פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן עג
ש"ע ס"א. המלוה את חבירו וכו' ראיתי להכנה"ג שכתב הקובע לחבירו זמן לפורעו בזמנים מחולפים וסחורות ידועים א"י לומר לסוף הזמנים תפרע לי הכל בבת אחת ואם עברו הזמנים ולא תבע המלוה הלואתו א"י לכופו ללוה שיפרע בבת אחת אלא לזמנים מחולפים כפי אשר יראה בעיני הב"ד עכ"ל הביאו הרב מאמ"ר קדישי"ן סי' זה סקכ"ו והביאוהו כמה אחרונים ואני ראיתי להרב בנ"י חי"י שכתב וז"ל מי שהרויח זמן לבעלי חוביו לפרוע לזמנים מחולפים בכל כך קצוה והלוה גרם את העיכוב שלא נתפרע בזמנים המחולפים אינן חייבים לפרוע לו הכל בבת אחת ולא במעות כי אם יפרע לו בזמנים אחרים בכל כך קצוה לפי תנאם הר"ש יונה סל"ד עכ"ל ורואה אנכי שיש הפרש בין מה שתלה הדבר הרב החביב ז"ל בראות עיני הדיין ובין מה שכתב הרב בנ"י חי"י משם הר"ם יונה כאשר יראה הרואה:
ואם היה המלוה הולך ובא אצלו והלוה דוחק אותו בלך ושוב עיין בס' משי"ש ח"א סקע"ו ובחלק ב' סימן קצ"ו ובער"ך השולח"ן יעו"ש:
ולענין אם כתב לו לזמנים מחולפים והתנה עמו שאם יעבור זמן ראשון או שני וכדומה ולא פרעו דחל עליו חובת הפירעון ראיתי להרב מוהרר"י ן' וואליד זלה"ה בספרו הנכבד וי"ץ ח"ב סקע"ז שפסק שם אפיל לא תבע המלוה ללוה צריך להביא לו מעותיו ואם לא הביאם לו חייב בכל יעו"ש עיין משי"ש ח"א קט"ז ולדעתי דעת הדיוט נראה דדיניה דהרב כנה"ג והר"ש יונה אם איירי אפילו היה החוב בשבועה דהואיל ולא תבעו המלוה ללוה הוי כמוחל לו באותם זמנים דהגם שהיה הלוה מושבע לפרוע באותם זמנים הרי מצינו להסמ"ע בס' זה סק"כ שכתב דאין חומר של השבועה מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו יעו"ש וכן דעת הש"ך סקכ"ו והגם דהטו"ז פליג שם ומחייבו לשלם אפי' בלי תביעה מצד השבועה הרי מצינו להרב מאמ"ר קדישי"ן שדחה כל תמיהותיו ומיישב דברי הסמ"ע וא"כ ראוי לפסוק כסמ"ע דהואיל ולא תבעו אינו חייב לקיים שבועתו א"כ ממנו נלמד לנדו"ד שנתחייב לזמנים מחולפים ולא תבעו הוי כמחל לו לאותם זמנים ואפילו יהיה בשבועה לא ישלם הכל בב"א וק"ל:
זה זמן רב נשאלתי מרב אחאי כמוה"ר משה אלמאליח נר"ו מעי"ת רבאט יע"א ושאלתו היתה במי שהשכיר לחבירו קרקע דרך משל בדורו לחודש וקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דאזי בכל חודש חל עליו לפרוע שכירות חודש שעבר ועל זה שאול שאל האיש אם המשכיר שתק ולא תבע לשוכר לגדל פרע מדי חו"ח עד שעבר זמן רב אם יכול השוכר לומר לא אפרע לך במה שעבר אלא דורו אחד בכל חדש כמו שנשתעבדתי לך ולא בב"א ע"פ פסק הרב החביב הנז' והיתה תשובתי אליו דזה לא נכנס בדין הכנה"ג הואיל ולא היתה עיקר הקצבה של דורו בחודש אלא על עיקר השכירות לידע כמה בחודש אבל לא לענין הפירעון שיפרע דורו בכו"ח ובודאי כוונתם היתה שבכל זמן שיתבע המשכיר על השוכר לשלם ופוק חזי מה עמא דבר ועיין מ"ש לקמן בס' שי"ז מדברי מהריט"ץ דסי' י"ח ודקדק ממנו ודו"ק:
והן היום אחר זמן גדול נראה בעליל ספר הבהיר משי"ש להרה"ג מוהר"ב זלה"ה וראיתי לו בח"ב ס' קצ"ו ששם כתב תוך התשובה וז"ל ודמי זה לשכירות בתים ופועלים שאף שהחיובים הם מדח"ב כיון שנשלם הזמן צריך לפרוע בב"א וכו' שכל שהסירוגין לא נעשו ביד אדם כי אם ממילא חייב לפרוע יעו"ש ברוחב והן הם הדברים ממש שהשבתי וששתי שנתכוונתי לדעת עליון ודו"ק:
ועיין להרב פת"ש שכתב משם הרב הגאון ר' עקיבא איגר דהוא הדין במכר לו חפץ ולא קבע לו זמן דדינו הוא כסתם הלואה שלושים יום:
גם ראיתי לו שכתב ג"כ משם הגאון זלה"ה דמי שכתב לחבירו שיפרע אותו במשך זמן שלשים יום הכוונה שיפרע מעט מעט ומ"מ אם לא היו לו מעות מוכנים אין ב"ד יכולים לכופו ואין יורדים לנכסיו עד תום הזמן מהריק"ש ז"ל:
עוד ראיתי להרב מש"ה מערכת ה' אות מ"א שכתב הא דאמרינן סתם הלואה שלשים יום דוקא בדאתו לידיה בתורת הלואה אבל אם נתנם על המקח ונתבטל המקח אי נמי בקונה כליו ממי שקנה מגנב שאינו מפורסם שצריך הבע"ה ליתן דמים שחוזר הבע"ה ונוטל דמים מגנב אי נמי לוקח מגנב מפורסם שהבעלים נוטלים שלהם בלי כסף ובלי מחיר שהלוקח חוזר וגובה מעותיו מהגנב וכ"כ הש"ך ר"ס שנ"ו ועיין להמש"ל בפ"ה מהלכות גניבה דין ב' ופרק שביעי מהלכות גזילה יעו"ש:
סמ"ע סק"ג. בין במלוה ע"פ פירוש ולא אמרינן כיון דטרח לכתוב שטרא דעתו איותר מזמן שלשים יום ע"כ ראיתי להרב טו"ז שכתב דאדרבא הרבותא היא על מלוה ע"פ והקשה על דברי הסמ"ע מן הגמרא וז"ל דהא איתא בגמרא בזה"ל תנא המלוה חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום סבר רבה בר בר חנא קמיה דרב לומר ה"מ מלוה בשטר דלא עביד איניש דטרח וכתב שטר בציר מתלתין יומין אבל מלוה ע"פ לא אמ"ל רב הכי אמר חביבי אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ משמע דעיקר הרבותא בע"פ ולא בשטר ובלי ספק שלא עיין בגמרא עכ"ל וראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן ז"ל שתירץ לקושייא זו וז"ל ולענ"ד נראה ליישב דברי הסמ"ע ודבריו מבוררים מלישנא יתירא דאמר הכי אמר חביבי אם המלוה בשטר וכו' וקשה לאיזה צורך כתב המלוה בשטר דעיקר היא דמלוה ע"פ א"כ הו"ל לקצר ולומר הכי אמר חביבי אפילו מלוה ע"פ אלא ע"כ צ"ל דסד"א דדוקא במלוה איצטריך קרא לאשמועינן כדמסיק הש"ס שצריך להמתין שלשים יום והטעם משום דהמלוה להוצאה ניתנה מסתמא היתה כוונתו כך בשעת הלואה ולא יותר משלשים יום משום דלא טרח אבל במלוה בשטר דקא טרח דעתו היה יותר משלשים יום קמ"ל דאין לחלק וזהו כוונתו שהאריך עכ"ל ואני הפעוט נלע"ד דאחר המחילה מכבודו דאין תרוצו עולה יפה דסו"ס לדידיה נמי תקשה למה הוצרך להאריך ולומר הכי אמר חביבי וכו' וכו' לא הול"ל אלא הכי אמר חביבי אפילו מלוה בשטר ולא עוד ולכשיאמר זה הלשון הרי ודאי תהיה כוונתו בתשובה זו לא כמו שעלה על דעתך דמלוה ע"פ תהיה גרוע דלא למיתן ליה שלשים יום אלא הכי אמר חביבי אפילו מלוה בשטר ומדקאמר אפילו מכ"ש מלוה ע"פ וא"כ אדרבא מה שפשוט יותר לומר דיהבינן ליה שלשים יום הוא מלוה ע"פ וא"כ אם כדברי הרב מאמ"ר קדישי"ן דהוצרך להאריך להשמעינו חדוש זה סו"ס הו"ל למינקט בקצור כמו שכתבתי ואזי יהיו הדברים קצרים ונשמעיניה להאי חדושא:
ועוד דמנא ליה דהוצרך להאריך בשביל זה הרי יכולים לומר דרב הכי שמע מחביבי דאחד זה ואחד זה ולא שמע ממנו לשון אפילו זה וכו' או אפילו לשון זה וכו' ולכך מה ששמע אמר ואל תקשה ג"כ על חביבי עצמו היאך לא אמר דבריו בקיצור אפשר דחביבי ספוקי מספקא ליה אם הרבותא היא בע"פ וכדעת רבה ב"ב חנה וכמ"ש הטו"ז או אפשר אדרבא הרבותא היא בשטר וכמ"ש הסמ"ע וא"כ הואיל ומספקא ליה נקט דבריו הכי אחד זה ואחד זה וכו' על כן אמינא אחר המח"ר
ולעד"ן לי לתרץ על דברי הסמ"ע הוא דהסמ"ע אזיל לשטתיה דס"ל דכל מקום שאומר שני דברים כגון כאן שכתב אחד זה ואחד זה הדרך הוא למינקט דבר שיש להסתפק בו ברישא ודבר שהוא פשוט בסיפא וכמו שראיתי לו להסמ"ע בס' ע"ב ס"ב שכתב שם מר"ן וז"ל המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוה לו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלואתו הרי זה שומר שכר ע"כ וכתב שם הסמ"ע סק"ו דודאי צד היותר פשוט למהוי עליה שו"ש הוא המלוה פירות וקבל משכון ומה שכתב מר"ן בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות דרכו למינקט הפשוט באחרונה יעו"ש וכן כתב ג"כ סק"ח על מ"ש שמשכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו דכתב הפשוט באחרונה יעו"ש הרי לך דס"ל דמר"ן כותב כך משום אורחא דמילתא דמר"ן הכי הוא וא"כ גם כאן הואיל ומר"ן פסק כאן וכתב בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ וכו' כתב איהו דהפשוט הוא לדעת מר"ן הוא מלוה ע"פ ובודאי הגם שעיניו ראו כל יקר מה שאמר רבה בב"ח בגמרא דממנו משתמע כדעת הטו"ז עכ"פ הואיל והשיב לו רב הכי אמר חביבי אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ ודאי דגם שם פירושו הוא מדנקט מלוה בשטר ברישא ואח"כ מלוה ע"פ בודאי דצד שיש לספוקי והוצרך להשמעינו הוא מלוה בשטר וכדעת הסמ"ע ומלוה ע"פ דאמר באחרונה הוא היותר פשוט ודעת רב משם חביבי הוא הפך מסברת רבה בב"ח ודו"ק כי נכון הוא:
ש"ע ס"ב. ואם היה שם עד"א נשבע שבועת התורה עכ"ל מכאן נראה דה"ה אם הלוה אומר חמשים זמנם לפרוע לך בזה היום וחמשים לסוף עשרה ימים דצריך ג"כ לישבע שבועת מודה במקצת דהא אין חלוק בין כפירת ממון לכפירת זמן ומה שהזכיר מר"ן ואם יש ע"א מכחיש הלוה ולא כתב ואם הלוה מודה מקצת שהיום סוף זמנו והשאר כדאמרן איכא למימר דחדא מינייהו נקט אלא דמדברי הסמ"ע סי' זה סקי"ב נראה דאפילו במודה מקצת אין עליו ש"ד דהא שם הקשה על המלוה דנוטל בשבועת הסת למה לא הצריכוהו לישבע בנק"ח והוצרך לתרץ דלא הושוואו כפירת זמן לכפירת ממון אלא לשבועת הסת אבל לשבועה דאורייתא לא הושוואו כפירת זמן לכפירת ממון דמשמע אם יש כפירה בין מלוה ללוה וכגון מודה מקצת אינו חייב ש"ד ואל תקשה מ"ש מר"ן כאן אם יש ע"א וא"כ הרי מצינן שבועה דאורייתא בזמן. יש לחלק בין כפירת שהיא בין המלוה ללוה לחוד לכופר את העד דעל כפירת העד חייב שבועה דאורייתא ועדיין צ"ל בדבר ודו"ק אחר זמן רב זכיתי לספר חכמ"ת שלמ"ה ושם ראיתי לו בס' זה שנסתפק בדין זה והדר פשטה דחייב לישבע שבועה דאורייתא יעו"ע ולדעת הסמ"ע הנז' צל"ע ודו"ק.
שם ס"ב. ואם היה שם עד"א נשבע וכו' עכ"ל ובס"ד כתב בד"א במלוה ע"פ בלי משכון אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמנו ישבע המלוה הסת ויטול ע"כ וכתב הסמ"ע סקי"א וז"ל האי בד"א קאי גם אשבועת התורה הנ"ל בס"ב כשהמלוה טוען היום סוף הזמן עכ"ל ומזה הקשה אלי הרב כמוהר"י צבע נר"ו דהיאך קאמר דהאי בד"א קאי גם אמאי שכתב מר"ן דאם יש למלוה ע"א דמשמע דבא לומר דאם המלוה על המשכון אפילו יש לו עד"א צריך לשבע הס"ת ומזה הוקשה למהר"י הנז' הרי קי"ל דעד"א פוטר מן השבועה אפילו בנשבעים ונוטלים זהו תוכן דבריו ואני נומיתי לו דאין כאן קושייא דהאמת הוא דכוונת הסמ"ע לומר דמר"ן בא לומר דאותו דין שכתב בס"ב היינו דווקא בע"פ דהיינו היתה ההלואה בלי שטר ובלי משכון ואח"כ סיים מר"ן מדין אם היתה ההלואה בשטר או במשכון דינו הוא שישבע ויטול אבל מדין אם המלוה על המשכון וכו' ויש עד"א למלוה מזה לא דבר מר"ן דפשוט כדקי"ל דעד"א פוטר מן השבועה ולמה צריך להשמיענו דין זה דפשיט הוא דאפילו מן שבועה שנוטל בה ממון פוטרו מכל. שבועת הסת על הזמן ודאי פוטרו ומכח זה דלא הזכיר מר"ן דין זה דהמלוה אומר היום סוף הזמן ויש לו עד"א שמסייעו לזה בא הסמ"ע לומר דמאי דקאמר מר"ן כאן בס"ד דדינא דס"ב איירי בדלא היתה המלוה על המשכון הוא קאי גם אאותו דין דיש למלוה עד"א דהגם דלא הזכירו מר"ן אלא סיים בדבריו ואמר אבל אם היתה מלוה בשטר או במשכון וכו' ומדין עד"א לא הזכיר לזה כתב לך הסמ"ע דאל תטעה דודאי גם עלה קאי ולרוב פשיטותו לא כתבו מר"ן
גם יש לפרש כוונת הסמ"ע באופן אחר דכוונתי לומר גם אשבועת התורה הנז"ל בס"ב קאי וכו' כוונתו לומר דגם מדין שבועת התורה קאי ומאי דקאמר הנז' בס"ב לאו אאותה שבועה עצמה קאי דהיינו שיש למלוה עד"א מסייעו אלא מדין שבועת התורה דהיינו שיש ללוה עד המכחיש את המלוה ומאי דקאמר הנז"ל כוונתו מאותו דין נמי של שבועת התורה איירי ובא לומר כאן דאפילו הכי המלוה נשבע הסת דוקא וזה מקבל לדברי הסמ"ע דסקי"ב דאין שבועה דאורייתא על הזמן אבל נראה לי דזה דוחק עצום דלמה הלוה ישבע מדאורייתא ע"פ עד"א כמ"ש בס"ב ולמה המלוה לא ישבע ע"פ עד"א ומה שיש ליישב בין דברי הסמ"ע דסקי"ב עה פסק מר"ן דס"ב עיין מ"ש לעיל על סעיף זה על כן נראה לי דפירוש קמא עיקר ודו"ק:
ש"ך סק"ה. ומ"ש דהוי כנאמנות או אל תפריעני וכו' ליתא דבא"ל אל תפריעני אלא בעדים גופיה קי"ל דמהני עכל"ה עיין מ"ש לעיל ס' סמ"ך על דברי הסמ"ע סקכ"ו תרוץ לקושייא זאת ודו"ק:
ש"ע ס"ו. הנשבע לחבירו לפורעו קודם וכו' עיין ביור"ד סרכ"ח סמ"א ובמור"ם סרל"ב סי"ב מדין הנשבע לעשות איזה דבר או לפרוע לחבירו ואותו יום נאנס אם אח"כ יכול לעשותו אם הוא מחוייב לעשותו אה הוא מחוייב לעשותו מחמת השבועה או לא יעו"ש חלוקי דינים:
ועיין להרב משנ"ה למל"ך במי שנשבע לפרוע לחבירו מאתים ביום פלוני ובאותו יום של הזמן נאנס ולא נזדמן לו כי אם מנה אם חייב לתת המנה או אין צריך לתת לו אפילו המנה עיין זה במל"ם פ"ה מהלכות שבועות הלכה כ' יעו"ש:
ומי שקבל עליו בקנין לעשות איזה דבר ביום פלוני ואותו יום נאנס עיין דינו בס' כ"א סק"ד ועיין שם במאמ"ר קדישי"ן ועיין סמ"ע סי' רכ"ז סקי"ז ובבאה"ט שם משם הטו"ז ובמשכנו"ת הרועי"ם מערכת א' סל"ג ועיין בש"ך סנ"ה סק"א איזה מיקרי אונס וק"ל:
ש"ע ס"ז. הנשבע לפרוע לחבירו ואירע אותו יום בשבת חייב לפורעו קודם וכו' נלע"ד דמר"ן מיירי בתובעו המלוה בע"ש ואומר לו תפריעני היום הואיל ויום מחר שהוא יום הזמן אירע בשבת על זה חייבוהו דהוי כאלו תבעו בזמנו אבל אם לא תבעו בע"ש היאך יחייבוהו ליתן משכון בשבת הרי מסתמא המלוה לא יתבע ללוה ביום השבת וא"כ הואיל ואינו תובעו הרי לא עבר וכמ"ש הסמ"ע סקי"ח משם הרב תרומ"ת הדש"ן וגם הש"ך משם הרשב"א ועדיפא מזה הוא הב"ח שכתב דגם הרא"ש עצמו מריה דהאי דינא ס"ל הכי דבעינן עד שיתבע אותו המלוה הלאו הכי אינו עובר אלא ודאי בתובעו ע"ש איירי כאן אחרי זאת ראיתי להטו"ז בסק"ו שהקשה על הסמ"ע מסעיף זה כמ"ש וחלק עליו יעו"ש ואני הדל נלע"ד כמ"ש ליישב על דברי הב"ח והסמ"ע והש"ך וכו' גם יש לי לחלק ולומר דשאני מי שאינו תובע את חבירו שאינו עובר הואיל והוה בידו לתבוע ולא תבעו הוי כאלו מחל לו אבל בכאן שהמלוה הוא אנוס מכח דאיסור שבת הוא דרביע עליה לא מיקרי מחילה ולכך צריך לפורעו ע"ש או יתן לו משכון ודו"ק. ועיין להרב בעל משכנו"ת הרועי"ם מערכת שי"ן אות נ"א כמה האריך הרחיב על דין זה של הש"ע ולבסוף העלה דמדברי הש"ע לא נזוע יעו"ש:
ש"ך סקכ"ד. פטור וליתן לאשתו ולבניו דהמלוה אינו צריך וכו' ולפ"ז באשה הנושאת וכו' דברי הש"ך אלו איירי באם באתה אשת המלוה לתבוע ללוה ביום הזמן איירי ואפילו הכי פטור הואיל ולא נפטר וכו' ואם היא נו"ן תוך הבית חייב למ"ד נפטר ובבאה לתבוע דאל"ך הרי תפוק לדעת הש"ך אפילו הוא בעיר אם בא לתבוע ס"ל דאין עליו חיוב שבועה כמש"ל סקי"ט ולקמן סקכ"ו ופשוט ודו"ק:
טו"ז. ראיתי להטו"ז שנשאל במי שנתחייב לחבירו לפרוע לו ביום פלוני עשרה זהובים ואם לא יפרע לו באותו יום יפרע קנס כו"ך והגיע הזמן ולא פרע כי אם קצת מן החוב והשיב הרב הנ"ז דיש לחלק דאם היה כתוב בשטר בלשון זה שנתחייב לפרוע עשרה זהובים ליום פלוני ואם לא יפרענו יתן קנס הדין הוא שצריך לנכות לו לפי השיעור שפרע לו אבל אם היה כתוב שבועה שאפרע לך מנה ביום פלוני ואם אעבור אפרע לך קנס אזי אין צריך לנכות לו כלל יעו"ש ומדבריו אלו למדתי אני עני מה יעשה ישראל במעשים שבאים לפנינו בשטרות מדי יום יום שמתחייב ראובן לשמעון במנה לזמן פלוני ולבסוף כותבים בזה"ל שנתחסד המלוה עם הלוה שאם יפרענו לזמן פלוני אזי מחל לו בסך פלוני הלאו הכי החוב בתוקפו עומד מה יהיה דינו ג"כ אם פרע לו מהסך של חיוב כי אם מחצה או שליש דודאי מדברי הטו"ז אלו נלמד לנדו"ד דדיינין ליה שלא נתחסד עמו אלא אם יפרע לו הכל דהא לשון השטר הוא ונתחסד המלוה עם הלוה שאם יפרענו ימחול לו דודאי שאם יפרענו הכוונה היא שאם יפרענו במושלם כמו דמפרשינן ההיא דאם לא יפרענו דכתב הטו"ז היינו אם לא יפרענו כלל אזי יתן לו הקנס כולו אבל אם יפרע מקצת לא צריך ליתן אלא לפי מה שעדיין לא פרע אם כן פשוט דגם כאן הכי נימא ודמייא האי נמי לההיא ד"ס ס' ס"ג דמי שקבל לזון וכו' שנסתייע ממנה הטו"ז יעו"ש וממנו יש ללמוד לנדו"ד נמי אם כתב בזה"ל אם יפרענו לזמן פלוני מחל לו ואם לא יפרענו החיוב בתוקפו עומד הכוונה אם יפרענו כולו ואם לא יפרענו היינו ג"כ אם לא יפרענו שהוא דרך שלילה דכתב הטו"ז דהיינו לא יפרענו כלל לא מחל לו בהסך כולו אלא לפי הערך וכפירוש הטו"ז ודו"ק:
אחרי זאת ראיתי ג"כ בס' צרו"ר החיי"ם דף ק"א ע"ב שכתב וז"ל מי שנשבע לחבירו לפרוע לו חובו לזמן פלוני ואם לאו יתן קנס לצדקה כו"ך ובהגיע הזמן לא פרע כי אם מקצת החוב אין צריך לשלם כל הקנס אלא לפי ערך שהפחית מלשלם לק"ט הקמ"ח ביור"ד דף ס"ט מהרש"א זלה"ה ע"כ וק"ל:
ש"ע ס"ט. הנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום ר"ח הראשון עכ"ל ומי שנשבע לחבירו לשלם לו לר"ח אדר ואותה שנה מעוברת היתה ראיתי למר"ן ביור"ד הלכות נדרים סר"ך ס"ח שכתב וז"ל אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני ולהרמב"ם אם ידוע שהשנה מעוברת ואמר עד ר"ח אדר אסור עד ר"ח אדר שני עכ"ל והנה לענין דינא לכשאני אומר דנקטינן כסתמא דמר"ן שם דאמר עד ר"ח אדר ראשון ולא כדעת הרמב"ם מדסתם כאן מר"ן בחו"מ סמ"ג סכ"ג כדעת החולקים על הרמב"ם דכתב שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת אחד כתוב אדר סתם ואחד כתוב בו אדר שני ואין ללוה נכסים נותנים למי שכתוב בו אדר סתם עכ"ל וא"כ הואיל ומר"ן סתם כאן כדעת האומרים דאדר סתם הוא אדר ראשון ולא הביא דעת הרמב"ם ואם הביא דעת הרמב"ם הייתי אומר דדוקא התם הוא דהחמיר הרמב"ם משום חומרא דנדרים אבל בשאר שטרות אמרינן סתם אדר הוא אדר ראשון ובזה הייתי אומר דגם בשטרות אם היה בשבועה שישלם לאדר סתם משום חומרא דשבועה אמרינן דחייב לשלם באדר ראשון אפילו לדעת הרמב"ם והיכא שהיה החיוב בלי שבועה נקטינן כדעת החולקים על הרמב"ם ופסקו כר"י דס"ל אדר סתם היינו אדר ראשון אפילו לגבי נדרים מכ"ש לענין ממון אלא דלפי האמת אין לחלק בזה כלל דאם האמת הוא דבשאר שטרות ס"ל להרמב"ם גם דנקטינן כר"י דסתם אדר הוא אדר ראשון לא הוה ליה לפסוק בנדרים לחומרא דהרי גם בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם כדפסק מר"ן ביור"ד סימן רי"ז ורי"ח יעו"ש וכן ראיתי להרב טו"ז דלא מחלק כלל בדעת הרמב"ם וכתב דטעמא דידיה הוא משום דסתם אדר במעוברת הוא אדר שני יעו"ש וכן דעת הש"ך שם וכן כתב הלבו"ש בפשיטות גם הוא א"כ ודאי אין לחלק לדעת הרמב"ם כלל:
אלא דמה שנלע"ד הוא דהגם דלדעת הרא"ש והרמב"ם לית ליהו שום חלוק כלל בין ממון לנדרים ולדעת הרא"ש דפסיק כר"י סתם אדר הוא אדר ראשון בין בין ולדעת הרמב"ם הוא כל היכא דידע שהשנה מעוברת הוא אדר שני בין בנדרים בין בשבועות עכ"פ לדעת מר"ן ז"ל איפשר דבחר לו דרך כדעת הרא"ש דסתם אדר בין ידע שהשנה מעוברת או לא סתם אדר הוא אדר ראשון ולכך שם ביור"ד נקט סברת הרא"ש בריש דבריו בסתמא ובכאן בחומ"ש סמ"ג חזר וסתם כאן כדעת הרא"ש וא"כ בדין הוא דהכי נקטינן דסתם אדר הוא אדר ראשון הן משום דסתם שם כדעת הרא"ש הן מצד דכאן בחו"מ חזר וסתם כהרא"ש ולא חס לסברת הרמב"ם להביאה ודאי דהכי נקטינן דהואיל וחזר כאן וסתם כדעת הרא"ש אנן בתר משנה בתרא אזלינן והוא מה שפסק כאן בחומ"ש שהוא משנה בתרא אחר סדר יור"ד. גם יש לומר דודאי שם ג"כ ביור"ד דעתיה הוא כסתמו דסתם כהרא"ש ולא הביא שם דעת הרמב"ם אלא שם דוקא. לומר לך דבדבר איסור יש לחוש לדברי הרמב"ם משום איסורא דנדרים שהוא איסור דאורייתא וכמו שהכריע שם הש"ך לפסוק כדעת הרמב"ם שם משום חומרא דנדרים יעו"ש א"כ לפי זה אין כאן שום קושייא על מר"ן למה לא כתב בחומ"ש סמ"ג דעת הרמב"ם דמקשה הש"ך שם דמר"ן ודאי דעתו לפסוק כהרא"ש דסתם אדר הוא אדר ראשון ולא כתב שם מר"ן דעת הרמב"ם אלא לומר דראוי האדם לחוש לסברתו משום איסור תורה:
א"כ נקטינן מכאן דמי שנתחייב לחבירו לפורעו באדר סתם אפילו לא יהיה הדבר בשבועה עכ"ז חייב לפורעו באדר ראשון דכן דעת מר"ן דאדר סתם הוא אדר ראשון ומכ"ש אם היה בשבועה:
ואם נתחייב לחבירו לפורעו לסוף אדר בזה לא נחלקו לא הרא"ש ולא הרמב"ם וכ"ע ס"ל עד סוף אדר שני משום דשני אדרים כחד ירחא חשיבי כ"ך שם הטו"ז משם הרב"ח והש"ך שם יעו"ש:
ואם כתב עד עשרים יום באדר גם הוא נדון עד עשרים באדר ראשון ואם כתב עד חצי אדר היינו ג"כ עד חצי אדר ראשון ולא עד סוף אדר ראשון דהוי מחצה דשני אדרים יעו"ש בטו"ז וש"ך מילתא בטעמא:
ואם אמר עד חנוכה ראיתי להטו"ז ז"ל בס' זה שנשאל בזה וכתב עד יום אחרון של חנוכה משום דהוי כיום אחד דר"ח דמשלם בסופו וגם חנוכה כולה כחד חשיבא יעו"ש וראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן שכתב סקכ"ג וז"ל ולי נראה מלשון הש"ך דלא כהטו"ז שהקשה אפי' בלי ספק דאורייתא דינא הכי משום דקרי ליה ריש ירחא ומתרץ מ"מ יש לומר דכשאומר בר"ח כוונתו ליום שני דר"ח דשניהם כיומא אריכתא לכך צריך לטעמא דספיקא דאורייתא לחומרא וא"כ בחנוכה דאינם כיומא אריכתא צריך בתחילתו ואף לדעת הטו"ז לענין לצאת ידי שמים בשבועתו צריך לשלם מתחילת חנוכה וכ"ך בתשובת הריב"ש סי' קצ"ה אימתי שיכול לקיים השבועה יקיימנה ולא יאמר עדיין יש לי זמן ויתרשל בדבר זה שמא לא יוכל לקיים או ימות ח"ו וכ"ך הר"ן מי שנתחייב לחבירו בשבועה ליתן לו מעות ביום פלוני ונזכר בעוד היום גדול לא יאמר עדיין היום גדול ויש לי לקיימה שמא יעבור היום עכ"ל:
ואני הדל באלפי אמינא דאחר המח"ר ממעלתו נלע"ד דבריו לא שרירין בזה דלדעתי גם הש"ך אזיל ומודה לסברת הטו"ז דהרי טעמו דהש"ך דכתב אפילו מדינא חייב לשלם וכו' טעמו הוא משום דנתחייב לפורעו בריש ירחא א"כ יום ראשון הואיל וקרו ליה ריש ירחא חייב ומשום דגם יום השני נמי קרו ליה ריש ירחא הוכרח הרשב"א לטעמא דספיקא אבל בנדון הטו"ז הוא במי שנשבע לשלם לו בחנוכה וא"כ ודאי עד יום אחרון קרויה חנוכה ומהיכא יש לנו להסתפק ולומר דילמא לפורעו ביום ראשון נשבע דזה לא יתכן דבשלמא התם הואיל ואמר בראש חדש והימים מחולקין דיום ראשון צריך לתשלום שבט ויום שני שייך לחדש הבא ומספיקא דלא ידעינן על איזה ראש נשבע אם על יום הקרוי ראש השייך לשבט או על ראש השייך לאדר בזה מספקא לאיזה נתכוון חייב לשלם יום ראשון אבל בחנוכה הואיל ולא כתב איזה לשון שיש לספוקי בו אלא כתב לחנוכה כל זמן שעדיין חנוכה הוא זמן אחד והוי כיום ראש חדש ניסן דפורע אפילו בסוף היום וכדכתב הרשב"א והביאו הסמ"ע והטו"ז ואדרבא לענד"ן דיש לדקדק מדברי הש"ך כדעת הטו"ז דהא סיים בדבריו וכתב וז"ל אבל מ"מ י"ל דכשאומר בר"ח כוונתו ליום ב' דר"ח דשניהם כיומא אריכתא דמי דהא שניהם ר"ח הם לכך צריך לטעמא דספיקא דאורייתא ע"כ. מלשון זה מוכח דטעמו הוא דרצה לחייב מן הדין ביום ראשון הואיל וכתב ליה בריש ירחא ובני אדם קורין ליום ראשון ריש ירחא ולזה סיים הואיל וגם יום השני קרוי ריש ירחא חשיבי כיומא אריכתא ועל זה הוצרך וכו' הרי מלשון זה דכתב הואיל ויום השני עצמו קרוי ריש ירחא מוכח דהואיל ויום השני קרוי כשם יום הראשון יוכל הוא לדחותו עד יום השני דחשבינן ליהו כחד יומא אבל אי לא הוה חשבינן ליה כחד יומא הוה חייב ביום הראשון דאי לא חשבת ליהו כחד יומא א"כ הוי יום ראשון הוא ריש ירחא ויום השני לאו ריש ירחא הוא אפילו קרו ליה הכי וא"כ הואיל ונתחייב לו לפורעו ביום שהוא ריש ירחא חייב לפורעו ביום ראשון דר"ח ולכך הוצרך לטעמא דחשיבי כחד יומא וכולו הוי ראש ירחא אבל בחנוכה בין אי חשבת ליה כחד יומא בין אם נחשוב ליה לימים מופרדים כל יום לבדו הרי לא יש כאן שום בירור על איזה יום נתחייב ומפרשינן דשבועתו היתה לפורעו בחנוכה היינו כל זמן שחנוכה נדלקת דהיינו אפילו עד יום אחרון ואפילו נשבע לכך בודאי הואיל ולא יחד לו איזה יום הכוונה היא כל זמן שהימים קרוים חנוכה אפילו לא יפרענו אלא לבסוף קיים שבועתו ותו לא מידי:
גם מה שהקשה הרב מאמ"ר קדישי"ן דלדעת הטו"ז הרי חייב לצאת ידי שמים ולפרוע ביום ראשון לקיים שבועתו כההיא דהריב"ש והר"ן שהביא. אחר המח"ר דשאני התם דאיירי שהגיע יום הזמן אלא שאם היה רצונו לאחר הפירעון עד עת ערב בזה הוא שהזהירהו לקיים שבועתו בבוקר השכם אבל בכאן שיש שמונה ימים של חנוכה ולא מיקרי הגיע הזמן עד יום אחרון מהיכא תיתי למימר שיקדים הפירעון מיום הראשון דחנוכה האם נאמר דלעולם יהיה אדם זהיר לפרוע קודם הזמן שמא ישכח ביום הזמן זה לא אמרו שום אדם וא"כ גם כאן הואיל ובררנו לדעת הטו"ז וגם לדעת הש"ך יכול לומר כן דלא מיקרי הגיע הזמן אלא עד יום אחרון דחנוכה א"כ אין כאן קושייא ואה"ן ביום אחרון יהיה נזכר לשלם בבוקר השכם שלא יעבור על שבועתו וכן ראיתי להרב עט"ר מו"ר בס' כר"ח ח"א חיור"ד סכ"ח שהביא משם עט"ר מו"ז אבי אמי הרב המלאך מוהר"ר רפאל ביבאס זלה"ה ומשם הרב הקדוש מוהרח"ט זלה"ה דפסקו כהטו"ז יעו"ש ומזה ג"ך לדעתי יש ללמוד דמי שנתחייב לחבירו לפורעו בחדש פלוני יכול לדחותו עד יום אחרון של אותו חדש ופשוט וק"ל:
ש"ע סעיף יו"ד. מי שיש לו שטר על חבירו לזמן וכו' מצוה על הדיין לעכב המעות וכו' עיין להגוא"ל ז"ל שכתב בסקי"ד וז"ל איברא אם יטעון ירויחו המעות במקום בטוח עד שיגיע הזמן. שמגיע לו הנאה שישאו ויתנו במעות במשכון כסף וזהב ודאי שהיא טענה או אם ירצה עתה לגבות ינכה כו"ך למאה כפי דעת הסוחרים עכ"ל משם הרב גאלנטי זלה"ה יעו"ש ובענין הנכוי כן ראיתי להרב מש"ה מערכת יו"ד אות כ"ד שכתב דבדין היתומים שאין בע"ח יכול לגבות מהם כשהם קטנים אם המלוה רוצה לנכות מהסך הרשות בידו לגבותו ובערך הנכוי כתב דמחשבין כמה שנים עדיין ליתום שיהיה גדול ומחשבין אם באנו לעשות הממון של היתומים במשכנות קרקע כמה ירויחו בשנה במשל אם ירויחו בקרקע מנה בשנה לא ינכה לו כי אם חצי מזה ומילתא בטעמא כי מוטב שיהיה להם דבר בטוח כזה שפרעו ולא נשאר להם שום חשש כלל טוב להרויח חצי מנה יותר טוב משימשכנו קרקע ותהיה להם קשה תביעת הקרן והפירות יעו"ש באורך מילתא בטוב טו"ד אלא שראיתי כאן להגוא"ל שתלה הדבר בראות עיני הסוחרים ואפשר דמשום דבמעות היתומים על הרוב לא כתבו הפוסקים אלא שקונים להם בהם קרקע לכך הוצרך שם הרב מש"ה להעריך לפי הקרקע אבל בלוה שהוא חי ורוצה ליתן מעותיו לסחר'ר למי שירצה על בטחון כסף וזהב ודאי דשומעין לו ומשערים הסוחרים לפי מה שירויח בעסק המעות בבטחון ואלו ואלו דברי אלהים חיים וק"ל:
שם. וכן הדין וכו' או עד שיתן לו ערב שומעין לו ע"כ ובמקום שלא מצא הלוה שום ערב ראיתי להרב בה"ג בסימן ק' שכתב וז"ל ואם לא ימצא מי שירצה להיות לו ערב נראה לי שמשביעין אותו או יקבל נדוי שלא יברח עכ"ל עוד ראיתי בספר התקנות סכ"ב דמשם באירה דבמקום שיש חשש שמא יברח יכול ליתן אותו בבית הסוהר יעו"ש ונלע"ד דאותם תקונים דכתב הבאה"ג דהשבועה להוי כערב והתיקון של ס' התקנות בכאן לא יועילו הואיל והמעות מצויים מי הביאנו לתיקונים אלו דוקא ע"י ערב הוא דיכול הלוה להנצל הואיל והדבר בטוח ולא נאמרו אותם תקונים אלא על דין שפסק מר"ן לקמן בס' ק' יעו"ש:
ובענין אם המלוה יכול לעקל מעות יתומים קטנים עד שיגדלו באתרא שאין נוהגים לגבות מיתומים קטנים עיין בסה"ק אשר קריתי לי בשם קרנ"י רא"ם. ששם העליתי מן הפוסקים באורך וברוחב דיכול לעכב ויותנו ביד אפוטרופוס להרויח בהם ויזונו מן הריוח עד שיגדלו וק"ל:
ש"ע סי"א. הקונה שדה מחבירו וכו' כדי שאטרוף אותו שומעין לו ע"כ. פשוט דלא עשו רבנן תקון זה אלא אם היה כתוב בשטר מכר שקבל עליו אחריות שקוש"י דאל"כ מאי אהני תקון זה דילמא ילך אחר שיקנה הקרקע לבטחון ילך וילוה מאחרים או ימכור אותם ואזי הואיל ולא היתה לו זה הקרקע בשעת מכירה לא נשתעבדה ללוקח אלא ודאי דאיירי כאן באופן שיכול הלוקח לטרוף וק"ל:
ש"ע. יש שאומר שאע"פ שעבר זמן ההלואה צריך להמתין שלשים יום וכו' מה שיש להקשות היאך יתקיים פסק זה עם מה שפסק לקמן ס"ק דבמקום שיש ללוה מטלטלים מחויבים לפרוע מיד כבר נרגש בזה הטו"ז בס"ק לקמן וחלק בין באו בידו המטלטלים בתורת משכון או לא יעו"ש ודו"ק ועיין מ"ק ס"ק וק"ל:
ש"ע סט"ו. מי שיש בידו משכון וכו' ואם מכרו שלא בשומא לא עשה ולא כלום ע"כ. פשוט לדעתי דאפילו אם מכרו על יד סרסור הנקרא דלא'ל בלשון ערבי דקי"ל אין בו אונאה כמ"ש בידינו משם הראשונים דהואיל ונסתרסר בשווקים ודאי נמכר בשומתו אפילו הכי אם לא שמוהו השמאים תחילה המכר בטל דהא סיים מר"ן וכתב אע"פ שלא טעה ע"כ דמשמע אפילו במקום דליכא שום טעות כלל עכ"ז הואיל ואין כאן שומא אין כאן מכר וכתב הש"ך סקמ"א כדאמרינן בב"ד שמכרו שלא בהכרזה וכו' הכוונה כמו התם דאפילו ודאי ב"ד לא טעו עכ"ז הואיל וצריך הכרזה והם לא הכריזו המכר בטל גם היכא דלא עשו שומא אפילו לא טעו המכר בטל א"כ מדבריהם נשמע דסרסור לא מעלה ולא מוריד:
ומצאתי ראיתי בס' הנחמד כר"ח ח"א סקע"ו ששם כתוב וז"ל מנהגינו פה פאס יע"א במכירת המשכון בין של יתומים בין של כל אדם להשהות הבטחון ביד הסרסור תשעה ימים שהם שמונה ימים בלי שבת ולהודיע את הלוה בין על ידי המלוה בין על ידי סרסור ואם מכר בלי שהוי תשעה ימים או בלי הודעה ללוה המכר בטל ואם אי אפשר להחזיר ישלם המלוה את הפחת ע"פ עדים או ע"פ שבועה דלוה או המלוה עה"ד שנתבאר סע"ג סט"ו הגהות א"ז הרשב"ן בשם הרמ"ז מוהריב"ץ. אלה היו הדברים שמצאתי ופשוט לדעתי דדברי הרבנים הנ"ז הם איירי אפילו בעשו שומא ועכ"ז אם חסר יום אחד מזמן ההכרזה לא מהני ומ"ש בדבריהם ואם אי אפשר להחזיר ישלם המלוה הפחת לכאורה נראה תמוה דודאי מה שיחסר מהשומא הוא על המלוה דלהכי מעיקרא נתקנה השומא שהפחת למלוה והיתרון ללוה כדפסק בש"ע סק"ג ע"ש אלא נראה דדבריהם אלו איירי על מקום שאין צריך לעשות שומא למשכון אם התנה עמו שלא יזקקנו לשומא אלא במעות בעין ודו"ק ומנהגינו אינו מבורר בזה ועל הרוב בתר רבני פאס יע"א אנן גרירי ובעקבותייהו ראוי לילך וק"ל
ש"ע סי"ז. המלוה את חבירו וכו' אמר לו צא ומוכרו. והלך ומכרו וכו' ודאי מיירי דעשה לו שומא ומכרו כדין מכירת המשכון או באומר לו שימכרנו בלי שומא ועשה כדבריו אבל אם אמר לו למוכרו סתם והלך ומכרו בלי שומא אין מעשיו כלום וזהו מ"ש הש"ך בס' זה סקמ"ד ופשוט. שוב ראיתי שכן פסק הרב זי"ע סל"ז וק"ל: