פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן עב
ש"ע ס"ב. המלוה את חבירו על המשכון הוי שו"ש ע"כ לענ"ד נראה דלסברא זאת דמר"ן ז"ל דפסיק כהפוסקים דס"ל דמשום פרוטה דרב יוסף הוי שו"ש ברור לי דלא איירי דוקא במי שהלוה לחבירו משום חן וחסד אלא אפילו נתן המעות בריוח כמו שעושים במקומינו זה שנותנים להם מעות בעיסקא ומתחסד עמו אם יתן לו כו"כ ריוח למאה מחל לו הלאו הכי ידקדק חשבונו וכו' או בשטרי שותפות גמור' שנתן אחד לחבירו מעות להסתחרר ולחלוק בריוח אם נתן המקבל משכון על הקרן שנתן לו בעל המעות לבטחון הוי ג"כ שומר שכר הן אמת דספק זה ראיתי להרב השיך ס"ק כ"א שכתב דמהר"י ן' לב ז"ל נסתפק בזה אם הוי שומר שכר או לא דספק יהיה ריוח ויקרא הנותן שומר שכר על המשכון ספק לא יהיה ריוח יעו"ש שכתב דהרב מהריב"ל הניח הדבר בצ"ע יעו"ש עכ"ז כל ספיקו של הרב שם אליבא דהפוסקים דס"ל דמלוה על המשכון לא הוי שו"ש ולית ליהו כרב יוסף ולא הוי כי אם שומר חנם דוקא בזה הוא שנסתפק שם בנותן מעות בעיסקא וכו' אם יקרא שומר שכר מספק שמא יהיה ריוח כמ"ש שם אבל לסברת מר"ן אפילו נניח דמחשש שמא יהיה ריוח שמא לא יהיה לא הוי שו"ש עכ"ף הרי יש כאן חיוב להיות שו"ש מטעם פרוטה דרב יוסף והוצרכתי לזה דלא תימא דהואיל ואינו מלוה בו בתורת גמילות חסדים א"כ אין כאן מצוה בהלואה זאת וליכא פרוטה דר"י דזה ליתא ואדרבא יש מצוה בנותן עיסקא יותר מההלואה וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"ל מ"ע שמנה שם שמונה מעלות בצדקה וכו' ומעלה ראשונה במי שמלוה לחבירו ועושה לו שותפ' ופסקם מר"ן ביור"ד סי' רמ"ט ס"ו יעו"ש דמשם באירה דיש מצוה בנותן לחבירו מעות להסתחרר בהם ומחזיק בידו יותר מהלואה גרידא וא"כ פשוט דהמלוה ש"ש יקרא. וכן נראה מדקדוק דברי מהריב"ל שהביא הש"ך דכתבנו שהרי כתב וז"ל ואפשר דבנדו"ד כל אפייא שוי"ן דהוי ש"ש ע"כ מלשון זה יתברר לך דלא נסתפק אלא אליבא דהפוסקים דהוי שו"ח אם בזה יודו להפוסקים דהוי שו"ש ודו"ק:
ש"ע ס"ג. המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו וכו' עיין בס' כר"ח ששם ספ"ו כתב וז"ל המלוה לחבירו על משכנות ורצה המלוה לילך אל עיר אחרת וא"ל הלוה שיתן המשכון ביד פלוני ובשוב המלוה אל העיר מצא שנפקד מת ותבע ללוה שיפרע לו מעותיו ותען הלוה שמא הנפקד פרע לו מדמי המשכון שמכר ועוד טען שיתן לו משכנותיו ויפרע לו. כתב מהר"י אדרב"י סרי"ו שחייב הלוה לשלם כי מה שטען שיתן לו משכנותיו ויפרע לו אין בדבריו כלום כיון דברשותו נתן ביד הנפקד מאותה שעה נסתלק המלוה משמירתם דנדו"ז עדיף מההוא עובדא דהנהו גינאי דפרק המפקיד וכיון שכן נמצא שמודה הלוה למלוה שחייב לו ואינו יודע באמיתות הפירעון ואינו יכול לישבע שפרעו הנפקד ומתוך שאיל"מ והמלוה אינו נשבע אבל אם ירצה הלוה יחרים חר"ס ע"כ הנוטל ממנו שלא כדין ע"כ והביא ראיה ג"כ מדברי מהרשד"ם סי' הנ"ז והסכים עמו יעו"ש:
סמ"ע סקי"ט. עיין מה שכתב כאן טו"ז סו"ס זה ועיין מ"ש מור"ם בס"ץ באהע"ז סי"ד ומ"ש שם הבאהט"ז סקל"ב ודו"ק:
סמ"א סקכ"א. נעשה עליו וכו' וכתב הר"ן וכו' עיין להרב מוהריב"ו זלה"ה בלקוטיו בס' וי"ץ אות אונס שפסק ע"פ דברי הר"ן אלו דשואל ספר פטור מן האונסין יעו"ש וכונתו היא לפרש כמו שנראה פשט הטעם דהר"ן כמ"ש הש"ך משום דנהנה המשאיל בפרוטה דרב יוסף דהיינו שאותה שעה שבא השואל לשאול והמשאיל בא למוסרו לידו אם היה בא באותה שעה שום עני היה פטור המשאיל א"כ הרי המשאיל נהנה והוי ממש כמ"ש על המלוה על המשכון דקי"ל דהוי שו"ש עיין בסמ"ע סי' זה סק"ט יעו"ש ועל זה פסק מהריב"ו ז"ל דשואל ספר פטור אך ודאי אישתמטתיה להרב הנ"ז דברי התומי"ם הביאם הרב נתיבו"ת המשפ"ט בס' משה"א דשמה היאך יוצדק לומר דשואל ספר פטור מן האונסין הרי מר"ן לקמן בס' שמ"ב מוכח משם דחייב והוצרך הרב לחלק דהר"ן לא דבר כי אם דוקא בנתן לו. משכון וכו' יעו"ש מלתה בטעמא ולמסקנא העלה דשואל ספר חייב באונסין ודו"ק:
ש"ע ס"ח. ראובן שאל סייף וכו' ישלם סתם סייף דעלמא עכ"ל ראיתי להרב מו"ד בספרו כר"ח ח"א סי' ע"ה שפסק דאם המשאיל הזה אמר לו לשואל בשעת השאלה כך שהוא של גוי צריך לשלם לו כל מה ששואל הגוי דאלת"כ למה ענין הודיעו אלא ודאי כדי להיות באחריותו הודיע והוא מה שפסק ונסתייע ממה שפסק מר"ן בס' קפ"ב ס"ב בדין השליח דאם הודיעו למוכר שאינו אלא שליח בעלמא לא עשה ולא כלום ובטל המקח עכל"ה ונראה דכוונתו לומר דכמו דהתם הואיל ואמר לו שזה הדבר של פלוני הוא ע"פ יקום דבר גם כאן הואיל והודיעו כוונתו לומר שמה שיאמר העכו"ם כן יקום ולדעתי נראה דראיה זו היא חלושה דבשלמא התם כוונתו לומר שאני שליח פלוני ולא אני מקנה או מוכר ואם לא ירצה יתבטל המקח מעיקרא וכאלו אינו כלל ואזי אין פסידא לא למוכר ולא ללוקח אבל בנדו"ד מאין הרגלים לומר דבמה שאמר לו שהוא של גוי ישתעבד השואל לשלם כל מה שהעליל העכו"ם ממה שהיה פטור אם היה כלי זה של משאיל זה הישראל לכן נראה שאין בראיה זו כדי שביעה אכן מצד הסברא נלע"ד שהיא סברא אמיתית דמכות לישנא יתירא ודאי לטפויי אתא ובודאי לא הודיעו אלא כדי לקבל אחריות העכו"ם ומת גם ראיתי לו שכתב דהרב שע"ר המשפ"ט ונתיבו"ת המשפ"ט פסקו כוותיה ושמח שמחה גדולה גם סיים וכתב דראיית שע"ר המשפ"ט היא מדברי מר"ן סקל"א ולא כתב מאיזה סעיף ולע"ד נראה דראיית הרב היא מס"ז יעו"ש ואם כנים הדברים דמשם היא ראייתו נלפע"ד דאפילו לא אמר ליה דע לך שהוא של עכו"ם אלא כל שידע השואל שהוא של עכו"ם אדעתא דהכי נכנס המשאיל ערב בעדו להעכו"ם וממילא כל מה שיתן הערב יתחייב בו כמ"ש מר"ן שם בס' קל"א ס"ז ומ"ש מר"ן דפטור היינו בשאינו יודע שהוא של גו זהו מה שנראה לענ"ד הואיל ואחסו'ר דרי דספרי שע"ר המשפ"ט והנתיבו"ת המשפ"ט ודו"ק אחרי מופלג הרבה זכיתי לספר נתיבו"ת המשפט ושם ראיתי לו דראייתו מסו קל"א היא מס"ז וששתי אכן ראיתי לו דלא כתב דינו אלא באם הודיעו להישראל דהוא של עכו"ם יעו"ש ועיין להרב אמ"ר ברו"ך בהגהותיו הנדפסים בש"ע דתמה על דין דהוליד הרב נתיבות המשפ"ט דלדעתו נראה דלא דמי לערב לישראל להעכו"ם יעו"ש:
ש"ך סקנ"א. בסופו העולה מזה בחמשים ידענא וחמשים לא ידענא או בטוען איני יודע ועד"א מכחישו בכל ענין הוי משויל"ם היכא שאין התובע יודע אם הנתבע יודע או לא אפילו במקום דמסתבר לומר שהנתבע לא ידע וכו' אבל אם התובע מודה שהמחזיק או הנפקד אינו יודע וכו' לא הוי הנתבע משויל"ם וגם בכופר בכל כי האי גוונא אינו חייב היסת שהיאך שאינו יודע שהרי התובע מודה לו שאינו יודע וכן הביא שידוע לכל שאין הנתבע יודע וכן בעד"א לא הוי משויל"ם וכו' לפיכך מי שיש לו עד"א שהבהמות של חבירו הזיקו כמה וכמה ענינים אין חבירו חייב לשלם שהרי העד מעיד שאין המזיק יודע ולא שייך בזה שבועה וכו' עכל"ה כלל זה דהש"ך ודאי כך נקטינן הואיל ומר"ן פסק כאן דברי הרמב"ם בסתם דאפילו מספק אם התובע לא ידע אם הנתבע ידע או לא ידע עכ"ז הוי משויל"ם הואיל ודברי הש"ך ראיותיו נכוחות בחלקים וכן נראה מדברי הסמ"ע בסי' שד"מ סק"ח מזה יעו"ש וכן פסק הרב תוש"י סק"ה כדברי הש"ך והן היום זכיתי להיות מבעלי פתחי תשובה וראיתי לו בס' קי"ד ג"כ שחזק דברי הש"ך מדברי הפוסקים וק"ל:
ש"ך סקס"ח. אבל בשבועה וכו' אבל באמת בחנם דחק דר"ל דאילו ראוהו עדים בידו וכוונתו לומר דכיון דאילו היה עדים שמשכנו אצלו וראוהו ג"כ עתה בידו דלית ליה מיגו כלל אלא שאין יודעים בכמה אינו נאמן אלא בשבועה בנק"ח עכ"ל קשה בעיני הרבה על דברי הרב אלו דהא בדין זה דיש לו עדים שהוא משכון וגם עדי ראיה פשוט הוא דהלוה נשבע ונוטל וכמ"ש מר"ן לקמן סי"ח ואיך אמר הש"ך דישבע המלוה ויטול ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב מל"ם בפי"ג ממלוה שתמה כן על דברי הרמב"ם וז"ל יש מן התימא בדברי רבינו במ"ש שאפילו יש עדים שאינו נוטל אלא בשבועה במאי עסקינן אי בדליכא ראיה כדמשמע מפשט דבריו הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי ואי דאיכא ראיה אפילו בשבועה אינו נאמן כיון דלית ליה מיגו דהא כיון דאיכא עדים וראיה לא יכול לומר לא היו דברים מעולם ולא החזרתי עכל"ה וששתי שנתכוונתי לדעת הרב הגדול ועיין עליו מה שיישב איהו על דברי הרמב"ם באופן אחר וא"כ קשה לי על דברי הש"ך היאך יוצדקו שיהיו עדי ראיה ועדי שנתמשכן וישבע המלוה ויטול ונראה לע"ד ליישב דעת הש"ך דכוונתו לומר דבמקום שאין לו מיגו דאיכא עדי משכון וראה דנשבע ונוטל היינו באומר המלוה סלע הלויתך עליו והלה אומר מעולם לא הלויתני עליו אלא פיקדון הוא בידך בזה ודאי הדין הוא הואיל ויש עדי משכון שנתמשכן אלא שאינם יודעים בכמה נתמשכן הגם שאין לו מיגו דלהד"מ או לקוח וגם ליכא מיגו דהחזרתי עכ"ז ישבע המלוה ויטול בנק"ח כמ"ש הרמב"ם הואיל ואינו נשבע על גופו של משכון אלא על הממון שלוקח יעו"ע ובזה אתי שפיר:
או יש לפרש באופן אחר שאפילו במקום דיש עדים וראה דליכא שום מיגו עכ"ז נשבע המלוה והוא כגון שהמלוה אומר סלע הלויתך והלוה טוען ספק ואינו יודע כתם נושא בו הדין הוא שיטול בשבועה כמ"ש הש"ך עצמו לעיל סקס"ז משם רי"ו נתיב יו"ד ח"ו יעויין לעיל ובזה ינוח לנו דבנדון כעין זה מיירי הש"ך וקאמר הואיל ואם יטעון הלה ספק או יאמר פקדון הוא ויש שהוא משכון ויש עדי ראה ג"כ דאין למלוה מיגו דאז מחויב המלוה לישבע בנק"ח א"כ גם עמה דיש לו מיגו ודינו הוא לישבע וליטול ודאי דהדין הוא דצריך נק"ח מטעם הואיל ועל הממון הוא טוען ולא על החפץ ודו"ק:
ועיין במל"ם מה שיישב על דברי הרמב"ם בקושייא הנז' אך יישובו לא יוצדק לדעת הש"ך לפי מ"ש הש"ך כאן סקפ"ו יעו"ש דכתב דאפילו יש עדים שבא לידו בתורת שאלה יכול לומר החזרתי וכו' ע"ש:
במור"ם סי"ח. והא דאדם יכול לטעון לקוח הוא בידי או הלויתני היינו דוקא שהחפץ תחת ידו וכו' עיין להרב פח"ד יצח"ק לאמפרונטי זלה"ה אות בעל הלוה מנה על המשכון וכו' ואות בעל יכול לתפוס בשביל אשתו דמשם באירא דאפילו ראובן שהלוה על משכון וכשבא הלוה לפדותו אמרה לו אשתו שגם היא הלויתה להלוה הזה מנה אחר והוא כופר אינה נאמנות ואפילו מהה אשתו שהבעל יורש אפילו הכי אינו נאמן במיגו כיון שהיא אינו יודע יעו"ש באותיות הנז' כול מילתא בטעמא ודו"ק ועיין במר"ן לקמן סעיף ט"ל יעו"ש:
ש"ך ס"ק ק"א. וי"א שהדין וכו' כתב בספר גדו"ת וכו' ולה נהירא וכו' הרואה יתמה איך פי צדיק הרב גדו"ת וצאו דברים אלו מפיו דאפילו מלוה מודה שהוא חייב מאה והמשכון שוה יאמר שחייב המלוה לקחת חמשים ולהחזיר המשכון דבר פשוט הוא שאינו מה"ד שיקח המשכון וזה יאבד מעותיו הואיל ואומר דלדידיה שוה ועוד היאך יוצדק הרי המלוה יכול לומר לו אקח זה החמשים שיש בידך וגם המשכון אקח אותו בשוויו או אמכרנו בסד תשלום החוב על כן אי לא מסתפינא אמינא דנדו"ד של הרב גדו"ת הכי הוא שהלוה מודה שחייב הוא מנה אך אין בידו מה לפרוע לא מנה ולא חמשים אלא פשפש ומצא שיקנה ממנו המשכון בסך חמשים ועל זה בא אצל המלוה לומר שיקח חמשים בעד המשכון מאת זה שרוצה לקחת אותו פן ואולי לזמן אחר חשש הלוה דילמא לא ימצא מי שיקנה אותו בזה הסך או דילמא יהיה נאנס מיד המלוה על כן ימצוהו רעיוניו למוכרן עתה ויקח המלוה דמיו והשאר ישאר עליו במלוה עד אשר תשיג ידו על זה בא הרב גדו"ת לומר דהטו"ר יסבר בזה דהלוה יכול לכוף למלוה דבשלמא היכא דיש הכחשה בין הלוה והמלוה ואינו שוה חצי דמיו בזה ס"ל להטו"ר כהי"א דהדין עם המלוה הואיל ויכול לומר לדידי חזה לי וכו' והלוה אין לו פסידא דהא אם היה הדין עם הלוה היה צריך לקחתו מיד המלוה בכרי דמיו ואין לו ריוח על כן סבר הטו"ר דיכול המלוה לעכבו ולקחת אותו לעצמו הואיל ואומר לדידי שוב אבל בנדו"ד של הרב גדולת שאין המלוה רוצה לקחת אותו לחלוטין אלא יהיה מונח עד שתשיג יד הלוה ולתת לו כל המנה כולו בזה סבר הטו"ר דכופים למלוה שיקח הדמים מיד מי שרוצה לקחתה ולנכות אותם מן ההלואה והשאר ישאר עליו בחוב דבזה כופין על מדת סדום הואיל ויש ריוח ללוה ואין פסידא למלוה ובזה סרה תלונת הש"ך עליו ודבריו ברור מללו ודו"ק:
ש"ך סקי"ד. לא קנה דדחוי קא מדחי ליה וכו' ובאמת צ"ע בדין זה וכו' עיין להרב מ"ק בס' קפ"ג מ"ש על דברי הש"ך והסמ"ע בס' של"ו יעו"ש ועיין מ"ש אני בעוניי בס' של"ו סק"ט ששם סתרתי דבריו ויישבתי באופן אחר יעו"ש:
ש"ע סכ"ח. מלוה אומר וכו' ואם לא נתרצו שניהם נשבעים ע"כ ומי יקדום לישבע עיין פתח"י תשוב"ה ס' צ"ט סק"ח שכתב דיגרילו יעו"ש וק"ל:
ש"ך ס"ק ק"ם. הוא הרשני וכו' ויותר נלפע"ד וכו' עיין ספר מאמ"ר קדישי"ן מ"ש על דברי הש"ך אלו ודו"ק:
ש"ע סל"ד. יורש שהוציא וכו' נשבע הנתבע הס"ת שלא החזיר לו המשכון ושהיתה שוה נגד חובו ע"כ עיין להרב תוש"י בח"ב ס' פ"ח דמסיק דגם אם נאבד מקצת מהמשכונות וטוען הלוה דאותו מקצת שנאבד היה שוה כנגד כל החוב דהדין הוא גם בזה שישבע הלוה ויפטר יעו"ש:
ואני ראיתי לדון מכאן דלדעת מר"ן זה דמחייב הלוה לישבע הס"ת אפילו היורשים טוענים ספק דהא דברי מר"ן אלו הם בטוענים היורשים ספק קא מיירי וכמו שפירשוהו הסמ"ע והטו"ז והש"ך ומהרש"ל וב"ח ושאר אחרונים א"כ הוא הדין אם מת המלוה ובניו יודעים שזה המשכון של פלוני אבל אינם יודעים כמה אביהם נושא עליו הדין הוא דישבע הלוה מספק בכמה הוא ממושכן ויטול את שלו הגם דאם היה האב קיים והיה הוא עצמו מסופק הדין הוא דלא היה חיוב שבועה על הלוה כי אם חר"ס כמש"ל מור"ם בסי"ד ומר"ן ז"ד סכ"ד כל זה נראה לדון מדברי מר"ן אלו דס' ל"ד אלא דראיתי דדבר זה במחלוקת בין הסמ"ע והטו"ז והש"ך בסעיף שאחר זה ששם כתב ראובן הניח וכו' יתן חמשים וישלישו חמשים עד שיגדלו וישבע וכו' ושם פירש הסמ"ע דמר"ן בטוענים היתומים ספק קא מיירי ועכ"ז טענין ליהו דלמא אבוהון היה נושא על משכון זה מנה נגד דמי שוויו ואזי צריך ליתן הלוה מנה והשאר יהיה מושלש עד שיגדלו היתומים לישבע ולדעת הטו"ז והש"ך ומהרש"ל וב"ח פליגי עליו וס"ל דדברי מר"ן בטוען ודאי מיירי אבל בטוען ספק אדרבא הדין עם הלוה דהמלוה על המשכון אין לו עליו רק שעבוד בעלמא ואין יכול להוציא מחבירו בטענת ספק יעו"ש בש"ך ס"ק קמ"ד שכתב כן ודימה דין טענת ספק של יתומים לדין טענת ספק של מלוה דכתב מר"ן בס' כ"ד ומור"ם סי"ד דכתבתי לעיל אלא דראיתי להש"ך שסיים בסוף דבריו וצ"ע ובסוף ס"ק קמ"ח כתב וז"ל ומיהו נלפע"ד דלא טענין ליתמי שמא הוא ממושכן בסך הרבה כשהיתומים מודים שהוא משכון וכמ"ש בס"ק קמ"ג אפילו אינו מדברים העשוים להשאל ולה"ש דכיון דאין לו על המשכון רק שעבוד צריכים שיטענו ברי ודוקא לקוח טענין להו כיון שיכול להיות שגוף החפץ הוא שלהם ודו"ק עכ"ל הרי לפניך מדברי הש"ך אלו דאפילו בס"ק קמ"ג הניח בצ"ע הרי הדר פסיק ותני דאם היורשים טוענים שמא דפטור הלוה וא"כ הואל והטו"ז והש"ך ומהרש"ל וב"ח תמהו על הסמ"ע ודאי דכוותייהו נקטינן דדברי מר"ן הם בטוען היורש ברי אבל בספק לא מחייבינן להלוה אלא דלענין אם הלוה נצריכוהו שבועה של הס"ת או דיי ליה בחר"ס כדין טענת ספק נלע"ד לדון אותו בשבועת הס"ת דומייא דדברי מר"ן דסל"ד שכתבתי והגם דמשטחיות דברי הש"ך נראה דאין על הלוה כי אם חר"ס הש"ך אזיל בשיטתיה שכתב בס"ק קמ"ב דמשם באירה דפליג על דברי מר"ן דסל"ד דמצריך שבועה ללוה אבל אנן דבתר מר"ן גרירי יש לנו לפסוק גם כאן דצריך שבועת הס"ת זהו מה שנלע"ד כעת ועדיין צריך להתיישב בדבר ודו"ק:
ש"ע סמ"ד. ראובן שהיה לו משכון וכו' ראיתי בספר כת"י מלוקט למי מקדושים שכתב וז"ל כתב עוד בס' ש"א סקכ"ב באחד שלוה מחבירו מחברה של ג"ח מעות ונתן להם שלשלת זהב משכון ואח"כ המיר דתו הגבאי ונטל המשכון עמו פסק שמחוייב הלוה לשלם בכל החוב לחברה דג"ח אף שנאבד המשכון משום דאין לך אונס גדול מזה דאפי' הגבאי' אחרים שם באותה שעה שלקח המשכון לא היו יכולים להציל א"כ הוי כמו שנאבד בלסטים מזויין וחייב לשלם ובס' מסגר"ת השולח"ן ס' ע"ב כתב ולע"ד נראה דיכול הלוה לומר הא אלו היו מעות גם כן גבי אותו גבאי היו נאבדים א"כ יכול לומר לא הזקתי לחברה ודמייא להא דהביא לקמן ריש סי' ש"ם מי שיש לו משכון אצל כותי וכו' הוא הדין הכא יאמר הלוה הא בלאו הכי אלו לא לקחתי המעות היו נאבדים ביד המומר כמו המשכון א"כ מה הפסדתי אתכם ופטור הלוה הנז' ע"כ מצאתי כתוב ואני תמהתי למה הוצרך מס"ה להרחיק עדיו להביא ממ"ש מור"ם בס' ש"ם הרי דברי מור"ם דסי' ש"ם הם פסק מר"ן דסעיף זה ולמה הנוח דברי מר"ן והלך לדרוך מרחוק ש"ם שם לו ראיה מדברי מור"ם והוא תימא:
ובעיקר הגם דאיני ראוי להכניס עצמי בין הרים הגבוהים עכ"פ מה שנלע"ד הוא דאחר המח"ר מדברי הרב מס"ה דמה שהביא ראיה מדברי מור"ם דס' ש"ם אין הנדון דומה לראיה דבשלמא בדינא דמור"ם דסי' ש"ם הואל וזה המעות מעולם לא היו של בעל המשכון בהם שום זכות אלא היו של עכו"ם וא"כ כשנשרף משכון של ראובן פקע שעבודו דשמעון במה שנושא בו העכו"ם ומעולם לא היתה לראובן זה בעל המשכון שום זכות במעות אלו שלוה שמעון מעכו"ם:
גם יש טעם אחר והביאו ג"כ הסמ"ע ס"ק קכ"ז וז"ל ועוד דלא עשה שמעון שום מעשה בגוף המשכון שנאמר בו שהוא עומד ברשותו ע"י להתחייב עליו עכ"ל אבל בנדו"ד שדבר בו הרב שע"ר אפרים ז"ל שהיו המעות של החברה ונתנו אותם לידו של הלוה א"כ הרי הוא מחוייב לשלם להם ממונם והמשכון חשבינן ליה כאלו נשרף דדינו הוא דחייב הלוה לשלם דאי אמרינן כדעת הרב מס"ה א"כ בטלת דין דאם נאנס המשכון דחייב הלוה לשלם דאי אמרינן כדעת הרב מס"ש הרי בכל מקום שנאנס המשכון יכול הלוה לומר למלוה אלו היה ג"כ מעותיך מונחים אצלך היו נאנסים ואל תשבני דאה"ן דלא חייבו הלוה אלא במקום שאם היו המעות לא היו נאנסים אבל במקום שאם אלו היו גם המעות נאנסים נימא דהלוה פטור דיאמר לו אלו היו המעות גבך היו נאנסים זה לא יעלה על שום דעת דהא מר"ן פסק בס"ב משם הרמב"ם וז"ל ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא משאר אונסין ישבע המלוה שנאנס וישלם לו בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה עכ"ל ובאונס דלסטים מזויין ודאי כל מאי דהוה מצי גביה דמלוה היה לוקחם ממנו ואדרבה מכ"ש אלו היו המעות עדיין בידו שהיו נלקחים ולמה חייבו ללוה לשלם ודו"ק אלא האמת כדברי הרב שע"ר אפרים:
שוב אחרי מופלג ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן בס' זה סקט"ו שהביא דברי הרב ש"א ותמיהת הרב מס"ה עליו וכתב איהו על דברי מס"ה וז"ל ולענ"ד נראה דאפשר כוונת שע"ר אפרי"ם דלא דמי דיש לומר דדילמא היו החברה מלוים אותם מעות לאנשים בטוחים בלא משכון ע"כ ולדידי תמיהתי על הרב מאמ"ר קדישין ג"כ למה כתב דבריו בדרך איפשר ולא נסתייע מדברי מר"ן דס"ב שהבאתי דכתב דאם נאבד בליסטים מזויין דיכול להיות שאם היו המעות עדיין ביד המלוה היו בכלל האונס ועכ"ז קי"ל דחייב הלוה ובודאי טעמא משום שאין ההפסד ברור דיכול להיות בשעה שבא האונס על המלוה אפשר באותה שעה היה יכול להיות שיהיו אלו המעות בהלואה או בפקדון ביד איש אחר גברא דאמיד דדוחק לומר דטעמא דמר"ן לאו משום טעם זה אלא משום דהתם המלוה יכול לומר ללוה אלו היו המעות גבאי היו טמונים בקרקע ולכך חייב המלוה לא כן בההיא דמומר בכל מקום שיהיו היה מולך אותם בידו זה לא יתכן דא"כ הו"ל למר"ן לחלק בין מקום שראוי שיהיו המעות נאבדים אפילו לא הלוה אותם ובין מקום שאינם ראוים מעות ההלואה ליאבד אם היו עדיין ביד המלוה ומדלא חלק שמע מינה דלא שנא ופשוט. איך שיהיה עכ"פ מצאנו אילן גדול להשען עליו ולומר דדחיית הרב מס"ה וראייתו אינה ראיה לדחות בה דברי הרש"א ז"ל זהו משנלע"ד ודו"ק: