פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קכב
ש"ע ס"א. אפע"פ וכו' אפילו יש עדים וכו' עיין להרב"י סקכ"א ס"א שכתב דהוא הדין אם שלח לו כתב ידו שיתן לו לא מהני יעו"ש וק"ל:
שם. והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות וכו' עיין להרה"ג מוהר"ר יעקב נאיים זלה"ה בספר זרע יעקב סל"ג שנשאל בראובן שהיה תושב ארג'יל והיה נושא בשמעון תושב עיר אחרת וברבות הימים שלח ראובן כתב לשמעון שיפרע ביד לוי וכן עשה שמעון פרע ביד לוי ובחזרתו לעירו נאנסו המעות מידו ובבואו לעיר נמצא ראובן כבר מת ולא נודע הדבר אם בזמן שפרע ביד לוי היה ראובן כבר מת ויכולים היורשים לחזור על שמעון או דילמא פרע בזמן שהיה ראובן עדיין חי וא"כ שמעון פטור זהו תכלית הענין והרב הנז' מעיקרא רצה לדמות דין זה למ"ש הש"ע בס' ע"ב סל"ד בדין יורש שהוציא שטר וכו' וכו' ומכח זה היה מצדד לפטור שמעון ואח"כ חזר בו ודימה האי דינא למ"ש מר"ן בס' פ"ב ס"ב דאם היה הלואה בשטר וטען הלוה ספק אם פרע אפילו גם המלוה טוען שמא. השטר בחזקתו עומד יעו"ש ומכח זה כתב הרב וז"ל וא"כ בנדו"ד דיש שטר ביד היורשים אפילו שניהם ספק העמיד שטר על חזקתו והא ליכא לחלק כיון דהקבלה ודאית לא דמי להלויתיך ואיני יודע אם פרעתיך דליכא ספק אלא אם נתן או לא נתן אבל הכא ודאי נתן דליתא דכבר הוכחנו בתשובה הקודמת לזו בשם מוהרשד"ם ומהרש"ך כל היכא דפרע ולא פרע כראוי דהוי ספק בפירעון אפילו היתה קבלה ודאית ע"כ עוד הוסיף הרב להאריך מדין אם חייב לצאת ידי שמים ולבסוף כתב וז"ל איך שיהיה לדעתי צריך ישוב בדין זה ומכ"ש אם תפס המלוה עכל"ה:
ואני הפעוט לענ"ד נראה דמאי דרצה לדמות זה הואיל ואיכא שטר לההיא דס' פ"ב בודאי דרב המרחק. דהתם בודאי הואיל ועדיין השטר קיים והלוה מסופק אפילו אם המלוה עצמו מסופק אמרינן העמיד שטר על חזקתו דאם היה פרוע היה נקרע וא"כ מדעדיין קיים ודאי לא נפרע. אבל בנדו"ד דהניח השטר בידו ושלח לוי לקבל המעות א"כ קיום השטר אין ממנו ראיה כלל דהא קא חזינן דאדעתא דהכי נשאר מונח אפילו אם פרע ביד לוי יכול להיות לא יקרע עד שיגיע לידו המעות וא"כ יכולני לומר דילמא פרע בזמן שראובן היה קיים ואין ראיה מן השטר ומה שהוסיף הרב לומר ולהחזיק סברתו מכח מה שפסק בשאלה הקודמת כסברת מהרשד"ם ומהרש"ך דכל היכא דפרע ולא פרע כראוי דהוי ספק בפירעון אפילו היתה קבלה ודאית ע"כ ואנן בדידן לפי עניות דעתי נראה דפטור שמעון דהא הסמיכות שסמך הרב הנז' על סברת מהרשד"ם ומהרש"ך לאו דסמכא הוא דהא רבו כמו רבו סברת החולקים על סברת מהרשד"ם ומהרש"ך כמ"ש אצלי בס' רל"ב לקמן יעו"ש שהבאתי כמה סברות וכוותייהו אנן דיינין הואיל וכללא הוא המע"ה ודו"ק:
ש"ע ס"ג. מי שהרשה לאחר וכו' ואין הנתבע יכול לדחותו וכו' עיין להרב במשחד"ר בנמוקי מהרש"א זלה"ה שהאריך בפלפול בענין מי שהרשה לאחר למכור קרקעותיו ואח"כ שלח לו באגרת שבטל לו השליחות והמורשה לא קבל הביטול ועמד ומכרה ואחר עבור כמשלש שנים בא המרשה וערער על המכירה מכח דכבר בטל ההרשאה באגרת ושלח לו יעו"ש דדעתו הוא דהמכירה קיימת הואיל והקונה לא ידע יעו"ש ועדיפא מזה ראיתי בהשקפה להרב מהר"י אביחצירא ז"ל בספר יורו משל"י ששם פסק דאם הרשה לאחד למכור קרקעותיו ואח"כ עמד המרשה ומכרה לאותה קרקע והשליח המורשה הלך לפי תומו ומכרה לאדם אחר יעו"ש דפסק דמכירת המורשה עיקר ועיקר ראייתו הוא מדברי מר"ן שכתב דאם בטל שליחותו הוא הפסיד לעצמו יעו"ש ולדעתי אנא בריה קלה אין מכאן ראיה חותכת למה שפסק ודו"ק:
ש"ע ס"ו. במור"ם ואינו אלא שליח בעלמ' וכו' אם המורשה הלך ועשה פשרה עם הלוה ולא היה כתוב בהרשאתו שיש לו רשות לעשות פשרה ראיתי בס' כר"ח שכתב בספ"ו וז"ל כתב כנה"ג סמ"ה אות ל"א מורי הרב ח"מ ספ"ה גם הרב מהר"ש הלוי בתשובה סי"ג דמורשה ראובן שנתפשר עם שמעון וראובן טוען שלא עשאו מורשה למחול אלא לגבות דוקא והלוה טוען דמלשון שטר הרשאה שכתוב שעשאו מורשה גמור נראה דעשאו מורשה גם למחול אין טענתו כלום והו"ל כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם עכ"ל ונראה פשוט דדברי הרב הנז"ל הם אפילו בעשה פשרה ע"י ב"ד לא מהנייא פשרתו ופשוט:
ואם היה שם בהרשאה כתוב שהרשהו הן לדין הן לפשרה ראיתי להרב מו"ד נר"ו בס' כר"ח סנ"ח שבא לפניו דין זה במי שהיתה בידו הרשאה בין לדין בין לפשרה והלך המורשה ונתפשר עם הלוה בינו לבינו שלא על ידי ב"ד ופסק דאינו כלום וכוחו הוא מדברי הרב צמ"ח צדי"ק יעו"ש שכתב וז"ל ואחר החיפוש מצאתי הדבר מפורש בס' שע"ר המשפ"ט סקכ"ג וז"ל עיין בתשובת צ"ץ סקכ"ד שכתב דה"ד אלא היכא שכתב לשון זה בבבא קמייתא קודם בבא דזיל דון וכו' דהיינו באותה שכתוב ומעתה תהיה ידו כידי וכו' הוסיף וכתב ועשייתו כעשייתי ופשרתו כפשרתי וכו' בין לתקון בין לעוות התם הוא דמתהני לשון זה שיכול למחול כל החוב אבל אם לא כתב לשון זה אלא אח"כ בבבא דכתב זיל דון וכל דמתעני וכו' הוסיף האי לישנא או לשון הן לזכות הן לחובה לא מהני שיהיה יכול למחול כל החוב יעו"ש מילתא בטעמא. עוד כתב שם הרב צ"ץ היכא דהרשה אותו הן לדין הן לפשרה י"ל שלא היתה כוונתו אלא על פשרה שיצא מבדי"ץ עכל"ה המועתק מס' כר"ח:
אלא דראיתי להרב משכנו"ת הרועי"ם באות ה' סי' צ"ה שגם איהו הביא דברי הרב צ"ץ וז"ל מורשה שהרשה את חבירו בין לדין בין לפשרה וכו' כתב הרב צ"ץ דוקא בפשרה שנעשית ע"פ בדי"ץ ע"ע ונראה דבשטרי הרשאות שכותב וירידתו לדין כירידתי ופשרתו כפשרתי משמע להדייא אע"פ שעשה הפשרה מעצמו שלא ברשות ב"ד וכו' וכן דנים בכל יום ואין פוצה ומצפצף עכ"ל הרב מש"ה ז"ל ולכאורה יש לתמוה לפי דהעתיק הרב מו"ד נר"ו משם הרב צ"ץ שמחלק בין אם נכתבה הרשות קודם בבא דזיל דון וזכי וכו' לנכתבה אח"כ דמשמע בנכתבה אח"ך לא מהנייא וא"כ היאך הרב מש"ה הואיל ומידע ידע בס' צ"ץ וממנו פסק דינא קמא דבין לדין בין לפשרה בעינן על ידי ב"ד א"כ כשבא איהו לחלק ולומר ונראה דבשטרי הרשאות שכותבים ופשרתו וכו' היאך לא ירד לחלק כחלוקו של הרב צ"ץ ז"ל אלא נראה לי דודאי הרב צ"ץ ז"ל לא חלק חלוק דאמרן אלא לענין מחילת כל החוב וכמו שנראה מדקדוק הלשון שהעתיק הרב מו"ד שכתב אבל אם לא כתב אלא אח"כ וכו' לא מהני שיכול למחול כל החוב עכ"ל מכאן מוכח דלענין מחילת כל החוב מחלק אבל לענין פשרה לא שנא נכתבה קודם בבא קמא או אח"כ וק"ל ועיין לקמן סקכ"ג ס"ה ודו"ק:
סמ"ע סקי"ב. שכך כותבין וכו' דאף אם הוציא יותר ממה שקבל וכו' הנה ודאי אפילו כתב דצריך לשלם כל ההוצאה אפילו הוציא יותר וכו' ודאי דוקא אם תהיה ההוצאה כדרך ההוצאה שמוציאין המורשים דהיינו דבר הרגיל וההכרחי וכמו שפסק מור"ם בס' קפ"ב ס"ג שכתב וז"ל מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק זה אין צריך להחזיר לו אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות חייב לשלם לו ע"כ וא"כ גם כאן בודאי בהוצאה של רגילות איירי ובודאי גם שם בסימן שע"ה ס"ז שכתב הסמ"ע ודאי דביורד ברשות והוציא הדבר הרגיל איירי ופשוט ועיין להרב חת"ם סופ"ר חלק חומ"ש ס"ס דשם פסק דאם הוציא יותר מן הרגילות אפילו תפס המורשה מפקינן מיניה מאי דתפס יתר על שיעור הוצאה הרגילה יעו"ש וק"ל:
סמ"ע סקי"ד. ורוצה שמעין וכו' ועיין בתו"ה סימן שי"ג דאם המעות וכו' יכול לחזור עכל"ה לדעתי פשוט דאם היתה עקר הליכתו לשם כי אם לקבל המעות אלו ודאי דצריך ליתן הוצאתו שהוציא וראיה לזה ממה שפסק מר"ן סט"ל סי"ז לוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו לכפות את המלוה וכו' יכול לחזור בו עכ"ל וכתב שם הסמ"ע משם הלבוש שצריך המלוה להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדינא דגרמי וכתב הסמ"ע דדברי טעם הן יעו"ש וכן ג"כ ראיתי להרב הש"ך בסימן קכ"ג סקכ"א בדין מי שנתן הרשאה לחבירו ובשכר ההרשאה זיכה לו שליש או רביע ואח"כ המלוה מחל ללוה הויא מחילתו מחילה וסיים שם אפילו טען המורשה שפזר כבר מעותיו על הוצאות הדרך מכל מקום אין צריך לשלם לו כי אם הוצאותיו דוקא יעו"ש וא"כ הן הם הדברים שכתבתי שצריך לשלם לו הוצאותיו וק"ל:
ש"ע ס"ט. אחד מן האחין או מן השותפין וכו' עיין בסה"ק שו"ת שאלה פ"א דשם ביררתי הדינים העולים מסעיף זה ומס' ע"ז ס"ב אליבא דהסמ"ע והש"ך באיזה מקום יכול אחד מן השותפין לתבוע או לדון יעו"ש ודוק: