ע"ב פסקה ג' דממנו משמע דאם דרך השותפין לגנוב מן המכס דודאי דיחלוקו דומיא דכתב שם בדיני האלסייגין והאלצראפיא דאדעתא דהכי נחתי יע"ש. וא"כ אף בדלא התנו דינם הוא כאילו התנו. הן אמת דראיתי להרב גוא"ל סקי"ח דכתב מעקרא דשותפין שגנב אחד מן המכס כ"ע מודו דיחלוקו וחזר לומר דגם בזה יש חולקין יע"ש עכ"פ לענין הדין כל דבר דמילתא דמוכח שכך הוא מנהגם פשוט דחולקין ופשוט:
ואם זה שמצא המציאה או גנב אמר לעצמו אני זוכה עיין בפת"ש ס' ס"ב דמשם באירה דאפילו לדעת מור"ם זכה שותף שגנב או מצא לבדו וק"ל:
שוב בא לידי ספר זכו"ת אבו"ת וראיתי לו בדף מ"ט שכתב ז"ל שותפין בכל דבר וגנב א' מהם סתם הוא לאמצע ואם אמר לעצמו הוא שלו מהריק"ש סקע"ג בשם רשד"ם וכתב עוד בשם רדב"ז שאם התנו מתחלה שכל מתנה שתנתן לאחד מהם היא לאמצע ונתנו לאחד מהם מתנה מאחר שסיכן בעצמו הוא לאמצע ע"כ. משמע דאם לא התנו כל מתנה שנותנים לו לאדם ריעיו וקרוביו הוא לעצמו וכן המנהג:
וכתב עוד הרדב"ז שותפין שהתנו אפילו מציאה בדרך ואחד מהם היה ערב בעד עאמ"ל אחד והיה נותן לו פרס בשכרו הוא שלו הוא סכן בעצמו לפרוע למלך אם לא ישלם האעמל הרדב"ז אלף תרנ"ח וצריך ישוב עם מ"ש בשמו לעיל ונ"ל דשאני הכא שהריוח בא בשכרו וא"כ בדין הוא שיטול שכרו לעצמו משא"כ במתנה דלעיל כנ"ל כעת שאין הספר מצוי בידי אב"ק סי"ט ע"כ מצאתי:
ולענין המתנה שנתן אדם דעלמא לשותף אחר אפילו בסתמא הויא לשותפות זולת אם יאמר לו הנותן לך לבדך אני נותן אזי תהיה למקבל לבד עיין זה בש"ך ס' ס"ב סקי"ג:
חזרנו למברר אברורי דהגם שבררנו דאין לנו לזיל בתר דברי מור"ם אלו אלא אם גנב אין צריך לחלוק עם השותף עכ"פ יש להסתפק אם עבר וחלק מי נימא הואיל ומן הדין לא היה צריך לחלוק אע"פ שחלק אם באת עלילה אינו חייב לשלם עמו הואיל ולאו מכח הדין חלק הו"ל כמתנה בעלמא או נימא הואיל ונהנה חייב לפרוע עיין בזה להרב משכנות הרועים מערכת ש' סקי"ב ששם האריך גם הוא בענין זה והעלה דאין צריך לשלם עמו יע"ש. וראיתי להרב מו"ד זלה"ה בכר"ח סע"א שגם מנ"ר נפל לו ספק זה ומסברא דנפשיה העלה וז"ל דאם בשעת חלוקה התנה עמו שאם באתה איזה עלילה מחויב לחלוק עמו הדין הוא שחייב לחלוק ואם לא התנה עמו בשעת חלוקה לא הוי אלא כמתנה ואינו חייב לשלם עמו יע"ש:
ש"ע סי"ד אחד מהשותפים וכו' אבל אם מכרה קודם זמנה הוי פשיעה בבעלים וחייב לשלם לחבירו חלקו ע"כ. עיין באהע"ז סוף ס' פ"ו בב"ש דמשם באירה דהשותף משלם ואין המכר בטל יע"ש ועיין בסה"ק בשאלה ק"ג ששם כתבתי דשותף שמכר ונתאנה אפילו שותף המוכר מחל באונאתו יכול השותף שלא מכר לחזור על הלוקח יע"ש שחלקתי בין אותו דין להאי והבאתי ראיות מפורשות על זה יע"ש. גם ראיתי מה שפסק מר"ן ביור"ד סקע"ז סל"ב ומ"ש שם הש"ך משם הפרישה ואין ממנו סתירא לפסקינו דהתם לא מיירי באם היה אבל בבא לבטל המקח וכמו שמובן פירוש מר"ן כך עיין בס' פרי המפרשים שעל הש"ע שם אבל אם יתאנה השותף וזה ימחול לו לא גרע ממתנה שפסק שם יע"ש וק"ל:
ש"ע סט"ו השותפים שהתנו וכו' ואין אחד מהם יכול ליטול מן הקרן או מן השכר ע"כ. ראיתי פסק אחד בס' כת"י כתוב וחתום משם מוהר"ר יעב"ץ והמשבי"ר זיע"א שכתוב בו וזל"ה גם הא דרוחא לקרנא משתעביד אינו אלא לדינא אבל האידנא עינינו רואות שחולקים הריוח בכל שנה או בכל חצי שנה ויש מי שחולק בכל חודש ואף אם זמן עסקא שנה או שנתים וכשאין יכולים לחלוק משום שיש גבובי דברים וחשבונות אפילו הכי אוכלים מן האמצע וכל הנותן עסקה או מקבלה אדעתא דהכי נחית מעקרא והוא מנהג פשוט בכל ערי המערב וכשיתבעינו בריוח ויזמינינו לדין אם יטעון המתעסק רוחא לקרנא משתעביד אין ב"ד מקבלים ממנו ומחייבים אותו לחלוק הרויח או לתת לנותן גאיי"ז כשם שנטל הוא והמתעסק גם הוא חפץ בכך דאל"כ במה יתפרנס וכגון דא אמרו מנהג מבטל הלכה עכל"ה. ועיין להרב מש"ה אות שי"ן סימן צ"ח בשנים שנשתתפו והותווכו ביניהם ליטול כו"ך למזונותיו ואחד מהם היה נוטל יותר מחבירו הדין הוא שחייב להחזר היתרון ואם לא החזיר יתנכה בחלקו מהריוח יע"ש וזה הוא כפי הדין לא כפי מנהג המערב שאמרנו ועיין מש"ל סעיף יו"ד בשם מאמ"ר קדשי"ן משם הרב פנ"י מש"ה ז"ל וק"ל:
שם. השותפין שנשתתפו לזמן וכו' ראיתי בס' מ"ק סקל"ח שהביא משם הרב"ח דשותפין לזמן שנתרצו לחלוק הסחורות שביניהם ומחלו השותפ' זל"ז ואח"ך נתחרט אחד ורוצה לחזור בו ופסק שאין יכול לחזור בו יע"ש ועיין בס' משחר"ר שכ"כ גם הוא בס' קע"ו סי"ט בהג"ה יע"ש ועיין בבני חיי הגהות הטור בס' קע"ו אות נ"א ועיין מש"ה אות שין קכ"ב ובמהרי"ט ס"ן והן היום בא לידי ספר פת"ש וראיתי לו בס' זה סק"ב וסקי"ב ששם האריך בזה יע"ש ואם היתה המחילה על ידי כתיבה עיין ש"ך סימן סל"ג ס"ק מ"ה ודקדק בו וק"ל ועיין הרדב"ז ח"א שכ"ו יע"ש:
ש"ע סי"ו ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או שהיה בחלוקתם הפסד וכו' האי הפסד פשוט דמיירי שהוא יותר מחלק אחד מחמשה דאם הוא חלק אחד מחמשה דוקא יכול לכפות אותו לחלוק וכמ"ש מור"ם סקע"א ס"ה יע"ש סי"ו נשתתפו סתם ולא קבעו זמן וכו' חולקים בכל זה שירצו ויטול כל אחד חלקו מהסחורה ע"כ. הנה ידיד אחי נועם הרב המופלא כמוה"ר יקותיאל בירדוגו נר"ו כתב אלי לאמר דלדעתו נראה דדין זה לא איירי אלא בסחורה שקנו תוך יומי השותפות אזי הוא דיכולים כל אחד לאמר בואו ונחלוק קודם מכירתה אבל סחורה שקנו בתחילת השותפות ועדיין לא מכרוה בודאי דאין שום אחד לכוף לחבירו עד שימכרוה דלא גרע מדין דלקמן סעכ"ב דפסק הש"ע בדין הנותן מעות לחבירו וכו' אלה היו דבריו נר"ו:
ואני נומיתי דהגם דהדבר מוסבר ומושכל בלי ספק יען דבשלמא בסחורה שקנו באמצע יומו השותפות סברא הוא דהואיל והנהיגו שותפותם וקנו ומכרו סברא לומר דמה שקנו אח"כ יכולים לחלוק דאי אמרת אינם יכולים לחלוק עד שימכרו הסחורה א"כ לעולם הסחורה אינה פוסקית וצריכים לבטל ולישב בלי מסחר זמן מה עד שימכרו הסחורות ויש בטול זמן כידוע וזה אינו מן הסברא אבל בסחורה שקנו יום השותפות וישבו להתעסק בה אדרבא הסברא להפך הסברא היא עד שינהגו בה המכירה הואיל ואדעתא דהכי נשתתפו והדר דינא כדין דסר"ב זהו מה שנראה מהסברא:
אך הדבר נראה דוחק מילתא כדנא איך הש"ע לא יפרש אותה ויכתוב חלוק זה בין סחורה שקנו יום השותפות לסחורה שקנו אח"ך ומן הראוי הוה ליה לכתוב חלוק זה ולימא דבסחורה שקנו יום השותפ' אינה יכולים לחלוק אותה עד שימכרו אותה ולשתוק מדינא דסכ"ב דהא יש ללמוד דינא דסכ"ב מדין זה במכ"ש דהא טעמא דשותפין שקנו הסחורה ביום שותפותם שאינם יכולים לחלוק עד שימכרו אותה הוא משום שיאמר כל אחד מזלא דבי תרי עדיף במכ"ש בדינא דסכ"ב דודאי אינו יכול לחזור וליטול מעותיו דהא יאמר לו הואיל ונתת לי המעות לקנות בהם סחורה הוי כאלו שעבדת לי מעותך לזמן עד שאקנה ואמכור וטעם זה הוא בודאי עדיף מטעם דמזלא דבי תרי עדיף וא"ך הו"ל להשמיעינו חדוש זה כאן וליתי דינא דסכ"ב במכ"ש:
גם מלבד דוחק זה הן היום ראיתי בספרי האחרונים אין שום אחד דחש לחלק בזה יען דראיתי שדבר זה נפתח בראשונים ותחלה וראש ראיתי להרב נתיבות המשפט סקל"ח כתב על האי דינא דכתב הש"ע סי"ו חולקים ויטול כל חלקו מהסחורה וכו' על זה כתב הרב הנז' ז"ל חולקים כל זמן שירצו פירוש אם האחד מעכב מלמכור הסחורה יכול לומר לו חלוק עמי אבל אם רוצה ג"כ למכור הסחורה רק שרוצה לחלוק שלא לטרוח במכירת הסחורה ביחד רק במכירת שלו לבד ולא יטרח בשל חבירו ודאי דחבירו יכול לכופו כיון שנשתתפו לעסוק בקניית הסחורה ומכירתה דנעשו כפועלים זל"ז לקנות ולמכור וכמבואר בסכ"ב ומחויבים לטרוח ביחד דמזלא דבי תרי עדיף עכ"ל הרי לך שאינו נכנס כלל בדעת הרב לחלוק בין סחורה שקנו ביום השותפות לסחורה שקנו באמצע השותפות:
גם בספר הרב חכמת שלמה כתב בס' זה ז"ל נשתתפו סתם ולא קבעו זמן נ"ב עיין בש"ך ס"ק כ"ט ועיין בש"ך לקמן סק"מ וצ"ע ונראה דאתי שפיר דהיכי דיש זמן לשותפות כגון ששכרו או קנו לזמן או בשט"ח שמתחילה לאו על דעת שהלוה ישלם להם א"כ אין לומר בזה גוד אע"ג שבזה שייך הטעם דמהר"י ן' מיגש שהרי נתרצו תחילה להיות ביחד שותפין לזמן הזה ולא יוכלו לחזור אבל היכא דמיירי שלא היה זמן קבוע למכירת הסחורה א"כ כיון שלא עשו זמן וליכא זמן למכירת הסחורה אף שעה אחת במשמע ויכול לטעון שלא רציתי להיות שותף עמך רק עד זמן זה ולא יותר ולכך מה שמוכר לאחרים או לעצמו יכול לכופו מכור לי ואם אתה אומר שהוא בזול קנה אתה בסך זה ולכך כתב הש"ך כאן בפשיטות שיש לומר גוא"א ע"ך דברי הרב חכמת שלמה ודבריו ברורים דכוונתו להקשות דברי הש"ך סתראי נינהו דבס' קע"ו סק"א שם העתיק סברת הר"י הלוי וכו' דסברי דאין גואו"א בשותפין משמע דדעתו כך נוטה ועל זה הוקשה לו היאך עוד בסקכ"ט כתב על פסק הש"ע דפסק סי"ו דאם הסחורה יש הפסד בחלוקתה מוכרים אותה כתב הש"ך דיכול לומר גוא"א זהו תכלית קושיתו של הרב חכמת שלמה ועל זה הוצרך לתרץ דדוקא בשכבר אי קנו לזמן או לאו ע"ד שהלוה ישלם להם בזה הוא דאין גוא"א שבזה הוא דשייך טעם מהר"י הלוי שכבר נתרצו להיות ביחד שותפין לזמן אבל היכא דמיירי שלא היה ידוע זמן למכירת הסחורה א"כ כיון שלא עשו זמן וליכא זמן אפילו שעה אחת במשמע ויכול לטעון שלא נתרציתי להיות שותף עמך רק עד זמן זה ולא יותר וכו' לא מלבד דלשון זה מורה באצבע דמי שנשתתף בלי קביעת זמן יכול להפריד מחבירו אפילו אחר שעה כמ"ש בדברות קודשו ומסתמא בודאי לא עבדי אינשי דמכרי סחורה שהניחו לשותפות הגם שתהיה דבר מועט מכ"ש אם רב סחורה הוה התם ועכ"ז פסק דיכול להפריד ערובתו:
אלא דלא מלבד פשט הלשון כך מורה אלא דגם מצד ההכריח הכי הוא דהא סברת מהר"י הלוי וסיעת מרחמוהי שהביא הש"ך בסקע"א סק"א דסברי אין גוא"א בשותפין אלא ישארו בשותפותם הרי הם איירי בשנים שקנו קרקע וכו' בזה הוא דפסקו דאין יכולים להפריד על ידי גוא"א יע"ש בטור סקע"א וא"כ אם באנו לחלק בין סחורה שקנו ביום השותפות לסחורה שקנו באמצע השותפות א"כ מעקרא מה קשה ליה להרח"ש על הש"ך דדבריו סתראי הרי שם הש"ך בסקע"א סק"א שם איירי בדבר שקנו בתחילת שותפות ובכאן בסי"ו איירי לפי דברי כת"ר במה שקנו באמצע השותפות וגם שם בסק"מ יש לנו לחלק בהכי ויהיה לא ראי זה כראי זה ומאי קשייה ליה להרח"ש אלא מוכרח דבין לסברת חכמת שלמה ובין להרב נתיבות המשפט חלוק זה לא נזכר ולא נפקד:
שוב אחר החפוש ראיתי להכנה"ג הגה"ט אות ק"ג שכתב ז"ל. נשתתפו סתם ולא קבעו זמן חולקים בכל זמן וכו' נ"ב וכן הדין בראובן שמסר צמר לשמעון למכור אותו בסתם ונדר לו בשכר טורחו כו"ך ולא קצב לו זמן יכול לסלקו ממנו כל זמן שירצה ולתת לו שכר טירחו עד אותה שעה עכל"ה הרי מדמה מי שנתן סחורה למוכרה בלקומסיון לדין השותפין ובנותן סחורה למוכרה הוא ודאי איירי אפילו בסחורה שנתן לו בפעם אחת מיירי ודימה אותה לדין השותפין הרי משמע דגם בשותפין אפילו בסחורה שקנו ביום הראשון מיירי:
ומה שתמה ידידי ואו"ע היאך יוצדק פסק הש"ע דס"א דאם הגביהו המעות חל עליהם השותפו' דמשמע עד שיעשו מסחר שיקנו וימכרו על זה אמינא שתי תשובות בדבר חדא דאיכא למימר בקבעו זמן מיירי ולאו דוחק הוא לומר בזה איירי:
ועוד אחרת אפילו נימא דפשט מר"ן בס"א דסתם משמע בין קבעו זמן או לא קבעו איירי דנשתעבד לנהוג השותפות יכולים לומר כגון שיש סחורה שאין יכולים לקנותה אלא בצירוף שניהם או על ידי מעות של שניהם בזה יכולים לכוף זל"ז לקיים העסק עד שיתעסקו כדין שותפין ותכף לקניית הסחורה יחלוקו ופשוט:
וראיתי להידידי שכתב דדברי הרב נתיבות המשפט נראין שהם הפך הש"ע סי"ח שפסק ז"ל לא קבעו זמן לשותפות ובא אחד לחלוק שלא מדעת חבירו חו' בב"ד וכו' ופשט דבריו אלו מורין שחבירו אינו כאן בעיר הרי שאף שחבירו אינו לפנינו ולא גילה דעתו שאינו רוצה למכור מן הסחורה עכ"ז יכול חבירו לחלוק בב"ד ע"ך דברות קודשו. וכונת כת"ר היא היאך יחלוק שלא מדעת חבירו דילמא חבירו ירצה גם הוא למכור חלקו ובמקום שחבירו יאמר שרצונו גם הוא למכור חלקו הרי אין חבירו יכול לחלוק עד שימכרו הסחורה לדעתי אין כאן שום סתירא מזה לדברי הרב ה' דאיכא למימר דדוקא אם הוא לפנינו וגילה דעתו זה השותף שרצונו למכור הוא דאמרינן הואיל וזה למכור וזה למכור הוא דאינו יכול לחלוק אבל אם אינו לפנינו מאן לימא לן דניחא ליה במכירה אפשר דיהא נוח לו לחלוק ולהניח סחורתו ולא למוכרה ולזלזל כמו שרוצה חבירו לעשות בשלו:
זאת ועוד אחרת דהתם עד כאן לא אמר הרב אלא בזה למכור וזה למכור הוא דיכולים זל"ל לכוף שלא יחלוקו אבל התם בסי"ח הרי זה השותף עומד לפנינו הרי יכול לומר דרצונו שלא למכור חלקו אלא רצונו לחלוק וליישנו ועל זה ממה נפשך חבירו זה שאינו לפנינו אם רצונו הוא למכור א"כ הדר דינו של זה שלפנינו אומר שלא למכור וא"כ אפי' אי הוה עומד לפנינו דין הוא שיחלוקו באומר זה למכור וזה להניח ואי חיישת דילמא גם זה השותף שאינו לפנינו רצונו ליישן גם בזה בודאי אין יכולין לכוף זל"ז להשאר שותפין דלא נשתתפו אלא אדעתא למכור ולא ליישן ופשוט וברור וק"ל:
ש"ע סי"ז היה זמן ידוע וכו' נלע"ד דדין זה אינו אלא בנשתתפו סתם וקנו סחורה שיש זמן ידוע למכירתה בזה הוא דאמרינן אדעתא דזמן מכירתה נשתתפו אבל בשעה שנשתתפו קנו סחורה שידוע זמן למכירתה ונשתתפו לזמן והגיע הזמן קודם מכירת הסחורה בזה פשוט לדעתי דיכול אחד לכוף חבירו לחלוק בזמן קודם הגיע הזמן מכירת הסחורה דהא מעקרא ידעו בזה וקבעו זמן ואדעתא דזמן שקבעו נשתתפו וראיה לזה ממה שכתב מר"ן סימן שי"ב סי"ח דאם שכרו לזמן קצוב כיון שכלה הזמן יכיל להוציאו מיד אפילו כלה הזמן באמצע ימות הגשמים ע"כ וגם כאן הכי ולא מבעייא דבתחלת השותפות קנו הסחורה שיש לה זמן אלא אפילו אחר שעבר זמן מה והם בתוך יומי השותפות קנו הסחורה שיש לה זמן ידוע למכירתה ליכא למימר דאפשר דאותה שעה כאלו חזרו עוד ועשו השותפות לזמן יותר עד שתמכור אותה סחורה אלא אמרינן גם בזה דאדעתא שיחלקו בזמן שקבעו קנאוה וראיה לזה ג"כ ממה שכתב בסימן זה ס"כ שאם היה עליהם חוב לאחד כל אחד מעכב לחלוק עד שיגיע זמן השטר משום שיאמר כל אחד לחבירו הואיל וכל אחד ממנו חייב לשלם כל השטר נשא וניתן בדמים עד שיגיע הזמן עכל"ה. הרי לפניך דמטעם זה הוא הוא דיכול לעכב הלאו הכי כגון בנדו"ד דליכא האי טעמא הדר דיניה כמו שכתב שם מר"ן בתחלת הסעיף דאם פירשו שאינם אחראין זה לזה חולקים וכו' ופירש שם הסמ"ע סקנ"ד דאין האחד יכול לומר נעסוק ביחד דמזלא דבי תרי עדיף דמאחר דכבר כלה הזמן שותפות אינינו מחויב לעשות לטובת חבירו כלום עכ"ל וגם כאן הכי הוא ממש. שוב עיינתי במה שכתב הטו"ז בס' זה ס"כ וראיתי שנתכונתי לדעת עליון תהלי"ת דהא שם מוקי הטו"ז דאם היה עליהם חוב לזמן דיכול אחד לכוף לחבירו היינו בתוך זמן השותפות נעשה עליהם החוב דאזי הוי כאלו חדשו השותפות אבל אם נעשה עליהם החוב בתחלת השותפות וקבעו זמן אפילו הכי יכולים לחלוק והגם דהטו"ז ס"ל דאם נעשה תוך יומי השותפ' הוי כאלו חדשו השותפות התם דוקא הוא דאמרינן הכי מטעם הסמ"ע שכתבנו אבל בכגון נדון דסעיף זה דקנו סחורה לזמן פשוט דיכול לכפותו לחלוק כדאמרן ודו"ק שוב אחרי זאת ראיתי בס' מאמר קדישין סקע"ו דממנו מוכח דטעם הטו"ז שכתב דתוך הזמן הוי כאלו חדשו השותפ' הוא מטעם שהם אחראין וערבאין וכמו שכתבתי דהתם שאני הואיל ויוצדק בו טעם הסמ"ע יע"ש וששתי גם בזה וגם ממה שכתב מר"ן בסכ"ח ומן הסמ"ע סקנ"ה אין סתירא לדברינו דגם התם הרי הטעם מפורש דהואיל ונתחייב בקרן מעקרא וקרנא להדדי משועבד יכול לטעון מזלא דבי תרי עדיף אבל בדין זה דלא היה שעבוד זע"ז אינו יכול לומר מזלא דבי תרי עדיף במקום שהיה להם קביעות זמן דיכולים לומר אדעתא דזמן שיש ביניהם נשתתפו ודו"ק:
ש"ע סי"ח בד"א בפירות אבל אם היו מעות וכו' יש לחלוק שלא בפני ב"ד וכו' ודאי ב"ד הוא דלא צריך אבל שני עדים צריך לראיה כמ"ש מר"ן לעיל בפירוש סקע"ה ס"א יע"ש:
ש"ע סי"ט אחד מהשותפים שמת בטלה וכו' ואם אחר שמת אחד מהם נשארו איזה ימים מתנהגים השותפות עם היורשים ועל זה טענו היורשים או השותף החי לא נחלוק עד כלות הזמן של השותפות דהואיל ונתעסקנו זה ימים בשתפ' כאלו קבלנו עלינו לישאר בשותפות עד תשלום הזמן ראיתי בס' כר"ח סקכ"ב שכתב משם רבני צפרו ורבני פאס יע"א ומקנאס שפסקו דאין זה טענה דמכיון שלא דברו בפירוש זה עם זה להשאיר בשותפות ונתרצו אין בדבריהם כלום ויחלוקו באיזה זמן שירצו יע"ש:
שם בטלה השותפ' וכו' מדברי הסמ"ע סק"נ נראה דלא אתמר זה אלא לגבי השותף השני עם היתומים אבל אם היו שנים או שלשה שותפים ומת אחד מהם לא בטלא לגבי השאר וכן ראיתי להרב גוא"ל סקכ"א שכתב דכן היא סברת מהרש"ך ז"ל ומהרשד"ם וסיים אכן בעל משא מלך חולק ופסק בראיות נכוחות דכל שמת אחד מהם בטלה לגבי כולם יע"ש והתבוננתי וראיתי דגם מור"ם ז"ל כאן במפ"ה הכי ס"ל דאם מת אחד מן השלשה בטלה השותפות דהא כתב שם משם הריטב"א וז"ל שלשה שקבלו עסקא מאחד ומת אחד מהן נתבטל הענין וכו' ופשוט דכוונת מור"ם הוא לומר דהואיל ומת אחד מהם אין השנים יכולים לכוף זל"ז וגם אפילו יתרצו בעל המעות יכול לומר להם אין רצוני לתת להם העסקא כי אם בהתחברם יחד וכשמת אחד אין רצוני בשנים וכך מורה לשון זה של מור"ם שכתב נתבטל הענין דדוחק לומר דלא נתכוין לומר בטל הענין הוא דוקא אם נתרצו לחזור על בעל המעות להחזיר לו עסקתו זה לא יתכן לומר דלזה נתכוין דתיפוק לך אפי' לא מת שום אחד מהם יכולים לחזור משום כי לי בני ישראל עבדים:
גם אין לומר דכוונת נתבטל הענין הוא דוקא לענין בעל המעות יכול לחזור בהם אפי' נתרצו הם להשאר בשותפות אבל אם בעל המעות נתרצה להניח העסקא ביד הנשארים נימא דיכולים הם לכוף זל"ז להשאיר בשותפ' זה אינו. חדא דאם אמור נאמר דבעל המעות יכול לבטל העסקה מכח דלא נחה דעתי לעשות עמכם שותפות כי אם על ידי חוט המשולש ומאחר שמת אחד אין רצוני. א"כ מאותה הסבה ומאותו הטעם ג"כ כל אחד מן השותפין יכול לחזור מחבירו ואין לחלק כלל אלא ודאי דהאמת הוא כפשט הלשון דבטל הענין וכן בעל המעות וכן המתעסקים כל אחד יכול לחזור וזהו החדוש שבא מור"ם כאן להשמיעינו מה שלא שמענו מדברי מר"ן דמר"ן דאמר אחד מן השותפין שמת הוא איירי שאין היורשים יכולים לומר לא נחלוק השותפות וכמ"ש הסמ"ע סק"נ ובכאן חידש לנו מור"ם גם שאר שותפים יכולים לחזור זה בזה. ואל יקשה בעיניך דאם כוונת מור"ם כך היא הו"ל להשמיעינו חדוש אפילו בשלשה שותפים שלא היה עליהם שום עסקה ומת אחד מהם דבטלה השותפות דאין זה דקדוק דהא דין זה דמור"ם מקורו הוא מדברי הריטב"א שהביא רבינו הרב"י בסימן זה ושם מעשה שהיה כך היה ועיקר טענתם לא להכי אתשיל אלא בדרך אגב מסוף דבריו למד מור"ם גם דין זה יע"ש וא"כ פשוט דמור"ם הכי ס"ל דכשמת אחד בטלה השותפות אפילו לגבי הנשארים:
אחרי זאת ראיתי להרב ברית אבות ז"ל בס' זה שכתב תמיהות על דברי מור"ם אלו וסליק בתימא יע"ש ורואה אנכי בדברי הרב דמי הביאהו לתמיהות אלו הוא משום דמפשט פשיטא ליה דכשמת אחד מן השותפים לא בטלה השותפות לגבי השאר ועל פי הנחה זו תמ"ה תמ"ה יקרא ואחר המח"ר לא ידענא מהיכן פשיטא ליה והרי הדבר במחלוקת שנוי וכמש"ל משם הרב גוא"ל סקכ"א וז"ל דמהרש"ך ומהרשד"ם ס"ל דאינם יכולים לחזור והרב בעל משא מלך כתב נגד מהרשד"ם ופסק בראיות נכוחות כל שמת אחד מהם נתבטל השותפות לכולם והביאו ראיה מדברי הריטב"א והרב"י עכ"ל. הרי לפניך דהריטב"א והרב"י מפלג פליגי על אותה סברא וברור בעיני דהרב בעל משא מלך שכתב דהריטב"א פליג פשוט דדברי הריטב"א שהביא לראיתו הם דברי הריטב"א אלו שפסק מור"ם כאן דלענ"ד פשוטים דברי הריטב"א כמש"ל וברור אלו הרב ברית אבות ראה דברי הרב גוא"ל לא היה כותב מה שכתב ודו"ק. שוב אחרי זאת זכיתי וראיתי דברי הרב בני חיי הגהו"ט אות נ"ח ונהניתי תהלי"ת עלי ודו"ק:
שם בטלה השותפות וכו' ואם נשארו מסתחררים בסתם הריוח ביניהם אפילו מה שהרויחו אח"ך. כן פסקו האחרונים וכן ראיתי להרב גוא"ל סקכ"א וכן פסק הרב משחד"ר בס' קע"ו סי"ט וכן פסקו כמה אחרונים אכן כתב הרב משחד"ר דאם אחר המיתה בא לפני הב"ד ואמרו השותפין הרי אנו מכאן ולהביא רוצים להסתחרר ולהרויח לעצמינו אפילו עדיין לא חלקו ולא עשו שומא דבריהם קיימים יע"ש בסי"ט ועיין בבני חיי סי' זה הגהו"ט אות צ"ט ועיין בברית אבות דף ע"ח ע"ב פסקה חמשית יע"ש ועיין בס' זי"ע ס' ס"ג ובכר"ח סקכ"ב יע"ש וק"ל:
שם בהג"ה שותף שחלה או נאנס ולא עסק בשותפות אין הדין שאחד ירויח ויתן לו ע"כ. הגם דמור"ם כתב דין זה ולא נראה כאן שום חולק הרי מצאנו לרבינו יעב"ץ זלה"ה שכתב דהגם דפסק מור"ם כן אין הלכה כך והביא כמה ראיות לזה ואחת מהנה היא ממאי דפסק מר"ן מת אחד מן השותפים בטלה וכו' הרי הו"ל לאשמועינן דאפילו חלה או נאנס דעתיה לחזור אחר שיבריא עכ"ז בטלה מאותו זמן מכ"ש מת. גם ממה שכתב מר"ן בס' קע"ז חלה אחד מן השותפ' בפשיעה לא יתרפא וכו' הרי תיפוק לך דגם השותפות בטלה וכו' יע"ש שהלכה למעשה העלה דלא פסקינן כמור"ם יעויין כל זה בס' כר"ח ח"א סקנ"ט ודו"ק. וחזה הוית להרב בנ"י חי'י בהגהות הרב"י או"ט דכתב על דין זה דהרשב"ץ שפסק מור"ם דאם חלה אין בדין שיתן לחבירו וכו' וז"ל נ"ב ואפשר דלא איירי אלא במי שנשתתפו במלאכת ידים דאז אינו בדין שזה יטרח וירויח ויתן לו חלקו אבל בדבר שבח ששבחו הנכסים כגון שטרחו בסחורה ודאי דשמין לשותף שכר טורחו בחלק חבירו ושאר השבח יתן לו ואפילו נאמר דהרשב"ץ מיירי בנשתתפו בממונם אפשר דלא אמר כן אלא לומר שלא יתן לו חלקו מושלם אלא מנכה לו שכר טורחו אבל שלא יתנו לו כל חלקו כלל זה לא יעלה על הדעת ודו"ק:
שם במור"ם ואם יש מנהג בזה בין השותפים וכו' לכאורה יש לדקדק למה לי האי יתור לשון דכתב ואם יש מנהג בין השותפין הוה די ליה לומר ואם יש מנהג עושה כמנהג ולא נחה דעתי עד שראיתי להרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל שמדקדק מזה דלא בעינן שיהיה המנהג ידוע בעיר אלא אם היה מנהג זה בין הני תרי שותפי' שהתנהגו בו פעם ושתים די ואדעתא דהכי נוהגים יעוין בס' כר"ח ח"א קנ"ט וק"ל:
ש"ע ס"ך היו להם חובות אצל אחרים וכו' וכשיפרעו יחלקו ע"כ. עיין להסמ"ע סקנ"ב שכתב דזהו סברת הרמב"ם ולא כן היא דעת הרא"ש דפסק כאן. ולכאורה יש לתמוה דהא מצינו למר"ן בס' ס"ו סמ"א פסק שם לסברת הרא"ש וא"כ יש להקשות היאך מזכה שטרא לבי תרי ואולי דמר"ן בפס"ו איירי בנתרצו שניהם בא ללמדנו כיצד חולקים יע"ש וא"ך סתירא וק"ל:
ש"ע סכ"ג המקבל עסק מחבירו לזמן קצוב וכו' עיין להש"ך בס' של"ג שהוכיח דאפי' מר"ן בב"י הביא לתשובת הריטב"א דאם היה הפועל בקנין אינו יכול לחזור עכ"ז בשלחנו הטהור לא פסק כוותיה ואפילו יהיה בקנין לא נשתעבד וממנו נלמד לנדו"ד ואם היה הקבלה בקש"ח עיין בס' כר"ח סימן ק"ן דמשם משמע דאינו יכול לחזור בו ועיין בספר פתחי תשובה שהאריך בענין אך בסה"ק בתשובה ס' שם צדדתי דיכול לחזור דקנין אין כאן שבועה א"ך יע"ש וכן פסק בס' משחד"ר בנמוקי הרב מהרש"א ודו"ק:
שם יכול לחזור וכו' עיין בס' גוא"ל ובבית יהודה דקי"ח ע"ב ובס' פרי צדיק סי"ו שכולם הסכימו לטובה שאם המקבל היה גם הוא מניח קצת קרן בחנות אפילו יהיה מוטל עליו כל העבודה עם כל זה אינו יכול לחזור בו יע"ש וק"ל:
ש"ע סכ"ה היה להם וכו' וקטן כמאן דליתא בעיר דמי וכו' כתב גור אריה סקז"ך וז"ל כתב מהרשד"ם סו"ס שמ"ח אפילו כשהם בעיר אחד והם גדולים דוקא שהיו אחים עומדים בתפיסה יחד כמו שהניחם אביהם אמנם אם לא היו שותפים שכבר חלקו או אחים שחלקו ודאי אין טענה לנתבע להפטר מן השני במה שדן עם הראשון ע"כ:
ש"ע סכ"ו בד"א שלא וכו' אבל אם יכול לשנות וכו' עיין בדברי הש"ך סקכ"ב סקל"ח יע"ש ומאי דעולה לדינא הוא דהרמב"ם שם הביא דברי הרמב"ם ובכאן הביא דברי הרא"ש ובודאי ס"ל לדינא גם כדברי הרא"ש וק"ל:
ש"ע סכ"ח שנים שותפים וכו' אם אמר לעצמי וכו' ראיתי לכתוב כמה חלוקי דינים שראיתי בדין זה הראשון הוא מה שראיתי להרב מש"ה מערכת שין אות קכ"ב שכתב וז"ל ועוד בה דאפילו אמר לעצמי אני מציל דהציל לעצמו היינו דוקא כשלא הציל אלא חלקו המגיע לו אבל אם הציל יותר מחלקו הכל הוא לשאר השותפים כמ"ש הרא"ש ובמקובצת בשם כמה גדולים חקרי לב ע"ש:
עוד עיין להרב ערוך השלחן אם צריך לומר בפה לעצמי אני מציל או די בכוונת הדעת יע"ש:
עוד ראיתי להרב וי"ץ סמ"א שכתב דדין זה הוא דוקא בחוב שנעשה מסחורה שהיו שותפים בה אבל בחוב שעשו חסד עם הלוה זה הלוה מנה וזה הלוה לו מנה חוב זה הרי הוא כאלו חלוק ועומד הוא ומה שגבה זה לעצמו גבה אפילו במקום דליכא פסידא ולא אמר לעצמי אני מציל יע"ש ועיין גם בפת"ש ס"ק כ"ט דומה לזה יע"ש:
עוד כתב הרב וי"ץ זלה"ה משם הרב מל"ם משם הרדב"ז דאם נכתב השטר בשם אחד מהם אפילו בחוב של הסחורה אין יכול לומר לעצמי אני מציל הואיל ומתחלה נכתב השטר על שמו אדעתא דהכי נחית שהגביה תהיה על ידו יע"ש ודין זה נמי ראיתי להרב פת"ש סק"ל שהביאו ועיין בנ"ץ שהאריך בזה וד"וק:
עוד סיים שם הרב משם מהריט"ץ סקל"ה דאם זה שכתב השטר על שמו טוען שכך התנה עמו שיגבה הוא תחלה טענתו טענה ואפילו אי לא הוה אנן טענין ליהו ליתמי ע"ש:
ועל פירוש חוב מקולקל דכתב מר"ן כאן כבר עמד עליו מהריט"ץ סרי"ט זלה"ה ופירש דחוב מקולקל היינו שאינו ברור שהוא מקולקל אלא דמספיקא ליה וכתב דלא שייך לפרש חוב מקולקל היינו שהלוה אלם דזה לא יתכן הואיל והרב ב"י כתבם בשני דינים יע"ש:
ועיין בס' ברית אבות דפ"ח שעמד על דברי מר"ן שבכאן עם מה שכתב בב"י סו"ס קנ"ב על דברי הרא"ש יע"ש ואין כאן מקום להאריך וק"ל:
ש"ע סכ"ט שותף התובע מחבירו כדי יין של שותפ' ואמר כל אותם שיש בהם סימן שלי הרי יכול האחר לומר אשתקד היו אותם חביות שלך עכשיו הם שלי ע"כ. מכאן משמע דרושם שעושה אדם בכליו אינו מעלה ואינו מוריד ונראה לכאורה דפסק זה של מר"ן הוא הפך פסק אחד של מור"ם גאלאנטי ז"ל שהביא ה' גוא"ל בסצ"ט על אותו דין דחפצים הנמצאים בבית הסרסור וכו' כתב איהו ז"ל וז"ל ואפילו אם הסרסור נתנם מעצמו לבעל חוב בעל החפץ חוזרו ונוטלו ממנו אם יש עליו רושם התגרים שקורים מארקא של בעל החפץ כ"ך גאלאנטי עכ"ל. הרי מדברי הרב הנז' מוכח דהרושם יש בו ממש ומפקינן מינה ואולי דיש לחלק ולומר דשאני התם הואיל והוא סרסור ועשוי למכור כלים של בני אדם וא"כ איכא למימר הואיל ועשוי לכך הרושם יעיד שהוא של בעל המארקא לא כן בכאן דלא מלבד שאינו סרסור אלא הוא שותף ומסתמא שמין כליהם ומניחם אותם זל"ז איכא למימר הגם שהוא שלו חזרו של שותף ברם דא מספיקא לי אם נמצאו כלי ראובן ביד שמעון שאינו לא שותף ולא סרסור לא ידעתי מה יהיה דינו ודבר זה יתברר מספרו של מהר"ם גאלאנטי ה' יזכני לאורו כי"ר:
ש"ע סעיף למ"ד ראובן ושמעון שנשתתפו וכו' הרי ראובן משביע ללוי וכו' דוקא אם בזמן שנפרד לוי משמעון היה עדיין ראובן משותף עם שמעון אבל אם כבר נפרד ראובן משמעון ואח"כ נפרד שמעון מלוי אין ראובן יכול להשביע ללוי דמילתא בטעמא דהואיל וכבר נפרד ראובן משמעון א"כ פשוט הוא דכבר מחל בתביעת השבועה כדקי"ל שותפין שנפרדו וכו' וסברא נכונה היא והביאה הרב מוהרא"ק בספרו בר"א דף ע"ט וק"ל:
ש"ע סל"ד אחד שלוה וכו' מדברי מר"ן אלו נראה פשוט דס"ל דאם היה כתוב השטר בשם שניהם דינו הוא דאם הוציאו אחד מהם לא יגבה בי אלא על הדרך שנתבאר בס' ע"ז דמחלק התם בין היה שותף בעיר וכו' יע"ש דהא בפירושו כתב דאינו חייב אלא על הדרך שנתבאר בס' ע"ז ולא פסק דאחד גובה אותו אלא אם היה כתוב השטר על שמו לבד וכמו שפסק ג"כ בס' ע"ז יע"ש והגם דמצינו למור"ם שם בס' ע"ז שכתב דאפילו היה כתוב בשטר בשם שניהם עכ"ז כל ימי שמוציאו גובה אותו וכתב אותה סברא בלשון הוא הדין ולא בלשון מחלוקת הרי כאן מצאנו בפירוש דמר"ן לא ס"ל הכי ומשם ג"כ נראה דמר"ן לא ס"ל כאותה סברא שהביא שם מור"ם והעיד על זה דהא אותה פסקה שפסק מר"ן בס' ע"ז ובכאן בס' זה דאם היה השטר כתוב על שם אחד יכול לגבותו כולו ואותו דין שפסק מור"ם ג"כ דאפילו כתוב בשם שניהם יכול אחד לגבותו דינים אלו הם תשובות הרשב"א חדא היא תשובת אלף פ"ו והיא שפסק מר"ן בס' ע"ז ובכאן והשנית היא מה שפסק מור"ם בס' ע"ז ושני תשובות אלו הביאם מר"ן בביתו הנאמן סע"ז בזה אחר זה התחיל כההיא דפסק מור"ם שם בס' ע"ז וסיים באחרת דאלף פ"ו דפסק כאן ובס' ע"ז בשולחנו הטהור ועל זה יש לתמוה דאם מר"ן ס"ל כתרוויהו לא הו"ל לפסוק האחרונה ולהניח הראשונה שהביא אותה ג"כ בב"י בתחלת דבריו ומה גם דלא הו"ל לפסוק אלא ההיא דאלף פ"ב דפסק בה דאפילו היו כתובים שניהם בשטר והוציאו אחד גובה בו מכ"ש אם היה נכתב על שמו לבד אלא ודאי מדבריו אלה מוכח דמר"ן הגם דכתב אותה סברא דהרשב"א בב"י חזר בו ולא ערכו בשולחנו הטהור ומ"ש מור"ם בס' ע"ז בודאי דכוונתו לחלוק על מר"ן כ"ז נלע"ד למידק אבל לענין הלכה ראיתי בס' כר"ח סקצ"ג דרבותינו האחרונים כך פסקו כסברת מור"ם דסמ"ז יע"ש א"ך צפרנם עבה ממתנינו וכוותיהו נקטינן וכן היא דעת הש"ך בסס"ו סקי"ח וכן פסק הרב ויאמר יצחק סקנ"ו וק"ל:
ש"ע סל"ו שנים שיש להם וכו' ההפסד על שני' וכו' עיין להש"ך ס"ק מ"ח שהקשה על דין זה ואח"כ הביא הרב דברי ריבות שפסק דאם התופס תפס סחורת השותפות לא יוכל ליטול כי אם מחצה ואם תפס מעות אזי הוו כחולקין ומשוינן ליהו לחלק של מי שתפס ומהני תפיסתו לכולו וחבירו לוקח כנגדו יע"ש וחזר הש"ך והקשה גם על דינו דדברי רבות וחזר ופירש בדברי מור"ם דמור"ם איירי בתפס מדבר שאינו ידוע שהוא של שותפים דאזי אפילו מודים זל"ז דמשל שותפו' תפס אינם נאמנים יע"ש כל דבריו א"כ לפי זה לגבי הדין נראה דאם תפס מטלטלין הידועים שהם של שותפו' יש לנו לדון כדעת הרב דברי ריבות דאפילו לפי מאי דסליק אדעתיה דהש"ך בדברי מור"ם דההפסד הוא על השותפים ואינו חייב להחזיר איכא למימר לא אמרה מור"ם אלא במעות דהוו כחלוקים והגם דלגבי המעות לפי זה יש מחלוקת בין מור"ם להרב דברי ריבות דלמור"ם ההפסד על שניהם ולהרב דברי ריבות שימינן ליהו לחלק זה שנתפס עבורו והשותף יטול כנגדו עכ"פ לגבי אם תפס מטלטלים אין לנו לאפושי פלוגתתם בין מור"ם והרב ב"ד ובודאי אמרי' דגם מור"ם מודה דבמטלטלים הידועים לשותפו' חייב להחזיר מחצה ולגבי המעות הואיל ומצינו להש"ך שפירש דמור"ם איירי בתפס דבר שאינו ידוע א"כ קם דינא כדעת מור"ם דדוקא תפס דבר שאינו ידוע הוא דהוי הפסד על שניהם בין תפס מטלט' או מעות ואם תפס דבר הידוע שהוא של שותפות הדר דינא כדעת הרב דברי ריבות דבמטלטלים יטול מחצה ובממון שימינן ליה לחלק מי שנתפס עבורו וחבירו יטול כנגדו והגם דהש"ך הקשה על סברא זאת עכ"פ הרי לא החליט הדבר אלא הניח בצ"ע וא"כ אין לנו להניח פסק הרב דב"ר משום ספקו דהש"ך הן דמדברי הרב פתחי תשוב"ה בס' ע"ז סק"ב נראה דמטים לדברי הש"ך עכ"פ המוחזק יכול לומר קי"ל כדעת דברי ריבות ותו לא מידי. שוב ראיתי להרב כנה"ג הגהו"ט סו"ס קכ"א והביא דבריו הרב מ"ק סו"ס קכ"א שכתב משם מהרשד"ם וז"ל שני שותפים שנתנו סחורה לשמעון מהשותפ' ורוצה להחזיק בה מכח שאחד מהשותפין חייב לו ממקום אחר והשותף טוען שקר הוא נשבע שמעון ונפטר ונשבע השותף וגובה מהשותפות עכ"ל לשון זה מורה באצבע כפי פשט דברי מור"ם דאפילו אם תפס דבר הידוע שהוא של שותפ' דינו הוא דהויא תפיסתו תפיסה הוא וההפסד על שניהם והחידוש הוא אפילו תהיה התפיסה בדבר המטלטל אפילו הכי מהנייא תפיסתו בכולו וההפסד על שניהם ודלא כדברי ריבות יע"ש ודו"ק עיין משה"ר אות סי"ו יע"ש:
ש"ע סעיף מ"ם בני כרך שקנו וכו' הדין עם הנשארים ע"כ דין זה כתבו מר"ן ג"כ באו"ח סו"ס קנ"ד ושם כתב הט"ז דדוקא בס"ת הדין כן אבל בשנים שקנו בית בשותפו' והתנו כן ואח"ך הוקרו הבתים חייב ליתן לו כפי היוקר יע"ש מילתא בטעמא ולענין הס"ת עצמו אם הוזל ובא להסתלק מחלקו עיין במג"א סקנ"ד סקכ"ג שהביא שני הטעמים לדין זה דס"ת וכתב שם דלפי הטעם האחרון אם הוזל אין חייבים לשלם לו אלא כשער הזול ע"ש וכן נראה ג"כ וכן נראה מדברי הבאה"ט בס' זה סקע"ד משם הטו"ז יע"ע ודו"ק: