אור ברסלב
פעמוני זהב סימן קח

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן קח

סימן קז

ש"ע ס"א. מלוה ע"פ וכו' וצוה בחוליו וכו' ודאי בעינן שיהיה ידוע שלא פרע לו אחר הצוואה ועיין בש"ך סו"ס רנ"ו יעו"ש:

שם דאנן טענין להו שמא פרע אבוהון וכו' עיין להרב כנה"ג הובאו דבריו בס' מאמ"ר קדישי"ן סק"א דלא טענינן להו ליתמי טענה דלא היה יכול אבוהון למיטען אלא במיגו יע"ש אכן הש"ך בס' ס"ט סקכ"ו מסיק שם דטענינן להו אפילו מה דלא הוה אבוהון מצי למיטען אלא במיגו יעו"ש וכן היא דעת מר"ן דפסק כאן בס"ד דטענין להו החזרתי במיגו דנאנסו שהיה אבוהון טוען ואבוהון עצמו לא היה נאמן אלא ע"י מיגו ודו"ק:

ועיין להרב מש"ה אות יו"ד סכ"ב שכתב משם מוהר"ש גאון ז"ל דטענה דלא היה אביהם נאמן עליה אלא בעדים לא טענינן ליהו ונימא אלו היה אביהם חי היה מביא ראיה יעו"ש

וכתב כנה"ג מי שיש בידו נכסי יתומים ומת לא טענינן ליורשים שמא פרע אביהם וכו' עיין מסגר"ת השולח"ן סק"ח סקל"א וכנה"ג סק"ח יהיב טעמא שקרוב הדבר לומר דאפילו אי הוה אבוהון קיים והיה טוען שפרעו שמא לא היה מאמינים אותו בלי ראיה דפירעון יתומים לא שייך אלא בב"ד וצריך שיושב ב"ד על כך לתת חשבון לפניהם ואפילו אם ת"ל אי הוה טעין איהו הוה נאמן מ"מ לא טענינן ליהו ליורשים יעו"ש:

שם. אלא באחד משלשה וכו' ראיתי להרב דמש"א ז"ל שכתב וז"ל ומבואר לקמן סקנ"ז ס"ח שאם סרב נגד הב"ד ולא רצה לפרוע אינו נאמן אח"כ לומר שפרע אם לא בעדים ע"ש שהאריך ועיין סו"ס ע"ט ע"כ והרב פת"ש סק"ב הביא מחלוקת היכא שהדין אינו ידוע כמ"ש בס' קנ"ז סי"א וקנ"ח ס"ח ושע"ה ס"ט משם שע"ר המשפ"ט יעו"ש מ"ש לפי שיטת הפוסקים יעו"ש:

ועיין להרב מהריט"ץ ז"ל סטו"ב דאסור לטעון שקר בשביל היתומים יעו"ש וכן הוא בהרב"י סר"ץ והגם דראיתי למור"ם בסימן ק"ו ס"ה דשם כתב וז"ל י"א דממנין לעולם אפוטר' בין שיש ממש בטענותיו או לא אולי יתפשר עמו לטובת היתומים יעו"ש וכתב שם הסמ"ע סקט"ז דמה שאומר בין יש ממש בטענותיו וכו' על הפוטר' קאי יעו"ש וא"כ מחזי דזה סותר לדברי הרב מהריט"ץ הנז' הרי מצאנו להרב פת"ש שם סק"ד שכתב משם הרב פמ"א זלה"ה דלאו למימרא שרשות ביד אפוטרו' לטעון שקר אלא דקמ"ל אף שטוען מילתא דלא שכיחא ואין ממש בטענותיו שיכול להתברר שלא כדבריו מ"מ אבל בדבר שידוע לאפוטר' שהוא שקר בודאי שאינו רשאי לטעון וכמ"ש הסמ"ע סר"ן סקל"ו והובאו בס' ק"ח בסמ"ע ס"ד יעו"ש וא"כ דברי מהריט"ץ שרירים וקיימים לדינא וק"ל:

במור"ם. מיהו אם טענו היתומים וכו' עיין להרב החבי"ב בס' בע"י חי"י ס"ל דשם מבואר דאיהו ס"ל דאפילו טען היורש בירור דאביו לא לוה והדר באו עדים אנן טענין ליהו שמא אח"כ פרע יעו"ש ותמיהא לי על הרב איך לא זכר שם בדבריו סברא זאת דכתב מור"ם שהיא סברת ב"ת והטו"ר סל"ג יעו"ש ועיין מ"ש לקמן סט"ו וק"ל:

ש"ע ס"ג. אין נפרעים מיורשים קטנים וכו' עיין להגוא"ל ז"ל סימן זה סק"ז שכתב משם המבי"ט דאם המעות הם כדי החוב או יותר מעט אין מניחים אותם ביד הקטנים לאכול הנכסים אלא מניחים אותם ביד האפיטרו' יעו"ש וכן ראיתי להסמ"ע בס' כ"ח סקנ"ב שכתב כן בפשיטות דאם היה החוב ברור מעכבין עליהם שלא לאכול המעות יעו"ש ואנן בדידן לא נפקא בזה דאנן בני מערבא אנו הולכים בזה אחר תקנה שתקנו לנו רבותינו המגורשים בזה וזה קצור התקנה של שנת ש"ה ז"ל שיגבה המלוה כל חובו בשטר אפילו מיתומים קטנים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ע"כ:

ובענין אנן דגרירי אחר התקנה מהו הדין אי מקבלין עדות על יתומים קטנים. בזה יש מחלוקת אם הוא בכלל התקנה או לו עיין בקיצור התקנות שסידר הרב כמוהרפ"ב זלה"ה השייכים לחושן המשפט ודו"ק:

ש"ע ס"ד. הוציא על וכו' עיין מחלוקת גדולה בדין זה בין רבני הדור בדורם ה"ה כמוהר"י ברדוגו זלה"ה וסיעת מרחמוהי ובין כמוהר"י ן' וואליד זלה"ה אם טענינן ליתמי נאנסו כסברת הרי"ף והרמב"ן ושאר פוסקים דכתב מר"ן י"א שטוענים להם וכו' או תפסינן כסתמא דמר"ן כדקי"ל בכל מקום יעויין באורך בסוף ספר קו"ל יעק"ב להרב הנז' בפסקים שבסוף הספר אשר קרא אותם בשם הלכת"א למשיחא יעו"ש דברי שני הכתות ועיין ג"כ ספר וי"ץ סג"ל ולענין הלכתא שמעתי מפי הרב המופלג מוהר"ר יוסף בירדוגו ז"ל שבאותו הדור נמנו וגמרו ועשו מעשה כמהר"י בירדוגו זלה"ה דלא טענינן נאנסו כסתמא דמר"ן:

ודע דאפי' טענת הפסד דהיא מילתא דשכיחא יותר מט' נאנסו ראיתי להרבנים מוהר"ר יעב"ץ ומהר"ם בירדוגו ז"ל כתבו וז"ל ולענין טענ' הפסד אפע"ג דאיהו אלו טען הפסדתי הוה נאמן ונשבע ומנכה עד כדי חלק הפיקדון אנן לא טענינן ליתמי דאי ס"ד דטענינן ליהו טענת הפסד כי היכי דטענינן ליהו טענת חזרה אי הכי אמאי אצטריכו הפוסקים לטענת נאנסו וקמפלגי אי טענין נאנסו או לא והאיכא טענת הפסד דשייכא לעולם וא"כ לעולם לא משכחת לה שיתחייבו היתומים בחלק הפיקדון ובמאי קמיפלגי גם למה אישתמיטייהו לפוסקים טענת הפסד דעדיפא ולא בא זכרונה בדבריהם אלא ודאי דהפסד ונאנסו שקולים הם ויבואו שניהן וכו' וכו' יעו"ש בס' ת"י שהאריכו בלשונם והסכימו דשוים הם כל זה הוא מדברי הרבנים מוהר"ר יעב"ץ והמשב"ר אבל רבני מראק"ס כמוהר"י ן' סעדון ומוהר"א ן' מאמאן זלה"ה פליגי וס"ל דטענת הפסד היא מילתא דשכיחא וטענינן והסכים עמהם הרב כמוהר"א אזולאי זלה"ה אבל רבני אגאדיר ה"ה כמוהרר"ך ן' מלכא ומוהרר"י גדליה הסכימו לדעת מוהר"ר יעב"ץ והמשבי"ר הנז"ל:

וכל מחלוקת זה אינה אלא לגבי הקרן אבל לגבי הריוח ראיתי להרבנים מוהר"ר יעב"ץ והמשבי"ר דס"ל דאפילו יש עדים שהרויח המתעסק ורוצה המלוה להוציא ממנו הריוח בזה אפילו לדעת סתמא דמר"ן טענינן נאנסו מעות הריוח או הפסיד כנגדו ואבד הריוח ההוא בענין רע וכמו שמבואר מדבריהם לקמן:

ולענין הריוח שנהגו לעשות בשטרי עסקות בזמנינו לתת לו סך עסקא ומתנה עמו שאם ירצה לשלם בידו סך כו"ך בכל חדש מחל לו במותר הריוח וכו' או בשטר עסקא סתם שצריך לתת לו החשבון לפי מה שהושוואו כיצד תהיה חלוקתם לעת פרידת השותפ' ומת הלוה ועתה המלוה טוען על היורשים לפרוע לו קרן וריוח ראיתי בספר פסקים כת"י ששם עלו שבטים כמה גדולי עולם ה"ה הרב מוהר"ר יעב"ץ ומוהריב"ע והמשבי"ר ורבני סאלי יע"א ה"ה מוהר"י הצרפתי ומוהר"ש קארו זלה"ה ורבני מראקי'ס ורבני אגאדיר יע"א שכולם נתנבאו בסגנון אחד דפטורים היורשים מן הריוח וז"ל וכל זה אמרנו לענין קרן אך לענין הריוח ודאי טענין ליתמי שמא לא הרויח כלום ואת"ל הרויח שמא ראשון ראשון שהיה מרויח היה מגביהו לבעל העיסקא ולא נשאר בידו כלום והן אמת שהאלמנה צריכה לקבל חר"ס שאינה יודעת שנשאר כלום מהריוח ביד בעלה וכן אם יש יתומים גדולים יקבלו חר"ס ג"כ ותו לא מידי עכ"ל וכן ראיתי להרב חת"ם סופ"ר סקל"ו דשם ג"כ פסיק ותני דאין היורשים משלמים מן הריוח כלום:

אך ראיתי בס' הנחמד כר"ם חמ"ר בס' קפ"ט ששם פסק ארוך שהעתיק הרב מוהרש"ץ משם מו"ז הרשב"ץ זלה"ה דאם היה כתוב בשטר עסקא שהאמין המקבל עסקא לנותן על הקו"ר ומכ"ש אם היה כתוב בו על הקו"ר וגם כתוב עכ"ע שט"ז ופרעונו ומת המקבל ובא המלוה וטען שהמקבל הודה שהרויח ותובע הריוח שהדין עמו ויטול הריוח שאמר הודה לו בלי שום שבועה אחר שיקבל חר"ס שכן הודה לו יעו"ש פסק ארוך טעמו ונימוקו עמו ודו"ק:

ודע דאפילו על פסק זה שכתבנו משם הרב הרשב"ץ דאם היה כתוב נאמנות על קו"ר וכו' יכול הוא לטעון שהמקבל הודה לו וכו' דוקא אם היה הנותן חי וטוען כן בברי אבל אם מת הנותן והניח השטר לא טענינן ליורשים דילמא אי הוה אבוהון חי היה טוען שהמקבל הודה שהיה ריוח. זה לא טענינן אפילו נגד המקבל עצמו אפילו בעודו חי והילך לשון הרב הגדול רב אד"א זלה"ה בס' מעי"ן גני"ם דף קל"ו ע"ב וז"ל שטר עסקא שיש בו נאמנות לבעל העיסקא אפילו ע"ח הפיקדון בכל ענין ומת בעל העיסקא והניח יתומים קטנים דיין אחד טעה בדין זה וסבר דכה"ג נמי טענינן ליתמי שאם היה אבוהון קיים היה נאמן לומר שיודע שלא נאנסו וזה שבוש גדול דמה שאמרו טענינן ליתמי היינו לאפטורי וכו' ולא להוציא דמספיקא לא מפקינן ממונא וגדולה מזו כתב הרא"ש דזמנין אפילו לאפטורי לא טענינן ליתמי בסע"א גבי אם האמין המלוה ללוה דאם מת הלוה חייבים היורשים לפרוע ולא טענינן ליהו שמא פרע אפע"ג דאי הוה חי היה נאמן וכו' ואפילו מאן דפליג התם הטעם הוא משום דהוי לאפטורי אבל להוציא ח"ו לא טענינן להו שמא להוציא ממון מחזקת בעליו זה ודאי שיבוש מפורסם יעו"ש:

ש"ע סי"א. בד"א שיורשי המלוה וכו' כשמת מלוה ואח"כ וכו' יש לספוקי לע"ד אם באופן מתו שניהן לוה והמלוה בבת אחת באיזה מציאות שמתו בנקודה אחת מהו הדין ונלע"ד דבני המלוה גובים מיורשי הלוה והוי זה בכלל הבו דלא לוסיף עלה וראיה לזה ממה שראיתי מתרצים פסקי מר"ן דספ"ד ס"ה עם פסק דסק"ח סי"ד שהקשו המפרשים ומתרצים דההיא דספ"ד איירי שעמד אביהם בדין ונתחייב שבועה ובס' ק"ח מיירי דלא הועמד בדין כלל דעדיין לא נתבררה עליו השבועה יעו"ש דמחלקי בכך וא"כ לפי חלוק זה הרי נתברר לך דלא אמרינן אין אדם מוריש אלא כשתהיה השבועה מבוררת וא"כ בכאן שמתו בבת אחת מכ"ש הוא דאינם נשבעין והחידוש הוא אפילו לפי מה שדחה הסמ"ע חלוק זה וס"ל לפי האמת דמאי דקי"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו הוא אפילו לא עמד בדין יעו"ש בסימן זה ובספ"ד עכ"פ דוקא כשמת לוה תחילה הוא דאמרינן דמשעת מיתה הוקבעה השבועה על המלוה וא"כ כשמת קרינן בו אין אדם מש"ל אבל אם מתו גם שניהם יחד דלא הוקבעה בשום זמן שבועה על המלוה בזה לא יש כאן כלל שום ירושת שבועה לבני המלוה ולא יש כאן כי אם ירושת ממון ופשוט ודו"ק:

ובענין אם יש ספק אם המלוה מת תחילה או אם הלוה מת תחילה ולא נתברר הדבר זה הדין נסתפק בו הרב בעל מש"ה במער' אל"ף אות ס"ה שבא לפניו פסק זה והעלה דבני המלוה גובים מבני הלוה דהואיל ודרב ושמואל הבו דלא לוסיף עלה בכל דהוא דחינן לה הואיל ואינה אלא לחומרא יעו"ש באורך:

ראיתי להרב בעל שע"ר שלמ"ה בס' ל"ח שנסתפק בראובן שהיה לו שטר על שמעון ומכרו ללוי ומת לוי הלוקח בחיי שניהם ואח"כ מת שמעון הלוה ואח"ך מת ראובן מי קרוי שמעון מת לוה בחיי מלוה שהוא ראובן המלוה או נימא דזה קרוי מת מלוה שהוא לוי הלוקח בחיי הלוה שהוא שמעון יעו"ש שהעלה דהלוקח הוא הקרוי מלוה וקרי כאן מת מלוה בחיי לוה וגובים בשטר זה בני הלוקח יעו"ש ועיין בהרב"י סימן זה בתשובת הרא"ש משם הרמב"ן ובהד"מ שם ודו"ק:

ש"ע ס"ב. אם היה השטר משכונה והיה אביהן מוחזק בה וכו' עיין להרב תוש"י סקל"ד שפירש דהאי מוחזקת היינו באוכל פירות אבל אם אינו מוחזק לאכול פירותיה אפילו עשאה לו אפותיקי מפורש אינו גובה מן היורשים כי אם בשבועה דוקא ואפילו במוחזקת זה לאכול פירותיה דפסק מר"ן דגובה בלי שבועה היינו דוקא מן היורשים הוא דגובה בלי שבועה אבל לגבי ב"ח לא מהני ליה מה שהיא מוחזקת בידו אלא פסק דצריך לישבע דמילתא בטעמא דהואיל המוקדם שנשבע הוא משום דחיישינן לקנוניא א"כ הוא הדין אפילו אוכל פירות יש לחוש שמא מניחו לאכול פירות משום קנוניא לרמות הב"ח יעו"ש ועיין במשחד"ר ז"ל בנמוקי מהרש"א בס' זה סי"א דשם ג"כ פסק כדעת הרב יואל ה' דבעינן שתהיה מוחזקת לפירות ועיין להרב בי"ת יאוד"א ז"ל בס' מ"ב דשם מביא משם רבו דעדיפא מזה דספוקי מספקא ליה בדין משכנתא בנכייתא אפילו לגבי מת לוה בחיי מלוה אי בעינן שיהיה דר בה ומוחזק לאכול פירות דבעינן תרתי או אפילו בהחזיק לאכול פירות די יעו"ש שמכח הספק בא בפושרין יעו"ש וכן ראיתי להרה"ג מו"ז המלאך רפאל ביבאס זלה"ה בפסק אחד שלו הובא בס' כר"ח להרב מו"ד זלה"ה בח"א חיור"ד סכ"ה שכתב וזל"ה נראה דלא כתב מר"ן אלא אם אביהם מוחזק בה והכוונה שהוא דר ואפילו אם אוכל פירות ולא דר בה לא מיקרי מוחזק וכמ"ש להדייא הרב כנה"ג ספ"ב הגהו"ט אות ט"ו עכל"ה הן אמת דשם ראיתי להרב מו"ד זלה"ה שחלק עליו וסבירא ליה דבאכילת פירות לחוד הוי קרוי מוחזק יעו"ש לעד"ן דראיות שהביא דברי הרב מו"ז זלה"ה אינם מוכרחות דיש לחלק בין מכר לחוב דמשכונה ופשוט יעויין בדבריו והן אמת דמדברי הרב יוא"ל זלה"ה האמור לעיל כ"כ נראה דלא שקיל וטרי אלא בהחזיק לאכול פירות ואינו מזכיר בדבריו דר אפילו הכי אין ממנו ראיה לומר דס"ל דבאכילת פירות לחוד סגי דזה לא יתכן דהא בתחילת דבריו שם הביא דברי רב כנה"ג הנז"ל וסיים עליהם וז"ל הרי להדייא מפורש דדוקא בהיה דר ומחזיק לאכול פירות הוא דלא בעי שבועה לסברא זו שהיא סברת הראב"ד שפסק מר"ן ז"ל כוותיה וכו' וא"כ הרי ס"ל דלדעת מר"ן דפסק כהראב"ד תרתי בעי וא"כ מאי דהוי שקיל וטרי ולא נקט בדבריו כי אם אכילת פירות משום דבמעשה דידיה שנשאל עליו לא היה אלא אפותיקי מפורש ולא היה שם אפי' אכילת פירות לכך נקט שם אכילת פירות לחוד דהיתה כוונתו דהואיל ואפילו אכילת פירות לא היתה לא נכנס אותו דין אליבא דכו"ע בדין משכנתא מוחזקת ודו"ק אך באמת דברי הרב משחד"ר לא הזכיר בדבריו דר כלל ומיחזי מדבריו דהעיקר הוא אכילת פירות ועיין בס' ויאמ"ר יצח"ק סמ"ז ועיין בס' ברי"ת אבו"ת דף קכ"ז ע"ב וכל זה הוא הפך דברי הרב שע"ר שלמ"ה בס' כ"ח שהביא כל להקת הפוסקים ופלפל בדבריהם ודעתו היא דכל שהיא משועבדת מוחזקת קרויה יעו"ע:

ולענין חזקה זאת דכתב מר"ן אם היא מוחזקת עיין ג"כ בס' משחד"ר בנמוקי מהרמ"א זלה"ה בסי"א בתוך התשובה שנסתפק אי בעינן שתהיה מוחזקת בידו שלש שנים ואוכל פירותיה כדין שאר חזקות או הכוונה דאם מוחזק לאכול פירותיה אפילו כל שהוא. ומסיק דלא בעינן כלל חזקת שלש שנים דהואיל ועקר הטעם דהואיל וראינו אותו אוכל פירות הוא ראיה ששטרו אמת א"כ לאיזה ענין צריך שלש שנים בכל דהוא סגי יעו"ש מדברי מהרמ"א אלו ג"כ נראה דלא קפיד כי אם על אכילת פירות ולא בעי דר ודו"ק:

ש"ע סט"ו. מלוה או יורשיו וכו' וטענו אמר לנו אבא וכו' עיין במור"ם סימן זה ס"א דשם פסק אפילו לא תהיה המלוה בשטר אלא אפילו מלוה ע"פ ויש עדים שלוה אך עכ"פ בין כאן ובין שם כתב הסמ"ע דוקא טען ברי יעו"ש דאם לא טען ברי הגם שאמר תחילה לא היו דברים מעולם אפילו יביא עדים אח"כ במלוה ע"פ יש לנו לטעון שמא פרעו אח"כ ולא יטול כלום ובמלוה בשטר נזקיקוהו למלוה לישבע וליטול או לבניו אם מת מלוה בחיי לוה:

וראיתי בספר אחר כת"י קדמון שכתב משם מהרשד"ם כעין זה דהיינו מלוה שהוציא כתב יד הלוה על היורשים והיורשים טענו שאין זה כתב יד של אביהם כלל ואח"כ קיימו המלוה אפילו הכי טענינן להו שמא פרוע הוא ודו"ק:

ש"ע סט"ז. יורש קטן וכו' לפי שאין מקבלין וכו' עיין לעיל בס"ג דשם ציינתי דאנן בני מערבא דמנהגינו הוא לגבות מיתומים קטנים עכ"פ בענין אי מקבלין עדות על היתומים היא במחלוקת שנויה יעו"ש נר' דבנדו"ז דמסיק בו מר"ן שהיתומים מוציאין שטר והלוה מוציא שובר נלע"ד דאפילו מאן דסבר דמקבלין עדות על הקטנים הוי בכלל התקנה עכ"ף בכאן יודה דאין מקבלין דזיל בתר טעמא למה מקבלין הוא כדי שלא תהי' נעיל' דלת בפני לוין ובכאן לא יוצד' אותו הטע' ודו"ק:

והגם שיש להקשות על דין זה דפסק הש"ע כאן דאין מקבלין עדות להוציא השטר מיד היתומים על זה יש להקשות מהא דפסק לקמן בס' ק"י ס"ו דקרקע שהיתה בחזקת קטנים וכו' עיין בס' משחד"ר בנמוקי מהרש"א שיישב שם כל זה יעו"ע:

ועיין עוד שם מדין קבלת עדות לקיים שטר על היתומים דמסיק למסקנא דדינא על פי דעת מר"ן הדין הוא שיכולים לקיים יעו"ש ובאמת כן מפורש מן הש"ע סק"י ס"ד ע"ש בדברי הסמ"ע סקי"א ובש"ע שם ס"ו ודו"ק אך לא כתב יד בזה אין מקיימין ובודאי נעלם ממנו דברי הסמ"ע בס' ק"י סקי"ח ועיין שם בבאה"ט ועיין בקצו"ה ובס' פת"ש ודו"ק:

ועיין עוד שם מדין צוואה שהדין הוא שיכולים לקיים אותה בפני האפוטרפוס יעו"ש ועיין בסק"י ס"ט ושם ודו"ק:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה