פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קכט
ש"ע ס"א. המלוה את חבירו וכו' עיין להרב בנ"י יהוד"ה סכ"ט דשם כתב דבשלא בשעת מתן מטות אפילו נתן לו כתב ידו שהוא ערב לא מהני וז"ל שם בסוף התשובה ושוב אחר ימים רבים מצאתי בס' חו"ט המשול"ש להר"ץ ז"ל סכ"ה דכתב בפשיטות דכתב יד אין בו שום צד חיוב כיון שהוא אחר מתן מעות בלא קנין ואפילו היה כתוב ער"ק ואפילו אותו הכתב יד בשעה שהלך הלוה וע"פ אותו כתב פטרו המלוה עכ"ד וכן פסק בתשוב' רמ"א והרב חו"י הובאו דבריהם בס' פת"ש סימן מי"ם דאפילו היה כתוב עליו כתב יד סתם בנאמנות עכ"ז אם הודה המלוה שמפאת ערבות לאחר מתן מעות נתהוה אין מוציאין מידו כלל יעו"ש ולדעתי דין זה הוא פשוט מדינים דס"ד וס"ה דסימן זה ודו"ק:
ש"ך סק"ו. ואני ערב וכו' ואם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללות וכו' עיין לעיל בש"ך ס"ן סק"ח דשם כתב וז"ל והוא הדין במי שחייב ושעבד עצמו בשטר לפרוע לכל מי שילוה לשמעון סך פלוני כ"ך בתשובת מהר"א ן' ששון סקכ"ב וקע"ה ע"ש ועיין בתשו' מהר"ם אלשיך ובתשו' מהראנ"ח סכ"א ע"ך מדברי הש"ך אלו נראה דיש חלוק בין כתב בכתב ידו דפסק מהרשד"ם לא משתעבד ובין מי שמתחייב בשטר ומשעבד נפשיה דבזה חייב אלא דראיתי להגוא"ל זלה"ה בילקוטיו ס"ס סק"ח דשם כתב וז"ל המתחייב לכל מי שילוה לפלוני לרשד"ם סל"ח לא משתעבד וחלק עליו מהר"א ן' ששון ועיין ן' לב ח"א ודברי ריבות סרל"ה שפוטר אפילו נשבע עכ"ל הרי לך דסברת מהרשד"ם זאת שהביא הש"ך במחלוקת היא שנויה וק"ל:
ש"ע ס"ב. אמ"ל בשעת מתן מעות וכו' עיין להגוא"ל ז"ל בריש סימן שכתב וז"ל מצאתי בתשובת הרא"ם סצ"ד בשם רבינו שמחה אם יהודה נעשה ערב ליהודי חבירו בשביל עכו"ם ולא פרעו העכו"ם שישראל פטור דטעמא דערב משתעבד בההיא הנאה דמהימן לך מהאיך גמר ומשתעבד נפשיה והאי טעמא לא שייך גבי עכו"ם ופשיטא דישראל מהימן יותר מעכו"ם ע"ך ואין לסמוך על זה דזה הוא הפך פסק מר"ן בסימן זה ס"ח ובסקל"א ס"ה יעו"ש וק"ל:
ש"ע ס"ג. אם החזיר שטר או משכון וכו' עיין להרב וי"ץ בליקוטיו שכתב דמכאן יש לחייב במי שהיה הולך לדרך והמלוה עכבו ועמד ואמר לו הניחהו ואני אפרע לך יעו"ש אבל ראיתי להרב מש"ה אות עיי"ן שגם הוא הביא דין זה בשם הרב ב"ד והרב מהריק"ו וכתב עליהם דאין כן דעת הרדב"ז ז"ל והרב מהר"ש צרור ז"ל ולא שבקינן תרי אריוותא מקמי מוהריק"ו והרב ב"ד זלה"ה ופשיטא דאי הוו חזו להו הוו פסקי הכי וכן הסכימו מורי הוראה הי"ו עכ"ל וכבר כתבתי אני למעלה בס"א משם מוהרי"ע זלה"ה מה שהביא בסברת מוהרש"ץ דאפילו נתן לו כתב ידו ועל ידו פטרו עכ"ז לא מתחייב הערב והכי ס"ל הרב הנז' יעו"ש ודו"ק:
שם במור"ם. וכן אם פטר הלוה ע"פ הערב וכו' הסמ"ע כאן סק"ט כתב דדומה לזה כתב מור"ם בהג"ה בס' קכ"ו ס"ב וכו' ושניהם מהמרדכי והיה היה יעו"ש א"ך לפי זה יש לנו לכאורה לומר דצריך קנין כמו שמצריך התם הסמ"ע בדין מע"ג בס' קכ"ו יעו"ש בסק"ח ובסקי"א שכתב דמה שכתב מור"ם התם וכן אם פטר הנותן לגמרי וכו' היינו בקנין יעו"ש אלא דזה לא יתכן לפרש דגם דברי מור"ם כאן הם בלי קנין קא מיירי דאם הם בקנין תפוק לך אפילו לא פטרו לגמרי דערב שלא בשעת מתן מעות אם הוא בקנין מהני וכמ"ש בס"א אלא מוכרח דאפילו בלי קנין מיירי ושאני במעמד שלשתן למה צריך הקנין אם פטרו לגמרי הוא משום שנסתלק הלוה לגמרי ולא נשאר לו דו"ד עליו אבל בכאן דלא אחשביה מור"ם בפטור זה אלא כדי להיות ערב בשעת מתן מעות הדין הוא דאפילו בלי קנין ישתעבד להיות כערב בשעת מתן מעות דהיינו אם לא ימצא ממה לגבות יחזור על הערב:
וכעין חלוק זה ראיתי להרב משחד"ר בנמוקי מהרש"א דפסק כיש אומרים שכתב מור"ם בסוף ההג"ה דכתב וז"ל וי"א דאם היו לערב מעות של לוה וכו' ועל זה הוקשה לו מאי שנא ממעמד שלשתן דבעינן שיהיה במעמד כולם אבל אם לא היו במע"ג אפילו אמר לו מנה שיש לך ביד פלוני אני אתנהו לך אפילו היה בידו מעות אותו פלוני לא מהני ומאי שנא ותרץ דיש חלוק בניהם וכמו שחלקתי אני בעוניי יעו"ע:
וכל זה הוא לדעת הסמ"ע דמצריך התם קנין אבל לדעת הש"ך התם דלא מצריך קנין אין אנו צריכים לכל זה אלא דיש לנו לומר דהש"ך עצמו הגם דמחלק התם בין אם פטרו לגמרי דאמר ליה אפילו לא יתן לי לא אחזור עליך ובין לא פטרו בלשון זה וכמו שמחלק התם בס' קט"ז יעו"ש אלא דבכאן נראה אפילו לא פטרו לגמרי דהיינו לא אמר לו אפילו לא יתן לי לא אחזור עליך עכ"ז מהני מטעם החלוק שכתבתי לך וגם זה מדוקדק מדברי מור"ם דהתם כתב אם פטרו לגמרי ובכאן לא כתב מלת לגמרי ודו"ק:
שם במור"ם. וי"א דאם היו לערב וכו' עיין עיין במשחד"ר בנמוקי מהרש"א דפסק כן וק"ל:
במור"ם ס"ה. מי שנתן מתנה וכו' י"א וכו' וי"ח ע"ך הגם דהסמ"ע סקי"ז הביא שני הסברות דפליגי אי נקטינן כסברא קמא או כסברא בתרא עכ"ף אנן בדידן לפי הכלל המסור בידינו דאזלינן כסברא בתרא א"ך מן הראוי הוא דהדין הוא כסברת וי"ח אלא דקשה לי עמ"ש בס' קכ"ו סי"ט בדין מע"ג דשם כתב בסתם דנשתעבד ואח"ך כתב סברת החולקים והרי גם שם דלא חסריה מדי איירי דומייא דנדון זה ועכ"ז פסק מר"ן שם בסתם דנשתעבד וא"ך הוא הוי הפך ממה שצריכין אנו לפסוק כאן כסברת וי"ח ואולי צריכים אנו ליישב ולומר דשאני מע"ג דהוי כאלו חסריה מדי וכמ"ש הש"ך שם ס"ק ע"ח יעו"ש ולכך שם לדעת מר"ן ומור"ם נראה להם לתפוס כסברא קמא שבכאן לא כן במתנה אדרבא נראה לו מור"ם לדון כיש חולקין שבכאן ודו"ק:
סמ"ע סק"כ וסקכ"א, מהני סעיפים מוכח דמר"ן פסיק ותני כסברת הרמב"ם שמביא באחרונה בסוף ס"ד וא"כ מכאן יש סתירה לדברי הסמ"ע עצמו בסימן מי"ם סק"ב דשם כתב דערב היוצא קודם חתום שטרות משתעבד אפילו בלא קנין יעו"ש וראיתי להרב הש"ך שם סק"ז דהקשה עליו מכח דמר"ן הביא סברת הרמב"ם בס"ד באחרונה א"כ ש"מ דמר"ן הכי ס"ל וא"כ דלא כסמ"ע שם יעו"ש ולא ידעתי למה לא הקשה עליו מדברי הסמ"ע עצמו שכתב בסעיפים אלו הנז' שהם סתירה למ"ש שם גם למה הוצרך הש"ך להקשות עליו מכח דמר"ן בס"ד הביא סברת הרמב"ם באחרונה הו"ל להוכיח דמר"ן הכי ס"ל ממה שכתב בס"ה שכתב וז"ל כל היכא דבעי קנין אי לא קנה מיניה אינו גובה אפילו מב"ח אפילו כתב לו שטר ע"כ א"כ מוכח מכאן דלא ס"ל הכי למר"ן כמ"ש הסמ"ע בס' מי"ם שם סק"ב וראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן בס' מי"ם סק"ג שרצה ליישב קושיית הש"ך על הסמ"ע שם וכתב דהסמ"ע ס"ל דמר"ן לא פסיק כהרמב"ם מכח מה שסתם כאן בסימן זה סעיף זיין וכתב סתם לא עשה לו הערב וכו' ולא הזכיר קנין בדבריו כמ"ש הטור א"כ שמע מינה דמר"ן חייש לסברת מאן דס"ל דאפילו בלא קנין משתעבד בשטר וכו' ותמיהא לי מילתא דמה יענה במה שכתב הסמ"ע כאן בסק"כ ובסקכ"א דבקנין מיירי הוא אליבא דהרמב"ם אבל לשאר פוסקים אפילו בלי קנין דזה לא יתכן לפרש כן בדבריו דסק"כ שכתב וז"ל ודוקא כשקנו וכו' ולא הול"ל אלא ולדעת הרמב"ם בדקנו מניה קא מיירי:
גם מה יענה הרב הנז' בדברי מר"ן עצמו דסו"ס ה' שכתבנו דממנו מפורש דמר"ן כהרמב"ם ס"ל סוף דבר לדעתי אחר המחילה לא יישב כלל על דברי הש"ך ודברי הש"ך אמת ויציב אלא דנשאר לי תמיהותי עליו למה הקשה על הסמ"ע מס"ה ומדבריו אהדדי ועלה על דעתי לומר דט"ס נפל בדברי הש"ך שם שכתב וז"ל ולא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטו"ר והמחבר לקמן בס' קכ"ט ס"ד דצריך קנין וכו' ורציתי לומר דט"ס נפל במ"ש ס"ד והאמת הוא כוונתו על ס"ה אלא דלא הונח מכח דברי הרב משחד"ר ס"מ שהביא דברי הש"ך במתכונתם ולא הגיה כלום אך יש ליישב וק"ל:
סמ"ע ס"ק כ"ה כתב וז"ל ובזה נתיישב דלא תקשה מה שפסק כאן עם מה שפסק בס' מ"ט בערב לשני יוסף בן שמעון וכו' תמיהא לי למה לא תמה על מה שפסק מור"ם כאן תחלה בהג"ה זו דכתב דאם אומר הלוה מעולם לא לויתי חייב הערב לפרוע ע"כ והרי תקשה דהרי במקום שאין הלוה משתעבד אין הערב משתעבד ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב שד"ה האר"ץ ס"ד שהביא משם הרב כנה"ג דמצא כתוב דספיקו של הרב בעל התרומו"ת שנסתפק בדין זה והניחו בצ"ע וכמו שבא הדבר בב"י במחס"י הוא משום טעם זה דלא נשתעבד הערב במקום שאינו יכול להוציא מהלוה אלא דהרב כנה"ג דחה סברא זאת וס"ל דלא דמו אהדדי דדוקא במקום דלא נשתעבד מה"ד וכמו ההיא דשני יוסף ב"ש משום הכי לא נשתעבד הערב אבל במקום שנשתעבד מה"ד ולא נפטר אלא מטעם הכפירה לא נפטר הערב עכ"ל הרב כנה"ג שדחה סברת מצאתי כתוב שהביא יעו"ש. ואני הפעוט לא ירדתי לסוף דעתו בחלוק זה שמחלק דההיא לא נשתעבד מה"ד ובכאן לא נפטר אלא מחמת הכפירה דהרואה יתמה דהלא גם בההוא דינא דסמ"ט. אם הוה מודה הוה מתחייב ולא נפטר אלא מחמת הכפירה אלא דנראה דכוונתו לומר דלא נשתעבד מה"ד היינו אפילו במקום דאיכא שטרות ואלולי משום יוסף ב"ש השני לא יוכל לכפור עכ"פ הואיל ואיכא יוסף ב"ש אחר הדר דינו דהאי שטרא כמי שאינו וזיל הכא קמדחי ליה וא"כ שעבודא דהאי ערבא כמאן דליתה מעיקרא ואחרי מופלג ג"כ ראיתי להרב מש"ל בהלכות מלו"ל פרק כ"ה שכך הוא מחלק בפירוש:
ולענין הדין עיין להרב שד"ה האר"ץ ס"ד שכתב דהגם דהאי דינא שכתב בע"ל התרומות לא נקטו אלא בעכו"ם עכ"ז מדברי הרב שתמה עליו ומדברי מור"ם והסמ"ג והב"ח משמע דס"ל דלא שאני לן בין מלוה עכו"ם או ישראל ולא נקט בע"ל התרומות עכו"ם אלא משום מעשה דידיה הוה בעכו"ם ולעיקר ההלכה כתב דנקטינן כסברת מור"ם כאן הואיל ומר"ן בב"י קי"ל הכי יעו"ש ודו"ק אחר שכתבתי זה לשנים הרבה זכיתי וקניתי לי ספרי הש"ע אשר חדשים מקרוב באו עם הרבה מפרשי הש"ע וראיתי בס' פת"ש וקצו"ה שהעירו מזה יעו"ע:
במור"ם ס"ח מי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו אם לא אחזירנו וכו' הערב חייב ועיין וכו' ע"כ לדעתי נראה דהגם דמר"ן כאן לא גילה דעתו ומור"ם כתב דין זה בלי שום חולק עכ"ז נראה דאין לסמוך על סברא זו דהא מצינו למר"ן בסקל"א סי"ב שכתב וז"ל מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו ה"ז אסמכתא ולא נשתעבד ע"כ וסיים מור"ם עלה וי"א דאין בערבות משום אסמכתא וע"ל סקכ"ט ס"ח עכ"ל וכתב הסמ"ע סקכ"ד וז"ל עיין סקכ"ט ס"ח נראה דדימו למ"ש בהג"ה מי ששאל חפץ מחבירו וכו' עד אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא הערב חייב לשלם עכ"ל וגם שם כתב מראה מקום לעיין למ"ש כאן ע"ש ונראה פשוט דאף מי שס"ל התם דהערב חייב יכול להיות דס"ל דבהני אסמכתא דמתני הכא פטור והיינו טעמא דאסמכתא דלשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות וכו' וכו' ע"ש הרי ביררתי לך דהסמ"ע ס"ל דמור"ם אות ליה דהאי דינא דכתב בס' קכ"ט בס"ז עם אותו דין דסקל"א סי"ב שוים נינהו וא"כ הואיל ומור"ם אית ליה דשוים נינהו ומצינו למר"ן באותו דין דס' קל"א דס"ל דאין עליו שום שעבוד על אותו ערב הואיל ואסמכתא הוא א"כ גם כאן בודאי דמר"ן יסבור בהאי דינא דסקכ"ט דהוי אסמכתא ולא נשתעבד הערב והואיל ומר"ן ס"ל דלא נשתעבד כוותיה נקטינן והגם דלפי דברי הסמ"ע אלו דסקל"א שכתבנו נראה דיש חלוק ביניהם ולדעתיה פשוט דאפי' מר"ן ס"ל כהאי דינא דס' קל"א דלא נשתעבד התם באותו דין דהקכ"ט יסבור דנשתעבד משום דס"ל דאותו דין כדין שאר אסמכתא דערבות עכ"ז הואיל ומור"ם ס"ל דשוים נינהו ודמו אהדדי וכמ"ש הסמ"ע סברת מור"ם דשוים הם א"כ כוותיה דמור"ם נקטינן דשוים הם והואיל ומר"ן פליג כוותיה נקטינן ולא נשתעבד לא כאן ולא בס' קל"א סי"ב זהו הנלע"ד ועדיין צל"ע לדינא ודו"ק:
שם במור"ם אבל אם אמר הלוה לא לויתי מעולם חייב הערב לפרוע וכו' עיין מש"ל בסע"ז ס"ה דיכול הערב לכוף למלוה שיתבע הלוה להשביעו הסת כדין כל כופר ואם נשבע ולא פרע יחזור על הערב יעו"ש:
ש"ע סיו"ד ואם אין הלוה וכו' ואם הוא במדינת הים וכו' עיין להמבי"ט הביא דבריו בבאה"ט סקכ"ו דאם המלוה הניח ללוה לצאת מן העיר בזמן הפירעון אינו יכול לחזור על הערב יעו"ש ועל פסק זה סמך מוהרר"י בן וואליד זלה"ה ע"ש בס' קכ"ה וק"ל:
סמ"ע סקל"א או אם הוא גברא אלמא וכו' ולענ"ד דדברי רי"ו הן עקר וכו' עיין גם להרב משחד"ר זלה"ה בנמוקי מהרש"א דדעתו כדברי הסמ"ע אלו ונראה מדבריו דלא ראה דבריו בסמ"ע וק"ל:
ש"ע סי"ב הא דכשהלוה וכו' וה"ה אם מת וכו' אינו נפרע מהערב וכו' ודין הקבלן עיין להרב בנ"י יהוד"ה ח"ב סמ"ב בפסק של הרב י"ד מלאכ"י ז"ל דס"ל ערב וקבלן שוים ע"ש ועיין בס' תוש"י ח"ב ספ"ג מה שכתב בזה ועיין בבאה"ג ובפת"ש:
מור"ם סט"ו. ואין הלוה נאמן לומר פרעתי וכו' הגם דסברת מור"ם זאת רבו החולקים עליה כמ"ש האחרונים עיין כל מפרשי הש"ע ובס' בנ"י יהוד"ה סמ"ב פסק של הרב י"ד מלאכ"י זלה"ה ובפרט הש"ך סקל"ב דכתב דלא כמור"ם וכתב דכן משמע מדברי מר"ן בריש סק"ל וכו' הנה ודאי נתכוון למ"ש הסמ"ע בסק"ל סק"ד יעו"ש אכן כאן בס' זה סקל"ז הרי הסמ"ע השוה דעת מור"ם לדעת מר"ן יעו"ש וכן נמי פסק הסמ"ע בס' זה סקכ"ג כסברת מור"ם ואין להניח ודאו דהסמ"ע ולתפוס ספיקא דהש"ך וכן היה דעת הטו"ז כסברת הסמ"ע יעו"ש ריש סק"ל וכבר הורה זקן אחרון הכביד הוא הרב יוא"ל בספרו תוש"י ספ"ג דשם פסיק ותני כסברת מור"ם יעו"ש הן אמת דמשם באירה שיש מנהג לדבריו דלא כמור"ם עכ"פ הרב יוא"ל דחה דבריו בראיות ברורות מדברי הסמ"ע והכנה"ג דמר"ן לא פליג על סברת מור"ם יעו"ש וכוותיה נקטינן ודו"ק:
מור"ם סכ"ב. מי שנדר שכר לחבירו וכו' הנה נראה פשוט מלשון מור"ם דאפילו במקום שלא נתחייב הלוה לשלם השכר וכגון שלא נטל קנין עכ"ז לא נתבטלה הערבות וכ"ך הרב מש"ה מערכת ערב אות צ"ז אלא דראיתי להרב הנז' שהוקשה לו דאמאי לא יוכל הערב לומר אדעתא למישקל אגרא עיילת נפשאי והשתא דלא שקילנא לא משתעדנא וליכא למימר משום דמצי מלוה למימר מאי איכפת לי בהאי דשעבודא דידך לגבאי בלי שום תנאי ואי אית לך דינא זיל ואשתעי בהדי לוה הא ליתא דהא פסק מור"ם בס' ר"ה סי"א דהמחייב עצמו בדבר שאינו חייב דינו כמתנה לכל דבר וכי היכי דבמתנה בגילוי בעלמא סגי הכי נמי במחייב עצמו בדבר שאינו חייב והכא אנן סהדי דלא שעבד עצמו אלא דקבע ליה אגרא עכ"ל והניח בצ"ע ולע"ד נראה דהאמת כן הוא משום שהמלוה יאמר ליה מה לי ולך וכדאמר מו"ר ומה דקשה ליה מההיא דס' ר"ה התם שאני שלא היה שום הפסיד למי שנתחייב אלא הוי אותו החוב כמתנה ובגלוי בעלמא נפל מאליו אבל זה שנכנס ערב אינו מה"ד שיגרום היזק למלוה שאלולי ערבותו לא היה מלוהו ואפילו נאמר דאיירי אפילו בערב שלא בשעת מתן מעות ונתחייב בקנין עכ"ז מסתמא לא הוצרך לתת ערב לאחר ההלואה אלא משום איזה סבה שנתגלית איזה סבה שהיה יכול זה המלוה לגבות ועל ידי ערבותו המתין לו וא"ך מכח גרמא חייב ועיין מהריט"ץ סט"ו קרוב לזה ודו"ק:
שם במור"ם. מי שנדר וכו' ראיתי בס' הצרו"ר החיי"ם דף צ"ח ע"ב ששם כתב משם המשב"ר זלה"ה וז"ל ראובן נתן רשות לשמעון למשכן ביתו לזולת ויטול שמעון לעצמו המעות והתנה עמו שאחר שנה יפדנה וכ"ז שלא יפדה חייב בשכירות הבית יראה דשרי דהא אינו מלוה ולוה רק שנותן לו רשות להלוות מאחרים על ביתו מדי דהוה מ"ש מר"ן ביור"ד סק"ס סט"ז מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לאחרים שילווהו והכא עדיפא דהרי כאלו השכיר ביתו בסך מה והוא ממשכנה לאחרים בניכוי איסר שהיא ג"ך השכירות וחתום הרב המשבי"ר עכ"ל ולדעתי תמיהא רבתי דלמה הוצרך להרחיק עדיו והיה לו להביא ראיה מפסק מור"ם זה בפשיטות שהוא ראיה עצמית שהרי אם לא ימצא ממה לגבות מן הלוה חוזר על הערב והערב חוזר על הלוה דנמצא הערב הוא שנוטל מן הלוה ועכ"ז מותר ליקח הערב שכירות מן הלוה מכ"ש בההיא דחצר מותר ובר מן דין ראיתו שהביא מההיא דיור"ד סק"ס אחהמ"ר התם לא מיירי אלא בנותן שכר לזה לדבר עליו למלוה ומעולם לא נכנס ערב ולמה יהיה אסור הואיל ומעולם לא יהיה תביעה לזה שנטל שכר מן הלוה שום תביעה עליו מה טעם איסור יש אבל בההיא דחצר הואיל והוא תובע ממנו השכירות של החצר ולפעמים יזדקק המלוה לגבות ויגבה מן החצר ובעל החצר יחזור על הלוה ליפרע ממנו א"ך הדר דינו כאלו הוא המלוה ומהיכן שמיעא ליה היתר לזה מההיא דמר"ן דסק"ס סט"ו תמיהא לי אבל מדברי מור"ם אלו ההיתר מפורש ודו"ק: