פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קעה
ש"ע שני אחים שחלקו וכו' ובס"ד וכן אם בע"ח של אביהם וכו' עיין מ"ש הש"ע לקמן סו"ס רפ"ח ומה שכתב הסמ"ע שם סק"ה ועיין בס' בני חיי שם ודו"ק:
ש"ע ס"ה אחד מן האחים וכו' וי"א שאפילו וכו' הגם דדין זה הביאו מר"ן בשם י"א הכי דינינן חדא דהא מור"ם כתב וסיים וז"ל וכן עיקר ועוד דמעיקרא ובראשונה לא כתב מר"ן סברא החילוקת על זה אלא כתב סברא זאת לבד בשם י"א והואיל ולא הביא אלא סברא זו לבד ודאי קבעה לדינא כמו דקי"ל. וכל זה הוא לסברת הש"ך דכתב דרש"י חולק. אבל לדברי הסמ"ע אין אנו צריכים לכל זה דהוא ס"ל דאין שום חולק א"כ אליבא דכו"ע דסברת י"א זה דכתב הש"ע הלכה ומורין כן וכל זה הוא בעיקר הדין אבל אנן בדידן בעיר סאלי יע"א אין לנו דין זה במציאות הבתים דמעולם לא תמצא שם מצרן בבתים דלא מתקרי שותף דהא בחצירות דידן קי"ל כפסק רבותינו הראשונים הרב יעב"ץ והמשב"ר ופוסקים אחרים כמ"ש בידינו דאפי' אם יש לכל אחד בית מיוחד בחצר זאת דינין ליהו כדין השותפ' הואיל ומשותף באמצעה של חצר ובבאר המים וכו' יעו"ש. א"כ אפילו אם אחד מן השותפים בבית אחד שמכר חלקו לאחד שהוא מצרן מכח שיש לו בית באותו חצר לא מצי השותף בהאי בית לאפוקי מלוקח זה שכבר קנאה הואיל וגם הוא שותף בחצר שותף יתקרי והוי דינו כדין אחד מן השותפים שקדם וקנה והגם דזה שבא להוציא מיד הקונה הוא שותף בגוף הבית עצמה ובאמצע החצר וכו' לא כן זה הלוקח לא הוי שותף עם המוכר כי אם באמצע החצר עכ"ז זכה וכמ"ש מר"ן בסי"א דאפילו מי שיש לו חלק קטן זכה יע"ש א"כ במקומינו זה לא תמצא בבתים מצרן דלא מתקרי שותף:
גם אין לומר דתמצא דין מצרן שאינו שותף הוא שממושכנת בידו בית של ראובן ואח"כ מכרה לו ראובן הממשכן דפסק מר"ן בסי' נ"ז וז"ל הממשכן שדהו ואח"כ מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין המצרן יכול לסלקו עכל"ה. וא"כ גם בזמנינו זה נימא דמצינו מצרן שאין שם שותף עליו וא"כ אם ראובן ושמעון שותפים בחצר והלך ראובן ומשכן ביתו ללוי ואח"כ מכרה לו נימא דשמעון השותף יכול להוציאה מיד לוי דהא לוי לא קראוהו אלא בשם מצרן גם זה לא נפקא מינה לגבי דידן דהא סיים שם מור"ם וכתב וז"ל וי"א דאפי' קדם המצרן וקנאה יכול המלוה לסלקו עכל"ה ובאומרך דאפילו קנאה המצרן יכול המלוה להוציאו ש"מ דמור"ם חשיב לממשכן הזה כשותף הואיל וככחו גדול להוציא מיד המצרן. והגם דסברת מור"ם זאת הפך מר"ן ואנן בתר מר"ן גרירי עכ"ז יש בידינו פסק רבני פאס דהכי אזלינן בערי המערב בתר פסק זה דמור"ם והילך מ"ש בקיצור התקנות של הרה"ג מוהר"ר ר"ב זלה"ה סמ"ה ז"ל. פסקו ז"ל שהממשכן ביתו ואח"ך מכרה לאחר מי שממושכנת אצלו יכול לסלק להקונה ואפילו למצרן אבל לא לשותף ויד הממושכנת אצלו ויד השותפ' שוים וכל הקודם זכה עכ"ל, הרי לפניך דלא תמצא במקומינו זה כלל דין מצרן שאין שם שותף עליו הואיל וכל הבתים מוקפים חומה וכו' וק"ל:
ש"ע ס"ו במור"ם ואפילו אומר המוכר קודם שאמכור וכו' עיין להטו"ז ז"ל שמחלק בזה דממנו מוכח דדוקא אם אמר כן קודם המכירה במה"ס צ"ל אבל אם תלה המכירה בזה וכגון שהתנא ואמר בתנאי שאינו מוכר לזה אלא אדעתא שיזכה בו הלוקח אבל אם בא המצרן לסלקו מכר זה אינו מכר ותחזור למרה קמא יע"ש:
ועיין בס' זכו"ל ח"א חלק חומ"ש ובס' כר"ח ח"ב ובלקוטיו ויאמר יצחק ח"א שכולם הביאו תקין אחר שכתב מוהר"ח מודעי זלה"ה לבטל בו דדב"מ משם שו"ת מוהר"מ איסרלאס ז"ל אלא דסיים עליהם וצריך תלמוד למעשה יע"ש ועיין שם להרב זכור לאברהם שם משם מט"ש שכתב דאם יהיה באופן וכו' לכ"ע מהני. קחנו משם. גם יש תקון לבטל בו דדב"מ והוא אם יקנה הקרקע שלא באחריות כן למדתי מס' פת"ש סק"ה יע"ש וק"ל:
ש"ע ס"ז. קנאה הלוקח וכו' צריך ליתן לו מאתים וכו' יש לדקדק דהואיל ולא היה נותנה לאחר בסך זה ולזה ויתר עמו א"כ הדר דינו להיות מחצה מכר ומחצה מתנה וא"ך קשה הרי פסק לקמן סי"א דמתנה לית בה דדב"מ ואולי דיש לחלק ולומ' דהאי דסי"ח מיירי בנותן כולה מתנה אבל הואיל ונקרא שם מכר עליו הגם שיש בו צד מתנה אית ביה דדב"מ. וחלוק זה נראה בעיני דהא מצאתי ראיתי בספרי הקודש ומכללם ספר זכור לאברהם אות מי"ם שכתב וז"ל מצאתי מכת"י הרב מוהר"ח מודעי ז"ל וז"ל תקון לבטל דין מצרנות בשטר מכר והתיקון הוא לכתוב שמכר לו בסך פלוני והמותר הוא נותן לו מתנה גמורה דכיון שכותב למותר שווין שטר מתנה לא יוכל בן המצר לסלקו ללוקח בסך קנייתו שיאמר לו תשלם לי גם המתנה כן למדתי משו"ת מהר"ם איסרלאס ז"ל עכל"ה. והנה דברי הרב אלו לענ"ד לא ירדתי לעומק דבריו דלכאורה דבריו סתראי דמעקרא משמע דאמר תקון לבטל דמשמע דכשיעשה תקון זה לא נשאר דין דב"מ והדר סיים דכשיבא המצרן לקחתה יאמר לו תשלם לי המתנה משמע דאם ירצה לשלם לו המותר של המתנה יכול לסלקו וא"כ לא נתבטל דינא דבר מצרא וא"כ היכן הוא התיקון. ואם כונתו של הרב לומר דיאמר לו תשלם המותר של המתנה בסך גדול ואזי ילך לו המצרן בפחי נפש זה לא יתכן דא"כ דברי הרב הם היפך דברי מר"ן בסעיף זה דס"ל דלא ישלם כי אם מאתיים משמע דא"צ לשלם יותר וא"כ ודאי דגם כוונת הרב היא שיאמר לו תשלם גם חלק המתנה וא"כ חלף הלך לו תקון של הרב הואיל ויכול לסלקו בדמי שוויה ואולי דלא היתה כוונת הרב בתיקון זה אלא כשיראה המצרן שצריך לשלם המותר ולעמוד לעשות השומא בדיינא ודיינא יתייאש וילך לו. איך שיהיה נקטינן מכאן מדברי הרב הנז' דאפילו אם יהיה כתוב בשטר כו"ך מכר והשאר מתנה עכ"ז יכול לסלקו המצרן על ידי שישלם לו חלק המתנה וא"כ מכ"ש בפסק דסעיף זה דמכר לו סתם במנה אלא אמרינן דזה לבד מכר לו במנה ולאחר צריך לשלם מאתיים פשוט דיש בו דדב"מ:
גם יש לתרץ ולומר דהתם בסי"ח אפילו במתנה עצמה הרי פסק שם דאם היתה באחריות יש בה דדב"מ וא"ך גם כאן הואיל והוא מכר וסתמו הוא באחריות ואפילו אינה כתובה אמרינן אחריות ט"ס ודאי דיש בו דדב"מ ולפי תירוץ זה האחרון דאם היה המכר שלא באחריות אין בו דין דבר מצרא וכמו שבא הדבר מפורש בס' פת"ש סימן זה סק"ה יעו"ש ודו"ק:
ש"ע ס"ח. אם מכרה לו בהמתנא וכו' עיין בס' מאמר קדישין דאם מעמד לו המצרן ערב אמוד יכול לסלק ללוקח יע"ש. ואם נותן לו משכון שיהיה בטוח לפורעו לזמן עיין בס' פתחי תשובה משם הרב חוות יאיר זלה"ה דלא מהני וכן דעת הרב ערך השולחן ע"ע ובודאי דגם לדידהו ערב עדיף ודו"ק:
ש"ע סעיף יו"ד. המוכר על תנאי וכו' מדברי מרן אלו יש לדון במי שמכר קרקע בהטבה אין בעל המצר יכול לסלקו מידו עד שיוחלט וכן פסק הרב מש"ה אות הטבה והגם דהרב מוהרי"ע זלה"ה בדיני מצרנות כתב דמנהג ארגיל לא כן הוא עיין להרב מוהר"י ן' נאיום זלה"ה שכתב דחזרו בהם וחזרו לדון כסברת הרב גינ"ת וורדי"ם דאין דינם דינא דב"מ עד שיוחלט המכר כדין מוכר על תנאי יע"ש וק"ל:
ש"ע ט' ראיתי מ"ש כאן הסמ"ע סקט"ו והש"ך והטו"ז והבאה"ט והוקשו דבריהם בעיני דהנה הסמ"ע בס"ק ט"ו כ' דלכאו' נראה דגם ברישא כשאין עדים מיירי שטען המצרן בודאי ואחר כך סיים בדבריו מיהו אין זה מוכרח וכו' דכוונתו לומר דברישא אפילו אינו טוען ודאי כמו שתראה בדבריו יע"ש. וראיתי להש"ך סק"ח שכתב וז"ל והוא יודע ודאי וכו' עיין הסמ"ע סקט"ו עד אין זה מוכרח והב"י והרב המגיד הסכימו דדוקא בטענת ברי משביעו וכן נראה עכ"ל. הנה מלשונו זה נראה דבא לחלוק על הסמ"ע ולומר דברישא דדינא שאין עדים ג"ך בעינן שיטענו בברי ולא כמ"ש הסמ"ע בסוף דבריו דאינו מוכרח זהו כוונת הש"ך והנה ג"ך ראיתי להטו"ז שכתב וז"ל והנה יודיע בודאי וכו' המגי"ד המשנ"ה נסתפק כאן אם משביעין אותו על הספק כיון שיש רגלים לדבר וכן נראה עקר דכבר פסק רמ"א כן בסע"ה ס"ג בכל מקום שיש רגלים לדבר עכ"ל והנה בראותו דברי הש"ך אלו עם דברי הטו"ז לא הוקשו בעיני דבריהם דהש"ך כתב דהר"ב המגי"ד מפשט פשיטא ליה דבעינן שיטעון ודאי והרב טו"ז כתב דהרב המגי"ד מספיקא ליה דעל זה הייתי משיב ואומר דהש"ך דבריו אמורים על תחלת הדין דכתב מר"ן היכא שאין עדים דצריך לישבע שבועה בנק"ח וליטול בזה הוא דברור לו להרב המ"מ דצריך לטעון עליו ברי ואזי ישבע בנק"ח אבל הטו"ז קאי אסוף דינא דהיינו כשיש עדים ואזי צריך לפורעו תחלה והדר משביעו הסת בזה איכא למימר הוא דנפל לו הספק אם ישבע הסת על טענת ספק הואיל ויש רגלים לדבר ואתי שפיר דברינו זה ממה שסיים הטו"ז בדבריו וכתב וכך הוא הדין הואיל ופסק מור"ם בס' ע"ה דישבע ע"י רגלים לדבר והתם בשבועת הסת מיירי אלא ודאי גם כאן אסוף הדין קאי דמיירי בשבועת הסת וכל זה ברור דהא הש"ך ציין דבריו על תחילת הסעיף על דברי הסמ"ע והטו"ז ציין דבריו על סוף הסעיף דמיירי בהסת:
אלא דראיתי להבאה"ט בסקט"ו שהביא דברי הסמ"ע כדרכו והביא משמו דתחלת הסעיף מיירי אפי' טוען ספק ואחד שכתב דברי הסמ"ע אלו סיים שם בהגה וז"ל וכ"כ הטו"ז וז"ל המ"מ נסתפק והדין הוא כך וכו' ואח"ך כתב והש"ך כתב דהרב"י והמ"מ הסכימו דדוקא בטוען ברי עכ"ל ואני בעוני בראותי דברי הבאה"ט ודברי המגיה שבתוכו שכתוב בו אחר דברי הסמ"ע שכ"כ הטו"ז תמהתי. דהיאך יוצדקו דברי הטו"ז על דברי הסמ"ע הלא דברי הסמ"ע הם על תחלת הדין במקום שאין עדים וצריך לישבע בנק"ח ודברי הטו"ז הם על סוף דברי מר"ן ויכול להיות דהטו"ז לא ס"ל כדברי הסמ"ע ואין מדברי הטו"ז לא סייעתא ולא סתירא לדברי הסמ"ע ועל זה הוצרכתי לראות בדברי המגיד תנא אהיכא קאי. וראיתי דבריו בסוף פי"ד מה"ש שכתב וז"ל ואם היו שם עדים וכו' והרי הוא אינו יודע בודאי שלא לקח ממנו וכו' נראה דעת הרב שאע"פ שאין נשבעין שבועת הסת על טענת שמא כמ"ש בפ"א מהל' טו"ן כאן שהלוקח נוטל ממנו יכול להשביעו על הספק וכ"ש שרגלים לדבר שאין אדם לוקח שדה שוה מנה במאתיים ואפשר שעיקר הנוסחא והרי הוא אומר ואני יודע בודאי ויש לעי' בספרי' המדויקים ואין מכ"ז בגמ' עכ"ל וכראותי דברי הר' אלו גדלה תמיהתי על הש"ך דהא המגיד דבריו קאי על סוף דברי הרמב"ם שהם סיפא דדברי מר"ן כאן ובזה הוא דמצדד שם הרב המגיד אם הגירסא כהרמב"ם היא ואיני יודיע וממילא הוצרך המ"מ לומר דהגם דהרמב"ם ס"ל בפ"א מטו"ט דאין נשבעי' על טענת שמא הכא דיש רגלים יש לחלק. או דילמא הגירסא היא ואני יודע בודאי וממילא בטענת ספק דדיה אינו משביעו אפילו במקום שיש רגלים לדבר וכל זה הוא כסיפא דדברי הרמב"ם דקיימא בשבועת הסת אבל בריש דברי הרמב"ם היכא שאין עדים וטועין דקנה במנה ולא במאתים דנשבע בנק"ח שם לא כתב מזה הרב המגיד כלל מזה וא"ך דברי הטו"ז צדקו יחדו על דברי המ"מ אבל מ"ש הש"ך בשבועה דנק"ח דהמגיד ברור לו דאם המצרן טוען ספק לא ישבע ללוקח אלא דוקא בטוען ברי מזה לא מצאנו שום רמז בדברי המגיד:
אלא כדי לתרץ על הש"ך הוא במה שכתב הרב"י שכתב וז"ל ומ"מ אינו נשבע שבועה אלא כשהלה טוען ודאי בהא קי"ל אין נשבעין על טענת ספק והכי דייק לשון הרמב"ם שכתב אם טוען המצרן שעשו קנונייא דמשמע דטענת ודאי היא ואע"ג שהרב המגיד בפי"ד גירסת ספריו מוכחת דכל כה"ג נשבעין על טענת שמא. גם הוא כתב שיש בספרים דמדויקים אם גורסים והרי אני יודע וכך היא גירסת ספרינו וכו' עכל"ה. הרי לפניך דהרב"י דמדקדוק דברי הרמב"ם יליף לא שאני ליה בין במקום שיש עדים דנשבע הסת ובין במקום דליכא עדים דנשבע בנק"ח ס"ל הרב"י דמדקדוק דברי הרמב"ם שכתב אם טוען המצרן וכו' ס"ל דבעינן דוקא טוען ברי בשניהם דשוים הם דלא אזלינן בתר אותו רגלים והדר הביא דברי הרב המגיד. והגם דדברי הרב המגיד לא קבע אותם אלא אסיפא דדינא בשבועת הסת ס"ל להרב"י דסברת המגיד אם מסופק הוא אם נשבעין על טענת ספק כשיש רגלים לדבר הוא בין על הרישא בין על הסיפא ואם ברור לו דאין נשבעין על הספק הוא בין על הרישא בין על הסיפא ומה שקבע המגיד דבריו על סיפא דהרמב"ם לא נתכוון לזה אם נשבע על הספק או לא אלא דבא לומר דיש חלופי גרסאות אם גורסין איני יודע יצא לנו דנשבעין על הספק והגם דקי"ל אין נשבעין על שמא תרץ כשיש רגלים שאני והדר אמר דגירסא אחרת מדויקת ואני יודע וכו' וא"ך יצא לנו מזה דאין נשבעין כלל אפי' יש קצת רגלים. זהו תכלית דברי הרב המגיד להשוותם עם דברי הרב"י וא"ך בזה צדקו יחדיו דברי הטו"ז ודברי הש"ך דלדברי הטו"ז ס"ל כפשטיה דדברי המגיד שהוא מסופק וכשיתברר לו ספיקו לא יהיה שאני ליה בין שבועת הסת לשבועת בנק"ח אלא אם נשבעין על הספק גם במקום נק"ח נשבעים הואיל ויש רגלים ואי אין נשבעין אין נשבעין אפילו במקום הסת ואפילו יש רגלים לדבר אכן הוא ס"ל דאפילו רב המגיד מסופק אנן פסקינן כמור"ם בס' ע"ה דפסק נשבעים מספק היכא שיש רגלים אכן הש"ך ס"ל בדעת המגיד דהגם דמתחילה צדד לומר נשבעים מספק הואיל וחזר וכתב דבספרים המדויקים כתוב ואני יודע בודאי וכו' כוונתו לומר דחזר לומר אין נשבעין מספק ובזה הוא דפליגי הטו"ז והש"ך דלסברת הש"ך המגיד ס"ל דנתברר לו הדין ולסברת הטו"ז הדבר עדיין ספק אצל הרב המגיד. אבל עכ"פ בין להש"ך ובין להטו"ז כולהו ס"ל דאין לחלק בין היכא דנשבע הסת להיכא דנשבע בנק"ח אלא אם משבעין מספק במקום דאיכא רגלים משבעין בכולהו ואי אין נשבעין אין נשבעין בכולהו אלא דהטו"ז קבע דבריו במקום שקבעם הרב המגיד והמגיד עצמו הוצרך לקובעם שם דשם הוא חלופי הגירסאות והש"ך קבעם ברישא דדינא הוא משום דברישא דדינא הוא שכתב הסמ"ע דבריו דנשבעין מספק ועל זה בא הוא בתחלת דברי מר"ן ואמר דמה שכתב כאן הסמ"ע דנשבע מספק הוא היפך הרב"י והמגיד וכו' ובזה ינוח וישקוט לנו מן הקושיות. אכן נשאר כנגדינו מה שכתב הבאה"ט אחר דברי הסמ"ע כתוב בהג"ה דכן כתב הטו"ז. זה קשה בעיני דהגם דבתחילה הדין שוים במקום דליכא עדים דאית ליה להסמ"ע דנשבעים מכח ספק הואיל ואיכא רגלים וגם הכי הטו"ז ס"ל כדאמרן דלא שאני לן עכ"פ יש להקשות דהא בסוף הדין ס"ל להסמ"ע דדוקא בברי כמ"ש מר"ן אבל מספק לא כמ"ש דלא מצינו הסת בספק וזה הוא הפך דברי הטו"ז דקבע דבריו בסוף דברי מר"ן וכתב דאפילו בספק נשבעים הסת כמ"ש מור"ם. על כן נראה לי דמה שכתוב באותה הג"ה שבאה"ט וכן כתב הטו"ז וכו' מילת וכן נכתבה שלא בדקדוק אלא צריך לגרוס וכתב הטו"ז ובזה יבא על נכון ג"כ דכתב באמצע דבריו דמתחילה כתב דברי הסמ"ע דס"ל דבמקום נק"ח נשבע על ספק ובמקום הסת דוקא בטוען ברי כדכתב מר"ן ואח"כ הביא דברי הטו"ז דממנו תלמד דס"ל בכולהו נשבע על הספק וא"כ פליג על הסמ"ע בחדא ומודה בחדא ואח"כ הביא דברי הש"ך דפליג על הסמ"ע בתרוויהו וס"ל דבתרוויהו בעינן טענת ברי ודו"ק היטב:
ש"ע סי"א. היה לשדה הנמכר וכו' אפילו מי שאינו מצרן אלא בחלק קטן וכו' עיין בס' כר"ח דף פ"ד ששם כתוב ז"ל. מי שהיה שותף בקרקע וי"ל משכונא ע"ח השותפ' ורצה בע"ח הממושכן למכור חלקו לאחד מן השותפים בחצר כתב מהרש"ץ ז"ל דאם כבר קנאה האחר אין עדיפות לזה שיש לו שני מעלות שותפות ומשכונא לסלקו מיד. הרב מהר"י עייאש ז"ל בקונטריס מנהגי ארגיל בדיני מצרנות ואם באו כ"א בעל המשכונה ושות' עם השות' לזכות בחצר דברי הכל שותפ' קדים יע"ש:
ש"ע סי"ב היו לשדה הרבה שותפים לרוח אחת לשדה הנמכרת כל אחד מהם יכול לסלק ללוקח וכו' הנה פירוש דברי מר"ן אלו הם ודאי הכי הוא דהיינו כגון אם מרוח אחת היו הרבה שותפים בשדה אחת הסמוכה לשדה הנמכרת דבעינן הני שותפ' אין חלק כל אחד מבורר אלא כולם שותפים עכ"ז אחד מהם יכול לסלק ללוקח ואין הלוקח יכול לדחותו ולומר אין חלקך מבורר ועל זה יבוא על נכון סיום דברי מר"ן שכתב ולא עוד וכו' דהכונה היא דלא מבעייא אחד מן השות' שלו שאין חלקו גם כן מבורר יכול לסלקו לזה שסלק ללוקח אלא אפילו מי שיש לו שדה אחרת דחלקו מבורר עכ"ז אינו יכול לסלקו וכו' וא"כ רואה אנכי שיש יתור לשון בדברי מר"ן במה שהוסיף וכתב בסוף הסעיף וז"ל והוא הדין אם קנאה אניש דעלמא שאחד מן המצרנים יכול' לסלקו וכו' הרי כבר אלו הדברים כתבם בריש הסעיף שאמר כל אחד מהם יכול לסלק ללוקח וכו' ולא שייך לפרש דתחלת דברי מר"ן אלו הם איירי בשהיה לרוח אחת הרבה שותפים וכל אחד היה חלקו מבורר כגון אם מרוח אחת היו סמוכים לו שלשה או ארבעה שדות קטנות ועל זה בא לומר הגם שהם מרוח אחת כל הקודם זכה וכו' זה לא יתכן דודאי דדין שלשה או ארבעה מרוח אחת פשוט דשוים הם כמו ארבעה מארבע רוחותיה כמו ארבעה מרוח אחת וכל הקודם יכול לסלק ללוקח וזכה בה ומהיכא תיתי לחלק הואיל והם מרוח אחת לא היו לארבע רוחות ועוד הרי כתבו מר"ן בפירוש בסעיף שקודם לזה דשוים הם מי שיש לו חלק קטן כמו מי שיש לו חלק גדול ולא תמצא חלק גדול וחלק קטן אלא באופן זה כגון שאחד יש לו שדה מרוח אחת ולאחר יש לו שדה נגד חצי רוח וא"כ הרי כתבו מר"ן לדין זה ועוד לא שייך לפרש כן דלא אתי על זה מילת ועוד דכתב מר"ן בסיום דבריו דמילת ועוד פירושה הוא כמו שאמרנו ודוחק לפרש בה פירוש אחר וא"כ רואה אנכי דדברי מר"ן שבסוף הסעיף וגם דברי הטור דכתב כן כיתור דמי וי"ל ודו"ק:
שם והוא הדין אם קנאה אניש דעלמא וכו' ועיין להרב משחא דרבותא בנמוקי מהרש"א זלה"ה שמכח דין זה ממנו יש ללמוד במי שמכורה בידו קרקע בהטבה וקרקע הסמוכה לו נמכרת יכול הוא זה המכורה בידו בהטבה להיות מצרן ואין הלוקח יכול לומר לו שמא לא תשאר בידך ע"ש:
ועיין גם להרב משכנות הרועים מערכת הטבה אות ל"ד שנראה מדבריו דכך הוא הדין והוסיף שם באורך ופסק דגם מי שהיתה בידו קנוייא בהטבה אם סלק איזה לוקח מאיזה קרקע שנמכר סמוך לקרקע זה שקנה בהטבה מכח דדב"מ אם במלאת יומי ההטבה השיגה יד המוכר ומצא כדי גאולתו ונטל לו קרקע זה שמכר בהטבה יכול הוא לסלוקי אותו גם מאותו קרקע שזכה בה הלוקח הזה מכח דדב"מ הואיל ומכח קרקע זה שהיתה מכורה בידו בהטבה זכה בה עכשיו שנסתלקה מידו תסתלק מידו גם אותה קרקע שזכה בה וק"ל. ועיין זרע יעקב סט"ל דלא כן דעתו בקרקע שלקח יע"ש:
ולי איש צעיר נלע"ד ללמוד מי שיש בידו קרקע קנוייה בהטבה דיכול לזכות מדינא דב"מ מדין שכתב מר"ן אחר זה בסי"ד דבעל בנכסי אשתו יש לו דין מצרנות וכו' ומשם יש ללמוד בקו"ח לנדו"ד שהרי התם אם תרצה האשה בכל עת וזמן תמרוד בבעל ותטול נכסי מלוג שלה ועכ"ז הואיל והשתא יש לו קנין פירות חשבינן ליה כאלו יש לו קנין הגוף מכ"ש בכאן שהגוף מכור לו לזמן כמו שכותבים בהטבות דידן באופן זה שמכר לו בסתם ואח"כ מתחסד עמו שאם לסוף שנה פלונית יביא לו כו"ך אזי מחויב מו"מ עצמו למכור לו הקרקע שקנה וכו' דבעינן תוך הזמן שקבעו אינו יכול להכריחו לחזור ולמוכרה לו ודאי הוא עדיף מדין דסי"ד ואפילו לצד שתהיה ההטבה באופן שבכל עת שיביא המוכר מהיום עד זמן פלוני יהיה מחויב המוכר להחזר גם זה נלמד מדין דסי"ד במה מצינו ודו"ק:
סמ"ע ס"ק כ"ב בסופו אבל מלשון המחבר שכתב לקמן בס' ל"ו ז"ל שהרי היא והאחרת קנה מאחד משמע דבשני שדות נמי דינא הכי וצ"ע לכאורה יש להקשות ולומר דהגם דמר"ן ס"ל לקמן דאפילו, בשני שדות מקרי מוכר קרקעותיו בבת אחת עכ"ז נימא דכאן מיירי אפילו בקנה אותם מאדם אחד עכ"ז יכול לסלקו מאחד ומיירי כאן שהיו שני השדות כולם במצר המצרן והיה דינו בהם להיות מצרן בשניהם לכך יכול לסלקו מאחד לא כן בסל"ו איירי בדלא היה לו המצר כי אם לשדה אחת וכמו שמדוקדק מדבריו שם שכתב וז"ל אין בעל המצר של שדה אחת מסלקו משמע דלית ליה מצרנות אלא באחד וכן ג"כ משמע מלשון סעיף זה דכתב מור"ם אבל שני שדות יכול לסלקו מאחד ומניח לו אחד ע"כ דנראה פשוט דרצונו לומר דהגם דבשדה אחת אינו יכול לסלקו ממחצה אלא מהכל היכא דקנה שני שדות אין צריך לסלקו משניהם אלא אפילו ירצה לסלקו מאחת דוקא יכול לסלקו מכ"ש אם ירצה לסלקו משניהם פשוט דיכול לסלקו והיאך יכול לסלקו אלא ודאי דהוה ליה המצר על שניהם ואין לומר דאיירי בדהיה לו המצר לאחת דוקא ומאי דאמר מור"ם יכול לסלקו מאחד ולהניח לו אחד לאו כוונתו לרבותא קאמר דמכ"ש אם ירצה לסלקו משניהם אלא הכוונה יכול לסלקו מאחד ואין הלוקח יכול לכופו לומר לו או תקח הכל או תניח לי הכל אבל אם ירצה הלוקח ליתן לו אחת דוקא נימא דפשוט הוא דאינו יכול לכופו לקחת לו את שניהם דהא לית המצר אלא באחת זה אינו דהבנה זו רחוקה היא דהא נראה דפירוש וסיום דברי מור"ם הם דומיא דרישא דדינא כך הם פירוש דברים האחרונים ובריש דבריו דכתב מר"ן ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מן האחד אינו יכול לסלקו אלא א"כ מסלקו מכולו וכו' התם ודאי דאם המצרן יבוא לסלקו מכולו יכול לסלקו מכולו דאין לומר דגם התם כוונת דברי מר"ן הם דהבחירה ביד הלוקח שאם ירצה לא יתן לו אלא המחצה שהיא לצד המצר שלו והמחצה האחר לא יתן לו דזה לא יתכן דא"ך אין לדבר סוף דכל לוקח יאמר למצרן לא אתן לך אלא רוח אחת שהיא לצד המצר שלך ותו לא מידי ולא אתן לך כל השדה ואי אמרת דהכא שאני הואיל וקנה משני בני אדם הוי כאלו קנה שני שדות דחשבינן לשדה זו כאלו היא חלוקה והויא כשתי שדות וברוח שלפני שדהו הוי מצרן ולרוח האחרת לא הוי מצרן א"כ בזה יש להקשות הואיל ובאותו הרוח החיצוני שהיה רחוק ממצר זה אם אין לו בו דדב"מ א"כ חשבינן ליה שהוא של לוקח וא"ך מצרן זה היאך יכול לזכות בשדה זה אם ירצה לסלקו מכולה הרי הלוקח הזה יאמר לו הואיל וחצי השדה הוא שלי ואין לך בו דדב"מ א"ך חצי הנשאר מאי חזית את לסלקני הרי גם אני יש לי חצי השדה בצדו ואני ג"כ מצרן ואני קדמתי וקניתיו וכמ"ש מר"ן בסעיף כ"ח יעו"ש. ועדיפא מזה עיין בבאה"ט סקע"ו ומ"ש שם הרב בעל ההגהות מוהר"ר עוזר זלה"ה אלא ודאי הואיל ושדה אחת היא ואין בו חלוקה אפילו היא קנויה משנים חשובה כאלו היא קנויה מאחד הואיל ואין ברירה בחלקים והדר דינו דהמצרן יכול לסלקו מכולו ועדיפא מזה סיים מרן בתחלת דבריו דאפי' ב' שקנו שדה מאחד יכול המצרן לסלקם ואינו יכול לומר דלא יסלק אלא לאחד בעל החצי שלצד המצר שלו וא"ך גם דברי מור"ם אזלי על האי משמעותא דהמצרן יכול לסלקו משניהם והיאך יכול לסלקו אלא פשוט דמיירי שהיו שתי השדות על המצר וא"כ יכולים אנו לחלק ולומר דכאן אפילו בקנה מאדם אחד איירי הואיל ובשניהם יש לו מצר לא כן ההיא דסל"ו דלא היה לו המצר אלא לאחד:
אלא דכד דייקת דחלוק זה לא יועיל ולא יציל דסו"ס מה לי היו שניהם במצר אחד או אחת במצר ואחת לאו במצר הרי זיל בתר טעמא במוכר כל קרקעותיו לית ביהו דדב"מ הוא משום שאין כל אדם רוצה לקנות שתי שדות בבת אחת וא"כ מה לי במצר אחד או לא הרי כל שנים לא עבדי לקפוץ עליהם זביני ועיין בסמ"ע בסל"ו מ"ש שם:
והגם דמר"ן נקט בלישנה אין בעל המצר של שדה אחת יכול לסלקו וכו' לא תטעה לומר דאם היה לו מצר לכולם יכול לסלקו אפילו מאחת מהם זה אינו דהא אפילו אם יכולים לסלקו מכולם אם יהיה לו מצרנות על כולם היא במחלוקת שנויה וכמו שהביא הרב"י פירוש רש"י דממנו משתמע דאם המצרן ירצה לסלק ללוקח מכולם יכול לסלקו וגם אם יבואו המצרני' כולם אצל הלוקח יכולים הם לסלקו כל אחד משדה הסמוכה לו יע"ש שכתב דמפרש"י הכי משמע והביא לדברי רש"י כמה פוסקים דס"ל הכי וכנגד זה הביא סברת החולקים דס"ל דלא יוכל המצרן לסלקו מכולם והרב"י כתב דכסברת החולקים נקטינן יע"ש והיא הסברא שפסק מר"ן בקצור סל"ו יע"ש. וא"כ הואיל ולא קי"ל כפרש"י דאם רצה הלוקח לסלקו מכולם יכול לסלקו אלא דהדין הוא דא"י לסלקו הואיל ולא שכיח אדם שיקנה כל קרקעותיו בבת אחת א"כ ודאי דלא קי"ל נמי אם באו כל המצרנים שיכולים לסלקו דהא טעם אחד להם ושני הדינים יצאו מפירש"י והואיל ולא קי"ל כפרש"י לא קי"ל בתרוויהו והגם דמדברי החולקים על רש"י לא נמצא מפורש בדבריהם אלא אם רצה הלוקח לסלק אותו מכולם אינו יכול לסלקו ולא נמצא מפורש בדבריהם אם באו כל המצרנים כולם בבת אחת עכ"ז בודאי לא תטעה דטעם אחד להם וכמו שס"ל החולקים דאם הלוקח רצה לסלקו מכולם אינו יכול גם אם באו כל המצרנים בודאי אינם יכולים הואיל ויש פסידא דמוכר נעקר מכאן דינא דבר מצרא. והגם דמצינו להסמ"ע בסקס"ד שכתב על דברי מר"ן דסל"ו כתב איהו וז"ל וכתב בהג"א דלפרש"י אם יצאו כל המצרנים כולם וכו' אל תטעה לומר דבא לומר אפילו אליבא דמר"ן יודה בזה דזה לא יתכן כמו שאמרנו דלדעת רש"י דסבר דכל המצרנים יכולים לסלקו הוא הדין דהמצרן יכול לסלקו מכולם ולדעת החולקים נמי שוים הם וא"כ הואיל ומר"ן לא פסק כרש"י כך בזה כך הוא הדין וגם זה מדוקדק מדברי הסמ"ע ג"ך מדהוצרך לכתוב דהג"א כתב לפרש"י ואם האמת דהוא מוסכם אליבא דכו"ע הו"ל לכתוב בסתם דאם באו כל המצרנים יכולים לסלקו אלא ודאי דזה אינו אליבא דהרא"ש דפסק מר"ן כוותיה וא"ך הואיל ובררנו דאם באו כל המצרנים אינם יכולים לסלקו הוא הדין נמי אם יהיה מצרן אחד לכולם ויבא לסלקו מכולם אינו יכול ומאי דנקט מצרן לשדה אחת לאו דוקא ולישנא דגמרא נקט ודו"ק:
אחרי מופלג בא לידי ספר הרב בית יהודה וראיתי מ"ש בס' ס"ה וששתי ונהניתי תהלי"ת שראיתי שנתכוונתי לדבריו בכמה דברים יע"ש ודו"ק:
ש"ע סט"ו המצרן שבא לסלק וכו' וגם הלוקח וכו' לכאורה יש לתמוה על דין זה דזה הלוקח מילתא דפשיטא הוא דלא יש לו דינא דבר מצרא ואדרבא הלוקח שקנה השדה שעל המצר הוא יהיה מצרן בשדה זו שמכר עתה המצרן אחר קניית הלוקח דהואיל וכבר קנה תחלה חזר הוא להיות מצרן בקרקע זו שמכר המצרן:
אלא נראה לי דזה הלוקח הראשון הגם דאיהו לקח ראשון עכ"פ עדיין לא זכה הואיל וזה המצרן אם חזר ומכר הקרקע שלו היה יכול לסלקו א"ך כל קניית הלוקח לא הוי אלא כשליח של זה המצרן וא"כ מתי זכה הלוקח הראשון במקחו הוא משעה שמכר זה המצרן קרקעו לזה הלוקח האחר באותה שעה נסתלק כחו של המצרן והוי כאלו מכר שני קרקעותיו בנקודה אחת מכר שדה לזה ושדה לזה דאין כאן מוקדם להיות מצרן ודו"ק:
ש"ע ס"ך טרפה בע"ח וכו' ואם ירצה הנטרף וכו' ולא דמי למ"ש הש"ע לעיל סק"ג ס"י דשם פסק דאם מכרה הב"ח אינה חוזרת יע"ש דכאן הואיל והמצרן מסלק את הבע"ח וחשבינן הלוקח מעיקרא כאלו הוא שלוחו של מצרן א"ך חשבינן למצרן זה כאלו הוא הב"ח ולדידיה שמוה ב"ד ויגיד עליו רעו הוא מ"ש מר"ן בסמוך סכ"א ודו"ק:
ש"ע סכ"ב יש מי שאומר דמצרן וכו' עיין להסמ"ע והש"ך והטו"ז ושאר מפרשים מה שפירשו בדין זה ועיין להרב משכנות הרועים אות מ"ם סי' קנ"ד שהכריע כדעת הסמ"ע ודו"ק:
ש"ע סכ"ה אמר אטרח וכו' ודוקא שיעור דאזיל ואייתי זוזי וכו' עיין להרב מוהרי"ע זלה"ה שכתב שמנהגי ארגיל שנותנים לו שיעור כ"ד שעות יע"ש ואנן בדידן לא כך הוא אלא תפשינן כפשטיה דדינא ולא עוד. ועיין להרב גושפנקא דמלכא דס"ה דשם פסק כמ"ש מר"ן וכתב דדברי מוהרי"ע מנהגא הוא ואינו נוהג לן יעו"ש ועיין בס' בני חיי הגהו"ט אות ט' דדין זה הוא לגבי אחי ושותפי יע"ש:
ש"ע סכ"ח מכר לו קרקע וכו' אם אותה וכו' עדית או זבורית וכו' ואם אותו מעט שקנה באמצע כמו זאת שמכר לו וכו' לכאורה לשון מר"ן זה לאו רישיה סיפיה דמעיקרא אמר אם מכר לו עדית או זבורית אבל אם מכר לו בנונית אפילו ישאר בידו עדית או זבורית עורמה היא זאת ומסוף דבריו משמע דוקא אם אותו שמכר לו שוה לזה הוא דאיכא עורמה הא אם כבר מכר לו בנונית ונשאר בידו או עדית או זבורית לא הוי עורמה אלא נלע"ד דמאי דנקט מר"ן עדית או זבורית הכוונה היא ונשארה בידו בנונית דזהו הדרך כשהאדם אומר עדית הוא לגבי הבנונית דלשון עדית נקטינן לה לגבי בנונית וכן נמי כשאומר לשון זבורית הוא לגבי הבנונית ולעולם בנונית באמצעה דהיינו כשמזכרין עדית הוא לגבי הבנונית וכשמזכרין זבורית ג"כ כך הוא וא"כ לזה נקט מר"ן כך לומר היכא דמה שמכר לו לא כמו מה שהניח לעצמו אלא מכר לו העדית דאזי אנן ידעינן דנשאר לו בנונית או מכר לו זבורית דאזי ידעינן דנשאר בידו ג"כ בנונית ומילתא השויה להשארת עדית או זבורית נקט והוא הדין דהוה יכול לומר דאם מכר לו בנונית ונשאר בידו עדית או זבורית בלשון זה דרואים אם אותו המעט שמכר לו תחלה הוא בנונית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה וכו' אלא דזה הלשון מבורר יותר אבל לענין דינא כל שינוי שיהיה באותו מעט מבשדה שקנה לבסוף זכה הלוקח וכן כתב בפשיטות הרב"י אחר שהביא לישנא דגמרא והרמב"ם כתב כל שיש שינוי וכו' יע"ש וק"ל:
ש"ך סקכ"ג רואין אותו וכו' פירוש דא לא הבליעו אף שהמתנה כמו זאת שמכר לו הרי הוא מצרן ע"כ פירוש דבריו הוא הרי מצרן זה המקבל ואין המצרן יכול לסלקו דהואיל ולא הבליעו ודאי מתנה הוא וליכא דדב"מ ומה שסיים אח"ך אבל אם הבליעו אז דוקא אם היא שוה יוכל לסלקו ע"כ כוונתו לומר דחזינן דאם על ידי הבלעה זהו שוויו בין המעט ובין מה שמכר לו א"כ ודאי לעורמה נתכוונו וכמ"ש מר"ן בתחלת הסעיף ודו"ק ומה שסיים אח"ך אבל אם אינו שוה אף שהבליע לא יהיה אלא מכר ואינו יכול לסלקו ע"כ הכוונה דהואיל ואינה שוה א"כ אפילו הבליע דחשבת לה מכר כבר ג"כ כתב מר"ן הואיל וליכא עורמה הלוקח הוי מצרן ודו"ק:
ש"ע סכ"ט בא הלוקח ונמלך וכו' אלא א"כ קנו מידו וכו' אם קנו מידו שסלק עצמו ואמר ללוקח שיכול לקנותה והלך זה הלוקח ונשתתף בה הוא ואחר וקנאוה עיין להרב מוהרי"ע ז"ל בספר בית יהודה סנ"ב שכתב דיכול לומר דאדעתא שיקנה אחד סלקתי ולא אדעתא שיתרבו השות' בחצר יע"ש והגם דהתם כתב דיניה על אם נמלך המוכר בבן המצר דמהני סלוקו אפילו בלא קנין אל תטעה לומר דאם הלוקח הוא הנמלך דאזי בעינן סלוק בקנין יהנה הקנין אפילו ילך וישתתף זה אינו דזיל בתר טעמא ואזי יהיה הכל אחד והקנין לא מעלה ולא מוריד וק"ל:
אם סלק עצמו בכח שבועה אינו יכול לחזור מכח סלוקו בטעות כן מצאתי להרב בני חיי בהגהו"ט אות י"ב שכתב וז"ל בעל מצר שעשה מחילה לקונה ונשבע ונמצא מחילה בטעות חייב לקיים שבועתו מהרשד"ם חו"מ סרצ"ט עכ"ל:
ואם היה הדבר בקנין ושבועה אזי נכנסו בזה בדין קנין א"כ שבועה אין כאן וכמ"ש אצלינו אין להאריך בו וק"ל. עיין בס' זכו"ל ח"ב דצ"א ע"א שכתב שם וז"ל אם כתב בכתב ידו כל מי שירצה לקנות ילך ויקנה תו לא מצי מסלק אפי' לא קנו מידו כנה"ג ח"ב חו"מ ספ"א יע"ש ודו"ק:
ש"ע סל"א נמלך המוכר וכו' באותם דמים וכו' עיין בס' גושפנקא דמלכא דס"ה ששם יש מחלוקת רבני וויהראן בענין מוכר שבא אצל מצרן ואמר לו אם תקנה ממני קרקע שעל מצרך בכו"כ דמים ואמ"ל זיל זבין לעלמא יש מן החכמים דס"ל הואיל ולא היה שום לוקח עדיין יכול המצרן לחזור דיכול לומר בשביל שאמרתי בדעתי יותר משויה קצבת לי ויש חולקים יע"ש מילתא בטעמא ודו"ק:
שם נמלך המוכר וכו' ראיתי להרב זכור לאברהם ח"א מערכת מי"ם שכתב וז"ל הא דכתב הש"ע סקע"ה סל"א דבנמלך המוכר לא צריך למקנה מניה היינו דוקא אחר שכבר נגמר המקח עם הלוקח בסך ידוע שאז אם ימלך המוכר אם המצרן שימכור לו באותו סכום שעמד אם אמר לו המצרן זיל זבין סגי בכך ואין צריך קנין אבל בלא"ה גם במוכר צריך קנין כמו בלוקח הרב גו"ר עכ"ל ולדעתי יש להסכים לזה גם הסמ"ע שכך נראה קצת מדקדוק דבריו דס"ק נ"ו יע"ש אבל מדברי הרב מוהרי"ע ז"ל במנהג מצרנות ס"ה לא כתב כן יע"ש:
שם נמלך וכו' ראיתי להרב משכנות הרועים מערכת מ"ם אות קמ"ח שכתב וז"ל והיינו דוקא כשנגמר המכר ונסתלק המוכר ונכנס לרשות הלוקח שנתן הדמים ונכתב השטר ונחתם ואם מנהג העיר לחתום גם המוכר מיירי כשחתם גם המוכר ג"כ אבל בלא"ה אע"פ שאמר לא בעינא אם חזר ואמר לו נתחרטתי הדין עמו הרב ב"ד אלה היו דבריו וק"ל:
ש"ע סל"ב אם שהה המצרן וכו' עיין מדינים הנוגעים לדין זה בס' גושפנקא דמלכא דס"ה ובס' ברית אבות דף צ"א ובס' בית יהודה ס"ג ובס' צרור החיים ובס' ויאמר יצחק ס' יע"ע:
ש"ע סל"ד היה בן המצר וכו' דין זה הוא אפילו היה שותף או אח והוא במדינה אחרת עכ"ז אבד זכותו לפי הכלל שכתב הרב וי"ץ בס' ס' יע"ש וכן מצאתי בפשיטות להרב פחד יצחק לאמפרונטי ז"ל אות בר מצרא ודו"ק:
עיין בכנה"ג ובלקוטי ויאמר יצחק אות מ"ם מה שהביא משם כנה"ג מדינים הנוגעים לדין זה ועיין בס' בני חיי בסי' זה ובס' רע"ה ועיין בתשובותי ספ"ז ודו"ק:
סמ"ע סק"ס שיודיעו לאוהבים וכו' אלא שאם אין קרוביו שבעיר המוכר רוצים לקנות וכו' עיין בש"ך לעיל סקט"ו מה שכתב משם הב"ח והוא הפך דברי הסמ"ע אלו ודו"ק ובלאו הכי הש"ך כאן לא פירש כדברי הסמ"ע ודו"ק:
ש"ע סל"ו מכר כל נכסיו וכו' עיין להרב מוהרי"ע ז"ל בס' בני יהודה סימן ס"ה שכתב דיש מן החכמים שרצו לדון דדין זה אינו אלא במכר כל נכסיו אבל אם היו לו נכסים רבים והוא לא מכר כי אם מקצתן יש בו דדב"מ גם רצו לומר דדוקא אם מכר כל נכסיו לאדם אחד כמו שנראה מדקדוק דברי מר"ן אבל אם מכרן לשנים לא והרב דחה דבריהם בשתי ידים דבין מכר מקצת נכסים בין מכר לשנים או לשלשה בני אדם ליכא דין דבר מצרא יע"ש ובודאי דהכי נקטינן דלא מלבד כל מקום שיש מחלוקת הלוקח הוי מוחזק אלא דהא מצינו להטו"ז שהסכים לסברת הסמ"ע בסי"ג דאפילו מכר שנים הוי כאלו מכר כל קרקעותיו וכתב הרב חתם סופר סימן צ"ה דאין לנו להניח דברי הסמ"ע והטו"ז ולתפוס דברי הש"ך שכתב בימי חורפו יע"ש וכן נמי דעת הרב הגדול מוהררי"ע ן' נאיים זלה"ה בספרו סימן טו"ב דשם פסיק ותני ובשתי שדות נסתלק המצרן יע"ש שהביא כן משם הרב ז"ל ודו"ק:
ש"ך סק"ל וה"ה אם מכרה לבן וכו' עיין להבאה"ט מה שתמה עליו ועיין להרב פת"ש סקי"ג יע"ש ובנחלת צבי מה שישב על קושיית הבאה"ט ושם תמצא חדושים לדינא יע"ש ועיין בס' זכו"ל אות מי"ם סל"ב ול"ג ועיין בס' חתם סופר סי"א ומש"ה מערכת מי"ם סימן קמ"ז וקנ"ג ואני בתשובותי סק"ט כתבתי מזה ודו"ק:
ש"ע סל"ח הקונה מהגוי וכו' עיין בתשובותי סע"ו דשם צדדתי וכתבתי דבמקומות שאנו דרים בהם שהם האלמלאח שהוא מקום שדרים בו ישראל לחוד ולא עבר ולא יעבור זר בתוכם לא שייך האי דינא הואיל ולא שייך טעמא דאריה אברחית לך יע"ש ברוחב ואחרי זאת בא לידי ספר משכנות הרועים מערכת שי"ן אות ראשונה ושם ראיתי דלפי דבריו נראה אפילו במקום שאין הגוים דרים עם הישראל קרינן לי' ארי אברחית לך ממצרך הואיל ויהיה לו הזק בהוצאות הצרכים למקומות המשותפים בחצר אך תהלי"ת אחר החיפוש מצאתי און לי שדנתי כפסק אחד המובא בס' התקנות כת"י דף מ"ג ע"ב וראיתי שם שנתכוונתי בפסקי לדברי הרב מוהרי"ץ ומוהרר"י צבע זלה"ה וששתי כעל כל הון ועיין במנהגי ארזיל למוהרי"ע ז"ל ודו"ק:
ש"ע סט"ל (הקונה מהגוי) מכרה לכותי כותי וכו' עיין להרב תוש"י סצ"ז דשם פסק דאם היה שותף יכול לסלק הגוי הלוקח הן מצד דגם הגוים להם בדיניהם הדין הזה שקורין אותו ספאעא הן מצד דאפילו בדינינו שותף עדיף ממצרן יעו"ש שפסק כן וכתב אלא דתשאר החזקה לישראל המוכר לגוי גם הוסיף לומר דלא חלה על זה המצרן שסלק הגוי התקנה שתקנו דאם ישראל מכר לגוי והלך ישראל אחר וקנאו ליכול לסלקו תוך יב"ח יע"ש מילתא בטעמא ודו"ק:
ש"ע סעיף מ"ם המוכר לכותי וכו' עיין מש"ל בסל"ח ומשם בארה דמי שיש לו קרקע במבוי הישראלים שאין הגוים דרים שם לדעת הרב מש"ה ז"ל גם זה אינו יכול למוכרה לגוי ולדעת הרב מוהר"י צבע ומוהרי"ץ רבני סאלי הקדמונים זלה"ה הובאו דבריהם בס' כת"י ישן נושן מדף ע"ג ע"ב משם בארה דיכול למוכרה הואיל וליכא הזיקה דדירה יע"ש:
ש"ע סמ"א בחדא שיכול למוכרה וכו' ואם הבעלי' רצו למוכרה לגוי כדי שתשאר לו בה חזקה או שתשאר לו זכות בה לענין התקנה שאם יקנה אותה ישראל מגוי יהיה לו רשות לסלקה מידו תוך י"ב חודש עיין בס' תוש"י ח"ב סימן צ"ז ובספר התקנות בכת"י ובס' בית יהודה ספ"א מה שנוגע לדין זה במי שמתרצה למכור קרקע וחבירו אומר דמטייא ליה פסידא יע"ש:
ש"ע סמ"ב המוכר שדה רע וכו' עיין להש"ך שלמד מכאן דין חדש דמי שמכר קרקע לילך לדור בעיר אחרת דהוי דינו כדין זה דמוכר שדהו מפני רעתה והגם דראה ראיתי להרב מהרמ"א ז"ל בספר משחא דרבותא בס' קע"ה דנראה פשוט דלא ס"ל כך יע"ש עכ"פ לא מלבד דקי"ל דיכול הלוקח לומר קי"ל מצאנו ראינו לרב אחרון חביב מוהר"ר יוא"ל זלה"ה בח"ב סי"א דפסיק ותני כדברי הש"ך יע"ש ויעוין עוד שם דפסיקא ליה דהאי דינא הוא אפילו לגבי שותף הואיל והוא פסידא דמוכר ועיין פת"ש סימן זה ובס' וי"ץ גם הוא וק"ל:
סמ"ע ס"ק ע"ו ומשום הכי אף שכבר לוה אחד לצורך דברים אלו וכו' ראיתי להטו"ז שהקשה על הסמ"ע בזה הדין דאפילו לזה וכו' לא פסקוהו התוספות אלא לצורך קבורה ומזוני דוקא וכו' ולזה הוצרך לומר דט"ס יש בדברי הסמ"ע וצריך להיות דבריו אלו בסעיף שאחר זה עכ"ל ותמיהא מילתא לרואים דאם דברי הסמ"ע הם שייכם לסעיף שאחר זה א"ך מה בא לחדש הרי מר"ן עצמו כתב זה וראיתי להרב מאמר קדישין שהביא קושיא זאת משם הרב מט"ץ זלה"ה ומשום זה הניח דברי הסמ"ע במקומן וישב הטו"ז קושיית אבל הרב מ"ק החזק בדברי הטו"ז וישב קושיית העט"ץ זלה"ה יע"ש ודו"ק:
סמ"ע סקע"ט אפי' הי' הדבר ספק וכו' אדסמיך לי' קאי וכו' עי' בדברי הש"ך סקמ"א וסק"מ דפליג על דברי הסמ"ע אלו יע"ש ועיין מ"ש לקמן סעיף מ"ז דמשם בארה כדברי הסמ"ע ודו"ק:
ש"ע סמ"ז המוכר לאשה וכו' נראה פשוט דהאי אשה אפילו יש לה בעל קא מיירי וראיה לזה מדסיים מור"ם וכתב ודוקא אשה שיש לה נכסים ידועים או אלמנה וכו' שמע מינה דבאשה שיש לה בעל קא מיירי ועל זה קשה לי ממה שסיים מור"ם וכתב הקונה מן האשה י"א דלית ביה דין דבר מצרא וכו' וכתב הסמ"ע סקפ"ז הטעם משום שאין לה מי שיפקח בעסקיה רצו חכמים שיהיו מעשיה קיימין ועל זה יש להקשות דהואיל ובבעולת בעל קא מיירי הרי בעלה יפקח בעסקיה אלא נראה דאפילו יש לה בעל אפילו הכי אמרו חכמים דמקרייא אין לה מי שיפקיח בעסקיה והעד על זה דהא מר"ן כתב בתחלת דבריו המוכר לאשה או ליתומים קטנים וסיים מור"ם דוקא קטן שאין לו אב אבל קטן שיש לו אב אביו יפקח בעסקיו וא"כ קשה הרי האשה דכתב מר"ן אפילו ביש לה בעל קא מיירי כדהוכחנו מדברי מור"ם וא"ך הדר דינו להיות כקטן שיש לו אב אלא ודאי דיש לחלק ולומר דאב מפקיח בנכסי הקטן והבעל אין דרכו לפקוח ואפילו אית להם בעל כמי שאין וא"ך כוונת הסמ"ע דאמר אין לה מי שיפקיח הוא אפי' בבעולת בעל וכעת צל"ע ודו"ק. אחרי כותבי ראיתי מ"ש הרב זכור לאברהם מערכת מי"ם דביש לה בעל הקונה ממנה יש לו דדב"מ יע"ש. ולענ"ד מדברי מור"ם כאן לא נראה כן כמו שנראה מן הדקדוק שכתבתי שוב מצאתי לרבינו מהרי"ט ח"ב סס"ז ששם הביא מחלוקת הפוסקים בזה והרבה מכת הסוברים דבין יש לה בעל בין אין לה בעל ויש מחלקים דוקא באין לה בעל יעו"ע וא"ך לא נפקא מינה לדינא הואיל ובמחלוקת הפוסקים הלוקח קרוי מוחזק כמ"ש מור"ם לעיל סמ"ה וק"ל:
שם המוכר לטומטום ואנדרוגינוס וכו' פשוט אצלי דהטעם הוא משום דקי"ל דבכל ספיקא המצרן עליו להביא ראיה וכמ"ש לעיל וכן ראיתי להרב"י דכתב כן בפשיטות דהרמב"ם דפסק כן לשטתו אזיל דפסק דהמצרן הוא המוציא יע"ש ומכאן תשובה נצחת למ"ש הש"ך בימי חורפו הובאו דבריו לעיל סק"ס וסקמ"ה דמחלק בין אם המצרן הוא ודאי להיכא דאין המצרן ודאי אלא ספק יע"ש דמדברי מר"ן אלו יתברר לך מדאנדרוגינוס וטומטום ספק דידהו עדיף מן הודאי של מצרן שמע מינה כדברי הסמ"ע שם ודו"ק:
שם במור"ם ודוקא מצרן אינו יכול לסלק אשה אבל שותף וכו' ראיתי בפסק קדמון של רבני פאס שכתב בו וז"ל ופסקתי שאין בדבריהם כלום חדא שהקונית אשה ועוד שהמוכרת אשה ועוד שלא הביא הדמים לב"ד והרי זה כאומר אטרח ואביא מעות שאין שומעין לו ועוד שהדבר ידוע שאין לזה הבתולה ממון לקנות זולת אם תמכור חלקה וא"ך במה תהיה מצרנית ועוד שהדבר ידוע בלאו הכי שחלקה למכירה הוא עומד לצורך פרנסת נשואיה ולפיכך אף שהבתולה יש לה שותף בחצר וקי"ל דשותף עדיף ממצרן אפילו הכי היינו דוקא דליכא אלא חד טעמא לאפקועי לה למצרנות לא מפקיע לשותפות אמנם עכשיו שכל אלה חברו אפילו שותף לא אלים כחיה לבטל כח הלוקח עכ"ל. כתבתי זה ללמוד דלא כללא בכל מקום הוא לומר דשותף עדיף ממצרן וק"ל:
סמ"ע סקפ"ו הקונה מן האשה וכו' עיין בס' הבאה"ט בהגהות מוהר"ר עוז"ר ז"ל שדחה טעם זה של הסמ"ע וכתב דבתשובת הריב"ש מפורש הטעם הואיל ויש לו לבעל פירות בנכסי אשתו בחלק שקנתה א"כ הרי הוא מצרן יע"ש ולפ"ז במקום שאין לו פירות בנכסי אשתו המצרן יכול לסלקו ולפי דברי הסמ"ע אין יכול לסלקו גם הרב משחד"ר דחה דברי הסמ"ע וכתב גם הוא כדברי מוהר"ר עוזר זלה"ה וכתב דנפקא מינה אם לא היתה קנין הבעל והאשה בחד זמנא כגון דהאשה קנתה חצי בית היום והבעל חצי בית יום מחר לפי דברי הסמ"ע המצרן יכול לסלקו ולפי הטעם שבא כדברי הריב"ש אינו יכול לסלקו דהוי מצרן מחמת פירות נכסי אשתו יע"ש ודו"ק:
ש"ע סמ"ח קטן שהוא מצרן רואין ב"ד וכו' לאו דוקא ב"ד אלא הוא הדין אם רצה האפוטרפוס לזכות להם הדין עמו כן מוכח משאלת מהרי"ט ח"ב סימן ס"ז יע"ש:
ש"ע סמ"ט מכר לאחד מן השותפים שלו במו"ם עיין להרב מוהרי"ע זלה"ה שכתב במנהגי ארגיל בדיני מצרנות ס"ד שכתב דלא קי"ל כן אלא דוקא בשותף בגוף הקרקע יע"ש אלא דראיתי להרב מש"ה מערכת מ"ם אות קנ"ב שתמה על מנהג זה יע"ש:
וראיתי להרב מש"ה שם שנסתפק שם באם קדם ומכר לשותפו במשא ומתן ויש לו שותף באותו קרקע אם מסלקו כדין בן המצר שהשותף מסלקו וכתב דברור הוא לדעתו שכך שורת הדין לדעת המצר (צ"ל הסמ"ע) כיון שאין כחו אלא כמצרן ודו"ק:
ש"ע ס"ן כל הרוצה וכו' שכן ות"ח וכו' עיין להרב מוהרי"ע ז"ל שכתב במנהגי מצרנות בס"א דהאידנא אין לנו דין ת"ח לזה כמו שאין לנו דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא יע"ש אך הטו"ז סק"ן כתב דהגם דאין לנו דין ת"ח עכ"פ יש למכור תחלה לת"ח אפילו בזמן הזה יע"ש:
שם במור"ם י"א דלא מקרי שכן וכו' ויש מי שחולק ע"כ. הגם דמור"ם הביא סברת החולקים באחרונה אל תטעה בזה דהכי ס"ל שהרי בס' רנ"ג סכ"ט סתם בפשיטות כי"א קמא שבכאן ולא חש כלל לסברת החולקים יע"ש ובסקס"ו בסמ"ע שם יע"ש:
ש"ע סנ"ג בכל הקרקעות וכו' עיין להרב מוהרי"ע ז"ל שפסק בשתי חנויות סמוכים והיו מחיצה של קנים מפסקת ביניהם דין שותפים יש להם ואם היתה אחת מהם משכונה שלא על מנת לדור וקנאה מן הלוה יכול השותף לסלקו יע"ש במנהגי ארגיל ס"ה ודו"ק:
שם עוד פסק הרב הנז' ס"א וז"ל אם מכר בעל החצר את חצרו אין בעל החנות הסמוכה לה יכול לזכות מכח מצרנות וכן להפך דלא שייכה טענת בן המצר אלא אם היתה דירתם שוה ואין לחוש שיעשה מן החנות בית ויפתח פיה לתוך החצר וכן שמעתי מפי מורי וכן מצאתי אחרי כן בתשובת הרב בעל חש"ק שלמ"ה סל"ט עכ"ל והביאו הרב בעל מש"ה אות מי"ם סקנ"א יע"ש ואני ראיתי בס' חוט המשולש למהר"ש, דוראן ז"ל סט"ל דעכ"פ קודם המכירה צריך ב"ד להמליך בבעל החצר יע"ש:
ש"ע סנ"ה הקדש העניים אין בו משום דדב"מ ע"ך הנה פסק זה הוא מפסקי רבינו הריב"ש וספרו הקדוש אינו בנמצא בידינו לעמוד על הבאר אכן פשט דברי מר"ן הם דמי שהקדש שדה לעניי' אין בן המצר יכול להוציאה מההקדש ולתת דמי שוייה להקדש דבודאי בעלים המקדישים לא ניחא ליהו כי אם בהיות שם ההקדש עליה ובזה איירי הריב"ש ולכך הביא מר"ן דין זה שהוא דומה לדין מתנתא האמור למעלה ממנו:
ברם דא מספקא לי במי שמכר קרקע להקדש אם המצרן יכול להוציא מההקדש דמפשט דברי הריב"ש נראה דוקא נתן ולא מכר דאל"כ הו"ל להשמעינו חידוש דאפילו מכר להקדש לית בו דדב"מ אלא דיש להסתפק דדילמא פסק הריב"ש מעשה שהיה כך היה במתנה ואיכא למימר גם במכר הדין כן דאין בו דדב"מ הואיל והאפוטרו' של הקדש לאו בן חיובא הוא וכמ"ש לעיל מר"ן ומור"ם דיתומים לאו בני דינא דב"מ הוא ושם כתב שם הש"ך אפילו יש להם אפיטרופוס וכ"כ ג"כ הרב מהרי"ט ח"ב סימן ס"ח בפירוש דאפוטרופוס לאו בר דדב"מ הוא ולית עליה חיובא וגם ההקדש הגם דהוא של עניים ודין הדיוט אית ליה להאי הקדש וכמ"ש מר"ן בס' צ"ה ובסו"ס רי"ב דדין הקדש העניים כדין הדיוט איכא למימר הואיל והעניים אינם ידועים ולית קמן על מי למרמי הא חיובא דמצרנותא דהישר והטוב איכא למימר דלית בה דדב"מ ולכשתפשוט האי ספיקא דהקדש שקנה חייב להחזיר משום דדב"מ עכ"ז יש לנו להסתפק בהדיוט שקנה קרקע סמוך לקרקע ההקדש אם גזבר ההקדש יכול להוציא מידו דילמא עד כאן לא חייבו חכמים במצות ועשית הישר והטוב אלא בין איש לרעיהו כדי שלא יהיה טורח לבן המצר ויהיו קרקעותיו סמוכות זל"ז אבל בהקדש שאין העניים מטפילים בקרקע ההקדש אלא הגזבר מטפל בו על ידי פועלים ולא איכפת ליה נימא דאין הלוקח חייב לתת קרקע זה להקדש וכעת לאפס הפנאי צל"ע:
והקדש שמכר וקנאו אדם הדיוט עיין בשאלות הרב מהרי"ט ז"ל ח"ב סימן ס"ח דמשם מוכח דשייך דדב"מ יע"ש:
ש"ע סנ"ז הממשכן שדהו וכו' עיין בס' התקנות והובא בס' כר"ח סל"ג בפסק אחד דחתמי עליה שמונה גדולים ועצומים דשם פסקו היפך דברי מר"ן אלו וסברתם היא כסברת מור"ם בהג"ה כאן דאפילו קדם המצרן וקנאה המלוה מוציאה מידו יעו"ש. והגם דלפי האמת בזמן הרבנים הנז' עדיין לא נתפשטו הוראות מר"ן מלכא דאנן אתכא דידיה סמיכנא וכמי שתראה מזמנו של אותו פסק דין הנז' עכ"ז הרי מצאנו לרב אחרון הוא הרב הגדול מוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה בקיצור התקנות שכתב וז"ל פסקו ז"ל שהממשכן ביתו ואח"כ מכרה לאחר מי שממושכנת אצלו יכול לסלק להקונה ואפילו למצרן אבל לא לשותף ויד הממשכן והשותף שוים וכל הקודם זכה ומקור דין בתקנה וכו' ופשט המנהג כי"א שהביא מור"ם סקע"ה סנ"ז ומה שכתבתי אבל לא לשותף וכו' כנלע"ד וכן ראיתי דנים דשותף עדיף ממצרן ושותף וממשכן שוים הם עכ"ל. הרי דפסק זה הגם שנתיסד קודם פסק מר"ן עכ"ז עליו סמיכנא כמ"ש מוהר"ב זלה"ה. הן אמת דראיתי להרב מוהר"ש יוא"ל זלה"ה בתוש"י ח"ב סימן צ"ז דלא כן דעתו שהרי כתב וז"ל אבל מטעם שהיו ממושכנים בידו חלקי השותף אינו בדין לסלק וכו' יע"ש כמ"ש מר"ן סקע"ה סנ"ז דמשכנתא לית בה דדב"מ לענין שאין המלוה שממושכנת בידו יכול לסלק הלוקח מאן דהוא ואף שבס' התקנות יש תשובה ש"ש הש"ן שהכריעו שיכול המלוה שממושכן בידו לסלק וכו' אין זה תקנה אלא פסק דין שהכריעו כן ואנן לא קי"ל הכי אלא כפסק מר"ן וכמו שהיו דנים ב"ד שלפנינו וכן אנו הולכים בעקבותיהם עכ"ל. עכ"ז בעירנו זאת מה שראיתי וקבלתי ממור"י זלה"ה הוא שהיו דנים כפסק הרב מוהר"ר ר"ב זלה"ה שיד הממשכן והשותף שוים.
ודע וראה שעקר המשכונא שאנו דנים עליה עיין להרב"י ז"ל שכתב וז"ל. כתב המרדכי בשם הר"ם בהמקבל בתשובה דלא מקרי משכנתא אלא א"כ דר בה בתוך הבית אבל אם אינו דר בה בתוכה לממיקרי שכונה גביה עכ"ל ואין זה מוכרח עכ"ל הרב"י והוסיף עוד בבד"ה וכתב על זה וז"ל וגם אין נראה מדברי הפוסקים כן עכ"ל מר"ן בבד"ה יע"ש. והנה מלשון זה של הרב"י בביתו הנאמן ובבד"ה לא מכרעא מילתא דדעתו הוא לפסוק דלא כתשובת הר"ם שבמרדכי אלא כוונתו לומר דדברי המרדכי הנז' יש עליהם חולקים ולענין דינא ודאי לא גילה דעתיה דהא לא הכריע והגם דשם הרב"י בס' צ"ב מפירושו שפי' הקו"ח של הרב המגיד נראה דמפרש בפשיטות דהמשכונא היא לדעת הרמב"ם היינו אפילו אינו דר בה עכ"ז אינו מוכרח לומר דדעתי לפסוק כך אלא דאזיל לשטתיה דסברת הפוסקים אין נראה מדבריהם כן אלא דסוברים משכנתא אפילו אינו דר בה והרב המגיד מן הסוברים כן אבל לענין הדין לא החליט:
אלא דמצינו להרב מוהרי"ע זלה"ה בס' בית יהודה בדיני המצרנות שכתב וז"ל. ומה שכתבנו לעיל דממשכן דינו כשותף היינו דוקא אם דר בה המלוה עצמו הוא דמיקרי שכונה גביה ודינו כשותף בכל ענין אבל אם לא היה דר בה אלא משכונה אין לו עדיפות אלא אם קדם וקנאה אין למצרן לסלקו אבל שותף מסלקו אבל אם נמכרה לאחר אין לו עדיפות לסלקו מיד הלוקח עכ"ל. ודברי הרב גור אריה הנז' לאו מדין מנהג כתב כן אלא מדינה כמו שיראה המעיין בדבריו דכך פשט לשניה ומה גם הרי הרב בעל מש"ה מערכת מ"ם אות קע"ח הביא דברי הרב מוהרי"ע ז"ל הנז' ואם אינם לפי הדין אלא משום תקנה מה לו להביאם לפסקה דדינא אלא ודאי מדינה כתב ליהו יע"ש. וכן נראה מדברי הסמ"ע בסי' זה סק"ח קט"ז שכן נראה מדבריו דמשכנתא היא היינו בדר בה יע"ש. הן אמת דראיתי להרב חתם סופר חח"מ סי"א דשם פסיקא ליה דלא שינא דר בה או לא דהממשכן הוא מצרן יע"ש עכ"ז הואיל והדבר במחלוקת שנוי יד הלוקח שהוא המוחזק על העליונה ואפילו לדעת הרב ח"ס עצמו איכא למימר אם יבוא לפסוק כדעת מור"ם דדינו כשותף אפשר דלא יחמיר כו"ך לומר דאפילו אינו דר בה יהיה כשותף ועיין ג"כ בס' זה בדברי הרב פתחי תשובה יע"ש וק"ל:
ש"ע סנ"ח אם מתחלת המשכונה וכו' נסתפקתי אם אמרינן גם בזה דאם היה שותף יכול לסלק למלוה לפי הכלל השותף עדיף ממצרן או לא ועלה על דעתי לומר דבזה דינא דשותף עדיף לא אמרינן בזה והוא ע"פ הכלל שכתב הטור סל"ו שלא תקנו חכמים למצרן הדבר שהוא הפסד למוכר וא"כ גם כאן הואיל והמוכר אית ליה פסידא דאומר זה נוח לי וזה קשה לי שומעין לדבריו וכלל זה ראיתי להאחרונים שנשתמשו בו ומכללם הרב ויאמר יצחק ח"ב סי' והביאו משם הפוסקים ועליו סמך יע"ש. אלא דראיתי בספר כת"י קדמון שאסף וקבץ איש טהור הר"הג מוהרח"ט זלה"ה ושם כתוב וז"ל משכנתא לית בה דינא דבר מצרא ודוקא בשתי שדות או בשתי בתים הסמוכות זל"ז ומשכן בעל השדה אחת מהן אין בעל המצר יכול לסלק למלוה אבל בחצר אחת או בשדה אחת של שני שותפים ומשכן אחד מן השותפים לזולת יכול השותף השני לסלק למלוה מן המשכונה דשותף עדיף כך הסכים מוהריב"ש שכן מצא בפוסקים אחרונים ע"כ מצאתי נאם יעב"ץ עכ"ל. ובאמת לא ידעתי למה לא יכנס זה בכלל כל מקום שיש פסידא למוכר דשוים הם שותף ומצרן ואפשר הואיל ואין פסידא מבוררת אלא מפיו הוא שאומר זה נוח וזה קשה לאו מפיו אנו חיין לאפקועי כח השותף ומה גם הואיל והי' זמן מה שותפים בקרקע מסתמא נוחין זה לזה ויעשו טובה זה עם זה גם לדבר הזה ודו"ק:
ש"ע סנ"ט השוכר בית מחבירו והמצרן וכו' בכאן ראיתי לכתוב כיצד אנו דנים בדין מצרן בשכירות על כן אמרתי אסדר כל דינים שאני דנים בדינא דשכירות:
א) מנהגינו לדון כדעת הטו"ז שכתב כאן וז"ל ולענין שכירות אותו הבית עצמו ודאי השוכר הראשון מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירותיו הראשון ונראה בזה מודה גם הרמב"ם עכ"ל. ועפ"ז אנו דנים שאם היתה מושכרת הבית ביד ראובן והלך שמעון ושכרה אפילו שכרה אחר שכלה זמן השכירות של ראובן עכ"ז יכול ראובן לומר שהוא מצרן דכן מדוקדק מדברי הטו"ז שכתב בדבריו וז"ל הבא לדחותו אחר שכלה זמן שכירותו משמע מלשון זה דהכי קאמר מסלק את השוכר שישכור אחריו הבא לדחותו וכו' משמע דאחר שכלה הזמן שכר ובא לדחותו. ודוחק לפרש בדבריו פירוש אחר. וכן מצינו בפי' להר' מוהרר"י ן' וואליד זלה"ה בלקוטיו שכתב וז"ל מי שהיה קרקע של חבירו שכורה בידו לזמן ואחר כלות זמן השכירות השכירוהו בעליו לאחר יכול השוכר הראשון לסלק להשני עיין בטו"ז סקע"ה סנ"ז עכל"ה הרי לפניך דפסק הטו"ז איירי אפילו בשכרה שוכר שני אחר כלות זמן שוכר שני עכ"ז יכול להיות מצרן ועל זה סמכינן:
וכתבתי כל זה לפי מה שראיתי שיש מי שרצה לומר דדוקא אם הלך השוכר הראשון ושכרה מבעל הקרקע תוך זמן שכירות הראשון הוא דיכיל לומר שוכרו הראשון שהוא מצרן אבל אם שכרה אחר כלות זמן הראשון אינו יכול השוכר הראשון לטעון דדב"מ וסמכו על דבריהם אלו מתשובת הרב מוהר"י ן' וואליד ז"ל שהביא הרב"י בס' זה דכך נראה מדבריו ומי שרצה לפרש כן הם הרבנים המופל' עט"ר מו"ח מוהר"ר יששכר אצראף זלה"ה ומוהר"ר יוסף בירדוגו זלה"ה ואנא בריא קלה חלקתי עליהם הן בעודם חיים על האדמה וזה החלי. הן אמת דלכאורה כדבריהם כן נראה מדברי הרב ה' הן מדבריו שכתב וז"ל ואם השלים ראובן זמן שכירותו והוא חפץ בו וכו' אם כבר הסכים בעל הבית לתת לו והמצרן בא להוציאו היינו דין הראשון ע"כ. מדבריו אלו שכתב היינו דין הראשון משמע דלדעת הרא"ש יכול המצרן לסלקו ואם האמת כדעת הטו"ז דמי שהיתה הבית שכורה גביה הוי מצרן תקשה לך למה המצרן מסלקו הרי זה מצרן וזה מצרן ובפרט אם עבר כבר ושכרה לזה השני הרי קי"ל קדם אחד מן המצרנים וקנה אין חבירו יכול לסלקו אלא ודאי שאחר שנגמר זמן השכירות לית דדב"מ ועוד יש להוכיח כן ממה שהוסיף עוד וכתב וז"ל אמנם כל זמן שעדיין לא השכיר וכו' אלא יכול להוציאו ולהשכירו למי שירצה ע"כ הרי מכאן מפורש שיכול להשכיר למי שירצה אחר זמן השכירות זהו מה שנראה לכאורה:
אלא דאחר העיון נראה דאין דין זה אמת והוא ע"פ מה שיש לדקדק בדברי הרב"י שכתב אמנם כל זמן שעדיין לא הסכים בעל הבית להשכירו אליו ובאין שניהם כאחד נראה שהכל תלוי בדעת בעל הבית ולא נאמר כאן כמו במשכנתא דשכונה גביה אלא יכול הוא להוציאו כיון שהשלים זמנו ולהשכירו למי שירצה ע"כ. והנה יש כאן תמיהא גדולה הכא דהא הרב מוהר"י ן' שושן ז"ל בא לסדר הדינים אליבא דהרמב"ם והרא"ש וכתב בבבא הראשונה דאם הסכים לתתה לו דהיינו מחלוקת הראשונים דהיינו להרמב"ם ז"ל אין המצרן יכול לסלקו ולהרא"ש יכול לסלקו ואח"כ הוסיף אמנם כל זמן שעדיין וכו' תלוי בדעת בעל הבית וכו' ויכול להשכירה למי שירצה ע"כ ובבא זו משמע דכוונתו לומר דזה בין להרמב"ם בין להרא"ש וזה תמיהא גדולה היאך יכולים לומר אליבא דהרא"ש שהרשות ביד בעל הבית ויכול להשכירה למי שירצה הרי אפילו אם הסכימה דעתו לתת לו או אפילו אם שכרה לו כבר כמ"ש אח"כ עכ"ז ס"ל להרא"ש דהמצרן במה"ס צ"ל יכול לסלקו מכ"ש בבאו שניהם תחילה היאך נאמר שיהיה תלוי בדעת הבעל הבית והיאך יכול ליתנה למי שירצה:
אלא דאחר העיון נראה פשוט דדברי הרב מוהר"י ן' שושן ז"ל בסדורו לדינים אלו אליבא הרמב"ם והרא"ש אינם אלא בדין המצרן עם השוכר דהיינו שהשוכר רצה לזכות בשכירותו והמצרן הסמוך לו רצה לזכות בדדב"ם על זה כתב דאם כבר הסכים לתתה לו הרי זה מחלוקת הראשונה דהיינו לדעת הרא"ש המצרן אית ליה דדב"מ ויכול לסלקו ולדעת הרמב"ם ליכא דדב"מ וישאר בה השוכר ואם עדיין לא הסכימה דעתו לתתה לו אלא באו לשוכרה השוכר הראשון והמצרן לדעת הרא"ש פשיטא דהמצרן יכול לסלקו לשוכר ובעל כורחו צריך המשכיר להשכירה לו ולא נקט האי בבא אלא אלבא דהרמב"ם דס"ל דאין המצרן יכול לסלקו הואיל וליכא דדב"מ עכ"פ איכא למיטעי ולומר דנהי דאין המצרן יכול להכריחו להשכירה לו הואיל וליכא דדב"מ עכ"פ נוכל לומר דמי שהיתה שכורה בידו יכול להכריחו להשכירה לו ולא יוכל לסלקה מידו ולתתה ביד המצרן דזה הואיל והיתה שכורה גביה הו"ל כמשכנתא במה"ס השנית צ"ל וא"כ לימא אדרבא לדעת הרמב"ם דזה שהיתה שכורה גביה עדיף על זה בא לומר דלא הויא כמשכנתה ויכול להשכירה למי שירצה ולא הוזקק זה אלא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הרא"ש הדין הוא שיכול המצרן לסלקו וכל זה הוה במחלוקת השוכר עם המצרן בזה הוא דכתב הרמב"ם דהרשות ביד בעל הבית. וגם מה שכתב ויכול להשכירה למי שירצה האי למי שירצה לאו לאדם דעלמא איירי אלא למי שירצה היינו למי שכנגדו של השוכר דהיינו המצרן והכונה למי שירצה היינו למי שירצה מהם דהיינו או השוכר או המצרן אבל להשכירה לאדם דעלמא שאינו מצרן זה לא יתכן והדרן לדינא דהטו"ז שכתב דאפילו הרמב"ם יודה דזה שהיתה שכורה גביה הוי מצרן לה אבל אם באו להוציאה מיד זה שהיתה שכורה גביה ולתתה ביד מי שהוא דר בחצר בזה מודה הטו"ז דיכול לסלקו ומילתא בטעמא דהוי שניהם שוים דזה מחמת שהיתה שכורה גביה יש לו כח וזה ג"כ הואיל והוא מצרן בחצר. והגם דכתב הרמב"ם דליכא דדב"מ בשכירות היינו לענין המצרן יכול לסלקו לשוכר אבל עכ"פ המצרן יש לו זכות לענין אם בא בעל הקרקע להוציא מיד השוכר הראשון ולהשכירה לזה שהוא מצרן אפילו היה דר בשכירות דהואיל והיה עדיין דר שם והוא בזמן השכירות הוי מצרן וכחם שוה לכך הרשות נתונה לתתה ביד מי שירצה לדעת הרמב"ם אבל להשכירה לאדם דעלמא אין זה מן הסברא ובודאי זה שהיתה שכורה בידו עדיף טפי אפילו אלבא דהרמב"ם. נמצא להרמב"ם שלשה מדריגות בדבר דהיינו מי שבא להשכיר ביתו לאדם דעלמא מי שיש לו בית לפני הבית הנשכר אפילו תהיה הבית שלו אינו יכול לבוא בטענת דדב"מ דשכירות לית בה דדב"מ ואם אחר ששכרה לאדם דעלמא ודר בה בא להוציאו ולהשכירה למי שהוא דר בחצר הרשות ביד המשכיר וכמי שלא היתה רשות ביד מי שהוא דר בחצר שם לעכב על השוכר הראשון בתחילת השכירות כך עתה לאחר ששכרה ונשלמה יומי השכירות ובא להוציאו ולהשכירו למי שדר בחצר אין זה השוכר הראשון יכיל לעכב עליו שלא להשכירה למי שדר בחצר דתרוויהו שוין כדאמרן אבל אם בא להשכירה לאדם דעלמא השוכר הראשון יכול לעכב הואיל והיה דר בה ושכורה גביה עדיף כחו:
ומעתה אל יקשה בעיניך לדעת הרא"ש שכתב דיכול המצרן להוציאו לזה שהיתה שכורה גביה דגם זה הרי הוא מצרן לדעת הטו"ז הואיל והיתה שכורה גביה. דזה אינו דלא אמרה הטו"ז אלא לגבי אדם דעלמא דלא יש לו שום צד של זכות אבל לגבי המצרן שדר בחצר אפילו בשכירות הוא עדיף ממנו הואיל וזה הדר שם אפילו בשכירות עדיין הוא עומד שם תוך יומי שכירותו הוא עדיף מזה שנשלמו לו יומי השכירות ותם כחו לגבי המצרן ואין לו דדב"מ ואין לו אלא כח קטן דהיינו הואיל והיה דר שם וזה הכח הקטן הוא דאהני ליה לגבי אדם דעלמא דוקא ואה"נ אם בתוך יומי השכירות חזר וחדש עמו שכירות אחרת על שנים ארוכים בזה גם הרא"ש יודה דדינו כדין המצרן ואין המצרן יכול לסלקו והדר להיות כחו שוה ותו לא מידי:
המורם מכל האמור דדינא דהטו"ז שריר וקיים וכמ"ש הרב מהריב"ו זלה"ה דכוותיה נהגו לדון במתא טיטוואן יע"א כך אנן בדידן מנהגינו לדון כן:
ב) ואם בוא יבוא המשכיר לטעון דאין רצונו עוד להשכירה לו כי זה השוכר השני נוח לו הרי זה דבריו מהבל ימעטו כ"כ הרב מהריב"ו זלה"ה בליקוטיו ויהיב טעמא שם משם מהרש"א זלה"ה משום דאמרינן ליה כמו שהיה נוח לך מקודם כן גם עתה צריך אתה לקבלו יע"ש:
והגם דלא הביא הרב ראיה לזה אלא סברא דנפשיה נלע"ד דנאים הדברים למי שאמרן דהואיל ומעולם לא הקפיד עליו לומר שאינו נוח לו ודאי שקורי משקר ודמי זה כשומר שמסר לשומר שהיה המפקיד רגיל להפקיד אצלו דפטור השומר שמסר לו והגם שבא זה המפקיד עתה לומר דלא ניחא ליה ביה אמרינן כמו דהיה ניחא ליה ביה מקודם גם עתה כן הוא דעדיין הוא נאמן אצלו ופטור השומר שמסר לו. ממנו נלמד לנדו"ד דבא להגריע כח המצרן אמרינן ליה שקורי משקר ואמרינן ליה כמו דהוה נוח לך מקודם כן עתה וק"ל:
ג) ודע דאנן בדידן לא מלבד האי דינא דאם היתה שכורה גביה והלך ושכרה הוא דוקא דיכול לומר מצרן כסברת הטו"ז אלא הוא הדין מבית לבית יכול מי שדר בחצר לומר שהוא מצרן לבית הסמוכה לו ויסלק השוכר והיסוד לזה הדין הוא מפסק אחד שייסדו הרבנים הגדולים הרב יעב"ץ ומשבי"ר זלה"ה הלא הוא כתוב בס' כר"ח סי"ג ששם פסקו כן ויהבי טעמא ותבלין דבחצירות דידן אפילו יהיה לכל אחד בית מיוחד עכ"ז הואיל ומשותפים הם באמצע החצר ובבית שער וכו' הוה דיניהם כשותפים וק"ל שותף עדיף ממצרן והדר להיות דינייהו ממש כפסק מר"ן בס' זה סס"א בשנים ששכרו שדה וכו':
ד) אלא דבדין זה הסמוך בסעיף ג' נלע"ד פשוט דיכול המשכיר לומר זה נוח לי וזה קשה לי והדר דינא לדינא דמר"ן ס"ח יע"ש ואולי כשיעמד לו ערב יכול לזכות בה עיין מאמר קדישין סק"י ובזכו"ל ח"ב אות מי"ם יע"ש הן אמת דלכאורה נראה דהואיל ולשותף חשבינן ליה אינו יכול לומר זה נוח לי וזה קשה לי וראיה לזה ממה שכתבנו לעיל על פסק הש"ע סנ"ח דמשכנתא לית בה דדב"מ וכו' משום דיאמר ליה הממשכן זה נוח לי וזה קשה לי וכתבנו שם משם הרב יעב"ץ ומוהריב"ש זלה"ה דהשותף יכול לסלק המלוה ואין הלוה יכול לטעון זה נוח לי יע"ש לעיל סנ"ח וא"כ גם כאן הואיל וזה השכן בחצר לשותף חשבינן ליה גם כאן אינו יכול לטעון זה נוח לי אלא דנלע"ד נראה דיש לחלק דהתם לא יש לו צער כל כך כמו כאן בענין השכירות שמדי חודש בחדשו צריך הוא לקבץ על הגבאות והחוש יעיד על זה ודו"ק:
ה) דע וראה דלא נאמרו הדינים האלו בין אם היה דר כבר דיכול לומר שהוא מצרן כסברת הטו"ז או מבית לבית כסברת הרבנים רבני פאס יע"א אלא דוקא אם הלך השוכר ושכרה מן המשכיר כפי מה שנהגו אותה העירה לשכור בתיהם אבל אם זה השוכר שכרה לזמן ארוך מה שאין דרך העיר לשכור כך מצינו להרב הגדול מוהרי"ע ן' נאים זלה"ה בספרו זרע יעקב סימן ז"ך דכתב דבאופן זה ליכא דדב"מ כלל הואיל וזה מילתא דלא שכיחא שימצא מי שישכור ממנו לזמן ארוך לכך ודאי לא תקנו דדב"מ בזה יע"ש:
וא"ו) וכל זה הוא דיכול לומר דדב"מ דוקא אם כבר המשכיר שכרה יכול זה המצרן לסלק השוכר אבל אם בכלות הזמן בא המשכיר להוציא כתב מוהרי"ע זלה"ה בדף קי"ו ע"ב וז"ל השוכר שהיה דר בבית ורוצה בעל החצר להוציאו לשנה הבאה אפילו בלא סיבה אין השוכר יכול לעכב ולא מבעייא אם בה"ב הוא שכן עם אותו שוכר אלא אפילו אינו דר שם והיא חצר דקיימא לאגרא יכול להוציאו אם הודיעו קודם ומושיב אחר במקומו עכ"ל יע"ש וק"ל ומדקדוק לשון זה מוכח דלא פליג בדינא הטו"ז ועכ"ז באופן זה יכול להוציאו ופשוט וק"ל:
זאיי"ן) עוד בה דאפילו במקום שתמצא דיש דינא דב"מ כדאמרן במקום דשייך דדב"מ היינו דוקא אם היו בני ביתו של המצרן כבני ביתו של השוכר הלאו הכי לא וז"ל הרב פתחי תשובה מי שיש לו בית בשכירות וכו' עיין להטו"ז שכתב ולענין שכירות אותו בית וכו' אפילו הרמב"ם מודה וכו' ועיין בס' קצות החשן שכתב מיהו נראה דוקא אם אין ביתו של מצרן מרובי' מן השני אבל אם בני ביתו של מצרן מרובין משל שני לא שייך בזה דדב"מ עכל"ה יעו"ש:
ש"ע סעיף ס"א. שנים ששכרו שדה בשותפ' ואחד מהם רוצה להשכיר חלקו לאחר והשני רוצה לזכות בו מדין בן המצר הדין עמו כיון שהוא שותף עכ"ל. מפשט לשון זה של מר"ן נראה דדוקא בדעדיין לא שכרה לאחר מיירי אלא רוצה לשוכרה בזה הוא שזיכה מר"ן השכירות לשותף אבל אם כבר שכרה לאדם אחר לא אתי זה השותף ומסלקו. וכן נראה נמי מפשט לשון הסמ"ע בסקי"ד שכתב וז"ל כיון שהוא שותף להי"א שכ' מור"ם לפני זה דיש בשכירו' משו' דדב"מ בלא האי טעמא דהוה שותף הוא קודם לכתחילה לאחר כל שלא קדמו האחר וקנא והמחבר כ"ך לשטתו וק"ל עכ"ל הנה כונת הסמ"ע רצויה דכוונתו לומר דדברי מר"ן הואיל ובעדיין לא שכרה איירי לדעת מור"ם לא צריך לתת טעם משום שותף אלא תפוק ליה דמטעם מצרן לחוד ס"ל למור"ם דיכול לזכות בדינא דב"מ וכמ"ש בסעיף סמ"ך שקודם לזה וז"ל ויש מי שחולק וסבירא ליה דיש בשכירות דין מצרנות ע"כ. ופירשה שם הסמ"ע סקי"ב דדוקא בדעדיין לא שכרה אדם אחר איירי אלא בבא לזכות לכתחילה קא מיירי ולשטתו של שם אזיל כאן בסקי"ד ולזה כתב דמר"ן הואיל ולית ליה דדב"מ בשכירות הוצרך למינקט מטעם שותף ועכ"פ בדעדיין לא שכר לחבירו איירי מר"ן ועל זה קשה דהא כללא כללו לנו רבותינו האחרונים דבכל מקום דאמרו לית בה דדב"מ אית ביה דשותפי דשותף עדיף ממצרן וא"כ הואיל ופסק מר"ן בסעיף נ"ט השוכר בית וכו' והמצרן רוצה לסלקו אין שומעין א"כ ממנו נשמע דיש לדון אבל שותף עדיף ומוצא מיד השוכר אפילו כבר השכיר הבית וא"כ היאך כאן חזר לפסוק הדין ברוצה לשכור דמשמע בדעדיין לא שכר קא מיירי הרי אפילו שכר כבר עדיף כח השותף להוציא לפי הכלל דשותף עדיף ממצרן:
וראיתי אחרי רואי לרבותינו הרב יעב"ץ והמשבי"ר זלה"ה שהובאו דבריהם בס' כר"ח ח"א סי"ג ושם נאמר שנשאלו על אודות אחד ששכר חלקו בחצר לאחר ופסקו שם דיכול השותף להוציא מיד השוכר ופשטו לה מהאי דכתב מר"ן בס' ס"א יע"ש וא"כ לפי זה קשה הרי מר"ן לא איירי אלא ברוצה לשכור והם פסקו אפילו בדשכר כבר:
ועל קושיא זו שעמדה לנגדי הוצרכתי לראות עיקר האי דינא דפסק מר"ן מהיכן מצאו ומובאו וראיתי להבא"ג ציין עליו שהוא מכללי הרא"ש כלל א' ס"ב וכללי הרא"ש אינם בידי אכן ראה זה מצאתי לרבינו הטור סימן שהביאו וז"ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שכרו שני בתים וכו' עוד להם חצר בשותפות והיו כל אחד משתמש בחלקו והלך ראובן להשכיר ביתו ללוי ושמעון מעכב עליו ואומר איני חפץ בשותפ' של לוי כי ירא אני שנתקוטט ביחד ואם על כל פנים תרצה להשכירו הנח לי החצר המשותף ואתן לך שכירות כפי חלקי המגיע ממנו אין שומעין לו. תשובה. יראה שהדין עם שמעון חדא שטועין ליתן שכירות החצר כפי המגיעו כי הוא מצרן ושכירות שייך בו הטוב והישר ועוד אני אומר דשנים ששכרו בית בשותפ' לדור בו יחד אין אחד מן השותפים יכול להושיב אחר במקומו אפילו יש לו דיורין פחות ממנו כי יכול לומר אותך יכול אני לקבל אבל אחר לא עכל"ה. וכתב שם הרב"י דמקור דברי הרא"ש אלו הם בכלל אלפ' ס"ב והנה דין זה הגם שהוא מרבינו הרא"ש ורבינו הרא"ש ס"ל דשכירות ליומא ממכר הוא על כל פנים כתב כאן הרב"י דגם הרמב"ם יודה בזה הואיל ויש שותפות ביניהם ושותף עדיף ממצרן עיין כל זה בהרב"י סימן זה ס' צ"ב וזהו כוונת הרב"י דנתכוון לומר דאותו דין דפסק הרא"ש במצרן גם הרמב"ם יפסוק אותו בשותף ולכך פסקו כאן מור"ם בס' ס"א הגם שהוא אזיל בשטת הרמב"ם דס"ל דאין דינא דבר מצרא בשכירות עכ"פ בשותף גם הרמב"ם יודה וא"כ תבנא לדינא הואיל ועיקר דין זה הוא מהרא"ש הרי הרא"ש בפשיטות מיירי אפילו בעבר ושכר קא מיירי וא"כ פסקו הרבנים הנז' צדיקים הם וצדק דינם ומר"ן דנקט כאן בדבריו וכתב ואחר רצה לשכור וכו' לאו דוקא אלא אפילו בשכר כבר הדין כן שיכול השותף להוציא:
ומעתה חל עלינו חובת הביאור במאי דיש להקשות בפסק זה לכאורה דהואיל ודין זה הוא מהרא"ש הרי מצינו לרבינו הרא"ש שם שהשיב מכח שתי תשובות יכול השותף לעכב חדא משום שהוא מצרן דעדיפא מזה יכול לומר לו לך אני רוצה לקבל ולא לאחר ולטעם זה השני פשוט דאפילו אם אין זה השותף השני רוצה להשכירו כלל עם כל זה יכול לעכב ולומר לא תשכור כלל לאחר דאין אני יכול לקבל לשום אדם זולתך וטעם זה השני פסקו מר"ן עצמו בס' שט"ז ס"ב וא"כ קשיין אהדדי דכאן כתב דיכול לזכות בו מדין שותף משמע אבל אלולי טעם זה שהוא שותף זכה השוכר והרי תפוק לך דלא זכה ויכול זה לעכב עליו שלא ישכרנו לאחר אפי' לא ירצה זה השותף לשוכרו לעצמו וא"כ פסקי מר"ן נראים כסתראי. וכשאני לעצמי הייתי רוצה לתרץ דמר"ן כאן בדינא דמצרנות נקט טעם המצרנות ושם שהוא מקום דין השכירות נקט שם טעם הצודק אבל אה"נ גם כאן אם היה רוצה לעכב יכול לעכב אלא דזה נראה בעיני דוחק והאמת הברור הוא דזה יתברר לך מלשון הרא"ש דהרא"ש כתב דינו בשנים ששכרו בית בשותפ' וכן נמי נקט מר"ן בס' שט"ז שנים ששכרו בית בשותפ' וכו' וא"כ למה נקט כאן מר"ן שדה בדבריו אלא דלזה נתכוון דכאן בדיני מצרנות לא רצה אלא להביא דינא דמצרנות דהיינו טעם הראשון דכתב הרא"ש ולכך כתב בשנים ששכרו שדה בשותפ' דבשדה לא יוצדק כי אם טעם שהוא מצרן ויכול לעכב עליו ולשוכרה לעצמו ולא שייך לומר לך אני רוצה לקבל ולא לאחר דמי הביאהו לטענה זו וכי הם דרים לילה ויום אין להם כי אם שדה בשותפות הרי יכולים לחלוק אותה וכל אחד יחרוש ויעבוד חלקו ואין הזיק מזה לזה אבל בבתים דשייך טעם קטטות ומריבות על ידי שהם דרים בבית אחד פשוט דיכול לעכב ולכך נקט כאן מר"ן שדה כדי להשמיעינו האי דינא דשותף דאפילו הרמב"ם יודה ודו"ק:
שוב ראיתי אחרי רואי לזמן מופלג להרב זרע יעקב בסי"ז שהביא לדברי מר"ן אלו דס' ס"א ונסתפק בדברי מר"ן אלו שכתב ואחד מהם רוצה להשכירה וכו' דמשמע שבא השותף בתחילת השכירות והגם דמדברי הרא"ש בעל דין זה שם מיירי אפילו בא אחר ששכרה לאחר עכ"ז נסתפק הרב הואיל ומר"ן שינא לשונו כאן ולא כתב כמ"ש בסעפים הקודמין בלשון יכול לסלקו ומכח זה נפל לו הספק אם כבר אחד מן השותפים שכרה לאחר אי מצי לסלוקיה השותף או לא ולבסוף העלה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואפי' כבר עבר ושכר יכול השותף לסלק לשוכר יע"ש. וגדלה שמחתי תהלי"ת שנתכוונתי לדעת עליון ודו"ק:
שם עיין להרב מוהרי"ע ז"ל בדיני משכונת סי"א שכתב על דין זה וז"ל אם זה השותף הלך ומשכן חלקו הפקיע זכותו דהא היה לו במה לדור והו"ל כאלו השכירו ושוב אין יכול לעכב לעל האחר מלהשכיר חלקו למי שירצה דאין אנו אחראין לו שילך וישכיר או ימשכן רשותו ויחזור אח"כ על חבירו ואין בזה משום ועשית הישר והטוב עכ"ל. ונלע"ד דזה מדינא נגע בה ולא מצד מנהג דכך הסברא נותנת ולדעתי נראה דיש ללמוד דין זה ממה שפסק מר"ן בסימן זה סט"ו ודו"ק:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט
הלכות שותפים